Tag Archives: שוחד

האם נמצא האקדח המעשן נגד נתניהו?

התקשורת מדווחת שנמצאה התמורה שנתניהו נתן לארנון מילצ'ן בתמורה למתנות שנתניהו קיבל ממנו ובכך נסגר מעגל השוחד. הטענה היא שנתניהו פנה לאוליגרך לן בלווטניק וביקש ממנו שיקנה את מניות ערוץ 10 שבידי מילצ'ן.

ובכן, האם יש בכך הוכחה שפעולת התיווך הזו שביצע נתניהו עבור מילצ'ן סוגרת, כשלעצמה, את מעגל השוחד? לא בהכרח.

כי נניח לרגע שנתניהו, בתמורה לסיגרים שקיבל ממילצ'ן, נתן לו בקבוקי וויסקי. האם התמורה הזו מצד נתניהו סוגרת מעגל שוחד? ברור שלא.

או נניח שנתניהו, בתמורה למתנות שקיבל ממילצ'ן, נתן לו את מפתחות הבית הפרטי שלו בקיסריה לסוף שבוע. האם התמורה הזו מצד נתניהו סוגרת מעגל שוחד? התשובה היא לא.

ועכשיו נניח שנתניהו יודע שמילצ'ן רוצה למכור את דירתו והוא משכנע את בלווטניק לקנות את הדירה. האם יש בכך תמורה של נתניהו למילצ'ן במובן שוחד? לא בהכרח.

ובכן, מה ההבדל, לענייננו, בין עיסקה למכירת דירה לעיסקה למכירת מניות? אין הבדל.

השאלה שיש לשאול איפוא היא לא רק מה מהות הקשר שבין נתניהו לבין מילצ'ן, אלא גם מה מהות הקשר בין נתניהו לבין בלווטניק. כלומר, לא די בכך שמילצ'ן הוא חברו האישי של נתניהו, אלא צריך גם לברר אם הקשר בין בלווטניק לבין נתניהו נוגע או לא נוגע לתפקידו הציבורי של נתניהו.

במילים אחרות, אם הזיקה שבין נתניהו לבין בלווטניק קשורה לתפקידו הציבורי של נתניהו כי אז מעשה התיווך שלו מוכתם כולו והופך להיות "פעולה הקשורה בתפקידו" של נתניהו לצורך הרשעה בשוחד.

הנה כי כן, עצם מתן התמורה מצד עובד הציבור איננה סוגרת מניה וביה מעגל של עבירת שוחד, אלא צריך שהתמורה מצד עובד הציבור תהיה "פעולה הקשורה בתפקידו" כנדרש בחוק העונשין.

האם נתניהו לקח שוחד?

ארנון מילצ'ן שנחקר לאחרונה בלונדון טוען בתוקף, כך פורסם, שהוא לא ציפה לתמורה מבנימין נתניהו כנגד המתנות שהוא העניק לו.

לאמירתו זו של מילצ'ן, אם היא ראוייה לאמון, יש משמעות והשלכה לא רק על שאלת הכוונה הפלילית של מילצ'ן עצמו אלא גם על שאלת הכוונה הפלילית של נתניהו.

אומר בהקשר זה בית המשפט העליון:

"עובד הציבור צריך להיות מודע לכך שהמתת ניתנת לו בקשר למילוי תפקידו, כלומר: שהיא לא ניתנה לו, ולא הייתה ניתנת לו, כאדם פרטי, אילולא היה נושא באותו תפקיד. בעצם, המודעות הנדרשת מלוקח השוחד מתייחסת לכוונה של נותן השוחד: זוהי כוונה לתת מתת לעובד הציבור בעד פעולה הקשורה בתפקידו. במודעות לכוונת הנותן טמונה השחיתות של הלוקח" (ע"פ 1877/99)

נחזור על סוף הציטוט הנ"ל מפסק הדין: "במודעות לכוונת הנותן טמונה השחיתות של הלוקח"

הנה כי כן, השאלה אם נתניהו לקח שוחד תלוייה בשאלה מה היתה כוונתו של מילצ'ן כשנתן לנתניהו את המתנות והאם נתניהו היה מודע לכוונתו של מילצ'ן.

האם המשטרה מאמינה לטענתו של מילצ'ן שהוא לא ציפה לתמורה מנתניהו עבור המתנות? אם יש בידי המשטרה ראיות המפריכות את הטענה הנ"ל של מילצ'ן וכן שנתניהו ידע שמילצ'ן מתכוון לשחד אותו, כי אז ניתן יהיה להאשים בשוחד את שניהם.

אבל לא ניתן להתעלם מדברים נוספים המקופלים בקביעה הנ"ל של בית המשפט העליון, שכן יש בהם משמעות חמורה ביותר מבחינת נתניהו: מדבריו אלה של בית המשפט העליון עולה בבירור, שאם נתניהו מודע לכך שהמתנה שקיבל "לא הייתה ניתנת לו, כאדם פרטי, אילולא היה נושא באותו תפקיד", כי אז המסקנה היא שהמתנה ניתנה לו בקשר למילוי תפקידו, כלומר: שוחד.

במילים אחרות, כדי להרשיע את עובד הציבור בקבלת שוחד, התביעה לא צריכה להוכיח שהמתנה ניתנה לו בקשר למילוי תפקידו, אלא די בכך שתשכנע שעובד הציבור היה מודע לכך שהמתנה לא היתה ניתנת לו כאדם פרטי אילולא היה נושא באותו תפקיד.

לא ניכנס כאן לשאלה מי צריך להוכיח מה, ודי בכך שנציין שבנסיבות העניין עלול נתניהו למצוא עצמו נאלץ להתמודד עם חזקות עובדתיות לא קלות לעיכול מבחינתו.

נתניהו כמותג

הפרקליטה המלווה את חקירות נתניהו מבקשת שנאמין שלא ייתכן שנתניהו קיבל מתנות בשווי מאות אלפי שקלים מבלי שנתן משהו בתמורה לכך.

ונתניהו מנגד חוזר ללא הרף על הטענה שהוא לא נתן דבר בתמורה למתנות שקיבל.

הגיע הזמן שהפרקליטות תתחיל להתמודד ברצינות עם השאלה האם כל "משהו" מצד עובד הציבור נחשב כתמורה כדי לגבש עבירת שוחד.

אין להיתמם: כל מי שמתחכך עם ראש הממשלה מפיק תועלת מעצם ההתחככות הזו – במיוחד כאשר מדובר בראש ממשלה מפורסם וידוע הרבה מעבר לתחומי מדינתו ובמיוחד בארצות הברית.

ובמילים אחרות, איש לא יכחיש שאם אתה חבר של בנימין נתניהו, יש בכך "לפתוח דלתות" במקומות הנכונים – גם בארצות הברית. איש לא יכחיש שלהיות חבר של נתניהו עושה טוב לביזנס.

כי במערכת יחסים שכזו נתניהו נותן למקבל את הזכות להשתמש בעצם עובדת קשרי החברות ביניהם ולהפיק מעובדה זו תועלת בעולם העסקים – גם ללא טלפון המלצה מנתניהו.

השאלה אם ניתן להכניס מערכת יחסים שכזו לתוך תבניות השוחד המוכרות בדין שלנו.

אם הפרקליטות סבורה שלא – כדאי שתעבור לתיק הבא.

 

אפרים ברכה – האחריות של יואב סגלוביץ'

מפקדו של אפרים ברכה, ניצב יואב סגלוביץ', לא הבחין במדרון החלקלק שאליו הוא דירדר את ברכה, ובכך הוא כשל קשות בתפקידו – הן כחבר והן כמפקד.

יואב סגלוביץ' ידע היטב, שאפרים ברכה נקלע למצוקה אישית קשה כתוצאה מהצעת השוחד שהופנתה אליו מצידו של יאשיהו פינטו, שהיה רבו במלוא מובנה העמוק של המילה.

אבל יואב סגלוביץ' ראה לנגד עיניו הזדמנות פז להפליל את פינטו, ולעזאזל המעיים המתהפכים של אפרים ברכה.

וכך, יואב סגלוביץ' הפך את עמיתו ופקודו לסוכן הפללה – משל היה ברכה סוחר סמים שהחליף צד.

וכדי להבטיח את ההפללה גוייסה גם אשתו של ברכה כסוכנת לרגע.

יואב סגלוביץ' ידע היטב שאין לברכה אפשרות אמיתית להחליט אם למלא או שלא למלא את המשימה שהוא ייעד לו, שהרי ברור היה שאמינותו של ברכה היא זו שהונחה כאן על הכף.

כי האמינות של ברכה היא זו שעמדה כמו פיל ענק במרכז החדר – גם אם איש לא דיבר על הפיל הזה.

וכך הוכרח – כן, הוכרח – הקצין הבכיר אפרים ברכה לקיים עימות אישי מול פינטו כדי להדוף האשמות מצד פינטו ולטעון כאחרון החשודים, שאם הוא קיבל ממנו, מפינטו, שוחד של שקל אחד – הוא מוכן להתאבד. לא פחות.

ואוי לאוזניים ששמעו את הדברים הכואבים הללו של הקצין הבכיר.

האם הסיטואציה המשפילה הזו, שדירדרה את ברכה ואת תדמיתו וכבודו לשאול תחתיות – היתה מחוייבת המציאות?

כן כן, חשוב מאד להפליל עברייני צווארון לבן ושחור ואפור – אבל לא במחיר השלכת חבר מדמם אל תוך לועו של השטן.

המתנות של ברונו שטיין ורות דוד

הניצב הפורש ברונו שטיין, ופרקליטת מחוז ת"א לשעבר, רות דוד קיבלו מעו"ד רונאל פישר בתקופת כהונתם, כך פורסם, מתנות יקרות ערך.

נשאלת השאלה מה משמעות המתנות שקיבלו השניים מרונאל פישר – האם מדובר בהתנהלות חברתית תמימה או שמא יש לבחון אותה בהיבטים פליליים.

במילים אחרות, גם אם נניח שבין רונאל פישר לבין מקבלי המתנות ממנו אכן קיימים קשרי ידידות – האם יש בעובדה זו בלבד כדי לשלול אפשרות נוספת, שהמתנות ניתנו לכל אחד מהם עקב כהונתו כעובד ציבור? האם זו שאלה של או או? האם שתי העובדות הללו אינן יכולות לחיות זו לצד זו? הייתכן שחברות הדוקה ככל שתהיה עם עובד ציבור תחסום אפשרות של קשרי שוחד עימו?

לעניין זה, ראוי להביא מדברי פרקליטת המדינה – לימים שופטת בית המשפט העליון – עדנה ארבל, שבחוות דעתה בעניין קשרי שרון-אפל אמרה את הדברים הנחרצים הבאים:

"ביסוד הדברים צריכה להיבחן מערכת היחסים שבין נותן המתת והמקבל. גם אם, לכאורה, יחסי הידידות והחברות ביניהם איתנים והדוקים, עדיין יש לבחון בזהירות ובהקפדה את תכלית הנתינה. אומנם יתכן שקיימות שתי תכליות – האחת ראוייה וכשרה, במסגרת יחסי החברות… והשנייה מתוך מניע פסול, וכבר נפסק כי במקרה זה המניע הפסול יכריע את הכף… יחסי ידידות וחברות בין הנותן לבין המקבל אינם מהווים, כשלעצמם, חסיון מפני הרשעה בעבירת שוחד".

אבל יותר מכך,
גם אם נקבל כעובדה את קיומם של קשרי החברות בין פישר לבין ברונו שטיין ורות דוד – האם אנחנו פטורים מלבחון את מהות הקשרים הללו? האם אין עלינו לבחון את בסיס החברות וכיצד נולדה? האם דינה של חברות מתקופת גן הילדים או בית הספר כדין חברות שנוצרה במהלך תקופת כהונתם של שטיין ודוד כעובדי ציבור?

גם בעניין זה אין לנו אלא להיזקק לדבריה של עדנה ארבל בחוות דעתה בעניין קשרי שרון-אפל. להלן הדברים:

"משיחות הטלפון בין אפל ושרון, משיחותיו של אפל אודות שרון ומהודעותיו של שרון, עולה תשתית ראייתית מוצקה לכך שבין שרון לאפל התקיימה חברות, אך לא חברות אישית שאינה תלוייה בדבר, אלא כזו שבסיסה פוליטי ואינטרסנטי… החברות בין שרון לבין דוד אפל החלה, לפי גרסאות השניים, שנים ארוכות לפני האירועים שנחקרו בתיק זה. מניתוח הראיות עולה שהמדובר בקשר שיסודו בפוליטיקה"

עינינו הרואות: ארבל איננה קונה חתול בשק בדמות טענות חברות בעלמא, אלא מבחינה הבחן היטב בין "חברות אישית שאינה תלוייה בדבר" לבין חברות מסוג אחר "שבסיסה פוליטי ואינטרסנטי".

ולענייננו: אין להסתפק בטענות חברות בעלמא בין המעורבים, אלא יש לבדוק האם מדובר בחברות אישית שאינה תלוייה בדבר או שמא בחברות שבסיסה אינטרסנטי.

מן הראוי להביא כאן מבחר ציטוטים מפסק דין מנחה של בית המשפט העליון שניתן בע"פ 4148/96 מדינת ישראל נ' יעקב גנות. בית המשפט מביא ומצטט בפסק דינו גם מפסקי דין קודמים של בית המשפט העליון והדברים ידברו בעד עצמם:

"לטובת הנאה המהווה שוחד ישנה משמעות אובייקטיבית, ולגבי כל נתינה, שאינה קלת ערך… קמה הנחה כי יש בה ליצור מחויבות מצד המקבל כלפי הנותן. הדגש אינו על ערכה של ההטבה, לא מבחינת הנותן ולא מבחינת המקבל, אלא בהנאה הגלומה במתת מן הבחינה האובייקטיבית".

"לעניין היסוד הנפשי שבעבירת השוחד פותחה בפסיקה הנחה שבעובדה כי עובד ציבור יודע כי הנזקקים לשירותיו אינם נותנים לו מתנותיהם, אלא כדי שיטה להם חסד במילוי תפקידו"

"בבוא בית המשפט לקבוע אם נתקיימו יחסי ידידות בין הצדדים, עליו להיזהר מפני הצגה מלאכותית של יחסים כאלה, כמסווה למתת פסולה. אולם על בית המשפט לא רק להשתכנע כי בין הנותן והמקבל אכן התקיימו יחסי ידידות, אלא עליו גם להשתכנע כי יחסי ידידות אלה אינם נובעים מיחסי עבודה או קשורים אליהם. שאפילו אם נוצרה ידידות אישית בין עובד הציבור ובין האזרח, גם אז חובה על עובד הציבור להמנע מקבלת טובות הנאה כל עוד נמשך המגע בין שניהם במילוי תפקידו… הכלל בנדון זה ברור, והוא נובע מהערך המוגן על-ידי עבירת השוחד, שהוא הרצון למנוע מעובד ציבור להימצא במצב דברים שבו בשל קבלת מתת ממי שנזקק לשירותיו הוא מעמיד עצמו במצב של התחייבות ושל ציפייה להדדיות, העשויים להשפיע על שיקול-דעתו השלטוני"

"הכלל הוא, כי עובד ציבור אינו רשאי לקבל טובת הנאה, אף מידיד, כל עד קיים מגע כלשהו ביניהם במסגרת תפקידו של עובד הציבור".

לסיום, מן הראוי להביא כאן ציטוט מוחץ מפסק דין של בית המשפט העליון (בע"פ 1877/99) – שם הוא קובע כי:

"במודעות לכוונת הנותן טמונה השחיתות של הלוקח"

במילים אחרות, כוונתו הפלילית של המקבל נלמדת מהשאלה אם הוא מודע לכוונת הנותן, ולענייננו יש לשאול אם מקבלי המתנות היו מודעים לכוונותיו של רונאל פישר שעה שהרעיף עליהם את המתנות.

החשבון של אולמרט

אם יש דבר שמקשה על אולמרט להרהר באפשרות ללכת לעיסקה עם הפרקליטות, זו הטלוויזיה הארורה.

כי הטלוויזיה מעוותת את המציאות ואת הפרופורציות. אין בטלוויזיה ישן וחדש. הכל טרי כאן ועכשיו – גם אם הוא שודר לפני עשר שנים.

כלומר, נניח שאולמרט יחליט ללכת לעיסקה. הרי ברור הדבר שבמסגרת העיסקה יהיה עליו להודות בקבלת שוחד – על פחות מכך הפרקליטות לא תהיה מוכנה לדבר.

ובכן, מה יהיה אז? היש בכלל ספק, שפחות מרגע אחרי שאולמרט יודה בשוחד – יישלף מהארכיון הסרטון ההוא של מוצאי יום העצמאות, שבו אולמרט מצהיר חגיגית ונשבע ש"מעולם לא לקחתי שוחד"?

ואז כבר יהיה לאולמרט עסק איתנו. כי אנחנו מוכנים לסבול הכל – רק לא את מי שמשקר לנו בפרצוף.

במילים אחרות, אם יש לאולמרט את כוחות הנפש להודות שנטל שוחד – הוא יתקשה מאד לאזור את אותם כוחות נפש כדי להתמודד עם המסקנה: שבמוצאי יום העצמאות ההוא, בהיותו ראש הממשלה, הוא שיקר לנוכח פני האומה – בלא ניד עפעף ובמצח נחושה.

אבל גם לגופו של עניין: גם אם נניח שאולמרט בוחן אפשרות לעיסקה, נראה שעדיף שימתין עד להכרעה בערעור בפרשת הולילנד, שבה הוא נדון בערכאה התחתונה ל-6 שנות מאסר. מבלי להידרש כאן לנימוקים מפורטים לכך, יש לאולמרט, לעניות דעתי, סיכוי לא רע להפחית בערעור כמה שנים ממאסרו, וזאת עקב כשלים פרוצדוראליים ומהותיים קשים בהתנהלותו של השופט רוזן ששפט אותו בבית המשפט המחוזי.

לעכב מאסרו של אולמרט

אם היה מישהו זקוק להוכחה שההחלטה לשפוט את אולמרט ע"י שופט מחוזי יחיד היתה טעות, ניתן למצוא אותה בעובדה שלהרכב הערעור בבית המשפט העליון מונו חמישה שופטים בהם הנשיא – במקום שלושה שופטים בתיקים רגילים.

משמע, שגם בית המשפט העליון מכיר בכך שאין המדובר כאן במשפט רגיל.

שיקולי יעילות או כוח אדם שעמדו בבסיס ההחלטה למנות שופט יחיד בהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי היו חייבים לסגת מפני העובדה שבנאשמים נמצא גם ראש הממשלה לשעבר הצפוי לעונש מאסר ממושך אם יורשע בדין.

ועוד לא אמרנו דבר על הבעייתיות הרבה שבה התנהל ההליך בבית המשפט המחוזי אצל השופט דוד רוזן בכל הקשור לסגנון ולסטיות מהפרוצדורה הפלילית (והפרוצדורה הרי היא ה"מגנה כרטא" של הנאשם – כך נקבע לא פעם בפסקי הדין).

יתרה מכך, הרשעתו של אולמרט במשפט מתבססת בעיקר – לא על ראיות ישירות, אלא על ראיות נסיבתיות שמטבע הדברים נתונות לשיקולי סבירות של השופט היושב בדין.

ובכלל, אם נעלעל בהיסטוריה של שרי ממשלה שהועמדו בעבר לדין פלילי נמצא שבית המשפט עצמו יצר נוהג לשפוט שרי ממשלה בהרכב שלושה – אפילו כאשר הם עומדים לדין בבית משפט השלום (ראו מקרה אביגדור ליברמן לאחרונה), וגם אם לא נשקף להם עונש מאסר.

חוסר האיזון המשווע בין העובדה ששופט יחיד שלח את אולמרט לכלא לעובדה שחמישה שופטים בבית המשפט העליון עומדים לברר את עניינו בערעור – חוסר איזון זה מחייב עיכוב כניסתו לבית הסוהר עד הכרעה בערעור.

אבל יותר מכך – אין להיתמם: לעובדה שנאשם יושב בכלא בתקופת המשפט (או הערעור) יש השפעה רבה על התוצאה הסופית – זיכוי או הרשעה. משפט אינו מתמטיקה – בוודאי כשהמדובר בראיות נסיבתיות הכפופות לשיקולי סבירות.
כאשר נאשם (או מערער) יושב בכלא בזמן בירור עניינו יש בכך להוות גורם מרתיע בהחלטה לזכותו – בוודאי במקרים גבוליים. שהרי הציבור הרחב יתקשה לעכל מצב שבו אדם ישב בכלא על לא עוול בכפו וכו' וכו'. החלטה לזכות נאשם היושב בכלא – יש בה לפגוע ביוקרת מערכת המשפט בכללותה בעיני הציבור הרחב, וזו עובדה הנלקחת בחשבון על ידי שופטים באשר הם – גם אם הם לעולם לא יודו בכך.

ואם מכניסים לכלא ראש ממשלה לשעבר בטרם הסתיים הבירור בעניינו – הסיכוי לזכותו בסופו של דבר הוא פחות מתיאורטי – במיוחד כשהוא כבר הורשע.

כללו של דבר, חלק נכבד בשיקולי התביעה לאסור את אולמרט בעוד הערעור מתנהל – אינו אלא מאמץ לשפר הסיכוי להותיר על כנה את הרשעתו בבית המשפט המחוזי.

לעניות דעתי, האינטרס הציבורי מחייב, שאם מערכת המשפט מחליטה לשלוח לכלא שר בממשלה – מכל שכן ראש הממשלה – חייב הדבר להיקבע ע"י הרכב של שלושה שופטים לפחות.

רונאל פישר ראוי להתחשבות

הגיע הזמן שבתי המשפט, שעה שהם גוזרים את דינו של נאשם, יקלו עליו ויתחשבו במקרה שהמדובר בעבריין לא יוצלח.
כי אם יש ממש בעבירות הפליליות המיוחסות לעו"ד רונאל פישר – הוא עונה באופן מובהק על ההגדרה של עבריין לא יוצלח
כי אם רונאל פישר היה עבריין מתוחכם – הוא לא היה נוהג כמו אותו פורץ עייף שנרדם במהלך הפריצה וכך נתפס.
שכן רונאל פישר חייב היה להביא בחשבון, שאלון חסן, לשמע עיסקת השוחד שעו"ד פישר הציע לו, יפנה לעורך דין נוסף ויבקש עצתו כיצד לנהוג כלפי ההצעה של פישר (ניחוש שלי: למרות שאין לי שמץ של ידיעה בעניין, אני מניח שאלון חסן הגיע למח"ש באמצעות עורך דין כלשהו).
ועוד משהו: הייתכן שעו"ד פישר לא הבחין, שחודשיים קודם העיסקה שלו עם אלון חסן פורסמה ידיעה על עיסקת שוחד דומה שהוא לכאורה הציע לחשוד אחר בפלילים? האם רונאל לא הבין את משמעות הדבר קודם שהחליט לקבל את מזוודת השוחד מאלון חסן חדשיים לאחר מכן? או שמא הוא סבר שהידיעה ההיא משדרגת את המוניטין שלו כמתווך בעיסקאות שוחד בין חשודים לשוטרים.
ואם אנחנו כבר כאן: כיצד קו ההגנה של פישר, שלפיו הוא השתמש בסיפור השוחד כאמתלה לגבות שכר טירחה מלקוח סרבן – כיצד קו ההגנה הזה עולה בקנה אחד עם הסיפור הדומה הנ"ל של הצעת השוחד ההיא מלפני חודשיים? האם גם במקרה ההוא היה מדובר בלקוח סרבן? והרי האדם ההוא כלל לא היה לקוחו של פישר.
הוא שאמרנו: ראוי לו לבית משפט נאור, שייתחשב לקולא בכך שעבריין נתפס בקלקלתו עקב היותו לא יוצלח או אפילו מפאת חוסר מזל זמני שפקד אותו.

האם אולמרט ייכנס לכלא בספטמבר?

עצם העובדה שאדם מגיש ערעור על הרשעתו ושפיטתו למאסר אינה מהווה, כשלעצמה, סיבה לעכב ביצוע עונש מאסר שנגזר עליו.

שיקול חשוב לאי-עיכוב ביצוע נעוץ בצורך לטפח את אמון הציבור במערכת המשפט ואת כוח ההרתעה שלה, שעלולים להתערער אם יווצר פער זמנים גדול מדיי בין יום מתן גזר הדין לבין יום תחילת ריצוי העונש.

בית המשפט העליון גיבש את הקריטריונים שעל פיהם יוחלט אם ומתי יש לעכב ביצוע עונש המאסר, ובהם – סיכויי הערעור, חומרת העבירה ונסיבות ביצועה, משך המאסר, מידת מסוכנותו של הנאשם, עברו הפלילי, וכן נסיבות אישיות או נסיבות מיוחדות שנוגעות לאדם שנגזר עליו לשבת בכלא.

במקרה של אולמרט מתעוררת במלוא תוקפה השאלה אם העובדה שהמדובר בראש ממשלה לשעבר מהווה נסיבה מיוחדת המצדיקה עיכוב ביצוע העונש עד לאחר החלטה בערעור.

והשאלה הזו מקבלת משנה תוקף לאור העובדה שמי שגזר על אולמרט את המאסר הוא שופט דן יחיד ולא הרכב שופטים כפי שהיה רצוי ומתחייב במקרה חריג מעין זה.

בהקשר זה די אם נזכיר את משפטם של שרי ממשלה כמו יעקב נאמן, חיים רמון, אביגדור ליברמן ואחרים שהועמדו בזמנם לדין פלילי ועניינם התברר בפני הרכב שופטים. ברור שמי שקבע שהשרים הללו יישפטו בפני הרכב עשה כן לאור העובדה שמדובר בשרי ממשלה.
וכשמדובר בראש ממשלה הדברים הם הרי מקל וחומר.

לעניות דעתי, מטעמים של אינטרס הציבור, אולמרט היה חייב לעמוד לדין בפני הרכב ולא בפני דן יחיד, ומשלא נעשה כך – מתעוררת במלוא הכובד השאלה אם אינטרס הציבור אינו מחייב שתיקו של מי שהיה ראש הממשלה יתברר בערעור, בפני הרכב כמובן, קודם שייכנס לכלא.

אין ספק שאילו היה מדובר באולמרט בלבד הוא היה זוכה, בנסיבות העניין, לעיכוב ביצוע עד לאחר הערעור, ואפילו לאחר דיון נוסף אם יוגש.

אלא שכידוע אולמרט לא לבד בפרשה הזו ולכן מתעוררת בעייה נוספת – קשה לא פחות: מה יהיה דינם של שאר הנאשמים בפרשה שנדונו לתקופות מאסר ובכוונתם להגיש עירעור. הייתכן שאולמרט, רק הוא בלבד, יזכה לעיכוב ביצוע משום נסיבותיו המיוחדות כראש הממשלה, ואילו חבריו לביצוע העבירות שנשפטו עימו ייכנסו לכלא בספטמבר לפני תחילת ערעורם? הרי זו, לכאורה, אפלייה שהדעת איננה סובלת, הלא כן?

וכאן נכנס לתמונה שיקול נוסף: נניח שמטעמי מניעת אפלייה אולמרט וכל חבריו יזכו יחדיו לעיכוב ביצוע עד לאחר הערעור. במצב שכזה תתעורר השאלה מה יהיה על שולה זקן? הרי היא לא תערער בהיותה תחת עיסקת טיעון שכוללת 11 חודשי מאסר. הייתכן שבמצב עניינים שכזה רק שולה זקן, מכל העבריינים, תהיה זו שתיכנס לכלא בספטמבר? קצת מגוחך, לא?

ובכן, מה יקרה בספטמבר? הייתכן שאולמרט יגיע לדיונים בבית המשפט העליון בפוסטה מאובטחת?

כדאי שאולמרט יתחיל להפנים את מצבו וישקול לחתוך לכיוון עיסקת טיעון כוללת בעזרת פרקליטיו המוכשרים.

רגע האמת של שולה זקן

שולה זקן זועמת על אהוד אולמרט על כך שבמהלך עדותו הוא לא העמיד את השופט על כך שהיא לא מושחתת.

קצת קשה להבין את פשר זעמה זה של זקן על אולמרט – אם זוכרים שבחשבונות הבנק שלה או של קרובי משפחתה הופקדו צ'קים בסכומי כסף גבוהים שניתנו לה מאת עד המדינה שמואל דכנר.

הרי יש גבול גם לכושר הלוליינות של אולמרט, הלא כן?

כך או כך, במצב הקשה שבו היא נתונה עתה, שולה זקן חייבת להחליט ביום-יומיים הקרובים אם כדאי לה לעלות על דוכן העדים ולהעמיד עצמה לחקירה נגדית של התביעה (ושל השופט!).  

הרי ברור הדבר שהימצאות הצ'קים בחשבונות הבנק שלה או של קרוביה – כמוה כתפיסתה "על חם", ושום הסברים מלבד שוחד מובהק לא יתקבלו על דעתו של בית המשפט.

ובכן, מה יש לשולה זקן לחפש על דוכן העדים?

נכון, היא הודיעה שהפעם בכוונתה להעיד, אלא שלא מן הנמנע שהיא הודיעה על כוונתה זו מבלי שבאמת התכוונה לכך, אלא רק כדי לאותת לאולמרט שלא "יתפרע" יתר על המידה על דוכן העדים ולא ישליך עליה רפש כדי למלט עצמו מהאישומים – באשר היא אמורה, כביכול, להעיד אחריו על כל הסכנות הכרוכות בכך מבחינתו.

כללו של דבר, לא ברור מה תועלת אישית תפיק שולה זקן מעדותה במשפט – מלבד חשש להסתבכות נוספת וחוסר יכולת ממשית להתמודד עם שאלות קשות שיציבו בפניה התביעה והשופט.

מצד שני ניצבת בפניה אפשרות של הרגע האחרון לחתום על עיסקת עד מדינה שבמסגרתה יהיה עליה להפליל את אולמרט כדי למלט עצמה באופן חלקי או מלא מעונש.

האם שולה זקן תחתום ברגע האחרון על עיסקה מעין זו? קשה להאמין ששולה זקן ניחנה בכוחות הנפש למהלך שכזה.

וכשזו תמונת המצב ראוי לשולה זקן לשקול שמא עדיף לה שלא תעלה על דוכן העדים ותשאיר לגורל ולרחמי בית המשפט לעשות את שלהם.