ארכיון תג: עדנה ארבל

נתניהו לא לקח שוחד

כשהתמחיתי בפרקליטות מחוז תל אביב (פמת"א) עשיתי חלק מההתמחות אצל פרקליט המחוז עצמו. ניתנה לי אז ההזדמנות לראות כיצד מתקבלות החלטות בדיני נפשות: "אני לא שופט. שבית המשפט יחליט" נהג פרקליט המחוז לקבוע כשהובא אליו תיק גבולי.

תיק המתנות של נתניהו איננו גבולי; הוא סופר גבולי.

אכן ברור, וכך צריך להיות, שהיועץ המשפטי לממשלה הגביה את הרף של אותו "סיכוי סביר להרשעה" הנדרש לצורך החלטה על הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה. כל מי שסבור אחרת עשוי מהחומרים שמהם עשוי מני נפתלי.

שישים הפגנות פוליטיות נגד היועץ המשפטי לממשלה אינן אמורות להסיט את מחוגי המצפן והמצפון של מנדלבליט אפילו לא בחלקיק המילימטר.

ואם היועץ חרד לעתידו בבית המשפט העליון, לא ראינו שהעובדה שמני מזוז סגר את תיק האי היווני על אצבעותיה של פרקליטת המדינה דאז עדנה ארבל – לא ראינו שעובדה זו מנעה מבעדו להגיע שם למעלה
.
ובמקרה נתניהו, כך נראים הדברים, פרקליט המדינה שותף לחיבוטי הקבר של היועץ.

בלא להכיר את הראיות בתיק, דומה שאחד הקשיים נעוץ בעדותו של ארנון מילצ'ן הנתמכת בעדות מזכירתו. במה דברים אמורים:
ארנון מילצ'ן, כך פורסם, טוען שחברותו עם נתניהו היה חשובה לו כדי שיוכל להשפיע עליו בענייני המדינה. אלא שמילצ'ן לא התלהב להעניק לנתניהו את המתנות, והיו אף מקרים שהוא התחמק מכך זמן ארוך עד שהסכים לתיתן. אם יש ממש בטענתו זו של מילצ'ן, שכאמור נתמכת בעדות מזכירתו, כי אז התנהלותו זו חסרה את הכוונה הפלילית הנדרשת להרשעה בשוחד.

ואם אכן נגיע למסקנה שהתנהלותו של מילצ'ן נעדרת כוונה פלילית, כי אז יש בכך להשליך על  שאלת כוונותיו הפליליות של נתניהו – באשר קיים קשר בין כוונת הנותן וכוונת הלוקח, וכבר פסק בעניין זה בית המשפט העליון כי "במודעות לכוונת הנותן טמונה השחיתות שלח הלוקח" (ע"פ 1877/99) ולכן תיק השוחד כולו עומד על כרעי תרנגולת.

יישב איפוא היועץ על המדוכה, יכתוב דו"ח מנומק, ינזוף בראש הממשלה ויחייב אותו להחזיר המתנות או את ערכן, והעיקר: יסגור את התיק.

כי היועץ המשפטי – שחקן כדורגל בעברו – יודע וחש בעצמותיו שזה תיק דרדלה.

המתנות של ברונו שטיין ורות דוד

הניצב הפורש ברונו שטיין, ופרקליטת מחוז ת"א לשעבר, רות דוד קיבלו מעו"ד רונאל פישר בתקופת כהונתם, כך פורסם, מתנות יקרות ערך.

נשאלת השאלה מה משמעות המתנות שקיבלו השניים מרונאל פישר – האם מדובר בהתנהלות חברתית תמימה או שמא יש לבחון אותה בהיבטים פליליים.

במילים אחרות, גם אם נניח שבין רונאל פישר לבין מקבלי המתנות ממנו אכן קיימים קשרי ידידות – האם יש בעובדה זו בלבד כדי לשלול אפשרות נוספת, שהמתנות ניתנו לכל אחד מהם עקב כהונתו כעובד ציבור? האם זו שאלה של או או? האם שתי העובדות הללו אינן יכולות לחיות זו לצד זו? הייתכן שחברות הדוקה ככל שתהיה עם עובד ציבור תחסום אפשרות של קשרי שוחד עימו?

לעניין זה, ראוי להביא מדברי פרקליטת המדינה – לימים שופטת בית המשפט העליון – עדנה ארבל, שבחוות דעתה בעניין קשרי שרון-אפל אמרה את הדברים הנחרצים הבאים:

"ביסוד הדברים צריכה להיבחן מערכת היחסים שבין נותן המתת והמקבל. גם אם, לכאורה, יחסי הידידות והחברות ביניהם איתנים והדוקים, עדיין יש לבחון בזהירות ובהקפדה את תכלית הנתינה. אומנם יתכן שקיימות שתי תכליות – האחת ראוייה וכשרה, במסגרת יחסי החברות… והשנייה מתוך מניע פסול, וכבר נפסק כי במקרה זה המניע הפסול יכריע את הכף… יחסי ידידות וחברות בין הנותן לבין המקבל אינם מהווים, כשלעצמם, חסיון מפני הרשעה בעבירת שוחד".

אבל יותר מכך,
גם אם נקבל כעובדה את קיומם של קשרי החברות בין פישר לבין ברונו שטיין ורות דוד – האם אנחנו פטורים מלבחון את מהות הקשרים הללו? האם אין עלינו לבחון את בסיס החברות וכיצד נולדה? האם דינה של חברות מתקופת גן הילדים או בית הספר כדין חברות שנוצרה במהלך תקופת כהונתם של שטיין ודוד כעובדי ציבור?

גם בעניין זה אין לנו אלא להיזקק לדבריה של עדנה ארבל בחוות דעתה בעניין קשרי שרון-אפל. להלן הדברים:

"משיחות הטלפון בין אפל ושרון, משיחותיו של אפל אודות שרון ומהודעותיו של שרון, עולה תשתית ראייתית מוצקה לכך שבין שרון לאפל התקיימה חברות, אך לא חברות אישית שאינה תלוייה בדבר, אלא כזו שבסיסה פוליטי ואינטרסנטי… החברות בין שרון לבין דוד אפל החלה, לפי גרסאות השניים, שנים ארוכות לפני האירועים שנחקרו בתיק זה. מניתוח הראיות עולה שהמדובר בקשר שיסודו בפוליטיקה"

עינינו הרואות: ארבל איננה קונה חתול בשק בדמות טענות חברות בעלמא, אלא מבחינה הבחן היטב בין "חברות אישית שאינה תלוייה בדבר" לבין חברות מסוג אחר "שבסיסה פוליטי ואינטרסנטי".

ולענייננו: אין להסתפק בטענות חברות בעלמא בין המעורבים, אלא יש לבדוק האם מדובר בחברות אישית שאינה תלוייה בדבר או שמא בחברות שבסיסה אינטרסנטי.

מן הראוי להביא כאן מבחר ציטוטים מפסק דין מנחה של בית המשפט העליון שניתן בע"פ 4148/96 מדינת ישראל נ' יעקב גנות. בית המשפט מביא ומצטט בפסק דינו גם מפסקי דין קודמים של בית המשפט העליון והדברים ידברו בעד עצמם:

"לטובת הנאה המהווה שוחד ישנה משמעות אובייקטיבית, ולגבי כל נתינה, שאינה קלת ערך… קמה הנחה כי יש בה ליצור מחויבות מצד המקבל כלפי הנותן. הדגש אינו על ערכה של ההטבה, לא מבחינת הנותן ולא מבחינת המקבל, אלא בהנאה הגלומה במתת מן הבחינה האובייקטיבית".

"לעניין היסוד הנפשי שבעבירת השוחד פותחה בפסיקה הנחה שבעובדה כי עובד ציבור יודע כי הנזקקים לשירותיו אינם נותנים לו מתנותיהם, אלא כדי שיטה להם חסד במילוי תפקידו"

"בבוא בית המשפט לקבוע אם נתקיימו יחסי ידידות בין הצדדים, עליו להיזהר מפני הצגה מלאכותית של יחסים כאלה, כמסווה למתת פסולה. אולם על בית המשפט לא רק להשתכנע כי בין הנותן והמקבל אכן התקיימו יחסי ידידות, אלא עליו גם להשתכנע כי יחסי ידידות אלה אינם נובעים מיחסי עבודה או קשורים אליהם. שאפילו אם נוצרה ידידות אישית בין עובד הציבור ובין האזרח, גם אז חובה על עובד הציבור להמנע מקבלת טובות הנאה כל עוד נמשך המגע בין שניהם במילוי תפקידו… הכלל בנדון זה ברור, והוא נובע מהערך המוגן על-ידי עבירת השוחד, שהוא הרצון למנוע מעובד ציבור להימצא במצב דברים שבו בשל קבלת מתת ממי שנזקק לשירותיו הוא מעמיד עצמו במצב של התחייבות ושל ציפייה להדדיות, העשויים להשפיע על שיקול-דעתו השלטוני"

"הכלל הוא, כי עובד ציבור אינו רשאי לקבל טובת הנאה, אף מידיד, כל עד קיים מגע כלשהו ביניהם במסגרת תפקידו של עובד הציבור".

לסיום, מן הראוי להביא כאן ציטוט מוחץ מפסק דין של בית המשפט העליון (בע"פ 1877/99) – שם הוא קובע כי:

"במודעות לכוונת הנותן טמונה השחיתות של הלוקח"

במילים אחרות, כוונתו הפלילית של המקבל נלמדת מהשאלה אם הוא מודע לכוונת הנותן, ולענייננו יש לשאול אם מקבלי המתנות היו מודעים לכוונותיו של רונאל פישר שעה שהרעיף עליהם את המתנות.

קצב מאתגר את העליון

תוצאות ערעורו של הנשיא לשעבר משה קצב בבית המשפט העליון מעוררות כמובן סקרנות רבה.

השאלה העיקרית, מטבע הדברים, היא אם בתום הערעור פלוס כמה ימי התארגנות קצב הולך לבית הסוהר – בין לתקופה המקורית של שבע שנים שנקבעה במחוזי, בין לתקופה קצרה יותר – אם העליון יפחית משהו מעונשו (בהקשר זה, אין להוציא מכלל אפשרות שגם אם הרשעת קצב תישאר בעינה ויהיה עליו ללכת לכלא, הוא ינצל את האפשרות לדחות שוב את הקץ בכך שיגיש בקשה לדיון נוסף ובצמוד לה בקשה לדחות את מאסרו עד לאחר הדיון הנוסף).

כך או כך, קצב מעורר בערעורו שאלה לא פשוטה, אלא שלא בטוח שיש לבית המשפט העליון "חשק אינטלקטואלי" להתמודד איתה – בין בערעור המתברר עכשיו ובין בדיון נוסף.

השאלה בתמצית היא אם בית המשפט חייב לבחון שמא קיימת סיטואציה שהנאשם לא טוען שהתקיימה. ולא רק שהוא לא טוען שהתקיימה, אלא שהוא אף מכחיש אותה מלוא פיו, וכל זאת כאשר יש בתיק ראיות כאלה ואחרות שיכולות, למרות הכחשת הנאשם, להצביע על כך שהסיטואציה בכל זאת התקיימה.

ולענייננו, השאלה היא אם בית המשפט חייב לדון באפשרות שקצב קיים יחסים בהסכמה עם א' ממשרד התיירות – למרות שקצב מכחיש אפשרות זאת מכל וכל.

בית המשפט המחוזי, בשורה התחתונה, החליט למעשה שאם קצב מכחיש יחסים בהסכמה – זבש"ו.

השופטת עדנה ארבל, שיושבת בהרכב הערעור, עוררה ביום הדיונים הראשון תחושה שאין לה חשק להפליג לים הזה ולדון באפשרות של יחסים בהסכמה – למרות שקצב מכחיש כאמור יחסים כאלה: השופטת ארבל דירבנה את עורכי הדין של קצב להתמודד אחת לאחת עם הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי – מה שמעורר תחושה שארבל רוצה להישאר במסגרת הדיון של פסק הדין של המחוזי ולבחון רק את התוצרים של בית המשפט המחוזי.

אם בית המשפט העליון אכן יאמץ קו מינימליסטי שכזה יהיה עליו להתעלם משאלה אחת כבדה שתישאר תלוייה בחלל בית המשפט. והשאלה היא למה קצב מתמיד להכחיש יחסים בהסכמה – למרות שהודאה ביחסים כאלה, הגם שגם הם מהווים עבירה פלילית (בשל יחסי מרות), בכוחה לחלץ את קצב מהרשעה כיוון שאז יהיה מדובר בעבירה קלה יותר שהתיישנה.

אכן, בית המשפט קובע בתקדימיו שנאשם אינו יכול לדלג בין קווי הגנה לפי נוחיותו ועל פי ההתפתחויות במרוצת משפטו – מה גם שבעניינו של קצב הוא עצמו מתמיד בקו הגנה אחד (הכחשה טוטאלית), ורק פרקליטיו הם אלה שמאמצים עבורו קו הגנה אחר (יחסים בהסכמה).

הרושם כרגע הוא, שבתום הערעור והדיון הנוסף (אם יהיה) קצב יילך לבית הסוהר, והחשק האינטלקטואלי של בית המשפט העליון ייאלץ להמתין להזדמנות אחרת.

—————————————————

בג"צ מתחנף לחרדים

נפל דבר בישראל.

לקרוא את החלטתו האחרונה של בג"צ בפרשת עמנואל ולא להאמין.

שפה שכזו מעולם לא ננקטה ע"י שופטי בג"צ כלפי רבנים – בוודאי לא כלפי הרב עובדיה יוסף.

תזכורת:

הנה מה שאמר הרב עובדיה יוסף בעבר על שופטי בית המשפט העליון:

"אלו קוראים לעצמם בית משפט עליון? לא שווים. בבית משפט תחתון צריך לשים אותם. בשבילם ברא (הקב"ה) את כל הייסורים שבעולם. כתוב שאם יש פורענות, צא ובדוק שופטי ישראל. כל מה שישראל סובלים, רק בשביל הרשעים האלה. ריקים ופוחזים. שיפחה כי תירש גבירתה. מה הם יודעים? הם לא יודעים לקרוא משנה אחת כמו בני אדם. ילד שלנו בן שבע שמונה יודע יותר טוב מהם ללמוד תורה. אלה שמו אותם בבית משפט עליון. מי בחר בהם? מי עשה אותם שופטים? שר המשפטים צר ואוייב, הוא אהב אותם והוא המליץ שצריכים לבוא אצל הנשיא והנשיא שם אותם שופטים. מה, עשו בחירות? מי אמר שהעם רוצה שופטים רשעים כאלה? כולם סוררים ומורים. אין להם לא דת ולא דין. כולם בועלי נידות. כולם מחללי שבת. אלה יהיו השופטים שלנו? עבדים משלו בנו".

עד כאן הציטוט – וזו רק דוגמא אחת מתוך רבות.

בעקבות דבריו של הרב עובדיה שקל היועץ המשפטי לממשלה להעמיד אותו לדין פלילי, ובג"צ עצמו נתן אף הוא דעתו על ההתבטאויות הללו של הרב, ולאחר שהביע מורת רוח קשה מהדברים הסכים בדוחק רב לסגירת התיק.

אלא שכידוע הימים אינם ימים רגילים לבג"צ, ורצוי לו לבג"צ בימים טרופים שכאלה לשכוח את הקללות והעלבונות שהטיח בו הרב עובדיה.

הנה הכבוד שמשפיע בג"צ על הרב עובדיה היום:

"בפתח הדיון שקיימנו היום בבקשה על פי פקודת בזיון בית המשפט, הודיע עורך דין גרין, בא כוחם של ההורים, כי מתוך כבוד לבית המשפט ופסק-דינו, נעשו מאמצים אליהם נרתמו מרן הגר"ע הרב עובדיה יוסף שליט"א והאדמור מסלונים שליט"א, וגובשה הסכמה מתוך כוונה "להביא לאחדות ואהבת ישראל בין כל תושבי עמנואל" (לשון המקור)".

(הערה לשונית: באמירתו לעיל של בג"צ "הגר"ע הרב עובדיה יוסף" יש משום כפילות: הגר"ע פרושו הגאון רבי עובדיה – כלומר שהיה על בג"צ לומר: הגר"ע יוסף או לחילופין: הגאון רבי עובדיה יוסף).

מכל מקום, אם ניתן איכשהו לטעון כאן שבג"צ נקט תארי כבוד לפני ואחרי שמו של הרב עובדיה – אם ניתן לטעון כך משום שכך הוא הוצג בפני בג"צ ע"י בא כוח ההורים, הנה בפיסקה אחרת באותה החלטה אומר בג"צ כך:

"אנו מברכים על יוזמתם של גדולי הדור לנסות להשכין שלום, אחווה ורעות בין כל המחנות הניצים".

כאן כבר אי אפשר לטעות: עכשיו גם בעיני בג"צ עצמו הרב עובדיה הוא גדול הדור.

הרי יכול היה בג"צ לומר "הרבנים" או "המנהיגים" וכיוצא באלה מונחים שאין עימם התבטלות, אבל לא: בג"צ החליט שהשעה כשרה לפנות אל הרבנים בלשון הערצה עיוורת – משל היה גם בג"צ עצמו צאן מרעיתם.

ונא לא להקל ראש בדבר: השופטת עדנה ארבל, שישבה בהרכב לצידו של ראש ההרכב השופט אדמונד לוי, חתומה כאן על החלטה הפונה בתואר גדול הדור למי שקבע שאסור לגבר לעבור בין שתי נשים כי מי שעובר בין שתי נשים כאילו עבר בין שני חמורים.

ממש פנטסטי: זה מצביע לעברם כבועלי נידות ורשעים ועבדים וריקים ופוחזים, ואלה מצידם מתפלשים בעפר רגליו בלשון חנפים וקוראים לו גדול הדור.

והוא אכן גדול הדור.

כי איש מלבדו לא יכול היה להוריד אותם מהעץ הגבוה שעליו טיפסו.

————————————————————-