ארכיון תג: משה קצב

הפשע הגדול של דן מרגלית

החננה הלאומי והצדיק האולטימטיבי, שהייתי משוכנע שאפילו בבית שלו הוא מתקלח בבגד ים, התגלה כבעל רוכסן בלתי נשלט.

האיש שבכל מאמר וריאיון הקפיד לחלק את היקום לבני אור ובני חושך, התגלה כמי שהחושך הוא אזור הנוחות שלו.

האיש שהצליף במשה קצב על שחילל את כבודן של הנשים, והמליץ לו לקבל טיפול כדי להתמודד עם דחפיו המיניים –  התגלה כמי שזקוק לסירוס כימי.

ועכשיו הוא טוען, שבאווירה הציבורית הנוכחית, אין לו עניין להתווכח עם המתלוננות.

עושה רושם שהוא מוותר מהר מדיי על שמו הטוב.

ולצד כל אלה: האיש שתעודת הזהות שלו היא הוקעת המושחתים מאולמרט צפונה ודרומה, האיש הזה הפך את המושחתים ועברייני הצווארון הלבן לצדיקים גמורים לעומתו.

הכל לכאורה כמובן.

לכאורה עד יום אחרון בזכות המקלט הטחוב של ההתיישנות

 

היכונו לחגיגות המאה של פרס

אין צורך להמתין עשר שנים תמימות לחגיגות המאה של הנשיא התשיעי שלנו. אם את חגיגות התשעים הקדימו בחודשיים (פרס נולד מתישהו באמצע אוגוסט), מה ימנע מכל אנשי הנשיא להקדים את חגיגות המאה ולערוך אותן נניח בשנה הבאה? מה שבטוח בטוח.

ואז שוב נוכל להתבסם מקסמו של האיש הכי מקסים בוושינגטון והסביבה – הלא הוא ביל קלינטון, שבזכות שתי מילים אלמותיות התנחל לנו בצנטרום של הלב. כשאני שומע את השלום חבר הזה במבטא האנגלוסקסי המרטיט והקול הצרוד והסקסי – אני מרגיש כמו הייתי לרגע מוניקה לווינסקי.

אפרופו קלינטון, עדי אשכנזי מקוננת על כך שצנזרו לה כמה פנצ'ים. לא יתכן שצנזרו. כלומר, איך זה שלא צינזרו לה את הקטע שבו היא ירדה על פרס על כך שלאורך כל מאות שנות פעילותו הציבורית הוא לא סיפק לנו איזו שערוריית מין לתאבון כמו ברלוסקוני עם הבונגה בונגה שלו?
ובכן, למה זה היתה אשכנזי חייבת להיתלות באילן גבוה כמו ברלוסקוני כאשר לימינו של פרס יושב קלינטון שכמעט עף מהבית הלבן בגלל הסיגר והכתם ההוא על השמלה הכחולה.

ובכלל, למה היתה עדי חייבת להרחיק עד לארץ המגף כאשר הנשיא השמיני שלנו, זה שקדם לפרס, סופר כיום את שנותיו במעשיהו בזכות בונגה בונגה כחול לבן.

וברברה סטרייסנד. האישה עם הכלבלב. סירופ סוכר בכמויות מסחריות שכאלה כבר מזמן לא שתינו. ממש סכנה לבריאות.

וכל ההפקה הזו המתוקתקת בקצב של ננו טכנולוגיה. כמו שפרס אוהב.

פרס גורם לי להרגיש זקן ועל כך אני לעולם לא אסלח לו.

בין משה קצב ואביב גפן

כולנו למדנו להכיר את שיטותיו של משה קצב ללכוד נשים ולקרב אותן אל יצועו.

משנתן קצב עינו במי מן הנשים שעבדו תחתיו או בסביבתו, הוא נהג לקרבן אליו באמצעות קידומן לתפקידים נחשקים, צירופן לפמלייתו, השתתפותן בישיבות נחשבות, שאיפת אוויר גבהים של מוקדי הכרעה, וכיוצא באלה פיתויים מפנקים שמרוממים את הנפש ומעסים את האגו.

ואז, ברגע המתאים, נהג קצב לדרוש את התמורה מאותן נשים: עיסוי אזור חלציו ועוד כהנה מעשי מין למיניהם.

אלא שכאשר מי מהנשים סירבה למלא את התפקיד שייעד לה קצב ומיאנה לספק לו את התמורה המינית הנדרשת, או אז גזר עליה קצב עונש משפיל של הרחקה לצמיתות מפמלייתו ומכל מנעמי החשיבות והכבוד שהרעיף עליה עד אז.

כי כידוע אין ארוחות חינם ובשביל כבוד צריך לעבוד.

והנה מתברר שלא צריך להיות דווקא שר או נשיא כדי לקרב ולהרחיק נשים על פי הפרקטיקה הבזוייה הנ"ל.

מספיק לצורך כך להיות אביב גפן.

הזמרת קרן הכט חושפת את הפן ה"משה קצבי" הזה של אביב גפן בראיון ארוך לעיתון מעריב.

קרן הכט מספרת כיצד, בתחילת דרכה, אביב גפן טיפח אותה והשקיע בה בתחום האמנותי והפך אותה לזמרת מבוקשת שזכתה לחשיפה גבוהה ולשבחים רבים בתקשורת.

 עד שהתברר לקרן הכט שגם אצל נציג הדור המזויין אין ארוחות חינם.

"לאחר שהייתי אדישה לניסיונות של אביב להגיע אליי במובן האינטימי החלה הידרדרות ביחסים בינינו"  מספרת קרן הכט באוזני מראייניה.

והיא מוסיפה עוד כהנה וכהנה פרטים ומספרת כיצד, בעקבות סירוביה לאביב רב הכוח וההשפעה, הוא גרם לטריקת הדלתות בפניה ולחיסול הקריירה שלה.

ומהי תגובתו של מר גפן לכל מה שקרן הכט סיפרה עליו? הוא מאחל לה הצלחה בהמשך דרכה.

מה אגיד לכם: התגובה של משה קצב בזמנו נשמעה יותר משכנעת.

 ———————————————————————————————–

השופט שלי טימן נגד עו"ד יורם שפטל

שופט בית המשפט המחוזי לשעבר, שלי טימן, פירסם לאחרונה מאמר המבקר את משה קצב על שזה שכר את שירותיו של עו"ד יורם שפטל לייצגו בהליך הבקשה לדיון נוסף בבית המשפט העליון.

והוא עשה כן, השופט טימן, באמצעות רמיזות שקופות בדבר הלגיטימיות של עו"ד שפטל להגן על נאשמים כאלה ואחרים.

רמז אחד הוא בכך, שמדבריו של טימן עולה בבירור כי עו"ד שפטל, עקב סגנונו החריף והבוטה, ראוי להגן רק על מי שהוא בבחינת "אחרון העבריינים". ובמילים אחרות, אליבא דשופט שלי טימן, עו"ד שפטל אינו ראוי לבוא בקהלם של פרקליטים המגינים על "עברייני צמרת".

אבל העניין החמור של המאמר הוא בחתירתו של השופט טימן תחת הלגיטימיות של שפטל כעורך דין כיוון שזה ייצג בעבר את ג'ון דמיאניוק.

והוא עושה כן, השופט טימן, תוך ניצול בורותו של הציבור, או שמא תוך זריית חול בעיני הציבור, באשר למהות האמיתית של המשפט שהתנהל נגד דמיאניוק.

השופט טימן מדבר במאמרו על "הצלחתו (של שפטל) בזיכויו של ג'ון דמיאניוק מפני אישומים כבדים על פי החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם, שעונש מוות בצידם".

אבל השופט טימן הרי יודע היטב שהדברים אינם כפשוטם, וכי המהות – האמיתית – של המשפט לא היתה אם דמיאניוק ביצע או לא ביצע את האישומים שיוחסו לו בכתב האישום, אלא אם ג'ון דמיאניוק הוא אכן איוואן האיום.

עו"ד שפטל הגן על דמיאניוק – לא מפני הפשעים שיוחסו לו בכתב האישום, אלא מפני זיהויו כאיוואן האיום, וההבדל בין השניים ברור – גם לשופט שלי טימן.

ויתרה מכך: הרי בית המשפט העליון בערעור, בהרכב שבו ישבו הנשיא שמגר והשופט ברק (ניצול השואה, יש להדגיש), סמך ידיו על קו ההגנה של שפטל וזיכה את דמיאניוק – לא מפני שלא הוכח שדמיאניוק ביצע את מה שיוחס לו בכתב האישום, אלא מפני שלא הוכח שדמיאניוק הוא איוואן האיום, וההבדל בין השניים ברור – גם לשופט המחוזי שלי טימן.

השופט טימן יודע היטב, שהגנתו של שפטל התמקדה כל כולה אך ורק בשאלה המקדמית אם דמיאניוק הוא איוואן האיום או לא. השופט טימן יודע היטב, שעו"ד שפטל, שכולנו למדנו להכירו, לא היה מגן, בעד שום הון שבעולם, על דמיאניוק אילו סבר שהוא איוואן האיום.

מצער הדבר ששופט מחוזי לשעבר כך מתערבב בתוך המולת האספסוף שאינו מבחין בין בית משפט לבין משפט הרחוב.

————————————————————

משפט קצב – האם יתרחש מהפך?

כל מי שיתבונן בכפות רגליו של קצב, ימצאן נקובות ככברה;

כי האיש לא הפסיק לירות לעצמו ברגל – על בסיס יומיומי כמעט.

וכך, הפוליטיקאי הממולח הזה קומם עליו את כל התקשורת כולה ולא השכיל להבין שהתקשורת בכוחה להשתלט על השטחים האפורים בתודעת השופטים, ולהפוך את השטחים הללו לשחורים משחור.

כי הפוליטיקאי הממולח הזה לא הבין שהתקשורת לא תאפשר לשופטים להתלבט.

כי הפוליטיקאי הממולח הזה לא השכיל להבין שהציבור הרחב והתקשורת אינם ערוכים להבין את משמעותו של הספק הסביר.

כי בתקשורת הכל שחור לבן (ובעיקר אדום).

אבל הוא לא הסתפק בהשנאת עצמו על הציבור והתקשורת; הוא גם שיקר בבית המשפט (משהכחיש יחסי מין מכל סוג שהוא).

ובכן, למה ציפית, מר קצב, משהפכת מצורע בתקשורת ושקרן בבית המשפט?  הייתכן שלא ידעת שמצורע אינו יכול להנות מפירותיו של הספק הסביר?

כי זהו כוחו האדיר של בית המשפט: לרקוח את השיקוי הפלאי הזה הקרוי ספק סביר ולהחיות את המתים.

לא נתייגע כאן באיפיונו הכולל של המושג ספק סביר, ורק זאת נאמר: אם נמצאות בתיק עובדות שבכוחן להצביע על אפשרות שיש לה אחיזה הגיונית במציאות, שהיחסים בין קצב לבין א' ממשרד התיירות היו בהסכמה, כי אז יש בכך להקים ספק סביר שהיה אונס.

אומר בהקשר זה בית המשפט העליון:

"בביטוי 'סביר' טמונים הסינון והמיון בין עניינים שיש להם אחיזה הגיונית במציאות, לבין דברים שהם ספקולציות נעדרות תשתית"

הנה כי כן, אין צורך שהעובדות בתיק יצביעו באופן נחרץ וחד משמעי על כך שהיו יחסים בהסכמה. די בכך שבכוחן של העובדות הללו להצביע על אפשרות שיש לה אחיזה הגיונית במציאות שהיו יחסים בהסכמה כדי להקים את הספק הסביר שהתרחש אונס.

אכן, בית המשפט המחוזי נתן אמון מלא בעדותה של א' ממשרד התיירות, אבל האם האמון המלא בעדות הזו הוא חזות הכל? אומר בהקשר זה בית המשפט העליון:

"גם כאשר גרסה מרשיעה נמצאת אמינה בעיני בית המשפט, אין הוא רשאי להתעלם מתמיהות העולות ביחס לגרסה זו. עליו לנתח תמיהות אלה, ולבחון האם הן מגיעות כדי יצירת ספק סביר; עליו לשלב התרשמות מן העדים באמצעות החושים עם ניתוח אנליטי אובייקטיבי של הראיות, הן לצורך הערכת הראיות המפלילות והן לצורך הערכת התמיהות מבחינת הגעתן כדי "ספק סביר" לענין הפללת הנאשם"

עינינו הרואות, הגירסה המרשיעה והאמינה של א' ממשרד התיירות אינה חזות הכל. על בית המשפט לבחון ולשאול עצמו אם לצד גירסתה האמינה של א' קיימים סימני שאלה שיש לרדת לחקרם.

ובכן, האם, לצד גירסתה האמינה של א', קיימים בתיק סימני שאלה או עובדות שבכוחן להצביע על אפשרות – אפילו אינה חד משמעית, אבל שיש לה אחיזה הגיונית במציאות – שהיו יחסים בהסכמה?

ובמילים אחרות, מהם סיכויי הערעור של קצב בבית המשפט העליון? האם השופטים ייצאו מגדרם – כפי שהם יודעים לעשות – וירקחו עבורו ביד אמן את אותו ספק סביר?

כפי שהדברים נראים עתה – הסיכויים אפסיים.

—————————————————

קצב מאתגר את העליון

תוצאות ערעורו של הנשיא לשעבר משה קצב בבית המשפט העליון מעוררות כמובן סקרנות רבה.

השאלה העיקרית, מטבע הדברים, היא אם בתום הערעור פלוס כמה ימי התארגנות קצב הולך לבית הסוהר – בין לתקופה המקורית של שבע שנים שנקבעה במחוזי, בין לתקופה קצרה יותר – אם העליון יפחית משהו מעונשו (בהקשר זה, אין להוציא מכלל אפשרות שגם אם הרשעת קצב תישאר בעינה ויהיה עליו ללכת לכלא, הוא ינצל את האפשרות לדחות שוב את הקץ בכך שיגיש בקשה לדיון נוסף ובצמוד לה בקשה לדחות את מאסרו עד לאחר הדיון הנוסף).

כך או כך, קצב מעורר בערעורו שאלה לא פשוטה, אלא שלא בטוח שיש לבית המשפט העליון "חשק אינטלקטואלי" להתמודד איתה – בין בערעור המתברר עכשיו ובין בדיון נוסף.

השאלה בתמצית היא אם בית המשפט חייב לבחון שמא קיימת סיטואציה שהנאשם לא טוען שהתקיימה. ולא רק שהוא לא טוען שהתקיימה, אלא שהוא אף מכחיש אותה מלוא פיו, וכל זאת כאשר יש בתיק ראיות כאלה ואחרות שיכולות, למרות הכחשת הנאשם, להצביע על כך שהסיטואציה בכל זאת התקיימה.

ולענייננו, השאלה היא אם בית המשפט חייב לדון באפשרות שקצב קיים יחסים בהסכמה עם א' ממשרד התיירות – למרות שקצב מכחיש אפשרות זאת מכל וכל.

בית המשפט המחוזי, בשורה התחתונה, החליט למעשה שאם קצב מכחיש יחסים בהסכמה – זבש"ו.

השופטת עדנה ארבל, שיושבת בהרכב הערעור, עוררה ביום הדיונים הראשון תחושה שאין לה חשק להפליג לים הזה ולדון באפשרות של יחסים בהסכמה – למרות שקצב מכחיש כאמור יחסים כאלה: השופטת ארבל דירבנה את עורכי הדין של קצב להתמודד אחת לאחת עם הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי – מה שמעורר תחושה שארבל רוצה להישאר במסגרת הדיון של פסק הדין של המחוזי ולבחון רק את התוצרים של בית המשפט המחוזי.

אם בית המשפט העליון אכן יאמץ קו מינימליסטי שכזה יהיה עליו להתעלם משאלה אחת כבדה שתישאר תלוייה בחלל בית המשפט. והשאלה היא למה קצב מתמיד להכחיש יחסים בהסכמה – למרות שהודאה ביחסים כאלה, הגם שגם הם מהווים עבירה פלילית (בשל יחסי מרות), בכוחה לחלץ את קצב מהרשעה כיוון שאז יהיה מדובר בעבירה קלה יותר שהתיישנה.

אכן, בית המשפט קובע בתקדימיו שנאשם אינו יכול לדלג בין קווי הגנה לפי נוחיותו ועל פי ההתפתחויות במרוצת משפטו – מה גם שבעניינו של קצב הוא עצמו מתמיד בקו הגנה אחד (הכחשה טוטאלית), ורק פרקליטיו הם אלה שמאמצים עבורו קו הגנה אחר (יחסים בהסכמה).

הרושם כרגע הוא, שבתום הערעור והדיון הנוסף (אם יהיה) קצב יילך לבית הסוהר, והחשק האינטלקטואלי של בית המשפט העליון ייאלץ להמתין להזדמנות אחרת.

—————————————————

דנציגר הכפיל את סיכויי הזיכוי של קצב

אילו היה משה קצב יושב במאסר במהלך ערעורו – סיכוייו לצאת זכאי היו עומדים על אחוז אחד בודד.

ועתה, משנקבע שקצב ימשיך להתהלך חופשי במהלך הערעור – הוכפלו סיכויי הזיכוי שלו, והם עומדים עכשיו על שני אחוזים שלמים.

זהו, אם כן, מירווח התקווה והאופטימיות של נשיא המדינה לשעבר.

שכן גם קצב יודע שקיימים תשעים ושמונה אחוזים, שהשמחה הרגעית הזו שהוא זכה לה מידי השופט דנציגר תתחלף בבוא היום במדים כתומים ובשקשוק בריחים.

וכל זאת לאו דווקא מסיבות משפטיות טהורות.

כי במצב העניינים הנוכחי – גם אם יחלחל הספק אל בין השורות של פסק הדין המרשיע של בית המשפט המחוזי – לא יהיה זה מעשי להניח שבית המשפט העליון מסוגל לבטל את ההרשעה.

כי לבית המשפט העליון פשוט אין מספיק כוח ציבורי לבצע מהפך שכזה.

ראשית, כי הציבור הרחב לא יבין את המהפך.

שנית, כי התקשורת והמשה נגבים למיניהם יהפכו אז את חיי השופטים לגיהינום.

שלישית, כי משה קצב יוכל לנופף אז בטענה שפרשת דרייפוס היתה בסך הכל קדימון חיוור לפרשה שלו.

וכך, נזכה מבית המשפט העליון לפסק דין מלומד ומנומק שידחה את הערעור, ויאפשר לנו להתפנות סוף סוף לפרשה הבאה.

—————————————————

בעקבות קצב – אולמרט צריך להתחיל לדאוג

גזר הדין של הנשיא לשעבר משה קצב אמור להפוך את מעיו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט.

כי התברר לאולמרט מה שידוע כבר אלפי שנים: העם אוהב את מנהיגיו – במיוחד כשראשיהם מותזים.

בשפה עכשווית קוראים לזה חגיגה לדמוקרטיה.

ואם ההמון אוהב את החגיגה הזו – בית המשפט כמובן שיספק לו אותה.

אהוד אולמרט כבר מבין, שכאשר מנהיג בדרג של נשיא המדינה הולך לכלא לשבע שנים, נפרץ כאן מעין מחסום בתודעת הציבור, וכאשר יגיע תורו של אולמרט – יהיה זה כבר עניין של הרגל.

וההרגל הזה יהיה בעוכריו של אולמרט.

אולמרט יודע היטב, שבעקבות משפט קצב והגיבוי הציבורי הרחב שהוענק לבית המשפט – הן בהכרעת הדין והן בגזירת העונש – גבר בטחונן העצמי של מערכות האכיפה והצדק, והדבר יקבל את ביטויו בטיפולן של המערכות הללו בתיקים הפליליים של אולמרט עצמו.

כדאי, איפוא, שאהוד אולמרט ילמד לעומק את פרשת קצב על כל היבטיה ותוצאותיה ויסיק מכך מסקנות באשר להתנהלותו הוא.

אלא אם כן אהוד אולמרט כבר מכור לספינים ולשטיקים שהוא מפיק חדשות לבקרים והפך אותם לתכלית חייו.

——————————————————–

העונש שקצב לא חשב עליו

ספק גדול אם אדם מן היישוב, שעה שהוא עובר עבירה פלילית, חושב ברצינות על הרגע שבו הוא עלול להיתפס ועל העונש הצפוי לו עקב כך.

וספק גדול עוד יותר הוא אם אותו אדם חושב על העונש הכרוך בסידרת עינויי הדין ויסורי ההמתנה שיהיה עליו לעבור – עד שיתחיל לרצות את העונש שיגזר עליו.

נשיא המדינה לשעבר משה קצב ממתין עתה לגזר דינו האמור להינתן תוך ימים ספורים.

הסבל הנפשי הכרוך בהמתנה למוצא פיהם של השופטים שיקבעו את המחיר שיהיה על קצב לשלם – הסבל הזה הוא עוד חוליה בשרשרת המורידה אותו מאיגרא רמה לבירא עמיקתא.

אלא שקצב כבר יודע שהמחיר שיהיה עליו לשלם, לאחר כל ההנחות האפשריות, לא יפחת מעונש מאסר של ממש – הווה אומר תקופה של שנים אחדות שבהן יהיה עליו להחליף את החליפה המחוייטת בבגדי אסיר כתומים ולשמוע את שקשוק הבריחים.

אבל דבר אחד קצב אינו יודע: מתי כל זה יתחיל. השאלה מתי יתחיל קצב בריצוי העונש היא עינוי דין בפני עצמו.

במילים אחרות, מה שבאמת מכרסם בימים אלה בנשמתו של קצב הוא האם לאחר גזר הדין הוא ימהר למכוניתו כמימים ימימה, או שמא תיפתח לכבודו הדלת הסמוכה לספסל הנאשמים – אותה דלת שממנה מגיעים אל המעלית היורדת אל המרתף ומשם לבית הסוהר.

החלטת השופטים אם לאסור את קצב מיד לאחר השמעת גזר הדין או לאפשר לו להתהלך חופשי עוד כשנה שנתיים עד לסיומו של הליך הערעור – החלטה זו היא למעשה הליך בפני עצמו שבו כל צד טוען את טיעוניו בעד ונגד ובסופו מחליטים השופטים את שמחליטים.

השאלה הגדולה כרגע היא מה תהיה עמדת הפרקליטות עם הינתן גזר הדין. ברור שאם הפרקליטות לא תבקש מאסר מידי – קצב יחזור לביתו כאילו היה אחד האדם.

בכל אופן, דומה שיהיה זה נכון יותר אם ריצוי מאסרו של מי שהיה נשיא המדינה יתחיל רק לאחר תום הערעור וקבלת הגושפנקא של בית המשפט העליון.

—————————————————-

תבונתו של פרקליט המדינה

מי שיקרא את הראיון המקיף שהעניק פרקליט המדינה משה לדור לעיתון הארץ יתקשה שלא להגיע להרהורים נוגים בדבר מידת תבונתו של לדור.

לא זכור ראיון בהיקף ובעומק כזה שהעניק אי פעם פרקליט המדינה – תוך התייחסות וניתוח משפטי של ממש של תיקים תלויים ועומדים בבית המשפט ומצפים להכרעה.

את מי, לעזאזל, בא לשרת הראיון הזה? את האגו של לדור?

או שמא מבקש לדור ללחוץ על השופטים באמצעות התקשורת.

סוביודיצה, אתם יודעים.

וכשעושים שטויות, עושים שטויות ומספקים לאולמרט תחמושת לעוד ספין תקשורתי ומשפטי.

וכך, על כורחך אתה תוהה, אם זו התבונה וזה השכל – מה בכלל טיבו של שיקול הדעת של פרקליט המדינה כאשר הוא שוקל ומחליט אם להגיש או לא להגיש כתבי אישום.

אלא שפרקליט המדינה עצמו מגלה לציבור מה הוא חושב, ככלל, על ההליך השיפוטי.

אומר לדור בהקשר למשפט קצב:

"נכנסתי לקזינו, שמתי ז'יטון… על איזה מספר, כן? הזכייה היתה על מספר אחר. אני טעיתי?"

אין כמו הדברים הללו של פרקליט המדינה להמחיש שפרקליט המדינה סבור שבין השיקולים המשפטיים בפרקליטות לגבי תיק כזה או אחר, לבין ההליך השיפוטי בהמשך בבית המשפט – אין כל קשר ענייני וקיים ביניהם ניתוק מוחלט.

וכשכך רואה פרקליט המדינה את פני הדברים, מאליו ברור שפרקליט המדינה סבור שחוזק ראיות או סיכוי סביר להרשעה וכיוצא באלה כלי עבודה ומדידה של הפרקליטות – הם, בעיניו של פרקליט המדינה, סתם קלישאות נבובות וכך גם יש להתייחס אליהם – באשר כל מה שקורה בהמשך בבית המשפט ממילא פועל כפי שפועל קזינו.   

ובכלל, כיצד אמור פרקליט מן השורה להתנהל נוכח הדברים הללו של פרקליט המדינה, ומה המוטיבציה של אותו פרקליט להתאמץ בעבודתו שעה שהבוס שלו סבור שאין קשר בין המאמץ של הפרקליט בהכנת התיק לבין התוצאה בהמשך בבית המשפט.

וכך, מהצד השני של המתרס, יכול גם משה קצב לספר לציבור שהוא כלל לא הורשע בבית המשפט אלא הפסיד בקזינו – אותו גלגל קזינו שפרקליט המדינה זכה בו. קורה.

————————————————————–