ארכיון תג: תקשורת

לקבור את פרשת אשכנזי עמוק בחול

כשהייתי ילד היו לנו שכנים – אדון וגברת גונשירובסקי – זוג ניצולי שואה חסוכי ילדים.

היא היתה אשה קטנטונת, ממש פיצקל'ה, והוא – בריון קשקשים עם גב שעיר וענק, מסתובב בחצר עם תחתוני בלוקים אפורים, נוהם ביידיש וורשאית על כל מה שזז, ומפחיד את כל סביבותיו.

לשניים היה לול עופות שממנו התפרנסו.

אחת ליום יומיים היה הבריון פורץ בנביחות נוראות על אשתו הפיצפונת בשל מעשה כזה או אחר שלא היה לרוחו.

והפיצפונת היתה נמלטת אז אל אמא שלי לבכות אצלה בכיף ולייבב כמה טוב היה לה בוורשה.

יום אחד, כשנשאה תבנית עמוסת ביצים מהלול אל מחסן השקילה, החליט היושב במרומים להתעלל בפיצפונת המפוחדת ושמט מידיה הרועדות את התבנית עם כל הביצים שהיו בה.

אבל הפיצפונת לא איבדה את עשתונותיה: היא לקחה מיד טוריה, ולפני שהבריון יבחין בדבר היא חפרה במהירות בור בחול וקברה בו את כל שלושים ושש הביצים – שבורות ושלמות כאחת.

וכך הרוויחה הפיצפונת עוד יומיים של שקט.

וכך בדיוק יש לעשות לפרשת אשכנזי: לקחת את הטוריה של גברת גונשירובסקי, לחפור בור עמוק, ולקבור את הפרשה המצחינה הזו על קירבה וכרעיה עמוק בחול.

זאת במיוחד כיוון שקלטות שמע של צד אחד של הפרשה הושחתו ללא תקנה בנסיבות תמוהות – באופן שלא ממש מאפשר להגיע לחקר מאוזן של האמת ולמיצוי הצדק.

ואם ישנם כמה עיתונאים מזועזעים ופרשנים מטעם, שמינו עצמם לשומרי החומות של שלטון החוק והמשטר הדמוקרטי – לא יזיק לפשפש מעט בשיקוליהם כשהם עצמם ממיינים ומחלקים את העולם לטובים ולרעים.

ובעיקר יש לבחון אם זרזירי העט הללו אינם עוסקים בעצם בפנקסנות קטנה ונקמנית הבאה להיטיב או להרע עם אלה שסיפקו או סירבו לספק להם סקופים במרוצת השנים.

התרגיל המסריח של ערוץ 2

ראשית, הרשו לי לפתוח בדברי ברכה לנחום סוקולוב על הפרס הקרוי על שמו, שיוענק השנה לאחד ריבלין או משהו כזה.

אין ספק שריבלין זה למד דבר או שניים בכל הנוגע לטריקים ושטיקים עיתונאיים כפי שהדבר בא לידי ביטוי בקטע שהריץ בערב שבת בעניין תחלואי קול ישראל (רק שלא תעזו לגעת בתכנית "שבת עולמית" של יצחק נוי בשבת בבוקר – כל השאר לא ממש מעניין אותי).

ריבלין זה שמע מן הסתם שהמתכון הבטוח לסרט מצליח הוא ליהוק של ילד פלוס כלב.

בלי ילד וכלב תקבלו סרט בורקס.

ובכן, מהו הילד והכלב של תחקיר טלוויזיוני מצליח? תרשמו, תרשמו: אדם עם פאה וקול מעוות במקום קודר ואפלולי.

אין כמו האדם עם הפאה והקול המעוות כדי להעביר את המסר, שהוא מדווח מלב ליבו של מקום שבו משספים גרונות ומטגנים חלקי אדם בשמן עמוק מהול בדם.

כשאתה רואה אדם עם פאה וקול מעוות המספר על המתרחש בקול ישראל, אתה כבר מבין שלעומת קול ישראל – הגולאגים של סיביר זה בית הבראה.

כי הטריק בעיתונות חוקרת זה עזרים טקטיים: הושב על ספסל ציבורי סתם איזה בטלן, הנח על ראשו פאה עבותה, עוות את קולו, והציבור המבוהל כבר יבין מעצמו, שהמדובר באדם העובד במקום שבו החשבון והפחד שולטים בגורלו.

לאן הידרדת סוקולוב, לאן?

————————————–

החפות הטכנית של איש התקשורת שנחשד באונס

נתחיל בסיפור אמיתי מתחום אחר וממנו נלמד על המקרה של איש התקשורת שנחשד באונס ותיקו נסגר לאחרונה עקב חוסר ראיות מספיקות.

ובכן, רבים שמעו על משפט קסטנר, אבל מעטים יודעים כיצד ולמה התקיים בזמנו המשפט הכל כך טעון הזה, ומעשה שהיה כך היה:

אדם בשם מלכיאל גרינוולד פירסם באותם ימים שישראל קסטנר שיתף פעולה עם הנאצים. קסטנר, שהיה אז דובר משרד המסחר והתעשיה, בחר לשתוק נוכח הפירסומים הקשים הללו והעדיף לא להגיב עליהם. כיוון ששתק, הודיע לו היועץ המשפטי לממשלה דאז, לימים השופט העליון חיים כהן, שהוא, קסטנר, בהיותו עובד ציבור, אינו יכול להמשיך ולשתוק נוכח ההאשמות החמורות הללו, ועליו לבחור באחת מן השתיים: להגיש תביעת דיבה נגד גרינוולד כדי לטהר את שמו או, אם אינו מגיש תביעת דיבה, עליו להתפטר מתפקידו (קסטנר נקלע לפינה, הגיש תביעת דיבה – הידועה כ"משפט קסטנר" – וההמשך ידוע).

ומכאן לענייננו:

נגד איש התקשורת הנ"ל הוגשה תלונה על אונס. עקב כך הוא נעצר לחקירה ובהמשך שוחרר למעצר בית. שמו כחשוד באונס עבר מפה לאוזן עד שלא נותר כמעט מי שאינו יודע במי המדובר – על כל המשתמע מכך. כעבור חדשים אחדים הוחלט לסגור את התיק עקב חוסר ראיות מספיקות.

והנה איש התקשורת מחדש את ביקוריו בסלון שלנו כמימים ימימה, ומדווח לנו על עניינים שבתחום טיפולו כאיש תקשורת.

הגלגל הוחזר כאילו לאחור – אל הימים שלפני התלונה והחקירות – כאילו דבר לא ארע.

האמנם?

מה היה השופט חיים כהן אומר על כך? הרי המתלוננת גרמה לאיש התקשורת סבל בל יתואר, שלא לדבר על הכפשת שמו.

האם סגירת תיק החקירה "מחוסר ראיות מספיקות" טיהרה את שמו של איש התקשורת? להלכה – כן. למעשה – לא!

אכן, חזקת החפות עומדת לו לאיש התקשורת כאילו דבר לא ארע. אבל זו חפות משפטית טכנית, וכדי להשיב לעצמו את שמו הטוב, עליו – כמו על קסטנר בזמנו – לעשות מעשה ולהגיש תביעה משפטית נגד המתלוננת, ואם לא יעשה כן – תמשיך, לדעתי, עננה שחורה לרבוץ מעל לראשו.

אילו היה מדובר באדם פרטי המתנהל בד' אמותיו – שאלת טיהור שמו היתה נותרת בגדר עניינו הפרטי. אילו היה איש התקשורת מחליט ללכת הביתה בעקבות המקרה – גם אז היה שאלת טיהור שמו נותרת בגדר עניינו.

אבל האיש החליט לחזור לעיסוקו התקשורתי הקודם, ומשכך – שוב אין המדובר כאן בעניינו כאיש פרטי.

המדובר באדם המבקר תדיר בסלון שלנו ושל הילדים והילדות שלנו.

———————————————————

כשהתקשורת הופכת למאפיה

שערוריית התקשורת שפרצה לאחרונה באנגליה מוכיחה איך ניתן לקחת את חופש הביטוי המקודש ולהפוך אותו לחיה טורפת ולמכשיר דורסני במטרה להעשיר את קופתם של רודפי בצע ותאבי כוח.

איל ההון והתקשורת, רופרט מרדוק, הוא הנבל; האיש כבר עבר את גיל השמונים, אבל הוא עדיין עסוק בלהוכיח לאמא שלו (עדיין בחיים – בת 103), שהוא הילד הכי מוכשר שלה.

הפרשה הנחשפת בימים אלה באנגליה מביאה רבים מאד לטעון ברצינות,שראש ממשלת הוד מלכותה, דיוויד קאמרון, היה לא יותר מאשר פקיד בשרותו של מרדוק.

ואכן, כשאתה בעלים של השבועון והיומון הנפוצים ביותר, בתפוצה כפולה מהעיתון הבא אחריך, בכוחך להכריע מי הוא זה שיהיה ראש הממשלה (שגם יהיה חייב לך את כהונתו – על כל המשתמע מכך).

אבל מרדוק לא ידע שובע: הוא החליט לרכוש גם את רשת סקיי האוחזת בתחנת הטלוויזיה הגדולה ביותר בבריטניה. תהליך הרכישה היה בעיצומו כאשר הפרשה התפוצצה.

השיטות בהן נקט מרדוק כדי להפוך את ממשלת בריטניה לממשלת בובות – מעוררות חלחלה של ממש.

אילו היה מדובר במניפולציה של דעת הקהל באמצעות כלי התקשורת שברשותו, ואפילו בדרך של פירסומים כוזבים, ניחא.

אלא שהשבועון רב התפוצה של מרדוק לא הסתפק בכך. הוא הפעיל מערכת מסועפת של חוקרים פרטיים שתפקידם היה לצותת לטלפונים ולתיבות הקוליות של כל מה שזז. התגלו קרוב ל- 4000 (ארבעת אלפים!) מקרים של ציתותים שכאלה. יעדי הציתות היו בעיקר פוליטיקאים וסלבריטאים.

וכרגיל במקרים מעין אלה – אנשיו של מרדוק לא ידעו גבול: התברר שהם צותתו גם לטלפונים של משפחות שכולות, ואת זאת הציבור כבר לא היה מוכן לבלוע.

אגב, תחילת הפרשה היתה לפני כחמש שנים עקב שימוש לא זהיר של השבועון באחד התוצרים של הציתות: השבועון פירסם ידיעה על כך שהנסיך ויליאם סובל ממתיחה בגיד הברך, וידיעה נוספת שהנסיך שאל מכשיר לעריכת סרטים מאחת מרשתות הטלוויזיה, והדבר עורר חשד בבית המלוכה ששתי הידיעות הללו הושגו בדרך לא כשרה. נפתחה חקירה שבמהלכה הודו העיתונאי המכסה את בית המלוכה וכן חוקר פרטי שהועסק על ידו, בציתות לטלפון של אחד מעוזריו של הנסיך, והשניים נדונו למאסר.

אבל בכך לא היה די: התעוררו חשדות שהמשטרה שחקרה את המקרים הללו עשתה כן באופן שטחי ומיהרה לטעון שהמדובר במקרה בודד. לימים התברר שהשבועון של מרדוק שיחד כמה וכמה קציני משטרה בסכומי כסף גבוהים – מאפיה סיציליאנית במיטבה.

ואם יש מי שאינו מסתפק בכך, הנה התברר לפני יומיים שהמשטרה מעסיקה כיועץ אסטרטגי שלה לענייני תקשורת את סגן העורך לשעבר של השבועון של מרדוק (אגב, אותו סגן עורך הוא גם חבר בוועדת האתיקה של העיתונות, וכן חבר בוועדת התלונות).

הנה כי כן, מרדוק שלט בפוליטיקה באנגליה בתנועת מלקחיים: הזרוע האחת, הגלוייה, היתה באמצעות עיתוני הענק שבשליטתו, והזרוע השנייה, הסמוייה, היתה באמצעות הציתותים בכמות תעשייתית לסלבריטאים ולפוליטיקאים. החשש מציתותים, שריחף באוויר בחמש השנים האחרונות מאז שהתגלו הציתותים לנסיך ויליאם, ממש שיתק את הפוליטיקאים ואיש מהם לא העז להרים ראש כנגד הכוח הבלתי מוגבל של מרדוק, וזאת עקב חששם של הפוליטיקאים שהם היו יעדים לציתותים, וכך – מרדוק אחז בהם במקום רגיש, והיה ביכולתו לשחרר לעיתונים שלו תוצרים של הציתותים לפי העניין. מאפיה סיציליאנית, כבר אמרנו?

ועכשיו, לא נותר אלא לתהות שמא גם כאן אצלנו צומח לו בשקט איזה מרדוק קטן.

——————————————————

צו איסור פרסום – עבודה בעיניים

הסוגייה של איסור פרסום שמות חשודים עולה לדיון ציבורי כל אימת שהמשטרה חוקרת חשודים סלבריטאים, והפעם – לרגל חקירתו של איש תקשורת ידוע בחשד לאונס.

הסיבות המוכרות והידועות למתן צו איסור פרסום, שחלקן מוסדרות בחוק, נשחקו עד דק בפקולטאות למשפטים ובתקשורת, ולא נעסוק בהן כאן.

כי ברקע הסיבות הידועות מרחפות להן סיבות אחרות, שאינן נלמדות בשום פקולטה ואיש לא יודה בקיומן, אבל הן הן אלה שמכתיבות לא פעם את התוצאה אם לאפשר או לאסור את הפרסום.

עד כדי כך חזקות הסיבות המרחפות הללו – עד שהן גוברות בקלות על כל אבסורד הנקרה בדרכן.

והאבסורד הזה זעק לשמיים במקרה אחד שיש בו להמחיש היטב את הסוגייה: באותו מקרה עצרה המשטרה אדם המקושר לכל המי ומי במדינה – משמעון פרס ודרומה. אותו אדם נחשד בעבירות מירמה הקשורות לתעשיות הביטחוניות. שמו המלא והמעשים המיוחסים לאותו חשוד פורסמו אז במלואם במהדורות הראשיות של חדשות הטלוויזיה.

ואז קרה הבלתי ייאמן: למרות ששמו המלא של החשוד ההוא והמעשים המיוחסים לו פורסמו בהרחבה בחדשות הטלוויזיה, פנו עורכי דינו – לאחר הפרסום – לבית המשפט והשיגו צו איסור פרסום.

לאחר השגת הצו פנו עורכי דינו של החשוד לכל כלי התקשורת, לרבות לאתרי האינטרנט, הציגו בפניהם את הצו והעמידו אותם על העונשים הקבועים בחוק למי שיפר את הצו מאותו רגע ואילך.

ממש לא ייאמן: הרי שמו המלא של החשוד והעבירות המיוחסות לו כבר פורסמו בגלוי ובהרחבה בטלוויזיה ובראש חוצות מקצה העולם ועד קצהו. מה איפוא הטעם לבקש לאסור את פרסום שמו לאחר שהסוסים כבר ברחו מן האורווה?

לא נדוש כאן בנימוקים המפוקפקים של השופטת שנתנה את הצו.

אלא שקיים נימוק אחד כבד משקל, גם אם איש לא יודה בקיומו, לבקש מבית המשפט צו איסור פרסום – גם לאחר שהסוסים ברחו מן האורווה ושמו של החשוד כבר נודע במפורש ברבים.

והנימוק הכבד הזה אומר, שגם אם שמו של החשוד נחשף בתקשורת, יש להורידו במהירות מהכותרות ולגמדו עד שיצטמק לחלוטין ויישכח מלב. וזאת, בין היתר, כדי להורידו מטה מטה בסדר העדיפויות של חוקרי המשטרה (וכך הם הדברים גם במקרה ששמו של החשוד, בתור שכזה, טרם התפרסם).

כי זאת לדעת: סדר העדיפויות של המשטרה בחקירותיה נקבע במידה רבה על-ידי התקשורת – גם אם המשטרה לעולם לא תודה בכך. שכן, כאשר התקשורת מסקרת באינטנסיביות אירוע פלילי – המשטרה לא תוכל להתעלם מכך, והיא תאלץ להקדיש לחקירה מאמץ מוגבר בהתאם כדי להשביע את התקשורת הרעבה.

ובדיוק מהמאמץ המוגבר הזה של המשטרה חושש החשוד. כי אם יש ממש בחשדות נגדו, או אז גובר חששו של החשוד, שהמשטרה – בלחץ התקשורת – תתאמץ במיוחד לחקור ולקדוח סביב החשוד המסויים הזה כדי לעבות את החשדות נגדו – מה גם שקיימת אפשרות שאש החקירה תתפשט לחלקות סמוכות הנגועות אף הן בפלילים, או למתלוננות נוספות במקרה של עבירות מין.

ובהקשר זה לא מן המותר לציין כאן, שלא פחות משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להיניק. במילים אחרות, המשטרה, או צוות החוקרים העוסקים בחקירה המתוקשרת, נהנים אף הם לא פעם מעובדת היות החקירה מתוקשרת – באשר הדבר מסייע להם לגזור את הקופון התקשורתי מצידם – קופון שלא פעם מזרז את קידומם במעלה התפקידים והדרגות. ובכלל, הרי אין חוקר שלא ירצה שחבריו ושכניו ילמדו על הצלחותיו מהעיתון, והדברים אנושיים ומובנים.

הנה-כי-כן, ברגע שעורכי דינו של החשוד משיגים צו לאיסור פרסום שמו, או פרטים העלולים לזהותו, או פרטים הנוגעים לעבירות בהן הוא חשוד, או-אז מתפוגגת בהדרגה העסיסיות התקשורתית שהייתה מתלווה לפרטים ולשמות אלמלא נאסר פירסומם.

ומכל מקום, עם מתן הצו – ידיה של התקשורת נכבלות במידה רבה, ושוב היא תתקשה לדווח על הפרשה באופן מניח את הדעת – עד שתזנח אותה בהדרגה לטובת סיפורים אחרים.

וכשהתקשורת תזנח את הפרשה, היא תרד אל מקום נמוך גם בסדר העדיפויות של המשטרה ותזכה לחקירה על מי מנוחות – אם בכלל.

ואמנם, היש מי שיודע כיצד הסתיימה חקירתו של אותו חשוד המקושר לנשיא שמעון פרס ושאר שועי ארץ? האם החקירה ההיא מוצתה? היש מי שבכלל זוכר את המקרה?

אמור מעתה: צו איסור הפרסום נועד, במידה רבה, לסלק את הפרשה מכלי התקשורת – במטרה להחליק את הפרשה אל מקום נמוך בסדר העדיפויות של המשטרה, וכך לגרום לחקירה מצומקת, שיטחית ובלתי ממצה.

האם השופטים הנותנים צווי איסור פרסום מביאים בחשבון את מצב העניינים הזה, ואת המטרה האמיתית המונחת לא פעם בבסיס הבקשה לצו איסור פרסום? האם השופטים מסוגלים לעמוד בפני עורכי דין "כבדים" המגישים בקשה לצו איסור פרסום?

על כך נשיב: יש שופטים ויש שופטים.

————————————————

הערה: הרשימה התפרסמה בעבר בשינויים אחדים.

אומרים שהיה כאן אונס אכזרי

מתרוצצת ברשת שמועה עקשנית.

בעצם שתי שמועות:

השמועה הראשונה מספרת, שאיש תקשורת מסויים חשוד בביצוע אונס אכזרי.

השמועה השנייה אומרת שקיים צו איסור פרסום פרטים הנוגעים לשמועה הראשונה.

אין ספק: כאשר קיים צו איסור פרסום, או כל צו שיפוטי אחר, עלינו לקוד קידה עמוקה ולכבדו.

אבל הרי לא בזה העניין כאן.

כי השאלה היא מה עלינו לעשות נוכח שמועה בדבר קיומו של צו איסור פרסום.

שכן זאת לדעת: כאשר בית המשפט מוציא צו איסור פרסום, הצו הזה מועבר לכלי התקשורת השונים ומאותו רגע הוא מחייב אותם.

ואם כך, מה על אלה שהצו לא הועבר אליהם? האם הם אמורים לנחש שקיים צו? האם הם אמורים לכלכל את צעדיהם על פי השמועה?

ובמילים אחרות: מה על הבלוגרים?

הרי מושכל יסוד במדינה דמוקרטית הוא, שצו שיפוטי מחייב את מי שהוא נמסר לידיו כדין, או שהוא פורסם באופן מסודר על פי כללי הפרסום (למשל, ברשומות או בשני עיתונים יומיים וכו' וכו').

ובכלל, גם אם יש ממש בשמועה שקיים צו – ובכן, מהו היקפו? האם הוא גורף? האם הוא אוסר לפרסם רק פרטים מסויימים?

אבל נא לא להתייאש רבותי.

כי היתרון הברור של השמועה הוא שאפשר לנפח אותה עד בלי די.

ואם היא תנופח כדבעי, זה טבע הדברים, יגיע הרגע שבו אפילו החשוד עצמו יהרהר בתועלתו של הצו.

——————————————————