ארכיון תג: סחיטה באיומים

האם אמנון אברמוביץ' מנסה לסחוט את ראש הממשלה

אין זה סוד שאמנון אברמוביץ' נלחץ והובך כהוגן בעקבות פירסום שיחתו עם יוסי וידר שהתחזה לאהוד ברק.

מה שבמיוחד מלחיץ את אברמוביץ' בסיפור הזה נעוץ מן הסתם בכך שראש הממשלה בנימין נתניהו פירסם בעמוד הפייסבוק שלו את השיחה שבין אברמוביץ' לבין יוסי וידר – דבר שמטבע הדברים מעצים עשרות מונים את התקלה המביכה הזו.

אבל אברמוביץ', כך הרושם, איננו מתכוון לוותר לנתניהו. שאם לא כן הוא לא היה משחרר אמירות שנראות על פניהן כניסיון ליצור מעין "מאזן אימה" בינו לבין נתניהו ולשכנעו בדרך זו להוריד את הקטע המדובר מעמוד הפייסבוק שלו.

הנה מה שאומר אברמוביץ' בטלוויזיה, בחדשות 2, לעמית סגל ולסיוון רהב מאיר:

"בנימין נתניהו שיתף את הפייק ניוז הזה אצלו בפייסבוק… אני חושב שבנימין נתניהו לוקח את הדבר הזה ושם אותו אצלו, הוא בונה לא רק על האיפוק שלי אלא גם על אתוס עיתונאי. כי אילו אני הייתי נוטל לעצמי חרות לנפץ את האתוס העיתונאי ומפרסם מה בנימין נתניהו הציע, מה הוא ביקש, מה הוא התחנן, היתה נגרמת לו מבוכה לא קלה".

ואם נתניהו לא קלט את המסר הזה, הנה בא אברמוביץ' ובמאמר כתוב שמפרסם בעניין הוא כותב כך:

"כאשר ראש הממשלה לוקח הקלטה בידורית ומצמיד אותה לפייסבוק שלו, זה סימן, עוד סימן, שהוא איבד עשתונות. שהוא החליט לשבור את כללי המשחק. האם זה אומר שגם לנו העיתונאים מותר להשתגע? האם רשאי עיתונאי לפרסם את שיחותיו עם ביבי – מה הציע, מה ביקש, על מה התחנן?"

הציטוטים הללו של אברמוביץ' מדאיגים כיוון שכאמור הם עלולים להתפרש כניסיון לסחוט את ראש הממשלה. אברמוביץ' מנסה לשדרג את חומרת מעשהו של ראש הממשלה בכך שטוען שנתניהו "החליט לשבור את כללי המשחק". ובכן, אפילו לשיטת אברמוביץ' אלו כללי משחק נשברו כאן? הרי נתניהו לא השתמש כאן בחומר עיתונאי חסוי. הוא השתמש במה שממילא פורסם והציף את הרשת. ועכשיו, לשיטת אברמוביץ' כשנתניהו שבר, כביכול, את כללי המשחק – הוא כאילו שיחרר את אברמוביץ' מחובותיו לאותו "אתוס עיתונאי" (עאלק)

הרי עצם אמירותיו הפומביות של אברמוביץ' שהוא אוחז בחומר מביך על ראש הממשלה יכולות להתפרש, בנסיבות העניין, כניסיון סחיטה במטרה לסתום את פיו של ראש הממשלה.

וכמו כל בריון שכונתי מצוי – לא מהסס אברמוביץ' להצהיר כאמור לעיל, שראש הממשלה בונה על האיפוק שלו (של אברמוביץ').

מה לעזאזל זה צריך להיות?!

אכן, ראש הממשלה צריך להודות לאלילת המזל שיש לו עסק עם אדם מאופק כמו אמנון אברמוביץ', ולא עם איזה לוחם דאע"ש.

ובכן, האם מי שאיבד כאן את העשתונות הוא נתניהו?

כנראה שזה חום יולי אוגוסט שעושה שמות בעשתונותיו של אמנון אברמוביץ'.

האם נתן אשל התכוון לסחוט את ר'?

מתרבים הפירסומים שלפיהם נתן אשל צילם במכשיר הסלולרי שלו אזורים מוצנעים בגופה של ר'. כך למשל, אתר ynet  טוען כי "לנציבות הגיעו כמה עדויות התומכות ומאשרות כי ר' סיפרה לכמה אנשים כי אשל צילם אותה בסלולרי מתחת לחצאית".

אם אכן יש דברים בגו, נשאלת השאלה מה היתה מטרתו של אשל שעה שהוא צילם כך את ר'.

מצד אחד ניתן להניח שהוא עשה כן כדי לספק את יצר המציצנות שלו ותו לא.

מצד שני נשאלת השאלה כיצד ולמה הגיעו הדברים לידיעתה של ר'. הרי אם בסיפוק יצר המציצנות גרידא המדובר, כי אז ניתן היה לצפות מנתן אשל שישמור העניין בינו לבין עצמו ולא יספר על כך לאיש.

כך או כך, אם ר' יודעת שנתן אשל אוחז בידיו תמונה או תמונות מביכות שלה, כי אז יש בכך להדאיג כפל כפליים – גם אם נניח שלכתחילה לא היו לנתן אשל כל כוונות זדון.

במה דברים אמורים?

הכרוניקה הפלילית לא חסרה מקרים שבהם צולמו אנשים – גברים ו/או נשים – במצבים אינטימיים או מביכים, וזאת למטרות סחיטה מינית או אחרת.

ולענייננו, גם אם לנתן אשל עצמו לא היו כוונות זדון כשצילם את ר' – אין אנחנו פטורים מלבחון את מצבה של ר', מנקודת מבטה, נוכח הסיטואציה הזו. כלומר, לבד מתחושת ההשפלה שבאופן טבעי מתלווה למצב שכזה, מתעוררת השאלה אם, מנקודת מבטה של ר', נתן אשל לא השיג כלפיה שליטה והיא נקלעה לעמדת נחיתות כלפיו, ולו בשל העובדה, לכאורה, שהוא אוחז בידיו תמונות מביכות שלה.

במילים אחרות, סביר מאד להניח שעצם העובדה, לכאורה, שנתן אשל אוחז בידיו תמונות מביכות של ר' – עצם העובדה הזו יש בה להוות איום מתמיד כלפי ר' – גם אם נתן אשל לא יגיד לה או ירמוז לה דבר בקשר לכך, ואפילו אם הוא ינסה להרגיעה שאין לו כל כוונה לעשות שימוש בתמונות. הרי טבע הדברים הוא ש-ר' תהיה במתח מתמיד ותעשה כל מאמץ שלא להתעמת או לעצבן את נתן אשל מכל סיבה שהיא – שעה שהיא יודעת שהוא אוחז בידיו תמונות מביכות שלה. הרי ברור מאליו, שבמצב עניינים מעין זה ר' תעשה כל מאמץ להענות לבקשות כאלה או אחרות של נתן אשל – בקשות שהיא לא היתה נענית להן אלמלא אחז בתמונות מביכות שלה.

הוא שאמרנו: אם אכן נתן אשל אוחז בידיו בתמונות מביכות של ר', כי אז הוא השיג בכך שליטה כלפיה, והיא מצידה נתונה כלפיו בתחושה מתמדת של השפלה ואיום – גם אם לו עצמו אין כל כוונות זדון בקשר לתמונות – באשר עצם יכולתו לעשות בתמונות שימוש זדוני הוא הדבר שמכרסם ללא הרף בנפשה של ר'.

———————————————————————

החיים החדשים של מרגול

סיכום תמציתי של הפרטים שהתפרסמו עד כה בפרשת מרגלית צנעני מגלה שהיא חשודה בכך שהפעילה בעלי זרוע כדי לגבות חוב שלדעתה מגיע לה, ובידי המשטרה ראיות מוצקות לכך לרבות הקלטות של האזנות סתר.

במצב עניינים שכזה, נשאלת השאלה אם – בימים אלה – יש למרגלית צנעני כוחות נפש למפגש מחודש עם העולם שמחוץ לכותלי בית הסוהר.

כי מרגול עתידה לגלות שהעולם הזה השתנה מן הקצה אל הקצה: מיד עם יציאתה מהכלא יתברר לה שהאנשים מתעשיית הבידור, שהיו בשר מבשרה, עברו למדרכה השנייה.

ובמילים אחרות, מרגלית צנעני תחוש באחת את הצינה המקפיאה של הניתוק מהאנשים שהיוו את עולמה, וכל שיוותר לה הוא קומץ בני משפחה וכמה חברים קרובים שגם הם יתמעטו ויילכו בהדרגה.

האם מרגלית צנעני, האשה שחייה עד היום היו לאור הזרקורים, תוכל להתמודד עם המצב החדש הזה?

כי חייבים להבין: מרגלית צנעני, כמו כל אמן, פיתחה עם השנים רגישויות מיוחדות, שבלעדיהן לא ניתן להתפתח בתחום האמנות. קצות העצבים של אמן אינם כשל אדם מן היישוב. הם חשופים תמיד לכל איוושה.

והרגישות המיוחדת הזו, האופיינית לאמנים, היא זו שתעמוד עתה בעוכריה של צנעני בבואה להתמודד עם המצב החדש. מרגלית צנעני זקוקה להסתגלות מיוחדת כדי לנסות ולזרום בתוך המערבולות הרגשיות שהחיים החדשים בחוץ מזמנים לה.

משכך, דומה שהמעצר והניתוק הכפוי מעולם הבידור חוסכים למרגלית צנעני מפגש פנים אל פנים עם הריק המקצועי והאישי שהיא תיתקל בו עם שחרורה מהכלא.

בעניינה של מרגלית צנעני, הצורך בהסתגלות ושיקום זועק לשמים והוא מעולם לא היה מוחשי כל כך.

—————————————————

מאיר גלבוע – חשיפות בערבון מוגבל

הראיון הארוך שהעניק נצ"מ (בדימ) מאיר גלבוע לעיתון הארץ פותח בפני הציבור צוהר קטן ונותן לו הזדמנות די נדירה להציץ אל הנעשה בחצר האחורית של משרד מבקר המדינה.

אכן, חשוב מאד להביא לידיעת הציבור מידע על הדרך שבה מתנהלים לכאורה העניינים במוסדות ציבוריים שונים – גם, אולי בעיקר, במוסדות שהם עצמם עוסקים בביקורת.

אלא שמניעיו של מאיר גלבוע לחשוף את שנחשף באותו ראיון ראויים אף הם לעיון:

מאיר גלבוע לא בא אל העתון כי תחושת הצדק צרבה בגרונו.

כלומר, אין מקום להניח שההתנהלות במשרד המבקר לא הטרידה אותו, אלא שההטרדה הזו, כשלעצמה, לא הגיעה לרמה כזו שתדחוף אותו אל זרועות העיתון.

כי התברר שמבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, דרך לגלבוע על הזנב.

וזה כאב לגלבוע.

במה דברים אמורים?
התברר שלינדנשטראוס עצמו התראיין לפני שבועות אחדים לעיתון ידיעות אחרונות ובאותו ראיון הוא לא בדיוק חלק לגלבוע מחמאות.

"הוא (לינדנשטראוס) אמר דברי רכילות לא נכונים וזו הסיבה שהחלטתי לדבר" מצוטט גלבוע בראיון בהארץ.

לא, אין לצפות ממאיר גלבוע – או מכל בן אנוש אחר – שימשיך לשתוק ולא יפרוק את אשר על לבו כנגד מי שלדעתו פגע בו.

אלא שבכך לא הסתיים הסיפור:

עיתון הארץ העביר ללינדנשטראוס, כמקובל, בקשה לתגובה על תוכן הדברים שאמר עליו גלבוע בראיון.

ואז קרה הדבר הבא (ציטוט מהעיתון):

"יום לאחר שנשלחה ללינדנשטראוס הבקשה לתגובה, צילצל הטלפון של גלבוע בשעת בוקר מוקדמת. על הקו: יעקב בורובסקי, קודמו בתפקיד בלשכת המבקר ומי שנחשב למקורב מאוד למבקר. "הוא הציע לי לדאוג לכך שהראיון לא יתפרסם בתמורה להודעה לעיתונות שיפרסם משרד המבקר ובו שבחים לפעילותי. אמרתי לו שאני לא מאמין שזה ריאלי ושלא אסתפק בפחות ממכתב התנצלות אישי מלינדנשטראוס. להצעה הזאת כבר לא היה המשך".

עד כאן הציטוט.

ובכן, מה משמעות הדברים הללו של מאיר גלבוע?

הנה מה שאומר החוק על עבירת סחיטה באיומים:

"המאיים על אדם בכתב, בעל פה או בהתנהגות, בפגיעה שלא כדין בגופו או בגוף אדם אחר, בחירותם, ברכושם, בפרנסתם, בשמם הטוב או בצנעת הפרט שלהם, או מאיים על אדם לפרסם או להימנע מפרסם דבר הנוגע לו או לאדם אחר, או מטיל אימה על אדם בדרך אחרת, הכל כדי להניע את האדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו, דינו – מאסר שבע שנים; נעשו המעשה או המחדל מפני איום או הטלת אימה כאמור או במהלכם, דינו – מאסר תשע שנים".

עינינו הרואות: חוק העונשין עצמו מתייחס באופן ספציפי לסחיטה באיומים כזו, שבמסגרתה אדם מאיים לפרסם דבר מה על אדם, וזאת כדי להניעו לעשות מעשה.

ולענייננו:
כאשר מאיר גלבוע אומר "לא אסתפק בפחות ממכתב התנצלות אישי מלינדנשטראוס", הרי שהוא, גלבוע, אומר בכך שמכתב התנצלות שכזה מלינדנשטראוס היה מספק אותו, והיה גורם לכך שגלבוע יימנע מלפרסם את הדברים.

נכון, הפנייה הראשונית היתה אל מאיר גלבוע ולא הוא יזם אותה. אבל האם מאיר גלבוע יכול לרכוב על ההזדמנות הזו כדי להאמיר את המחיר – כאשר ברקע מרחף איום מצידו לפרסם את הדברים?

"הרשעות מוטעות של חפים מפשע" היה נושא הדוקטורט של מאיר גלבוע לפי דבריו באותו ראיון.

ובכן, אילו היה מוגש כתב אישום נגד גלבוע, ובית המשפט היה מרשיע את גלבוע בסחיטה באיומים – האם היתה זו הרשעה מוטעית של אדם חף מפשע? חומר למחשבה.

——————————————————————