ארכיון תג: ניגוד עניינים

האם ביניש מגבה את דנציגר?

בשולי חקירתו של השופט העליון יורם דנציגר בעניין קשריו עם ראש עיריית בת-ים שלומי לחיאני, התבשרנו כי אדם בשם דוד מיר הגיש למשטרה תלונה נגד דנציגר בשל כך שהשופט דן בעניינו של אותו מיר בהיותו בניגוד עניינים.

לטענת דוד מיר, ניגוד העניינים של השופט דנציגר נעוץ בכך, שכשופט הוא דן בהליך משפטי שבין מיר לבין מינהל מקרקעי ישראל, וזאת שעה שבבית המשפט העליון תלוי ועומד הליך משפטי מקביל בין השופט דנציגר, כאדם פרטי, לבין אותו מינהל מקרקעי ישראל.

התלונה של דוד מיר למשטרה כנגד השופט דנציגר קצת תמוהה, שכן דנציגר אוחז בידיו תעודת כשרות חתומה על ידי האינסטנציה השיפוטית הגבוהה ביותר, הלא היא נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש.

קובעת הנשיאה בהחלטה שניתנה על ידה בתחילת החודש:

"על-פי הנטען בבקשה (שהוגשה ע"י דוד מיר – י.ד.), השופט דנציגר הינו צד להליך אזרחי המתנהל נגד מינהל מקרקעי ישראל, ומכאן שהיה עליו לפסול עצמו מלישב בדין. בחנתי טענה זו ומצאתיה חסרת כל יסוד ומוטב לו העותרת היתה נמנעת מהגשתה. בין ההליך נשוא הבקשה שלפני ובין העניין שהשופט דנציגר הוא צד לו אין כל זיקה; לא כל שכן זיקה מן הסוג המקים חשש ממשי למשוא פנים. יש לזכור כי רק חשש כאמור הינו עילה לפסילת שופט. עצם העובדה שהשופט דנציגר הוא צד להליך תלוי ועומד נגד מינהל מקרקעי ישראל בעניין אחר ושונה, אין משמעה פסלות אוטומטית של השופט לישב בתיקים בהם מעורב המינהל. לפיכך, דין הטענה להידחות מכל וכל". 

הנה כי כן, השופטת ביניש קובעת ש"אין כל זיקה" בין ההליך של דנציגר וההליך של מיר, וכן שהליך שבו מעורב השופט דנציגר הוא "עניין אחר ושונה" מזה של דוד מיר.

אבל, כפי שאנו רואים, השופטת ביניש משום מה אינה מפרטת ואינה עורכת השוואה כל שהיא בין שני ההליכים כדי לבסס את קביעתה שאמנם אין כל זיקה ביניהם ושהמדובר אכן בעניינים שונים.

מהם איפוא אותם הליכים, שלקביעת הנשיאה אין כל זיקה ביניהם והם שונים זה מזה?

ובכן מתברר, שדוד מיר תובע מהמינהל פיצויים כספיים בשל הפקעת קרקע, והשופט דנציגר תובע מהמינהל פיצויים כספיים בשל הפשרת קרקע.

כלומר, הן השופט דנציגר והן דוד מיר תובעים מאותו המינהל עצמו פיצויים כספיים – זה בשל הפשרה וזה בשל הפקעה.

השאלה הקובעת לענייננו היא אם לפסק דינו של השופט דנציגר בעניינו של מיר עשויות להיות השלכות רוחב הנוגעות גם לעניינו הפרטי של דנציגר עצמו בסכסוכו המשפטי עם המינהל. היה ואכן קיימות השלכות רוחב שכאלה – ברור שהשופט מצוי בניגוד עניינים המונע ממנו לשבת בדין בעניינו של מיר.

יודגש: פסק הדין של הנשיאה ביניש מתייחס לבעל דין ציבורי בדמות מינהל מקרקעי ישראל. אילו היה מדובר בבעל דין שהוא אדם או גוף פרטי – סביר שהתוצאה היתה שונה. כך למשל, אם נניח לרגע שהן דוד מיר והן השופט דנציגר היו מסוכסכים, כל אחד בנפרד, עם קבלן בניין כלשהו – הדעת נותנת שהשופט דנציגר היה מחוייב במקרה שכזה לפסול עצמו מלדון בתיק שבו קבלן הבניין מסוכסך משפטית גם עם השופט עצמו – גם אם המדובר היה בסכסוך נפרד ובעל אופי שונה.

כך או כך, גם אילו היה ממש בטענותיו של דוד מיר – סיכוייו אצל הנשיאה היו אפסיים.

כי זאת לדעת: בידי בית המשפט העליון מלוא הסל כלים משפטיים ועזרים טקטיים, שיאפשרו לו לבטל באיבחה טענות לניגוד עניינים של שופטים, ולטאטא החוצה בעלי דין המעלים טענות שיש בהן להטיל דופי בשופט.

—————————————————

איך קונים שופט בארצות הברית

השיטה שלנו לבחירת שופטים באמצעות וועדה מותקפת חדשות לבקרים בשל פגמיה – החל מטענות בדבר העדר שקיפות של דיוניה וכלה בהאשמות על מינוי שופטים בשיטת "חבר מביא חבר".

אבל כל תחלואי השיטה שלנו גם יחד אינם מגיעים לקרסולי השיטה המושחתת והמשחיתה של מינוי שופטים בארצות הברית.

כל כך מושחתת עד שהניו יורק טיימס מצא לנכון להקדיש לאחרונה את מאמר המערכת שלו לבעייה הכאובה הזו.

והבעייה נעוצה בכך ששופטים בארצות הברית, כדי להיבחר לתפקידיהם, מקיימים מערכת בחירות – כמו היו פוליטיקאים לכל דבר.

וכדי לקיים מערכת בחירות צריך כמובן כסף. והרבה.

ומהיכן יגיע הכסף? מתרומות כמובן.

ומכאן ועד לאבדן הבושה ולשחיתות – קצרה הדרך.

דומה שהמקרה הבא ימחיש את הבעייה במלוא מערומיה:

חברה לכריית פחם ממערב וירג'יניה הפסידה במשפט מסויים 50 מיליון דולר. החברה ערערה לבית המשפט העליון של מערב וירג'יניה.

אבל קודם שערערה, תרם מנכ"ל החברה סך של 3 מיליון דולר לטובת מערכת הבחירות של שופט שהתחרה בשופט אחר על מקום בבית המשפט העליון של המדינה – אותו בית משפט שהיה אמור לדון בערעורה של חברת הפחם.

התרומה הוכיחה את יעילותה מעל ומעבר: השופט שקיבל 3 מיליון דולר ניצח את מתחרהו בבחירות, התמנה לכהונה בבית המשפט העליון, ישב בהרכב השופטים שדן בערעור של החברה שתרמה לו את הכסף, ופסק הדין של הערכאה התחתונה בוטל ברוב של שלושה נגד שניים – כלומר בזכות קולו המכריע של השופט שקיבל את התרומה.

המדהים בסיפור הוא, שעורך הדין של הצד שכנגד ביקש מהשופט לפסול עצמו, וזאת בנימוק שהוא קיבל 3 מיליון דולר מחברת הפחם ולכן הוא נגוע במשוא פנים לטובתה – אך השופט דחה את בקשת הפסילה.

העניין כולו עלה לבית המשפט העליון של ארצות הברית, וזה ביטל – ברוב של חמישה נגד ארבעה – את פסק הדין של בית המשפט העליון של מערב וירג'יניה והחזיר את פסק הדין המקורי על כנו.

העובדה שבית המשפט העליון של ארצות הברית ביטל את פסק הדין ברוב דחוק ולא פה אחד – מעוררת תמיהות בפני עצמה.

שופטי הרוב קבעו שיש לבטל את פסק הדין מטעמי משוא פנים של השופט שקיבל את התרומה.
אבל שופטי המיעוט, בראשותו של הנשיא רוברטס שכתב את פסק דין המיעוט, קבעו שפסק הדין של שופטי הרוב מחבל באמון הציבור במערכת המשפט, וזאת – כיוון שאין כללים מנחים ברורים בסוגייה הזו.
במילים אחרות, ארבעת שופטי המיעוט של בית המשפט העליון של ארצות הברית קבעו שביטול פסק דין שניתן על ידי שופט שקיבל מאחד מבעלי הדין תרומה של 3 מיליון דולר – ביטול פסק הדין יפגע באמון הציבור במערכת המשפט.

המדינות השונות בארצות הברית לא ממש התרשמו מפסק הדין של בית המשפט העליון. רק תשע מהמדינות קבעו תקרה כספית, המשתנה ממדינה למדינה, שמעליה על השופט לפסול עצמו (במילים אחרות, שופטים יכולים להמשיך ולקבל תרומות ואף לדון בתיקים שבהם בעלי הדין תרמו לאותם שופטים כסף במערכת הבחירות – אם הם לא עברו את התקרה).

בשאר המדינות המצב גרוע יותר: כך למשל במדינת נבדה – בית המשפט העליון של המדינה ביטל הצעה של ועדה לפסול שופט אם הוא קיבל מאחד מבעלי הדין סכום העולה על 50 אלף דולר. או למשל במדינת ויסקונסין – בית המשפט העליון של המדינה קבע שקבלת תרומה כספית, כשלעצמה, אינה מספיקה לפסול את השופט וצריך עילת פסלות נוספת לשם כך.

ומה קרה לשופט ההוא שקיבל את שלושת המיליונים? הוא קודם לתפקיד נשיא בית המשפט העליון של מדינתו מערב וירג'יניה.
———————————————————-

ראש ממשלה עם הכנה לשוחד

אולי מישהו יכול להסביר לי את הקטע הזה של ההוצאות המטורפות של ראש הממשלה על כביסות וניקוי יבש כשהוא בנסיעותיו לחו"ל?

אחד ההסברים שניתן בתכנית של רביב דרוקר היה, ששרה לוקחת איתה לחו"ל את הכביסה המלוכלכת כדי לנצל את שירותי הכביסה של בתי המלון.

מה שנקרא להוציא החוצה את הכביסה המלוכלכת.

ראש הממשלה טוען שרביב דרוקר רודף אחריו כבר המון זמן. אילו רביב דרוקר היה רודף אחרי ביבי בגלל שהוא, דרוקר, רוצה להחליפו כראש ממשלה – זה היה באמת לא בסדר. אבל זה הרי לא כך. דרוקר עושה כאן עבודה עיתונאית – ללא כל שאיפות פוליטיות ככל הידוע.

ראש הממשלה, שספג חלק נכבד מהתרבות האמריקאית, יודע היטב שבארצות הברית פוליטיקאים ואנשי ציבור חייבים להגיש אחת לשנה הצהרת הון ודו"ח הוצאות.

והדו"חות הללו של הפוליטיקאים האמריקאים חייבים להיות מפורטים עד כאב.

בהצהרה על הפוליטיקאי האמריקאי לדווח, בין היתר, באלו מלונות הוא התאכסן במהלך השנה האחרונה, לאיזו מטרה, כמה ימים, באיזו עלות, על חשבון מי, וכיוצא באלה פרטים ונתונים שמוציאים לך את החשק להשתכן אפילו במלון שני כוכבים ליד התחנה המרכזית.

אבל יותר מכך וזה העניין: בארצות הברית, הדו"חות המפורטים של הפוליטיקאים לא מופקדים באיזה ארון אפלולי של מבקר המדינה, אלא מתפרסמים באינטרנט – מה שכמובן משפר באופן משמעותי את הסיכויים להתנהג כיאות ולמסור דיווחי אמת.

אז מה? האמריקאים מטומטמים?

ובכן, לא ממש.

כי בראש של האמריקאים מובנה חשד בריא האומר, ששקיפות מירבית חוסכת כאבי ראש מהסוג שראש הממשלה שלנו סובל מהם עכשיו.

——————————————————-

דף המסרים של יאיר לפיד

אחרי שחטף זובור קטן על הניסיון שלו לרקוד בשתי חתונות – הטלוויזיה והפוליטיקה – לקח יאיר לפיד צעד אחד אחורנית, עשה חושבים וחזר אלינו עם תרגיל כאילו מתוחכם.

הנה כך פותח הלפיד את מהדורת יום השישי האחרונה:

"ערב טוב ושבת שלום. אולפן שישי בסוף של שבוע שבו ישראל משגרת את לוויין הריגול אופק 9 שמסוגל לאתר כל דבר בכדור הארץ חוץ כנראה מחבר כנסת של ש"ס שתומך בבית המשפט".

לא ננתח כאן לעומק את רמת החידוד של הכתבן הזה, שניכר בו שהשתמש בכף נעליים זולה במיוחד כדי לדחוס יחדיו את ש"ס עם הלוויין כדי שייצא לו משהו כזה מונומנטאלי. אביו, טומי לפיד, שהבין משהו בסאטירה ובהומור, היה מבקש להיקבר פעם נוספת – אילו שמע את ההגיג הגמלוני הזה.

אבל התרגיל הוא תרגיל:
לאחר שנבהל מהרעש שהקים סביבו על שקיים אסיפת בחירות בעודו מגיש חדשות בטלוויזיה, יצא לפיד בהודעה כאילו מרגיעה, שאין בכוונתו ללכת לפוליטיקה, ואם כן יילך – הוא יקח פסק זמן של חצי שנה לצינון.
ועכשיו, לאחר שהתקבע בתודעת הציבור כמי שהולך לפוליטיקה, הוא יכול לנצל משאב ציבורי יקר מפז בדמות שעת צפיית שיא בערוץ הנצפה ביותר – והכל חינם אין כסף – כדי לחזור ולמכור לנו את הסחורה הפוליטית שלו.

ומהי הסחורה? כפי שאנחנו רואים אין חדש. הכל מלבושים ישנים של אבא שלו: שנאה לש"ס וסגידה והתבטלות אוטומטית בפני בית המשפט.

אבל בעצם מה אתם רוצים ממנו? הוא הרי אמר שהוא יקח חצי שנת צינון.

אז זהו, שלאחר שכבר יצא המרצע מן השק – שוב אין אפשרות להחזירו לשם כאילו דבר לא ארע. כי כאמור לפיד כבר התקבע בתודעת הציבור כמי שהולך לפוליטיקה ומעכשיו, כל אמירה פוליטית שלו – בוודאי אמירה פוליטית מסוג זו הנאמרת בפתיח אישי של המהדורה – תחשב לו כאמירה מפלגתית במסגרת שאמנם טרם הוקמה באופן פורמאלי, אבל היא כבר נוכחת עמנו כאן ועכשיו.

וכך הפך לפיד את הרעיון הגלום בתקופת צינון לאיבר מדולדל שניתן למעוך אותו ולדרוך עליו כמו על כיפת משי שחורה שנשמטה מראשו של איזה חרדי.

וכשהלפיד יהיה כבר עמוק בתוך הפוליטיקה הוא כמובן ידבר אתנו על יושר ועל יושרה ועל הגינות.

אבל שוחד הוא לא יקח. כי את כל השוחד לקחו כבר לפניו.

ואנחנו נתבשם כמובן ונעריץ את הנפיחה המרעננת הזו הקרוייה יאיר לפיד – עד שתתפוגג לה באוויר כמו כל קודמותיה.

————————————————————–