ארכיון תג: עבירות מין

מוטי אלון – האמונה משתלמת

השמחה והאושר שאופפים את הרב מוטי אלון מאז הרשעתו במעשה מגונה בכפייה בקטין מעלים הירהור כבד שמא המעשה המגונה הזה בקטין אינו אלא אחד מתרי"ג מצוות שיש להקפיד ולקיימו בוקר צהריים וערב – רצוי בחדר חשוך.

מאז הרשעתו לא מפסיק העבריין הזה להודות לאבינו שבשמיים על שהביא עליו את החרפה הזו.

איך האלוהים הזה מסדר למוטי אלון את הראש כך שהשחור כשלג ילבין? ממש קוסם האלוהים הזה.

כי מוטי אלון מאמין עכשיו בעמקי לבבו שהוא צח כשלג וכי הקב"ה החליט להעמיד אותו בניסיון.

כולנו מכירים את התופעה של העבריינים שחובשים לפדחתם כיפה בגודל של פיילה.

אבל מוטי אלון איננו אחד מהם.

כי הוא נולד עם הכיפה.

והכיפה הענקית הזו היתה עדת ראייה ושמיעה למעשיו המגונים.

ואלוהים ראה ושתק כאילו היה חור שחור.

איפה הוא האלוהים הזה של מוטי אלון? אני רוצה לפגוש אותו.

האם נתן אשל התכוון לסחוט את ר'?

מתרבים הפירסומים שלפיהם נתן אשל צילם במכשיר הסלולרי שלו אזורים מוצנעים בגופה של ר'. כך למשל, אתר ynet  טוען כי "לנציבות הגיעו כמה עדויות התומכות ומאשרות כי ר' סיפרה לכמה אנשים כי אשל צילם אותה בסלולרי מתחת לחצאית".

אם אכן יש דברים בגו, נשאלת השאלה מה היתה מטרתו של אשל שעה שהוא צילם כך את ר'.

מצד אחד ניתן להניח שהוא עשה כן כדי לספק את יצר המציצנות שלו ותו לא.

מצד שני נשאלת השאלה כיצד ולמה הגיעו הדברים לידיעתה של ר'. הרי אם בסיפוק יצר המציצנות גרידא המדובר, כי אז ניתן היה לצפות מנתן אשל שישמור העניין בינו לבין עצמו ולא יספר על כך לאיש.

כך או כך, אם ר' יודעת שנתן אשל אוחז בידיו תמונה או תמונות מביכות שלה, כי אז יש בכך להדאיג כפל כפליים – גם אם נניח שלכתחילה לא היו לנתן אשל כל כוונות זדון.

במה דברים אמורים?

הכרוניקה הפלילית לא חסרה מקרים שבהם צולמו אנשים – גברים ו/או נשים – במצבים אינטימיים או מביכים, וזאת למטרות סחיטה מינית או אחרת.

ולענייננו, גם אם לנתן אשל עצמו לא היו כוונות זדון כשצילם את ר' – אין אנחנו פטורים מלבחון את מצבה של ר', מנקודת מבטה, נוכח הסיטואציה הזו. כלומר, לבד מתחושת ההשפלה שבאופן טבעי מתלווה למצב שכזה, מתעוררת השאלה אם, מנקודת מבטה של ר', נתן אשל לא השיג כלפיה שליטה והיא נקלעה לעמדת נחיתות כלפיו, ולו בשל העובדה, לכאורה, שהוא אוחז בידיו תמונות מביכות שלה.

במילים אחרות, סביר מאד להניח שעצם העובדה, לכאורה, שנתן אשל אוחז בידיו תמונות מביכות של ר' – עצם העובדה הזו יש בה להוות איום מתמיד כלפי ר' – גם אם נתן אשל לא יגיד לה או ירמוז לה דבר בקשר לכך, ואפילו אם הוא ינסה להרגיעה שאין לו כל כוונה לעשות שימוש בתמונות. הרי טבע הדברים הוא ש-ר' תהיה במתח מתמיד ותעשה כל מאמץ שלא להתעמת או לעצבן את נתן אשל מכל סיבה שהיא – שעה שהיא יודעת שהוא אוחז בידיו תמונות מביכות שלה. הרי ברור מאליו, שבמצב עניינים מעין זה ר' תעשה כל מאמץ להענות לבקשות כאלה או אחרות של נתן אשל – בקשות שהיא לא היתה נענית להן אלמלא אחז בתמונות מביכות שלה.

הוא שאמרנו: אם אכן נתן אשל אוחז בידיו בתמונות מביכות של ר', כי אז הוא השיג בכך שליטה כלפיה, והיא מצידה נתונה כלפיו בתחושה מתמדת של השפלה ואיום – גם אם לו עצמו אין כל כוונות זדון בקשר לתמונות – באשר עצם יכולתו לעשות בתמונות שימוש זדוני הוא הדבר שמכרסם ללא הרף בנפשה של ר'.

———————————————————————

אילה חסון יקירת בית שמש

אני לא מכיר את אילה חסון מספיק כדי לדעת אם המיקרופון הוא זה שמשבש עליה את דעתה או שהיא באה כך מהבית.

חיטוט קל באינטרנט מלמד שגב' חסון היתה הראשונה לקבל את "אות מלכת המדבר להעצמה נשית", וזאת במסגרת פרויקט מלכת המדבר, השולח נשים למסעות אתגריים, ומוענק לנשים מובילות ופורצות דרך בחברה הישראלית, שפועלן ועבודתן מסייעות להעצמה נשית ולעידוד נשים להגשמה עצמית ופריצת גבולות המגדר. "אחת הנשים המצליחות בישראל" נימקה הוועדה שהחליטה להעניק לאילה חסון את האות.

אין ספק: אילה חסון היא אשת חיל שפרצה בדהרה את גבולות המגדר ופיצפצה את תקרת הזכוכית כאילו כלום.

והנה אילה חסון, אותה אילה חסון ממש, מגלה דעתה באזני המאזינים כי כל אימת שיש בוס שעלול להיכשל בעבירת מין כלפי מי מהכפופות לו – יש לסלקה מסביבתו ולהעבירה מתפקידה למקום אחר, וזאת כדי להסיר החשש שהבוס הנ"ל ייכנע ליצריו ויבצע עבירת מין באותה עובדת.

החרדים של בית שמש לא היו יכולים לבקש סיוע חשוך יותר מזה שהוענק להם על ידי מלכת המדבר.

נותר רק לברר עם הגב' חסון שאלה אחת קטנה: אם יום אחד תמצאי שמי מהממונים עליך חוטא בהרהורים כלפייך עד כדי חשש שיום אחד יצרו עלול לגבור עליו והוא יבצע בך עבירת מין – התואילי במקרה של חשש כזה לפנות את מקומך מבעוד מועד ולמצוא לך מקום עבודה אחר?

אות מלכת המדבר להעצמה נשית שהוענק לאילה חסון רוטט מבושה.

—————————————————————-

הכוונה הטהורה של הרב מוטי אלון

"מאז התחלתי את דרכי החינוכית פעלתי מתוך אמונה ברורה כי יש לי הזכות והחובה לאהוב, לחזק ותסלחו לי – גם לחבק, כן לחבק, ואפילו חזק, בעיתות שמחה ומצוקה גם יחד… במהלך קשרים עם כל כך הרבה אנשים אפשר שנגרמה אי נוחות, או אי הבנה, או פרשנות שגויה של מעשיי. אם מישהו חש כך, אני מתנצל מעומק ליבי אם פגעתי. אלוקים עדי שכל מה שעשיתי היה מתוך כוונה טהורה".

אלה היו דבריו של הרב מוטי אלון בעקבות הגשת כתב האישום נגדו בגין מעשים מגונים בשני נערים.

מוטי אלון עצמו ער לאפשרות "שנגרמה אי נוחות" אצל מי מהנערים כתוצאה מחיבוקיו, אלא כדי שניתן יהיה להרשיעו צריך בית המשפט לקבוע שאלון נהג כפי שנהג "לשם גירוי או סיפוק מיני".

האם בית המשפט יקבל את הסבריו של אלון ואת טענתו שכל מה שעשה היה מתוך כוונה טהורה?

הנה מתוך דבריו של בית המשפט העליון (השופט קדמי) בהקשר דומה:

"לעניינה של הקטינה נ.ר., טוען בא-כוח המערער, כי כל שעשה עימה המערער נעשה על מנת להכשיר את הקרקע למתן טיפול פסיכולוגי; וכי אפילו ניתן לומר שחרג מן המקובל – הרי לא עשה זאת "לשם סיפוק מיני"… (לאמור: שאף אם מן ההיבט הפיסי-אוביקטיבי היו מעשיו בעלי אופי מיני, הינה מן ההיבט הנפשי-סוביקטיבי שלו – לא היו אלה מעשים אירוטיים)…
לא אוכל לקבל הסבר זה של המערער… תחושתה הטיבעית של נ.ר. כי המגעים הינם מגעים אירוטיים, מכריעה כאן הכף לחובתו של המערער…
אין אני שוכח כי באו בפני בית המשפט ראיות האומרות שזוהי דרכו של המערער מאז ומתמיד כאמצעי להתקרב אל המטופל ולהפוך ל"מקורבו". אין בכך, כדי להכשיר את המעשים: אם אלה נעשים "לשם גירוי, סיפוק… מיני", כי אז הם מהווים "מעשים מגונים" גם אם חוזרים עליהם וגם אם הופכים אותם אמצעי לקירוב לבבות לצרכי טיפול פסיכולוגי…".

עד כאן הציטוט.

הנה כי כן, טענת מוטי אלון שהוא עשה את שעשה מתוך כוונה טהורה עשוייה להתנגש עם תחושת הנערים כי המגעים הם מגעים אירוטיים, וכאמור – מוטי אלון עצמו, גם לגירסתו, ער לאפשרות שכתוצאה ממעשיו ("לחבק, ואפילו חזק") נגרמה למתלוננים אי נוחות (הערה: בכתב האישום מיוחסים למוטי אלון מעשים נוספים בעלי אופי מיני ממש).

ובכן, מה משמעה של "אי נוחות" זו שגם מוטי אלון עצמו מודה באפשרות שנגרמה?

אומר השופט קדמי באותו פסק דין:
"כידוע, אדם מוחזק כמתכוון ל"תוצאות" הצומחות מדרך הטבע ממעשהו, ולענייננו משמעותו של הכלל היא: שניתן ללמוד על תכלית עשייתו של מעשה מטיבו ומאופיו…; ובהעדר ראיה המשמיטה את המסקנה המתחייבת מטיבו ומאופיו של המעשה – הופכת מסקנה זו לעובדה מוכחת"

עיננו הרואות, מדבריו של השופט קדמי עולה שגם אם – סובייקטיבית – כוונותיו של מוטי אלון היו טהורות, ניתן להחיל עליו חזקה שהוא התכוון להגיע לגירוי מיני, והכל – תלוי כמובן בצמד המילים שמכריעות בכל פסק דין: "נסיבות העניין".

המלכודת של איוב קרא החשוד בעבירות מין

סגן השר איוב קרא חשוד, כך פורסם, בעבירות מין כלפי עובדת במשרד ראש הממשלה.

בראיונות לתקשורת האיש מכחיש החשדות נגדו וטוען שהוא לא זומן לחקירת המשטרה וכי לא ידוע לו על חקירה שמתקיימת בעניינו.
אלא שהוא שכח כנראה שחקירת חשוד אינה חייבת להתחיל בחדרי החקירות של המשטרה דווקא. שכן, בחקירות חשודים – במיוחד כשהמדובר באנשי ציבור – יש למשטרה כלי חקירה משובח בדמות כלי התקשורת, באמצעות עיתונאים (או עיתונאיות) שעם השנים רכשו מיומנות לא רעה בתחום (בהקשר זה, די היה להאזין לחקירה שעבר איוב קרא בשידור חי אצל העיתונאית הדס שטייף כדי להתרשם מהעניין).

החקירה המקדמית הזו בתקשורת מקנה למשטרה כמה וכמה יתרונות – במיוחד כשהמדובר בחשד לעבירות מין.

ראשית, אלמנט ההפתעה; ה"זימון" של סגן השר קרא לראיון הראשון בעניין (בגלי צה"ל) התבצע מהרגע להרגע ממש, כך שלא היה לו זמן לארגן כראוי את המחשבות ובוודאי שלא להתייעץ עם עורך דין.

שנית, חקירה בכלי תקשורת עוקפת כמובן את החובה להזהיר את החשוד שכל מה שיספר עלול לשמש נגדו וכו' וכו'.

שלישית, חקירה בכלי תקשורת, בוודאי בשידור חי, מחייבת את איש הציבור, מטבע הדברים, להשיב לשאלות באופן מיידי מבלי יכולת לבקש רגע למחשבה. בנסיבות מלחיצות שכאלה איש הציבור מבין היטב שראיון ברדיו הוא לא המקום להתחמקויות בוטות מדיי או לשימוש בטענות נוסח "אני לא זוכר" וכיוצא באלה. כל אלה מגבירים את הסיכוי שהאיש יפלוט אמירות שונות שיספקו לחוקרי המשטרה "חומר למחשבה".

רביעית, פירסום חשדות וחקירה בכלי התקשורת מכרסמים קשות, זו המציאות, בחזקת החפות של החשוד (לפחות בעיני הציבור הרחב), מערערים את בטחונו העצמי ומחלישים באופן ניכר את עוצמתו הציבורית, וכל זאת – עוד בטרם שחוקרי המשטרה אמרו לו "בוקר טוב". במצב שכזה החשוד, איש הציבור, מגיע לחקירת המשטרה כשהוא מרוט נוצות ומטוגן היטב מכל הצדדים ונעול על גירסה ואמירות שונות שמסר לכלי התקשורת, שאותן יהיה עליו להסביר לחוקריו.

חמישית, כאשר התקשורת כך בפומבי מורטת את נוצותיו של איש הציבור, יש בכך לעודד – כבר בשלב המקדמי – מתלוננות נוספות (אם ישנן) להתייצב בתחנת המשטרה ולהגיש נגדו תלונה, וכך להפכו לחשוד סדרתי – על כל המשתמע מכך.

הניתן לצפות מחוקרי המשטרה שיוותרו בנקל על כל הלוקסוס הזה? השאלה מיותרת.

———————————————–

קצב מאתגר את העליון

תוצאות ערעורו של הנשיא לשעבר משה קצב בבית המשפט העליון מעוררות כמובן סקרנות רבה.

השאלה העיקרית, מטבע הדברים, היא אם בתום הערעור פלוס כמה ימי התארגנות קצב הולך לבית הסוהר – בין לתקופה המקורית של שבע שנים שנקבעה במחוזי, בין לתקופה קצרה יותר – אם העליון יפחית משהו מעונשו (בהקשר זה, אין להוציא מכלל אפשרות שגם אם הרשעת קצב תישאר בעינה ויהיה עליו ללכת לכלא, הוא ינצל את האפשרות לדחות שוב את הקץ בכך שיגיש בקשה לדיון נוסף ובצמוד לה בקשה לדחות את מאסרו עד לאחר הדיון הנוסף).

כך או כך, קצב מעורר בערעורו שאלה לא פשוטה, אלא שלא בטוח שיש לבית המשפט העליון "חשק אינטלקטואלי" להתמודד איתה – בין בערעור המתברר עכשיו ובין בדיון נוסף.

השאלה בתמצית היא אם בית המשפט חייב לבחון שמא קיימת סיטואציה שהנאשם לא טוען שהתקיימה. ולא רק שהוא לא טוען שהתקיימה, אלא שהוא אף מכחיש אותה מלוא פיו, וכל זאת כאשר יש בתיק ראיות כאלה ואחרות שיכולות, למרות הכחשת הנאשם, להצביע על כך שהסיטואציה בכל זאת התקיימה.

ולענייננו, השאלה היא אם בית המשפט חייב לדון באפשרות שקצב קיים יחסים בהסכמה עם א' ממשרד התיירות – למרות שקצב מכחיש אפשרות זאת מכל וכל.

בית המשפט המחוזי, בשורה התחתונה, החליט למעשה שאם קצב מכחיש יחסים בהסכמה – זבש"ו.

השופטת עדנה ארבל, שיושבת בהרכב הערעור, עוררה ביום הדיונים הראשון תחושה שאין לה חשק להפליג לים הזה ולדון באפשרות של יחסים בהסכמה – למרות שקצב מכחיש כאמור יחסים כאלה: השופטת ארבל דירבנה את עורכי הדין של קצב להתמודד אחת לאחת עם הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי – מה שמעורר תחושה שארבל רוצה להישאר במסגרת הדיון של פסק הדין של המחוזי ולבחון רק את התוצרים של בית המשפט המחוזי.

אם בית המשפט העליון אכן יאמץ קו מינימליסטי שכזה יהיה עליו להתעלם משאלה אחת כבדה שתישאר תלוייה בחלל בית המשפט. והשאלה היא למה קצב מתמיד להכחיש יחסים בהסכמה – למרות שהודאה ביחסים כאלה, הגם שגם הם מהווים עבירה פלילית (בשל יחסי מרות), בכוחה לחלץ את קצב מהרשעה כיוון שאז יהיה מדובר בעבירה קלה יותר שהתיישנה.

אכן, בית המשפט קובע בתקדימיו שנאשם אינו יכול לדלג בין קווי הגנה לפי נוחיותו ועל פי ההתפתחויות במרוצת משפטו – מה גם שבעניינו של קצב הוא עצמו מתמיד בקו הגנה אחד (הכחשה טוטאלית), ורק פרקליטיו הם אלה שמאמצים עבורו קו הגנה אחר (יחסים בהסכמה).

הרושם כרגע הוא, שבתום הערעור והדיון הנוסף (אם יהיה) קצב יילך לבית הסוהר, והחשק האינטלקטואלי של בית המשפט העליון ייאלץ להמתין להזדמנות אחרת.

—————————————————

החפות הטכנית של איש התקשורת שנחשד באונס

נתחיל בסיפור אמיתי מתחום אחר וממנו נלמד על המקרה של איש התקשורת שנחשד באונס ותיקו נסגר לאחרונה עקב חוסר ראיות מספיקות.

ובכן, רבים שמעו על משפט קסטנר, אבל מעטים יודעים כיצד ולמה התקיים בזמנו המשפט הכל כך טעון הזה, ומעשה שהיה כך היה:

אדם בשם מלכיאל גרינוולד פירסם באותם ימים שישראל קסטנר שיתף פעולה עם הנאצים. קסטנר, שהיה אז דובר משרד המסחר והתעשיה, בחר לשתוק נוכח הפירסומים הקשים הללו והעדיף לא להגיב עליהם. כיוון ששתק, הודיע לו היועץ המשפטי לממשלה דאז, לימים השופט העליון חיים כהן, שהוא, קסטנר, בהיותו עובד ציבור, אינו יכול להמשיך ולשתוק נוכח ההאשמות החמורות הללו, ועליו לבחור באחת מן השתיים: להגיש תביעת דיבה נגד גרינוולד כדי לטהר את שמו או, אם אינו מגיש תביעת דיבה, עליו להתפטר מתפקידו (קסטנר נקלע לפינה, הגיש תביעת דיבה – הידועה כ"משפט קסטנר" – וההמשך ידוע).

ומכאן לענייננו:

נגד איש התקשורת הנ"ל הוגשה תלונה על אונס. עקב כך הוא נעצר לחקירה ובהמשך שוחרר למעצר בית. שמו כחשוד באונס עבר מפה לאוזן עד שלא נותר כמעט מי שאינו יודע במי המדובר – על כל המשתמע מכך. כעבור חדשים אחדים הוחלט לסגור את התיק עקב חוסר ראיות מספיקות.

והנה איש התקשורת מחדש את ביקוריו בסלון שלנו כמימים ימימה, ומדווח לנו על עניינים שבתחום טיפולו כאיש תקשורת.

הגלגל הוחזר כאילו לאחור – אל הימים שלפני התלונה והחקירות – כאילו דבר לא ארע.

האמנם?

מה היה השופט חיים כהן אומר על כך? הרי המתלוננת גרמה לאיש התקשורת סבל בל יתואר, שלא לדבר על הכפשת שמו.

האם סגירת תיק החקירה "מחוסר ראיות מספיקות" טיהרה את שמו של איש התקשורת? להלכה – כן. למעשה – לא!

אכן, חזקת החפות עומדת לו לאיש התקשורת כאילו דבר לא ארע. אבל זו חפות משפטית טכנית, וכדי להשיב לעצמו את שמו הטוב, עליו – כמו על קסטנר בזמנו – לעשות מעשה ולהגיש תביעה משפטית נגד המתלוננת, ואם לא יעשה כן – תמשיך, לדעתי, עננה שחורה לרבוץ מעל לראשו.

אילו היה מדובר באדם פרטי המתנהל בד' אמותיו – שאלת טיהור שמו היתה נותרת בגדר עניינו הפרטי. אילו היה איש התקשורת מחליט ללכת הביתה בעקבות המקרה – גם אז היה שאלת טיהור שמו נותרת בגדר עניינו.

אבל האיש החליט לחזור לעיסוקו התקשורתי הקודם, ומשכך – שוב אין המדובר כאן בעניינו כאיש פרטי.

המדובר באדם המבקר תדיר בסלון שלנו ושל הילדים והילדות שלנו.

———————————————————

רוז פיזם לאמריקאים

בפלורידה מתנהל כיום משפט רצח המזכיר את הטרגדיה של רוז פיזם, אלא שמכמה בחינות הסיפור של פיזם ממש מחוויר לעומת הסיפור האמריקאי.

יום אחד דיווחה הסבתא של קיילי אנטוני למשטרה שנכדתה בת השלוש נעלמה. הבת קייסי, כלומר אמה (החד הורית) של קיילי, הודתה אז שהפעוטה נעדרת מזה חודש ימים.

מכאן החלה הפרשה להסתבך תוך מסכת שקרים שנועדו להסתיר את נסיבות העלמותה של הפעוטה – עד שכעבור חדשים ספורים נמצאה גופתה בחורשה סמוכה לבית המשפחה.

נגד האם הוגש כתב אישום על רצח בדרגה ראשונה, שאם תורשע בו היא צפוייה לגזר דין מוות.

ההגנה טוענת שהתינוקת טבעה בבריכה של המשפחה, ואז – מתוך פניקה – נטל הסבא ג'ורג' את הגופה והטמין אותה בחורשה הסמוכה.

אתמול העיד מטעם ההגנה אחיה של קייסי, לי, שהוא דודה (רק דודה?) של הפעוטה. בשלב כלשהו של עדותו פרץ האח בבכי והסביר כי הוא בוכה כיוון שבזמנו הוא נפגע מאד עקב כך שהוריו ואחותו לא סיפרו לו שאחותו נמצאת בהריון – אותו הריון שממנו נולדה קיילי אחייניתו המנוחה. לטענתו, עקב כעסו הוא אף נמנע מלבקר את אחותו והתינוקת בבית החולים לאחר הלידה.

הבכי הזה של הדוד והסיבה לכך כפי שהוסברה על ידו – מעוררים כמובן תמיהות לא מעטות.

אלא שבנאום הפתיחה של ההגנה התברר בזמנו, שהאם הנאשמת היתה נתונה לתקיפות מיניות מצד אביה מאז שהיתה בת שמונה, וכמו כן מצד אחיה – הוא הדוד שהעיד אתמול ופרץ בבכי.

הסניגור הוסיף בהקשר זה, שהאח/הדוד עבר בדיקה כדי לברר את שאלה אבהותו כלפי הפעוטה, אך לא ציין מה היו תוצאות הבדיקה.

הייתכן שאילו התוצאות היו שליליות, כלומר שהאח אינו אבי הפעוטה, היה הסניגור משאיר את השאלה כך תלוייה באוויר?

המשך יבוא.

——————————————————–

האם הדחף המיני של היהודים חזק יותר?

לא ברור אם המדובר בצירוף מקרים או שיש משהו מעבר לזה, אבל לאחרונה התפוצצו בניו יורק שתי פרשיות מין שתופסות את הכותרות של העיתונים הגדולים, ובשתיהן – מה לעשות – מככבים יהודים.

הפרשה האחת היא זו שבה מואשם מי שהיה ראש קרן המטבע הבינלאומית, דומיניק שטראוס קאהן, בתקיפתה של חדרנית אפריקאית במלון ניו יורקי – תוך אילוצה לבצע בו מין אוראלי וכיוצא באלה מעשים, שאם יורשע בהם יהיו לו שנים לא מעטות להרהר במעשיו מאחורי סורג ובריח.

מעניין שהאיש מאשר ומודה שהיה קשר מיני בינו לבין החדרנית, אלא שלטענתו המדובר היה ביחסים בהסכמה. האם המושבעים יקנו את קו ההגנה הזה של שטראוס קאהן? האם הם יעדיפו את עדותו על פני עדותה של החדרנית? הרושם הוא שסיכוייו לצאת מהתסבוכת פחותים אפילו מסיכוייו של קצב.

מה שבטוח הוא שהמושבעים לא יוכלו להתעלם מהלחץ התקשורתי המופעל מחוץ לבית המשפט, ובמיוחד הם לא יוכלו להתעלם מקבוצה נכבדה של חדרניות מבתי מלון שונים ברחבי ניו יורק, שכבר אתמול הפגינו אל נחת זרוען כאשר ליוו את הנאשם בצעקות בוז שנשמעו היטב והגיעו עד לאולם בית המשפט השוכן בקומה השלוש עשרה של הבניין.

הפרשה השנייה התפוצצה אתמול לאחר שהקונגרסמן הדמוקרטי מניו יורק אנטוני ווינר נאלץ להודות, בשידור חי בטלוויזיה, שהוא נהג להתכתב עם בחורות שונות ברחבי ארה"ב ולשלוח אליהן מיילים בעלי תוכן מיני – תוך שהוא מצרף אל המיילים תמונות שלו בבגדים מינימליים.

האיש דיבר והשתנק במשך כחצי שעה בטלוויזיה, הודה בהתכתבויות הללו, אך טען שאין בהן עבירה פלילית ולכן אין בדעתו להתפטר. הבעייה היא שעד שהודה – הכחיש האיש במשך שבוע שלם את המיוחס לו וטען ששופכים את דמו. קשה להאמין שהוא ישרוד את הפרשה – הן בשל המעשים עצמם והן בשל שקריו והכחשותיו.

קשה להבין כיצד זה חבר הקונגרס, שמטבע הדברים פניו מוכרים היטב לציבור, נתפס לטמטום שכזה ושולח לבחורות את תמונותיו – בהן תמונות כשהוא לבוש רק בתחתונים. מה שבפועל קרה הוא שהתמונות הגיעו לבלוגר רפובליקאי שמתעב כל מה שנמצא משמאלו, וזה דרש מווינר להודות בהתכתבויות הללו. ווינר הכחיש נמרצות את המיוחס לו, ואז הבלוגר פירסם בהדרגה, תמונה אחר תמונה, אל תמונותיו של ווינר – עד שכעבור שבוע נשבר ווינר, הודה ששיקר והודה בקיום הקשרים הוירטואליים הללו.

—————————————————————-

 

העונש שקצב לא חשב עליו

ספק גדול אם אדם מן היישוב, שעה שהוא עובר עבירה פלילית, חושב ברצינות על הרגע שבו הוא עלול להיתפס ועל העונש הצפוי לו עקב כך.

וספק גדול עוד יותר הוא אם אותו אדם חושב על העונש הכרוך בסידרת עינויי הדין ויסורי ההמתנה שיהיה עליו לעבור – עד שיתחיל לרצות את העונש שיגזר עליו.

נשיא המדינה לשעבר משה קצב ממתין עתה לגזר דינו האמור להינתן תוך ימים ספורים.

הסבל הנפשי הכרוך בהמתנה למוצא פיהם של השופטים שיקבעו את המחיר שיהיה על קצב לשלם – הסבל הזה הוא עוד חוליה בשרשרת המורידה אותו מאיגרא רמה לבירא עמיקתא.

אלא שקצב כבר יודע שהמחיר שיהיה עליו לשלם, לאחר כל ההנחות האפשריות, לא יפחת מעונש מאסר של ממש – הווה אומר תקופה של שנים אחדות שבהן יהיה עליו להחליף את החליפה המחוייטת בבגדי אסיר כתומים ולשמוע את שקשוק הבריחים.

אבל דבר אחד קצב אינו יודע: מתי כל זה יתחיל. השאלה מתי יתחיל קצב בריצוי העונש היא עינוי דין בפני עצמו.

במילים אחרות, מה שבאמת מכרסם בימים אלה בנשמתו של קצב הוא האם לאחר גזר הדין הוא ימהר למכוניתו כמימים ימימה, או שמא תיפתח לכבודו הדלת הסמוכה לספסל הנאשמים – אותה דלת שממנה מגיעים אל המעלית היורדת אל המרתף ומשם לבית הסוהר.

החלטת השופטים אם לאסור את קצב מיד לאחר השמעת גזר הדין או לאפשר לו להתהלך חופשי עוד כשנה שנתיים עד לסיומו של הליך הערעור – החלטה זו היא למעשה הליך בפני עצמו שבו כל צד טוען את טיעוניו בעד ונגד ובסופו מחליטים השופטים את שמחליטים.

השאלה הגדולה כרגע היא מה תהיה עמדת הפרקליטות עם הינתן גזר הדין. ברור שאם הפרקליטות לא תבקש מאסר מידי – קצב יחזור לביתו כאילו היה אחד האדם.

בכל אופן, דומה שיהיה זה נכון יותר אם ריצוי מאסרו של מי שהיה נשיא המדינה יתחיל רק לאחר תום הערעור וקבלת הגושפנקא של בית המשפט העליון.

—————————————————-