Tag Archives: פרשת הולילנד

בין הצוללות והולילנד

לא צריך להיות מומחה לקרימינולוגיה כדי להבחין בדמיון הרב שבין פרשת הצוללות לבין פרשת הולילנד.

מיקי גנור מפרשת הצוללות הוא אחיו התאום של שמואל דכנר מפרשת הולילנד.

שניהם היו סרסורים, ובלשון פחות מגונה: מתווכים או מאכערים. הם לא בנו דבר ולא ייצרו דבר. כל מהותם היתה להתביית על אנשי מפתח במערכות השונות, לשפוך עליהם ערימות של כספי שוחד וכך לרכוש את שותפותם לפשע, אם במעשה ואם בהעלמת עין, ואגב כך להשחית את המערכות ולקשור את הקצוות הנכונים בדרכם אל הכסף הגדול.

הסרסורים הללו הקפידו מטבע הדברים לקיים מעין מידור בין השותפים לפשע – בכך שיצרו בקירבם אשלייה וגרמו להם להאמין שסיכויי הקשר המושחת ביניהם להחשף נמוכים מאד כיוון שהמדובר, כביכול, בקשר דו-צדדי בלבד, ולא בכנופיית פשע.
במילים אחרות, כל אחד ממקבלי השוחד האמין מן הסתם שרק הוא והמשחד מעורבים בעניין ולכן טובים הסיכויים לשמור על קשר שתיקה ולהישאר מתחת לרדאר של רשויות החוק.

אלא שכשהגיע הרגע ושני הסרסורים הללו הפכו עדי מדינה התברר לכל אחד ממקבלי השוחד שהוא היה בעצם חלק מכנופייה שפעלה כמכונה, שגוייסה והופעלה על ידי הסרסורים כדי לסלול את דרכם אל הכסף.

ועכשיו אנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך שלייתה מן המים של מכונת הפשע הקרוייה פרשת הצוללות או תיק 3000.

מה שעוד עגום בפרשת הצוללות הוא שפרשה זו, כמו גם פרשות נוספות הנחקרות עתה, מתלקחת בסביבתו הקרובה של נתניהו – עד שאתה תוהה אם לא הגיעה העת להקים בתוככי משרד ראש הממשלה נקודת משטרה – כמו הנקודה שהוקמה בטייבה כשהפשע שם גאה.

לאן נעלם תיק הולילנד?

יש לי תחושה עמומה שפסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת הולילנד בושש להגיע, כיוון ששופטי בית המשפט העליון לא ממש משתגעים על פסק הדין של שופט בית המשפט המחוזי, דוד רוזן, בפרשה.

הכוונה במיוחד לחלק בפסק הדין הנוגע לאהוד אולמרט, שנדון לשש שנות מאסר על נטילת שוחד.

שופטי העליון, שכידוע בתוך עמם הם יושבים, ראו כיצד נישא השופט רוזן על גלי אהדה ציבורית – עד שכמעט שכח שמשפט אמור להתנהל על פי כללי פרוצדורה ודיני ראיות.

אתה קורא שוב ושוב את נימוקי הרשעת אולמרט בלקיחת שוחד – בכך שאחיו יוסי קיבל את הכסף – ואתה מנחש ששופטי העליון מתקשים להפיק אמירה קוהרנטית שתתמוך במסקנותיו של בית המשפט המחוזי בנקודה הקריטית הזו.

העובדה שלפרקליטיו של אולמרט לא ניתנה הזדמנות לחקירה נגדית של עד המדינה שמואל דכנר, שנפטר רגע לפני החקירה – עובדה מכרעת זו מאיימת באופן ממשי להחדיר ספק סביר אל תוך מארג הראיות שהביאו להרשעת אולמרט בעניין הקשור עם אחיו יוסי, ומכל מקום ניתן למצוא שופט עליון כזה או אחר, שיתקשה לדלג מעל המשוכה הזו.

אלא שבית המשפט העליון שכנראה איבד משהו מבטחונו העצמי, חושש מן הסתם להעביר ביקורת נוקבת מדיי על השופט רוזן – פן יסתבך עם כמה עיתונאים שהעלו את השופט רוזן למדרגת גיבור תרבות.

דבר אחד בטוח: אם יהיה שופט אחד מתוך חמשת שופטי העליון שיזכה את אולמרט – פסק הדין המזכה יהיה זה שיתפוס את הכותרות, ויתדלק כהוגן בקשה מצד אולמרט לדיון נוסף.

ומכל מקום, היה ושופט אחד יזכה את אולמרט – אפשר לסמוך על אולמרט שהוא כבר ישכנע אותנו שהוא זכאי, ורק עקב חוסר מזל הוא נפל קורבן להרכב מקרי של שופטים.

האם אולמרט יברח מהארץ

"אין כל סכנה שאולמרט יברח מן הארץ משום ששורשיו ומשפחתו נטועים עמוק בישראל" – כך טוען פרקליטו של אהוד אולמרט בבקשה לאפשר לו לצאת לחו"ל למטרות עסקים.

לשמע הנימוק הזה קופצת מיד השאלה: ומה עם אחיו יוסי? מה עם השורשים של יוסי? גם הוא מבנימינה, הלא כן? ובכל זאת כבר עשר שנים שהוא יושב על גדות הפוטומק ואינו חוזר ארצה.

ומוסיף הפרקליט וטוען כי "אולמרט מאובטח סביב השעון בידי חמישה מאבטחים של השב"כ, ולכן אין סכנה שיימלט". רוצה הפרקליט לומר בכך, שאם אולמרט יחליט שלא לחזור ארצה – או אז יכניסו אותו המאבטחים לתוך ארגז דיפלומטי וישובו ארצה עם המטען כאילו כלום.
בקיצור, טענת הבל.

ואגב, כל זה אינו אומר שאולמרט לא ישוב ארצה מהנסיעה הזו – אם תאושר לו.
אלא שסביר להניח שבעקבות הנסיעה הזו יבואו בקשות לנסיעות עסקיות נוספות, ואז שוב לא ניתן יהיה להתנגד להן, שהרי אולמרט כבר הוכיח שהוא חוזר ארצה.
במילים אחרות, ההחלטה שלא לחזור ארצה יכולה ליפול בנסיעה עתידית כלשהי אם וכאשר אולמרט יגיע למסקנה שכלו כל הקיצים מבחינתו.

ובכלל, כשחושבים על השורשים של אולמרט רצוי לשקול מה מונח כאן על כפות המאזניים, כלומר: מה מניע אדם כבן 70 לחזור ארצה לבלות 6 שנים משפילות במקום שהוא רחוק שנות אור מבנימינה, ועוד להמשיך ולהתמודד כאן עם תיקים נוספים שמרחיקים לו את האופק לנקודת ייאוש של ממש.

"אהוד אולמרט עבריין נמלט" – צריך קיבה מנירוסטה כדי לעכל אפשרות שכזו.

במיוחד כשטרם הספקנו לעכל את התואר בוגד.

האם אולמרט ייכנס לכלא בספטמבר?

עצם העובדה שאדם מגיש ערעור על הרשעתו ושפיטתו למאסר אינה מהווה, כשלעצמה, סיבה לעכב ביצוע עונש מאסר שנגזר עליו.

שיקול חשוב לאי-עיכוב ביצוע נעוץ בצורך לטפח את אמון הציבור במערכת המשפט ואת כוח ההרתעה שלה, שעלולים להתערער אם יווצר פער זמנים גדול מדיי בין יום מתן גזר הדין לבין יום תחילת ריצוי העונש.

בית המשפט העליון גיבש את הקריטריונים שעל פיהם יוחלט אם ומתי יש לעכב ביצוע עונש המאסר, ובהם – סיכויי הערעור, חומרת העבירה ונסיבות ביצועה, משך המאסר, מידת מסוכנותו של הנאשם, עברו הפלילי, וכן נסיבות אישיות או נסיבות מיוחדות שנוגעות לאדם שנגזר עליו לשבת בכלא.

במקרה של אולמרט מתעוררת במלוא תוקפה השאלה אם העובדה שהמדובר בראש ממשלה לשעבר מהווה נסיבה מיוחדת המצדיקה עיכוב ביצוע העונש עד לאחר החלטה בערעור.

והשאלה הזו מקבלת משנה תוקף לאור העובדה שמי שגזר על אולמרט את המאסר הוא שופט דן יחיד ולא הרכב שופטים כפי שהיה רצוי ומתחייב במקרה חריג מעין זה.

בהקשר זה די אם נזכיר את משפטם של שרי ממשלה כמו יעקב נאמן, חיים רמון, אביגדור ליברמן ואחרים שהועמדו בזמנם לדין פלילי ועניינם התברר בפני הרכב שופטים. ברור שמי שקבע שהשרים הללו יישפטו בפני הרכב עשה כן לאור העובדה שמדובר בשרי ממשלה.
וכשמדובר בראש ממשלה הדברים הם הרי מקל וחומר.

לעניות דעתי, מטעמים של אינטרס הציבור, אולמרט היה חייב לעמוד לדין בפני הרכב ולא בפני דן יחיד, ומשלא נעשה כך – מתעוררת במלוא הכובד השאלה אם אינטרס הציבור אינו מחייב שתיקו של מי שהיה ראש הממשלה יתברר בערעור, בפני הרכב כמובן, קודם שייכנס לכלא.

אין ספק שאילו היה מדובר באולמרט בלבד הוא היה זוכה, בנסיבות העניין, לעיכוב ביצוע עד לאחר הערעור, ואפילו לאחר דיון נוסף אם יוגש.

אלא שכידוע אולמרט לא לבד בפרשה הזו ולכן מתעוררת בעייה נוספת – קשה לא פחות: מה יהיה דינם של שאר הנאשמים בפרשה שנדונו לתקופות מאסר ובכוונתם להגיש עירעור. הייתכן שאולמרט, רק הוא בלבד, יזכה לעיכוב ביצוע משום נסיבותיו המיוחדות כראש הממשלה, ואילו חבריו לביצוע העבירות שנשפטו עימו ייכנסו לכלא בספטמבר לפני תחילת ערעורם? הרי זו, לכאורה, אפלייה שהדעת איננה סובלת, הלא כן?

וכאן נכנס לתמונה שיקול נוסף: נניח שמטעמי מניעת אפלייה אולמרט וכל חבריו יזכו יחדיו לעיכוב ביצוע עד לאחר הערעור. במצב שכזה תתעורר השאלה מה יהיה על שולה זקן? הרי היא לא תערער בהיותה תחת עיסקת טיעון שכוללת 11 חודשי מאסר. הייתכן שבמצב עניינים שכזה רק שולה זקן, מכל העבריינים, תהיה זו שתיכנס לכלא בספטמבר? קצת מגוחך, לא?

ובכן, מה יקרה בספטמבר? הייתכן שאולמרט יגיע לדיונים בבית המשפט העליון בפוסטה מאובטחת?

כדאי שאולמרט יתחיל להפנים את מצבו וישקול לחתוך לכיוון עיסקת טיעון כוללת בעזרת פרקליטיו המוכשרים.

רגע האמת של שולה זקן

שולה זקן זועמת על אהוד אולמרט על כך שבמהלך עדותו הוא לא העמיד את השופט על כך שהיא לא מושחתת.

קצת קשה להבין את פשר זעמה זה של זקן על אולמרט – אם זוכרים שבחשבונות הבנק שלה או של קרובי משפחתה הופקדו צ'קים בסכומי כסף גבוהים שניתנו לה מאת עד המדינה שמואל דכנר.

הרי יש גבול גם לכושר הלוליינות של אולמרט, הלא כן?

כך או כך, במצב הקשה שבו היא נתונה עתה, שולה זקן חייבת להחליט ביום-יומיים הקרובים אם כדאי לה לעלות על דוכן העדים ולהעמיד עצמה לחקירה נגדית של התביעה (ושל השופט!).  

הרי ברור הדבר שהימצאות הצ'קים בחשבונות הבנק שלה או של קרוביה – כמוה כתפיסתה "על חם", ושום הסברים מלבד שוחד מובהק לא יתקבלו על דעתו של בית המשפט.

ובכן, מה יש לשולה זקן לחפש על דוכן העדים?

נכון, היא הודיעה שהפעם בכוונתה להעיד, אלא שלא מן הנמנע שהיא הודיעה על כוונתה זו מבלי שבאמת התכוונה לכך, אלא רק כדי לאותת לאולמרט שלא "יתפרע" יתר על המידה על דוכן העדים ולא ישליך עליה רפש כדי למלט עצמו מהאישומים – באשר היא אמורה, כביכול, להעיד אחריו על כל הסכנות הכרוכות בכך מבחינתו.

כללו של דבר, לא ברור מה תועלת אישית תפיק שולה זקן מעדותה במשפט – מלבד חשש להסתבכות נוספת וחוסר יכולת ממשית להתמודד עם שאלות קשות שיציבו בפניה התביעה והשופט.

מצד שני ניצבת בפניה אפשרות של הרגע האחרון לחתום על עיסקת עד מדינה שבמסגרתה יהיה עליה להפליל את אולמרט כדי למלט עצמה באופן חלקי או מלא מעונש.

האם שולה זקן תחתום ברגע האחרון על עיסקה מעין זו? קשה להאמין ששולה זקן ניחנה בכוחות הנפש למהלך שכזה.

וכשזו תמונת המצב ראוי לשולה זקן לשקול שמא עדיף לה שלא תעלה על דוכן העדים ותשאיר לגורל ולרחמי בית המשפט לעשות את שלהם.

התרומה של אולמרט לשלטון החוק

דבר אחד איש לא ייקח מאולמרט: את דבקותו האובססיבית בחזקת החפות.

האיש, אכן, מעולם לא הורשע בבית המשפט, וככזה – זו זכותו המלאה להנות מהחזקה החשובה הזו – חזקה, שאיש בר דעת לא יתכחש למקומה הגבוה במידרג הזכויות של אדם במדינה נאורה.

אבל אולמרט מוצץ את העצם היבשה הזו בתאווה אין קץ.

והוא עושה כן כאילו אין מחר.

פה תראה אותו מתערבב עם שועים בארוע נחשב של אנשי עסקים, שם תיתקל בו מחבק בחום בני משפחה של ראש ממשלה שנאסף אל אבותיו. פה תראה אותו נואם בטקס חשוב ושם תבחין בו מברך את חתן השמחה בנישואי בנו של רמטכ"ל לשעבר.

והכל תוך פיזור חיוכים אופטימיים על כל סביבותיו.

והכל תוך התעלמות מופגנת מהעובדה שביום שלישי הקרוב מצפה לו הכרעת דין במשפטו בבית המשפט המחוזי בירושלים, ומהעובדה שבבית המשפט המחוזי בתל אביב מתנהל משפט הולילנד, שאם יורשע בהם הוא עלול להיפרד מכמה וכמה שנות חירות.

ובכן, מה מקור העליצות הזו של אולמרט? מה הוא יודע שאנחנו לא? מה הוא מספר בלילה לכרית שלו?

התשובה ברורה: אולמרט עומד לשדרג את חזקת החפות, וגם אם יורשע הוא ימשיך לנהוג כאדם רצוי ומקובל בכל ארוע בארץ ובחו"ל – כאילו מעולם לא הועמד לדין.

עד שישמע את שקשוק הבריחים.

————————————————–

הטרדת עד המדינה בפרשת הולילנד

גיא פלג, הכתב לענייני משפט של חדשות ערוץ 2, פירסם לאחרונה תמונות, שלדבריו נמסרו לו על ידי נאשמים בפרשת הולילנד, ובהן נראה עד המדינה ש.ד. כשהוא קונה בגדים בחנות יוקרתית בתל אביב. כמו כן פירסם הכתב צילום של צ'ק שלדבריו שולם ע"י עד המדינה בתמורה לבגדים שקנה.

האם הצילומים הללו של עד המדינה מהווים הטרדת עד במובנה הפלילי?

פסק הדין המנחה בעניין הטרדת עד ניתן על ידי נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר בפסק דין בפרשה שהתפרסמה בזמנה כפרשת "הפגישה הלילית" (ע"פ 526/90).

הנשיא שמגר קובע שם מפורשות כי הטרדת עד הינה, בין היתר: "מעקבים גלויים או נסתרים" אחר העד.

הנשיא שמגר מוסיף וקובע באותו פסק דין כי:

"סעיף העבירה מתייחס רק למבצע העבירה, היינו למטריד ואין בין יסודותיו הוראה, ממנה עולה כתנאי להתקיימותה של העבירה, שמלאכת ההטרדה אכן צלחה בידי מבצעיה, וכי האדם כלפיו כוון מעשה העבירה אכן חש סובייקטיבית מוטרד. מחשבתו ותגובתו של האדם אשר כלפיו מופנים מעשי ההטרדה או מידת ההצלחה של ההטרדה, אינם מיסודותיה של העבירה. העבירה מתייחסת על פי יסודותיה למעשהו ולמחשבתו של המטריד ולא למצבו הנפשי של המוטרד או למידת ההצלחה של ההטרדה לגביו".

דומה, שהדברים מדברים בעד עצמם.

 ——————————————————

עד מדינה רעול פנים בפרשת הולילנד

האם יש מישהו שקשור איכשהו לפרשת הולילנד ואינו יודע מיהו עד המדינה בפרשה?

האם יש מישהו במדינה שקצת מעורה בעניינים – גם אם אינו קשור לפרשה – ואינו יודע מיהו אותו עד מדינה?

אין אחד כזה.

ולמרות זאת קיים צו איסור פרסום פרטים מזהים של אותו עד מדינה.

נשאלת איפוא השאלה מה תכליתו של אותו צו.

התשובה ברורה:
הפרקליטות רוצה למנוע בכל מחיר בחישה מתוקשרת באישיותו ובמעשיו של אותו עד מדינה.

העובדה שעד המדינה, מעצם היותו עד מדינה, אינו אחד מל"ו צדיקים אינה צריכה הוכחה. הרי עד המדינה, מעצם היותו כזה, הוא לכאורה אחד הפושעים בפרשה, אלא שמטעמים שונים הוא החליט לעבור לצד השני – כלומר לצד של רשויות החוק – ולהפליל את שותפיו.

ברור אם כך, שעד המדינה הזה נושא לכאורה על גבו קופת שרצים לא קטנה – בין אם בקשר לפרשת הולילנד ובין אם בכלל.

ובמילים אחרות: האיש המדובר הוא דמות אידאלית לחפירות בלתי פוסקות מצד כלי התקשורת – הן במעשיו והן באישיותו.

ובדיוק מכך חוששת הפרקליטות: שהתקשורת, וכמובן הנאשמים ויחצ"ניהם, ישחטו את עד המדינה הזה עוד בטרם משפט.

השאלה אם הפרקליטות גם נימקה ברוח זו את בקשתה מבית המשפט לצו איסור פרסום – היא כבר שאלה אחרת.

—————————————————————-