ארכיון תג: שריפה בכרמל

אסון האוטובוס – קוצר הדעת של דן מרגלית

דן מרגלית מתנגד להקים ועדת חקירה לעניין האוטובוס שנשרף בכרמל. לטענתו, ההחלטה לשלוח את האוטובוס היתה סבירה – באשר היא נועדה למנוע בריחה המונית של אסירים פליליים ובטחוניים על כל המשתמע מכך.

דן מרגלית מסתפק בסבירות ההחלטה כשלעצמה, ומתעלם לחלוטין מהצורך לבחון את סבירות הדרכים ליישומה של אותה החלטה בתנאי הסכנה שהיו באותו מקום.

צועקים אלינו מכל כלי התקשורת שהדרך לכלא דמון מכיוון האוניברסיטה היתה פתוחה, והסכנה על ציר האוניברסיטה היתה פחותה בהרבה מהסכנה בדרך הצרה והפתלתלה שבה נסעו הסוהרים ונלכדו באש. אבל אל תבלבלו את דן מרגלית עם עובדות ופרטים קטנים. מבחינתו של דן מרגלית, עצם סבירות ההחלטה לשלוח את האוטובוס מכשירה גם כל דרך ליישומה – תהא דרך היישום אשר תהא.

אבל דן מרגלית, עם כל קוצר הבנתו, מבין בכל זאת שיש בעייה כלשהי בנימוקי התנגדותו לחקירה, ולכן הוא מגייס לעזרתו את הנימוק האולטימטיבי – הוא הנימוק שלא מותיר לך אלא לשמוט כתפיים ולהתייאש.

קובע דן מרגלית:

"יש אסונות נוראים, שהם ביש מזל נורא. אבל מזל וגורל אינם נושאים לוועדת חקירה".

אתם הבנתם את זה? חוסר מזל, זה כל הסיפור כאן. לוליין הולך על חבל דק המתוח בין שני בניינים גבוהים ונופל. ניתן בהחלט לומר שהלוליין סבל מביש מזל. אלא שבכך לא הסתיים הסיפור: הלוליין נפל על ראשו של אדם שצעד לו לתומו למטה ברחוב. אין ספק שגם אותו אדם ברחוב סבל מביש מזל. כלומר, שגם הלוליין שנפל מלמעלה וגם האדם שצעד לו למטה סבלו מביש מזל.

אלא שדן מרגלית, בחפיפיות אופיינית, אינו מבחין בין שני הסוגים של ביש מזל: לפי דן מרגלית אין לחקור במופלא ואין להבחין בין ביש המזל של הלוליין שנפל מלמעלה לבין ביש המזל של האדם המסכן שצעד לו לתומו למטה ברחוב.  

לדידו של דן מרגלית, ההחלטה לשלוח את האוטובוס אל הסכנה היתה סבירה – יהא גודל הסכנה אשר יהא – שכן, לדידו של מרגלית, די בכך שההחלטה הלוליינית הזו לוותה בתפילה חרישית שההרפתקה באוטובוס תעבור איכשהו בלא שיפקוד אותה ביש מזל.

זאב אבן חן, אתה מבין? מזל – זה מה שהיה חסר לבת שלך.             

______________________

         

 

תשובה לאב השכול זאב אבן חן

ניצב (בדימ.) זאב אבן חן שכל את בתו טופז שהיתה באוטובוס הסוהרים, ועולמו חרב עליו באחת.

עכשיו מבקש אבן חן מראש הממשלה להתפטר, והשאלה היא על שום מה.

אם הדרישה של אבן חן באה על רקע המחדלים במערך הכבאות – זו דרישה שראוי בהחלט לדון בה.

אלא שזאב אבן חן צריך גם לשאול עצמו האם המחדלים במערך הכבאות והשריפה הגדולה הם הם אלה שגרמו למותם של ארבעים הסוהרים באוטובוס שהיה למאכולת אש.

קודם שנמהר להשיב על השאלה הכאילו פשוטה הזו כדאי להעזר בדוגמה שתמחיש ביתר חדות את הסוגייה:

נניח שאדם שאינו יודע לשחות עומד על שפת בריכה, ובא מישהו ודוחף אותו אל המים העמוקים – דבר שגורם לטביעתו של אותו אדם למוות.

ובכן, השאלה היא מהו הדבר שגרם למותו של אותו אדם? תשובה פשטנית תאמר שהטובע מת כתוצאה מטביעה, בליעת מים וכו'. אבל ברור לכל בר דעת שהתשובה הראוייה היא שהטובע מת כתוצאה מכך שמישהו דחף אותו אל המים.

ובהשלכה לענייננו:

השאלה היא מה גרם למותם של ארבעים הסוהרים – האם זו האש או שמא היה זה האיש שהחליט לשלוח אותם אל הסכנה הנוראה הזו? האם זו האש או שמא היה זה האיש ששלח אוטובוס מסורבל עמוס בעשרות אנשים להתפתל בכבדות בדרכים צרות מבלי יכולת תימרון או הימלטות מהירה מאזור הסכנה?

ומתעוררות כמובן שאלות נוספות ובהן: מה היתה תמונת המצב העדכנית שניצבה בפני מי שהחליט לשלוח את האוטובוס אל הסכנה? האם היו לו מספיק נתונים להחליט כפי שהחליט? מה היו שיקוליו? מה היו האלטרנטיבות שניצבו בפניו?

אם ניזקק למונחים מהתחום המשפטי נוכל לטעון, שהאיש ששלח את הסוהרים אל הסכנה ניתק את הקשר הסיבתי בין המחדלים במערך הכבאות לבין האסון הנורא שארע באוטובוס.

וכשזה המצב ואלה השאלות הטעונות חקירה ובדיקה – ברור שאין לבוא אל ראש הממשלה בטענות בדבר טיב השיקולים של מי שהחליט לשלוח את טופז אבן-חן ועשרות חבריה וחברותיה אל המקום שממנו לא שבו.

——————————————————–