ארכיון תג: עיסקת טיעון

רונאל פישר והפרקליטות לקראת הסדר טיעון

אין צורך בתבונה מופלגת כדי להעריך שלא יתקיים משפט באורך מלא בעניינו של רונאל פישר, וכי העניין יסתיים בהסדר טיעון.

דבריו של שופט בית המשפט העליון יצחק עמית, בהקשר להסדר טיעון עם פישר – כפי שנכתבו בהחלטת השופט לשחרר את פישר למעצר בית – היו מפורשים מדיי מכדי שניתן יהיה לטעות בהם: השופט עמית כותב בהחלטתו, שמשפטו של פישר עלול להתארך זמן רב "אלא אם ישכילו הצדדים להגיע להסדר טיעון".
דברים אלה של השופט ("ישכילו הצדדים…") אינם יכולים להתפרש אלא כהמלצה מפורשת של בית המשפט העליון לצדדים להגיע להסדר טיעון.
במילים אחרות, הסדר טיעון עם פישר בלא שמיעת ראיות ובלא ניהול משפט של ממש – הוא מהלך מועדף על בית המשפט העליון.

השאלה אם המלצה מפורשת מעין זו של בית המשפט העליון – מה עוד שהמשפט בערכאה הראשונה למעשה טרם החל – השאלה אם המלצה זו הינה מעשה תקין ראוייה כמובן לדיון נפרד.

בהקשר להמלצתו זו של השופט עמית ראוי גם לתהות שמא, בהחלטתו לשחרר את פישר למעצר בית, הוא רצה לשפוך מים קרים על ראשה של הפרקליטות, וזאת במגמה "להורידה מהעץ" ולדחוק בה להגיע להבנות ולהסדר עם פישר ופרקליטיו.

כך או כך, הרושם הברור מקריאת החלטת השופט הוא, שנעשה מצידו מאמץ להסיר מעל מצחו של פישר את אות "אוייב העם" – כפי שהוא מצטייר זה חדשים ארוכים בתקשורת, וגם בכך יש לתרום להתקרבות בין פישר והפרקליטות.

על כל פנים, ברור כי מה שיעמוד במרכזו של משא ומתן בין פישר לבין הפרקליטות יהיה שאלת המחיר, ובמילים אחרות: היחס בין העונש שראוי להטיל על פישר לבין העונש שיוטל בקרוב על ערן מלכה – בין 7 ל-10 שנים – במסגרת הסדר הטיעון שהאחרון חתם עם הפרקליטות.

באשר לעונש שיוטל על מלכה ראוי לציין, שמעשיו חמורים מאלה של פישר – באשר מלכה, כעובד ציבור, מעל קשות בתפקידו במשטרה והסב לה נזקים חמורים, אבל מצד שני הוא הודה במעשיו וגם הסכים לשמש עד מדינה כנגד פישר ששומר על זכות השתיקה.

ואם בעונש עסקינן, אין להתעלם מסיכויי השיקום של כל אחד מהשניים לאחר שישתחררו ממאסרם: בהקשר זה נראה שמלכה, שהיה אלמוני בציבור עד שנחשפה הפרשה, יוכל לחזור ולהיטמע בקהילה ביתר קלות בהשוואה לסיכוייו של פישר, שהתפרסם בציבור כאיש תקשורת ועורך דין ידוע, ולכן הוא ייחשב מצורע במקומות שנחשבו מרחב המחייה הטבעי שלו.

ובאשר לעמדת הפרקליטות והמשטרה: אין ספק שהן היו רוצות להניח את כל הפרשה המביכה הזו מאחוריהן, ובכך לחסוך מעצמן משפט ארוך ומתוקשר – מלווה בחשש שרונאל פישר יחליט לפתוח את הפה לכיוונים חדשים ובלתי צפויים באופן שיגדיל עוד יותר את מבוכתן.

החשבון של אולמרט

אם יש דבר שמקשה על אולמרט להרהר באפשרות ללכת לעיסקה עם הפרקליטות, זו הטלוויזיה הארורה.

כי הטלוויזיה מעוותת את המציאות ואת הפרופורציות. אין בטלוויזיה ישן וחדש. הכל טרי כאן ועכשיו – גם אם הוא שודר לפני עשר שנים.

כלומר, נניח שאולמרט יחליט ללכת לעיסקה. הרי ברור הדבר שבמסגרת העיסקה יהיה עליו להודות בקבלת שוחד – על פחות מכך הפרקליטות לא תהיה מוכנה לדבר.

ובכן, מה יהיה אז? היש בכלל ספק, שפחות מרגע אחרי שאולמרט יודה בשוחד – יישלף מהארכיון הסרטון ההוא של מוצאי יום העצמאות, שבו אולמרט מצהיר חגיגית ונשבע ש"מעולם לא לקחתי שוחד"?

ואז כבר יהיה לאולמרט עסק איתנו. כי אנחנו מוכנים לסבול הכל – רק לא את מי שמשקר לנו בפרצוף.

במילים אחרות, אם יש לאולמרט את כוחות הנפש להודות שנטל שוחד – הוא יתקשה מאד לאזור את אותם כוחות נפש כדי להתמודד עם המסקנה: שבמוצאי יום העצמאות ההוא, בהיותו ראש הממשלה, הוא שיקר לנוכח פני האומה – בלא ניד עפעף ובמצח נחושה.

אבל גם לגופו של עניין: גם אם נניח שאולמרט בוחן אפשרות לעיסקה, נראה שעדיף שימתין עד להכרעה בערעור בפרשת הולילנד, שבה הוא נדון בערכאה התחתונה ל-6 שנות מאסר. מבלי להידרש כאן לנימוקים מפורטים לכך, יש לאולמרט, לעניות דעתי, סיכוי לא רע להפחית בערעור כמה שנים ממאסרו, וזאת עקב כשלים פרוצדוראליים ומהותיים קשים בהתנהלותו של השופט רוזן ששפט אותו בבית המשפט המחוזי.

האם אולמרט ייכנס לכלא בספטמבר?

עצם העובדה שאדם מגיש ערעור על הרשעתו ושפיטתו למאסר אינה מהווה, כשלעצמה, סיבה לעכב ביצוע עונש מאסר שנגזר עליו.

שיקול חשוב לאי-עיכוב ביצוע נעוץ בצורך לטפח את אמון הציבור במערכת המשפט ואת כוח ההרתעה שלה, שעלולים להתערער אם יווצר פער זמנים גדול מדיי בין יום מתן גזר הדין לבין יום תחילת ריצוי העונש.

בית המשפט העליון גיבש את הקריטריונים שעל פיהם יוחלט אם ומתי יש לעכב ביצוע עונש המאסר, ובהם – סיכויי הערעור, חומרת העבירה ונסיבות ביצועה, משך המאסר, מידת מסוכנותו של הנאשם, עברו הפלילי, וכן נסיבות אישיות או נסיבות מיוחדות שנוגעות לאדם שנגזר עליו לשבת בכלא.

במקרה של אולמרט מתעוררת במלוא תוקפה השאלה אם העובדה שהמדובר בראש ממשלה לשעבר מהווה נסיבה מיוחדת המצדיקה עיכוב ביצוע העונש עד לאחר החלטה בערעור.

והשאלה הזו מקבלת משנה תוקף לאור העובדה שמי שגזר על אולמרט את המאסר הוא שופט דן יחיד ולא הרכב שופטים כפי שהיה רצוי ומתחייב במקרה חריג מעין זה.

בהקשר זה די אם נזכיר את משפטם של שרי ממשלה כמו יעקב נאמן, חיים רמון, אביגדור ליברמן ואחרים שהועמדו בזמנם לדין פלילי ועניינם התברר בפני הרכב שופטים. ברור שמי שקבע שהשרים הללו יישפטו בפני הרכב עשה כן לאור העובדה שמדובר בשרי ממשלה.
וכשמדובר בראש ממשלה הדברים הם הרי מקל וחומר.

לעניות דעתי, מטעמים של אינטרס הציבור, אולמרט היה חייב לעמוד לדין בפני הרכב ולא בפני דן יחיד, ומשלא נעשה כך – מתעוררת במלוא הכובד השאלה אם אינטרס הציבור אינו מחייב שתיקו של מי שהיה ראש הממשלה יתברר בערעור, בפני הרכב כמובן, קודם שייכנס לכלא.

אין ספק שאילו היה מדובר באולמרט בלבד הוא היה זוכה, בנסיבות העניין, לעיכוב ביצוע עד לאחר הערעור, ואפילו לאחר דיון נוסף אם יוגש.

אלא שכידוע אולמרט לא לבד בפרשה הזו ולכן מתעוררת בעייה נוספת – קשה לא פחות: מה יהיה דינם של שאר הנאשמים בפרשה שנדונו לתקופות מאסר ובכוונתם להגיש עירעור. הייתכן שאולמרט, רק הוא בלבד, יזכה לעיכוב ביצוע משום נסיבותיו המיוחדות כראש הממשלה, ואילו חבריו לביצוע העבירות שנשפטו עימו ייכנסו לכלא בספטמבר לפני תחילת ערעורם? הרי זו, לכאורה, אפלייה שהדעת איננה סובלת, הלא כן?

וכאן נכנס לתמונה שיקול נוסף: נניח שמטעמי מניעת אפלייה אולמרט וכל חבריו יזכו יחדיו לעיכוב ביצוע עד לאחר הערעור. במצב שכזה תתעורר השאלה מה יהיה על שולה זקן? הרי היא לא תערער בהיותה תחת עיסקת טיעון שכוללת 11 חודשי מאסר. הייתכן שבמצב עניינים שכזה רק שולה זקן, מכל העבריינים, תהיה זו שתיכנס לכלא בספטמבר? קצת מגוחך, לא?

ובכן, מה יקרה בספטמבר? הייתכן שאולמרט יגיע לדיונים בבית המשפט העליון בפוסטה מאובטחת?

כדאי שאולמרט יתחיל להפנים את מצבו וישקול לחתוך לכיוון עיסקת טיעון כוללת בעזרת פרקליטיו המוכשרים.

הקואליציה החזקה של נתניהו

אין זה סוד שממשלת נתניהו נשענת על קואליציה יציבה וחזקה – מהחזקות שהיו כאן בעשרות השנים האחרונות.

אלא שמאז שהוחלט להגיש נגד אביגדור ליברמן כתב אישום כפוף לשימוע – התחזקה הקואליציה של נתניהו לעוצמות שהיו נחלת ממשלות מפא"י בשנות החמישים.

כי אין שום סיכוי שליברמן ומפלגתו יפרשו מהממשלה בתקופת השימוע (שאמורה לארוך שנה לפחות).

ראשית, אין לחשוד בליברמן שהוא מתעב את הכוח והשררה, ומכיוון שמאד יתכן ששנת השימוע תהיה לו למעשה השנה האחרונה בעמדת כוח שכזו, שלאחריה הוא ייאלץ להתנזר מהשררה – לפחות למשך כמה וכמה שנים – אך אנושי הדבר שהוא ירצה עתה להמשיך ולאחוז בעמדה הזו ככל שרק יוכל.

ומה שלא פחות חשוב: ליברמן יודע היטב מה שיודע כל ילד, והוא שעדיף מבחינתו לקיים את השימוע מעמדת כוח של שר בכיר – בוודאי שר שמפלגת המריונטות שלו שולטת בכמה עמדות קואליציוניות נחשבות כגון השר לבטחון פנים, יו"ר ועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת ועוד.

ובוודאי כך הדבר אם במהלך השימוע יכנס ליברמן למשא ומתן עם הפרקליטות על עיסקת טיעון כלשהי.

וכך, כל מה שנזכה לו איפוא בשנה הקרובה הוא פה ושם פעולות והתבטאויות עצמאיות של ליברמן מסוג אלה שנתקלנו בהן בחדשים האחרונים – אבל לכלל פרישה הדבר לא יגיע.

וכשזו תמונת המצב נשאלת השאלה מה שימוש יעשה נתניהו בכוח הפוליטי הזה שהתגלגל לידיו.

האם הוא ינצל זאת לקידום ושדרוג מצבה של המדינה?

או שהוא סתם ישכב על הגב ויתכסה עם הבטן.

—————————————————

שחר גרינשפן – הפרקליטות כן יכולה לערער

פרקליט המדינה משה לדור שיגר מכתב תשובה להוריה של שחר גרינשפן והודיע להם שהוא לא יכול לערער על העונש הקל שגזר בית המשפט על הנהג השיכור שפגע בילדתם, פצע אותה קשה והותיר אותה משותקת.

אומר לדור במכתבו אל ההורים: "הגם שברור לנו כבר עתה כי הסדר הטיעון היה שגוי ביותר, על-פי הדין כיום אין זה אפשרי לצערי להגיש ערעור על גזר הדין".

האם צדק לדור כשהשיב את פני הוריה של שחר גרינשפן ריקם?  מיד נראה.

לפני שש שנים ניתן בבית המשפט העליון, בדיון נוסף, בהרכב של תשעה שופטים, פסק דין מקיף ויסודי, שדן בסוגיית הסדר טיעון בהליך ערעור (דנ"פ 1187/03 – מדינת ישראל נ' אופיר פרץ).
פסק הדין העיקרי ניתן ע"י השופטת (כיום הנשיאה) דורית ביניש.

אכן, פסק הדין הנ"ל עוסק בסוגייה שונה בהיבט אחד מזו של המקרה של שחר גרינשפן – באשר, להבדיל ממקרה גרינשפן, שם המדובר בעמדת הפרקליטות בערעור במקרה שבית המשפט של הערכאה הראשונה אינו מכבד את הסדר הטיעון לעניין העונש ומטיל על הנאשם עונש כבד יותר מזה שהוסכם עליו, ואז הנאשם המורשע מערער על העונש.
השופטת ביניש קובעת שם את אמות המידה והשיקולים השונים שלפיהם על הפרקליטות לנהוג בערעור – אם לדבוק בעמדתה בערכאה הראשונה או לזנוח את עמדתה לאור פסק הדין של הערכאה הראשונה שדחה את ההסדר – הכל על פי מה שבית המשפט מכנה "מבחן האיזון" כמפורט באותו פסק הדין.

ואולם, בסע' 27 לפסק הדין הנ"ל, בפרק העוסק במשפט משווה, מביאה השופטת ביניש פסק דין קנדי (בעניין Roy), העוסק אף הוא בהסדר טיעון, ושם המדובר במקרה שבו לא הנאשם, אלא דווקא הפרקליטות היא זו שמערערת על פסק הדין של הערכאה הראשונה – מה שבהחלט רלוונטי למקרה של שחר גרינשפן.

השופטת ביניש מצטטת בפסק דינה קטע מפסק הדין הקנדי הנ"ל ומיד בהמשך מפרשת את הדברים כך:

"על פי פסק דין Roy, צריכים להתקיים נימוקים כבדי משקל כדי להצדיק חזרה של התביעה בערעור מעמדתה בערכאה הדיונית ונימוקים כאלה מתקיימים בעיקר בשלושה מצבים: כאשר גזר הדין שהוטל היה בלתי חוקי; כאשר פרקליט התביעה הוטעה; ובמקרה שבו ההסדרים המשפטיים המקובלים נדחים בשל העדר ההלימה בין העבירה שבוצעה וחומרתה לבין העונש המוסכם. במקרים כאלה אינטרס הציבור גובר על החובה שלא להפר את ההסדר שהושג עם הנאשם. הלכה זו אומצה גם בדו"ח הועדה הקנדית שבחנה את נושא הסדרי הטיעון… מההנחיות עולה כי התביעה יכולה אמנם לשנות מעמדתה בערעור ואף לערער על גזר הדין תוך סטיה מההסדר אך זאת, רק אם מתקיימות נסיבות חריגות ביותר ובכל מקרה, שינוי גישה מעין זה צריך לעבור אישור בדרגים הגבוהים של התביעה. ניתן, איפוא, לראות שבקנדה נקבע כלל דומה באופן עקרוני לעמדה שהצגנו, לפיו התביעה אינה מנועה מלחזור בה בערכאת הערעור מהסדר טיעון שערכה בערכאה הדיונית אולם יכולתה לעשות כן היא מצומצמת ומוגבלת למקרים חריגים בהם העמדה המקורית שהציגה התביעה עומדת בסתירה חמורה לאינטרס הציבורי.".

עד כאן הציטוט מדבריה של השופטת ביניש.

עיננו הרואות: המצב השלישי לעיל מדבר על כך, שיש ואינטרס הציבור מחייב את הפרקליטות להפר הסדר טיעון שהושג עם הנאשם ואף לערער ביוזמתה על גזר הדין, וכל זאת – במקרה של "העדר ההלימה בין העבירה שבוצעה וחומרתה לבין העונש המוסכם" – כאמור בדבריה של השופטת ביניש.

אם נתבונן גם בסיפת הדברים הללו שהביאה השופטת ביניש, נבחין על נקלה בכך שהשופטת מדגישה את הדמיון העקרוני בין הדין הקנדי והדין הישראלי בהקשר להסדרי טיעון – דמיון שמאפשר, כך נראים הדברים, שגם הפרקליטות אצלנו תוכל, במקרים חריגים, לחזור בה ממה שהוסכם עליו בינה לבין הנאשם, ולערער מצידה היא על גזר הדין של הערכאה הראשונה – אם אינטרס הציבור מחייב זאת.

לסיכום:
נראה שעל פרקליט המדינה לשקול שוב בכובד ראש את האפשרות לערער על פסק הדין – תוך מתן משקל ראוי לדבריה של השופטת ביניש כפי שהובאו לעיל, ובמיוחד בשים לב לעובדה שפרקליט המדינה עצמו אומר במכתבו להוריה של שחר גרינשפן, ש"הסדר הטיעון היה שגוי ביותר".

היה ופרקליט המדינה יימנע מלעשות כן – על משפחתה של שחר גרינשפן לעתור נגדו לבג"צ.

—————————————————–