Tag Archives: מני נפתלי

נתניהו לא לקח שוחד

כשהתמחיתי בפרקליטות מחוז תל אביב (פמת"א) עשיתי חלק מההתמחות אצל פרקליט המחוז עצמו. ניתנה לי אז ההזדמנות לראות כיצד מתקבלות החלטות בדיני נפשות: "אני לא שופט. שבית המשפט יחליט" נהג פרקליט המחוז לקבוע כשהובא אליו תיק גבולי.

תיק המתנות של נתניהו איננו גבולי; הוא סופר גבולי.

אכן ברור, וכך צריך להיות, שהיועץ המשפטי לממשלה הגביה את הרף של אותו "סיכוי סביר להרשעה" הנדרש לצורך החלטה על הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה. כל מי שסבור אחרת עשוי מהחומרים שמהם עשוי מני נפתלי.

שישים הפגנות פוליטיות נגד היועץ המשפטי לממשלה אינן אמורות להסיט את מחוגי המצפן והמצפון של מנדלבליט אפילו לא בחלקיק המילימטר.

ואם היועץ חרד לעתידו בבית המשפט העליון, לא ראינו שהעובדה שמני מזוז סגר את תיק האי היווני על אצבעותיה של פרקליטת המדינה דאז עדנה ארבל – לא ראינו שעובדה זו מנעה מבעדו להגיע שם למעלה
.
ובמקרה נתניהו, כך נראים הדברים, פרקליט המדינה שותף לחיבוטי הקבר של היועץ.

בלא להכיר את הראיות בתיק, דומה שאחד הקשיים נעוץ בעדותו של ארנון מילצ'ן הנתמכת בעדות מזכירתו. במה דברים אמורים:
ארנון מילצ'ן, כך פורסם, טוען שחברותו עם נתניהו היה חשובה לו כדי שיוכל להשפיע עליו בענייני המדינה. אלא שמילצ'ן לא התלהב להעניק לנתניהו את המתנות, והיו אף מקרים שהוא התחמק מכך זמן ארוך עד שהסכים לתיתן. אם יש ממש בטענתו זו של מילצ'ן, שכאמור נתמכת בעדות מזכירתו, כי אז התנהלותו זו חסרה את הכוונה הפלילית הנדרשת להרשעה בשוחד.

ואם אכן נגיע למסקנה שהתנהלותו של מילצ'ן נעדרת כוונה פלילית, כי אז יש בכך להשליך על  שאלת כוונותיו הפליליות של נתניהו – באשר קיים קשר בין כוונת הנותן וכוונת הלוקח, וכבר פסק בעניין זה בית המשפט העליון כי "במודעות לכוונת הנותן טמונה השחיתות שלח הלוקח" (ע"פ 1877/99) ולכן תיק השוחד כולו עומד על כרעי תרנגולת.

יישב איפוא היועץ על המדוכה, יכתוב דו"ח מנומק, ינזוף בראש הממשלה ויחייב אותו להחזיר המתנות או את ערכן, והעיקר: יסגור את התיק.

כי היועץ המשפטי – שחקן כדורגל בעברו – יודע וחש בעצמותיו שזה תיק דרדלה.

להפוך את קאיה לעדת מדינה

המרדף האובססיבי המתנהל בחדשים האחרונים אחרי שרה נתניהו חצה כבר מזמן את גבול הנורמלי – עד שניתן להגדיר את המרדף החולני הזה במונחים מתחום הפתולוגיה.

כי כולם מחפשים עכשיו אקדח מעשן.

מתחת למיטה של שרה כבר חיפשתם? כי יש שם מתחת למיטה ערימה של חמגשיות עם שרידי עצמות שקאיה לא הספיקה לכרסם.

ואם כך, למה לבנות על עדותו של מני נפתלי כאשר יש לנו כלבה מהימנה שגם יודעת לצוד מלפפונים במעופם?

מני נפתלי נמצא היום במקום אחר לחלוטין מזה שהיה בו כאשר מסר במשטרה את עדותו. עזבו אותו. האיש עסוק כיום במלחמה בשחיתות ובהעברת הרצאות בבתי ספר, שמטרתן לבער את נגע ההעתקה בבחינות.

אם הפרקליטות בונה על עדותו של מני נפתלי – ראוי שהיא תשאל את עצמה, ומראש, אם הוא מסוגל לצלוח חקירה נגדית. כי כשהוא יעמוד בודד על דוכן העדים מול מי מהסניגורים שנשכנותם אומנותם – איש מהמפגינים בפתח תקווה לא יוכל להחלץ לעזרתו.

וכל זה לשם מה? הרי האפשרות לסגור את הסיפור האומלל הזה בתשלום כסף ממש זועקת לשמים.

 

העוול שנגרם לשרה נתניהו

רשם בית הדין הארצי לעבודה, כבוד השופט כאמל אבו קאעוד, חוסם את דרכה של שרה נתניהו לערער על פסק הדין שניתן בעניינו של מני נפתלי, ומנמק זאת בין היתר בכך, שהממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין לחובתה של שרה נתניהו אינם חמורים כדי כך שיצדיקו מתן אפשרות לערער על פסק הדין מצד הגב' נתניהו, שכידוע לא היתה צד להליך בערכאה הראשונה.

במילים אחרות, המחסום להגשת הערעור איננו טכני פרוצדוראלי, אלא מחסום הנתון לקביעה ערכית של השופט, ואילו היה השופט קובע שהממצאים כנגד שרה נתניהו נמצאים בדרגת חומרה גבוהה יותר – לא מן הנמנע שהיה בכך להכריע את הכף לטובת מתן רשות לערער.

יתרה מכך, מדברי כבוד הנשיא לשעבר של בית הדין הארצי לעבודה, השופט אדלר, עולה (במקרה אחר) שייתכנו מצבים שהטענות הנטענות כנגד מי שאינו צד להליך הן "כה קשות" – עד שיש בכך לחייב את השופט להפעיל את סמכותו החוקית וליזום מצידו הוא את צירופו של אותו אדם להליך.

למקרא פסק הדין בעניינו של מני נפתלי קשה להימלט מהתחושה שחלק נכבד מהמעשים הנטענים כלפי שרה נתניהו מטילים צל כבד על כושר השיפוט שלה, שלא לומר על שפיותה ממש.

והצל הכבד הזה על אישיותה של שרה נתניהו מוטל כאמור – לא ע"י התקשורת אלא על ידי שופט בפסק דין.

כך למשל, וזו רק דוגמה אחת, האם כבוד השופטת פרוז'ינין, שכתבה וניסחה את פסק הדין בערכאה הראשונה, באמת סבורה שדרישה כלפי העובדים שיחליפו בגדים בתדירות גבוהה כדי לשמור על היגיינה, או טענות לעובדים שהם אינם סטריליים – האם השופטת באמת סבורה שהדרישות הללו מצד גב' נתניהו באות ממקום של העסקה פוגענית גרידא? האם זה העניין כאן? העסקה פוגענית?

אבל כבוד הרשם, שחסם את דרכה של שרה נתניהו לבית הדין הארצי, לא הבחין מן הסתם ולא ראה את פניה המרוטשים – שעה שהיא באה אליו להתחנן על זכותה.

יש משהו בדבריו של עו"ד יוסי כהן

אתה קורא את שני פסקי הדין של כבוד השופטת דיתה פרוז'ינין בעניינם של מני נפתלי וגיא אליהו ותוהה אם שרה נתניהו היא הסוס המתאים לרכוב עליו כדי לבשר לנו הלכות בעניין העסקה פוגענית.

השופטת מספרת לנו על אשה שבאה לעובדיה בטענות שהם אינם סטריליים ודורשת מהם להחליף בגדים בתדירות גבוהה כדי לשמור על היגיינה.

ומוסיפה השופטת ומספרת על מקרה שבו דורשת שרה נתניהו מעובדיה לפנות את שולחן האוכל ולערוך אותו מחדש (מטעמי ניקיון כמובן –  חשש שנשר עליו אבק) אלא שהבן אבנר מעיר לאמו שאין בכך צורך, ואז – מושכת גב' נתניהו את המפה ומשליכה את הכלים ודורשת מהעובדים לאסוף הכל ולערוך השולחן מחדש תוך חמש דקות.

ועוד מספרת השופטת על מקרים שבהם דורשת נתניהו מאחד מעובדיה לחזור בלילה אל מעון ראש הממשלה כדי לומר לה לילה טוב ולהביא לה מרק.

ונסתפק באלה.

ובכן, האם מדובר כאן בהעסקה פוגענית?

כמובן שכן, אבל זאת רק לכאורה.

כי ההתנהגות הזו שהשופטת מייחסת לשרה נתניהו היא בלתי שפיטה.

החסינות המוחלטת של מני נפתלי

סביר להניח שפרקליטיו של מני נפתלי הבהירו לו שיש לו חסינות מוחלטת מתביעת לשון הרע בתביעה שהוא מנהל כיום בבית הדין לעבודה.

במילים אחרות, האיש יכול לספר בבית המשפט בדותות ככל העולה בדעתו ולהכפיש את זולתו עד כמה שהדמיון הפרוע יוביל אותו, וכל מה שיאמר – לא ישמש עילה לתביעת לשון הרע כנגדו.

ויתרה מכך, יכול אדם להכפיש את זולתו בכתב, כיד הדמיון הטובה עליו, גם לפני תחילת המשפט, והדברים לא ישמשו עילה לתביעת לשון הרע כנגדו – אם יתברר שהדברים נכתבו כהכנה למשפט (גם אם בסופו של דבר לא יתקיים משפט).

וכל כך למה? בשל עמדתו כיום של בית המשפט העליון, שמסביר כי: "המטרה היא למנוע מצב שבו הגורמים המעורבים בהליך ירסנו את עצמם יתר על המידה באופן שיחבל בתקינות ההליך" (דברי המשנה לנשיאה, השופט ריבלין ב-רע"א  1104/07)

במילים אחרות, על פי גישת בית המשפט העליון, יכול אדם – אם להיזקק לדוגמה שוביניסטית – להגיש תביעה על סך מאה שקל נגד אישה בטענה שהיא שרטה את מכוניתו תוך כדי חיפוש חנייה בחניון, ואז, בבית המשפט, יכול אותו אדם לטעון שאותה אשה עוסקת בזמנה הפנוי בזנות, ולא ניתן יהיה לתבוע אותו בלשון הרע – גם אם יתברר שאותו אדם בדה הדברים מלבו.

השופט אליקים רובינשטיין ניסה לסייג את העמדה המוחלטת והנוקשה הנ"ל של בית המשפט העליון, ולאפשר תביעת לשון הרע אם מתברר שדבר השקר נאמר בזדון או ברשעות, אך השופט רובינשטיין נמצא בעניין זה בדעת מיעוט.

בית המשפט העליון גורס, שהעמדה הנוקשה הנ"ל, שאינה מאפשרת בשום אופן להגיש תביעת לשון הרע בשל הכפשות שקריות שנאמרו במשפט – עמדה זו היא פרי פרשנות נכונה של החוק, ואם המחוקק רוצה לשנות החוק – יתכבד ויעשה כן.