ארכיון תג: משה קצב

גורלו של ליברמן נחרץ

כשהחמיאו פעם לאריה דרעי על חוכמתו הוא השיב באירוניה מרירה: "איך יכול להיות שאני חכם אם ישבתי בבית הסוהר?…".

ועכשיו הולך ומתברר שגם אביגדור ליברמן יתגלה תוך זמן לא רב כאדם לא חכם במיוחד…

ליברמן הוא עולה חדש – ממש טרי – בכל הקשור להבנה אמיתית של המסדרון המפותל הזה שנכנסים אליו בקצהו האחד עם חליפה מחוייטת ויוצאים ממנו בקצהו השני עם בגדי אסיר כתומים.

מספרים לנו שהפרקליטות מתכנסת לסימפוזיון בן כמה ימים כדי להכריע בגורלו של ליברמן "עד שייצא עשן לבן".

הבלים. הכל כבר סגור. הסימפוזיון הזה הוא כבר חלק מסידורי ההלווייה.

כי אין מצב שהפרקליטות תחליט לסגור את תיקיו של ליברמן לאחר שטיגנה אותו במשך כעשר שנים. מהעץ הזה כבר לא ניתן לרדת.

ואז ייעשה הצדק בבית המשפט.

ומי שחושב שבכוחו של בית המשפט לשפוט את ליברמן כאחד האדם – על פי דיני הראיות ומבחני הסבירות המקובלים – שוגה באשליות מתוקות.

אין לבית המשפט כוח לזעזע את הראיות נגד ליברמן – כשם שאין לו כוח לבטל את מינוי גלנט לרמטכ"ל.

כי בית המשפט יודע היטב, שבעניינו של ליברמן הוא נמצא עם הפרקליטות בסירה אחת. כי בעניינם של אנשים מסוגו של ליברמן, הפרקליטות ובית המשפט הן מערכת צדק אחת עם גורל משותף.

כל הפרוצדורה בעניינו של ליברמן היא קולות של כאילו. מראית פנים של פרוצדורה כדי ליצור את האווירה המתאימה. הגורל כבר נחרץ.

כי ליברמן יוצר סביבו אווירה ציבורית כל כך עויינת – תוך חידוד גובר והולך של הפרופיל הציבורי שלו – עד שאין למעשה שום אפשרות שבית המשפט יוכל להתעלם מכך בבואו לבחון את הראיות נגדו.

וגם התקשורת לא תאפשר תוצאה אחרת מאשר ליברמן בכתום.

ופסק הדין יהיה נוקב וחד משמעי. כמו אצל קצב. כל העובדות וההוכחות יעברו תהליך השבחה, וכל גווני האפור ייעלמו ויהפכו שחור לבן. בעיקר שחור.  

כי כשדנים בבית המשפט בגורלם של טיפוסים מסוגם של קצב וליברמן – אסור לגמגם.    

—————————————-

 

הסקס מתעתע בנחום ברנע

חתן פרס ישראל (להלן: חפ"י) נחום ברנע קובע במאמרו מיום שישי האחרון כי "הלקח מהפרשה (פרשת קצב) לא יכול להיות שנשים הן תמיד מסכנות, חסרות ישע, מופקרות לגורלן. יש להן רצון משלהן. יש להן כוח"

ספק אם חפ"י ברנע העלה בדעתו שהתובנה הזו תחזור אליו כבומרנג במהירות כזו, ותכה בו בעוצמה כפי שהיכתה.

כי באותו מאמר ממש, כמה שורות יותר למעלה, ביצע ברנע בשלי יחימוביץ' מעשה מגונה, ובתגובה מהירה מצידה – חטף ממנה בעיטה הגונה הישר באזור המפשעה.

ועכשיו נחום ברנע שוכב מקופל ונאנק מכאבים כמו שחקן כדורגל חסר מזל שחטף כדור עונשין במקום ההוא.

נחום ברנע, שזכה לכינוי "האיש שנולד עם העט ביד", יצא כאן טמבל ברמות שרק נחום ברנע יודע להעריך.

הרמה כזו להנחתה עין טרם ראתה.

ואגב, כבר היה עיתונאי שכתב לפני שנים שלנחום ברנע יש בעייה אישית כלשהי בהתייחסות לענייני מין. המאמר האחרון של ברנע די מאשר את דבריו של אותו עיתונאי.

אם נותר מעט שכל בקודקודו של חפ"י נחום ברנע, כדאי לו שייצא במהירות מתעלת הביוב שאליה נפל, ויתנצל מלוא פיו בפני שלי יחימוביץ' על המעשה המגונה שביצע בה.

———————————————————-

משפט קצב – יוסי ביילין דואג לנו

יוסי ביילין תמיד היה עוף מוזר.

וכי מי אינו זוכר את ביילין כשכיהן כשר המשפטים והחליט, כמו היה הארון אל רשיד, להתחפש לנהג מונית – כזה עם כובע קסקט, שפם ומשקפיים כהים – כדי להתפלח אל אולמות השופטים ולבלוש אחר ביצועיהם.

בעצם רעיון לא רע. חבל רק שיוסי לא היה שר החקלאות. כי אז הוא היה מסתובב לו בשוק הכרמל כשהוא מחופש למלפפון ומשמיע קולות של קוסא מחשי.

עכשיו יוסי רוצה להעניק לקצב חנינה. לא כי הוא דואג לקצב חלילה, אלא כיוון שהוא דואג לנו – פן נתמוטט למראה הנשיא בבגדי אסירים.

"זה לא מגיע לנו", טוען ביילין.

מספיק עם הפטרנליזם הזה, יוסי. אל תדאג לנו. אנחנו נעמוד בזה.

כי בצד השני של המשוואה הזו ישנן קורבנות של אונס ועבירות מין סידרתיות.

אבל זה מה שחשוב לביילין: שהחליפה של נשיא המדינה תישאר ללא קמט וללא רבב – גם אם הוא לא החליף תחתונים כבר שבועיים.

מספיק יוסי. אנחנו כבר לא בשנות החמישים. אנחנו בשנות האלפיים ושום דבר לא יפיל אותנו.

אפילו באנגליה השמרנית מסתובבות זה זמן שמועות עקשניות שהמלכה לפעמים עושה פיפי.

—————————————————-

 

האם א' מבית הנשיא ניסתה לסחוט את קצב?

נניח שא' מבית הנשיא היתה פונה אל קצב בדרישה כספית ואומרת לו כך:

"אתה ביצעת בי עבירות מיניות וגרמת לי נזק, ולכן אני דורשת ממך פיצוי כספי. אם לא תשלם לי – אפנה למשטרה ואגיש נגדך תלונה"  

האם אמירה כזו מהווה עבירה פלילית של סחיטה באיומים? התשובה שלילית.

חוק העונשין קובע כך:

"המאיים על אדם בכתב, בעל פה או בהתנהגות, בפגיעה שלא כדין בגופו או בגוף אדם אחר, בחירותם, ברכושם, בפרנסתם, בשמם הטוב או בצנעת הפרט שלהם…דינו – מאסר שבע שנים; נעשו המעשה או המחדל מפני איום או הטלת אימה כאמור או במהלכם, דינו – מאסר תשע שנים".

ובכן, התנאי שהאיום על הנסחט יהווה עבירה פלילית הוא, שיהיה מדובר ב"פגיעה שלא כדין". כלומר, רק אם הפגיעה בנסחט היא "שלא כדין" יש לראות בכך עבירה פלילית.

בית המשפט, תוך ציטוט מספרו של קדמי, קובע בהקשר זה כי:

"כל עוד המדובר באיום של הגשת תלונה אמיתית והאיום מכוון בתום לב להשגת תכלית חוקית, כלומר להשגת דבר שהמאיים זכאי לו, אין לומר כי פגיעה הכרוכה במימוש האיום (קרי: בהגשת תלונה) מהווה פגיעה "שלא כדין"… כאשר מאיים אדם על מי שנטל את רכושו כי יפנה בתלונה למשטרה אם רכושו לא יוחזר לו (והוא הדין במי שניזוק ודורש באיום של הגשת תלונה למשטרה את נזקו) אין זו סחיטה…".

חשוב להדגיש, כפי שנקבע כאן, שהאיום בפניה למשטרה צריך להיות בתום לב, והמאיים צריך להאמין בתום לב שבוצעה כלפיו עבירה (וזאת, גם אם יתברר בהמשך בחקירת המשטרה, או בבית המשפט, שהעבירה לא בוצעה או שלא היו מספיק ראיות לביצועה).

נוסף לכך, צריך שהאיום בהגשת תלונה יהיה עקב עבירה שבוצעה כלפי המאיים ולא כלפי אדם אחר, שאם לא כן ייחשב הדבר סחיטה באיומים במובנה הפלילי.

כמו כן, צריך שהאיום להגיש תלונה יהיה קשור עניינית עם העבירה שהמאיים דורש פיצוי בעבורה. כלומר, שאם נניח המאיים ידרוש מהמאויים פיצוי בטענה שזה היכה אותו, ויאיים עליו שאם לא יפצה אותו על ההכאה, הוא יתלונן נגדו על מעשה מגונה שביצע בו בעבר – יהווה הדבר עבירה פלילית של סחיטה באיומים.

 ———————————————

 

 

קצב הגיש את ראשו לשופטים

משה קצב הכחיש בתוקף, לכל אורך החקירות והמשפט, כל קשר מיני, מכל סוג שהוא, עם מי מהמתלוננות נגדו.

מקריאת פסק הדין (המקוצר) ניכר בעליל, שקו ההגנה הזה של קצב היה רעוע ביותר ועמד לו לרועץ ולמעשה חיסל אותו.

הרושם הברור מקריאת פסק הדין הוא, שפרקליטיו של קצב התקשו מאד להתנהל עם קו ההגנה החד משמעי הזה – באשר המדובר בקו הגנה פריך שכל חבטה קלה בו עלולה מיד לפוררו. 

אילו בידי פרקליטיו של קצב היה הדבר, אין כמעט ספק שהם בהחלט היו מעדיפים שהוא יודה ביחסי מין בהסכמה – דבר שהיה מסייע בידיהם לייצב קו הגנה יעיל יותר.

שכן, ההכחשה הטוטאלית של קצב חייבה אותו להציב ולהציג בפני השופטים מערכת עובדתית ונסיבתית שונה ואף סותרת, לכל אורך החזית, את העובדות שהציבה התביעה (כגון טענות אליבי למיניהן ועובדות רבות נוספות). חולשתה המובהקת של מערכת העובדות והנסיבות שהציג קצב בפני השופטים, היא בכך, שאם המדובר במערכת של עובדות שיקריות – או אז ניתן בקלות יחסית (כמו למשל באמצעות פלטי שיחות טלפון) למצוא פירכות במערכת העובדות הזו, וכך לפורר את קו ההגנה ולהשאיר את קצב בלא הגנה כלשהי.

לעומת זאת, אילו היה קצב נוקט קו ההגנה שבמסגרתו היה מודה בקיום יחסי מין עם המתלוננות – אך טוען שאלה היו יחסים בהסכמה, כי אז הוא היה פטור מהצגת מערכת עובדות אחרת מזו שהציגה התביעה.

במילים אחרות, אילו הודה ביחסי מין בהסכמה היה יכול קצב "לזרום" עם העובדות של התביעה – מבלי להיזקק לטענות אליבי או להכחשות שהופרכו באמצעות פלטי שיחות טלפון – וכך לצמצם את המחלוקת לשאלה אחת: מה טיבם של יחסי המין שהוא קיים עם המתלוננות – אונס או הסכמה?

צמצום המחלוקת אך לשאלת טיבם של יחסי המין היה מחייב את השופטים "להזיע" כהוגן, אבל יותר מכך: אילו היה קצב מודה ביחסי מין בהסכמה –  לא מן הנמנע שהפרקליטות היתה בכלל מוותרת מראש על הגשת כתב אישום בנקודה זו. שכן הפרקליטות, כידוע, ממילא היססה מאד אם להאשים את קצב באונס – כך שהודאתו ביחסי מין בהסכמה היתה אך מגבירה, מטבע הדברים, את הססנותה של הפרקליטות בנקודה זו.

ואגב, היתרון הברור של הודאה ביחסי מין בהסכמה היה בכך, שעבירה זו (בעילה אסורה בהסכמה) היתה חוסה תחת כנפי ההתיישנות – על כל המשתמע מכך.

אלא שקצב, כאמור, לא זז מעמדת ההכחשה הגורפת שלו כמלוא נימה, ונשאלת השאלה מדוע.

אחת האפשרויות העולה על הדעת היא שקצב, בחקירותיו במשטרה – עוד בימיו כנשיא המדינה ומרום מעמדו זה – הכחיש באופן גורף כל קשר מיני עם מי מהמתלוננות, ובהמשך התקשה לסגת מההכחשה הזו ולהודות ביחסי מין בהסכמה – פן יצטייר בעיני חוקריו ובעיני הציבור כשקרן הפכפך וכו' וכו'.

אפשרות אחרת היא, שקצב העדיף להיצמד להכחשה הגורפת ויהי מה, וזאת כדי לשמר הן את מעמדו הנשיאותי והן את מעמדו בעיני בני משפחתו – כולל כמובן בעיני אשתו. שהרי איש לא יכחיש, שאין זה דבר פשוט לאדם במעמדו של קצב להודות בפה מלא בפני אשתו, ילדיו, נכדיו ושאר בני המשפחה, שהוא קיים יחסי מין מחוץ לנישואין.

כך או כך, הדעת נותנת שקצב נקלע כאן למעין מילכוד, ואילו היה מדובר בנאשם "רגיל" – סביר בהחלט להניח שפרקליטיו היו מצליחים לשכנע אותו לסגת מקו ההגנה הפריך של הכחשה טוטאלית לקו הגנה של יחסי מין בהסכמה.

שופטיו של קצב בהחלט מודעים למילכוד האפשרי הזה שבו הוא היה נתון.

וכך, תוך שהם מתייחסים לאפשרות שהיו יחסי מין בהסכמה, מציינים השופטים כי:

"הטענה, הנשמעת לעיתים, לפיה נוכח מעמדו והמגזר לו הוא משתייך, לא יכול היה נאשם פלוני להודות בפומבי ביחסי מין מחוץ לנישואין, אפילו לא הועלתה ע"י הנאשם (קצב) על דל שפתיו".

זו קביעה קצת מוזרה של השופטים, ויש בה משום ניסיון לאחוז במקל בשני קצותיו. שכן, ממה נפשך? הרי השופטים בפירוש מודעים כאן לטענה שנאשם, נוכח מעמדו, לא יכול להודות בפומבי ביחסי מין מחוץ לנישואין. כיצד, אם כן, הם ציפו מקצב שיטען זאת? האם השופטים ציפו לכך שקצב יטען זאת באופן ערטילאי, בשם "נאשם פלוני" כביכול?  הרי ברור כשמש, שכל טענה מצד קצב שישנם נאשמים שאינם יכולים להודות ביחסי מין מחוץ לנישואין – היתה בה, מניה וביה, הודאה בכך שהוא מתכוון אל עצמו.

ובאחת – הקביעה הנ"ל של השופטים לא ממש מחזיקה מים.

אלא שהקביעה הזו של השופטים, מוזרה ככל שתהיה, טובעת ונעלמת בתוך ים של עובדות ונסיבות שחבטו ללא רחם בקצב נטול קו ההגנה, וכך גם צמצמו באופן ממשי את סיכוייו בערעור.

———————————————————

 

משפט קצב – למה ביניש פוסלת עצמה?

"זהו יום עצוב, אבל ממחיש את ערך השיוויון בפני החוק", אמרה נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, מיד עם היוודע פסק הדין המרשיע במשפטו של קצב.

בנסיבות אלה, מה שביניש אמרה כאן למעשה הוא, שלא עצם קיום משפטו של קצב הוא זה הממחיש את ערך השיוויון בפני החוק, אלא ההרשעה המוחצת שלו.

וכשזו משמעות דבריה של נשיאת בית המשפט העליון, הייתכן שהיא תשב בהרכב השופטים – מכל שכן בראש ההרכב – שידון בערעורו של קצב?

הרי ברור הוא, שמרגע שמוגש ערעור – משתנה, כביכול, מעמדו של פסק הדין של הערכאה הראשונה, ומבחינות רבות הוא הופך מפסק דין ל"הצעה לפסק דין".

במילים אחרות, כאשר מוגש ערעור, אמורה לקנן בלב המערער תקווה ששופטי הערעור ידונו בעניינו בלב פתוח – תוך נכונות עקרונית לקבל את ערעורו ולהפוך את תוצאות פסק הדין של הערכאה הראשונה.

אבל כשהנשיאה אומרת, למעשה, שההרשעה של קצב ממחישה את ערך השיוויון, היא בעצם כובלת בכך את עצמה, ציבורית ומראש, לתוצאה מסויימת של פסק הדין בערעור.

שהרי, אם פסק דין שמרשיע את נשיא המדינה ממחיש את ערך השיוויון בפני החוק, כי אז פסק דין בערעור שמבטל את ההרשעה הנ"ל – עלול לבטל עימה גם את ההמחשה של ערך השיוויון, וזו תוצאה בלתי רצוייה, הלא כן?

זאת ועוד: גם אם נניח שהנשיאה ממילא לא תשב בהרכב הערעור (כיוון שהיא ישבה בהרכב בבג"צ שדן בתקפות עיסקת הטיעון עם קצב) – גם אז, האם תקין הדבר שהנשיאה, בהתבטאות הנ"ל, למעשה תסגיר לציבור ולשאר חבריה השופטים את עמדתה באשר למהות פסק הדין העתיד להינתן על ידי בית המשפט העליון? ברור שלא. 

טוב, איפוא, היתה עושה נשיאת בית המשפט העליון אילו התנזרה מכל התבטאות בקשר לפסק דין של ערכאה תחתונה שאמור להגיע אל בית המשפט העליון.

————————————————

 

ומה העונש של מני מזוז?

כפסע היה בין משה קצב לבין עיסקת טיעון שרלטנית מבית היוצר של היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז.

כפסע היה בין משה קצב, שהורשע היום בשני מעשי אונס ושאר מעשים מגונים, לבין הרשעה על ליטוף בברך.

כפסע היה בין האנס ועבריין המין הסדרתי משה קצב לבין השלכת המתלוננות קורבנותיו אל הכלבים.

ולך תדע כיצד היה מוכרע הדין אילו הוגש כתב אישום גם בתלונתה של א' מבית הנשיא – זו שהתניעה את הדרמה מראשיתה, ובהמשך הושארה מחוץ לכתב האישום.

הייתכן שכל הפרשה, שהועמדה על ראשה עקב התנהלותו של מזוז, חזרה לעמוד על רגליה בגלל הימור מטורף של קצב וסירובו לחתום על עיסקת הטיעון החלומית שהוצעה לו?

האם הפרקליטות ותהליך קבלת ההחלטות בכל הפרשה הנוראה הזו יעמדו לביקורת ובדיקה אובייקטיבית?

האם התנהלותו השערורייתית והחובבנית של מני מזוז תיבחן במסרקות ברזל כפי שמתחייב הדבר?

אין חשש כזה במדינה, שהחפיף הוא ספינת הדגל שלה, והפרטאצ' נושך בטירוף בצווארה.   

————————————————–