ארכיון תג: מני מזוז

נתניהו לא לקח שוחד

כשהתמחיתי בפרקליטות מחוז תל אביב (פמת"א) עשיתי חלק מההתמחות אצל פרקליט המחוז עצמו. ניתנה לי אז ההזדמנות לראות כיצד מתקבלות החלטות בדיני נפשות: "אני לא שופט. שבית המשפט יחליט" נהג פרקליט המחוז לקבוע כשהובא אליו תיק גבולי.

תיק המתנות של נתניהו איננו גבולי; הוא סופר גבולי.

אכן ברור, וכך צריך להיות, שהיועץ המשפטי לממשלה הגביה את הרף של אותו "סיכוי סביר להרשעה" הנדרש לצורך החלטה על הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה. כל מי שסבור אחרת עשוי מהחומרים שמהם עשוי מני נפתלי.

שישים הפגנות פוליטיות נגד היועץ המשפטי לממשלה אינן אמורות להסיט את מחוגי המצפן והמצפון של מנדלבליט אפילו לא בחלקיק המילימטר.

ואם היועץ חרד לעתידו בבית המשפט העליון, לא ראינו שהעובדה שמני מזוז סגר את תיק האי היווני על אצבעותיה של פרקליטת המדינה דאז עדנה ארבל – לא ראינו שעובדה זו מנעה מבעדו להגיע שם למעלה
.
ובמקרה נתניהו, כך נראים הדברים, פרקליט המדינה שותף לחיבוטי הקבר של היועץ.

בלא להכיר את הראיות בתיק, דומה שאחד הקשיים נעוץ בעדותו של ארנון מילצ'ן הנתמכת בעדות מזכירתו. במה דברים אמורים:
ארנון מילצ'ן, כך פורסם, טוען שחברותו עם נתניהו היה חשובה לו כדי שיוכל להשפיע עליו בענייני המדינה. אלא שמילצ'ן לא התלהב להעניק לנתניהו את המתנות, והיו אף מקרים שהוא התחמק מכך זמן ארוך עד שהסכים לתיתן. אם יש ממש בטענתו זו של מילצ'ן, שכאמור נתמכת בעדות מזכירתו, כי אז התנהלותו זו חסרה את הכוונה הפלילית הנדרשת להרשעה בשוחד.

ואם אכן נגיע למסקנה שהתנהלותו של מילצ'ן נעדרת כוונה פלילית, כי אז יש בכך להשליך על  שאלת כוונותיו הפליליות של נתניהו – באשר קיים קשר בין כוונת הנותן וכוונת הלוקח, וכבר פסק בעניין זה בית המשפט העליון כי "במודעות לכוונת הנותן טמונה השחיתות שלח הלוקח" (ע"פ 1877/99) ולכן תיק השוחד כולו עומד על כרעי תרנגולת.

יישב איפוא היועץ על המדוכה, יכתוב דו"ח מנומק, ינזוף בראש הממשלה ויחייב אותו להחזיר המתנות או את ערכן, והעיקר: יסגור את התיק.

כי היועץ המשפטי – שחקן כדורגל בעברו – יודע וחש בעצמותיו שזה תיק דרדלה.

הטעות של בית המשפט העליון בעניין שיחות נתניהו

קשה להאמין שבית המשפט העליון לא הבחין בפיל הענק שניצב במרכז החדר במשפט בעניין שיחותיו של נתניהו עם שלדון אדלסון ועמוס רגב. מכל מקום, אין בפסק הדין הממצה אפילו רמז לנוכחותו של הפיל הזה באולם הדיונים.

הכוונה כמובן לתיק 2000 שהשתלט על השיח הציבורי, אבל לא הצליח לנקב אפילו חור קטן בבועה שבתוכה כתב בית המשפט העליון את פסק הדין.

ראוי להתייחס תחילה לציר הזמן שבו התנהלו העניינים:
בפברואר 2015, כלומר זמן רב לפני פתיחת החקירה בתיק 2000, הגישו רביב דרוקר וחדשות 10 בקשה לפי חוק חופש המידע, לקבל תיעוד של השיחות שניהל נתניהו עם אדלסון ורגב.  הבקשה סורבה (מנימוקים של פגיעה בפרטיות).

משכך, הגישו המבקשים עתירה לבית המשפט המחוזי לעניינים מנהליים. העתירה התנהלה בכמה מהלכים – עד שבחודש יולי 2016 ניתן פסק הדין האחרון של בית המשפט המחוזי שבו הוא דחה את העתירה. בהקשר זה חשוב להדגיש שגם בעת מתן פסק הדין המחוזי, ביולי 2016, טרם באה לעולם פרשת תיק 2000.

בעקבות דחיית העתירה ע"י בית המשפט המחוזי הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט העליון. יודגש שגם במועד הגשת הערעור לעליון פרשת תיק 2000 טרם באה לעולם. בחודש ינואר 2017, כלומר לאחר הגשת הערעור לעליון, באה לעולם פרשת תיק 2000.

תזכורת: תיק 2000 מייחס כידוע חשדות פליליים לבנימין נתניהו בכך שבמגעיו עם עורך ידיעות אחרונות נוני מוזס הם רקחו לכאורה עיסקה, שבמסגרתה נתניהו יזכה מידיעות אחרונות לסיקור אוהד (או לפחות מתון) ובתמורה לכך ידאג נתניהו לצמצום תפוצת העיתון "ישראל היום" הנמצא בבעלותו של שלדון אדלסון ועורכו הוא עמוס רגב הנ"ל.

יודגש, שבמסגרת חקירת הפרשה, זימנה המשטרה למתן עדות הן את אדלסון והן את רגב.  ברור שהמשטרה עשתה כן כדי להתחקות אחר מערכת היחסים שבינם לבין נתניהו כדי ללמוד מהם על האפשרות שנתניהו מימש, או ניסה לממש, את חלקו בעיסקה עם מוזס. כלומר שהמשטרה ביקשה ללמוד מהשניים אם נתניהו שוחח איתם על אפשרות צמצום תפוצת ישראל היום, שאז יש לכך משמעות פלילית חמורה מבחינת נתניהו.

ובתוך כל החקירה המשטרתית האינטנסיבית הזו של תיק 2000 אמור היה בית המשפט העליון לדון בעניין קריטי הנמצא בלב לבה של החקירה המשטרתית, כלומר לדון בגורל עתירת דרוקר וחדשות 10 לספק להם את פרטי השיחות שבין נתניהו לבין אדלסון ורגב, שכזכור אף מסרו כבר עדות במשטרה בעניין קשריהם עם נתניהו.  

ויתרה מכך:
בית המשפט המחוזי בפסק דינו (הראשון) רואה בחיוב את חשיפת מועדי השיחות, שכן לדבריו תהיה בכך אפשרות "להצליב את המידע בדבר מועד קיומן של השיחות יחד עם אירועים אחרים הגלויים זה מכבר לציבור, וקובע כי קיים עניין ציבורי ממשי במידע, שכן נמצא שמועדי השיחות בשקלול הכולל ובאיזון הראוי של האינטרסים השונים, מהווים סוג של מידע אשר יש 'להוציאו' מגדרי הגנת הפרטיות שאפפה אותו…ולחושפו לעין הציבור" (ציטוט מפסה"ד של ביהמ"ש העליון).

בית המשפט המחוזי צדק לחלוטין בגישתו זו, אלא מאי? פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן הרבה לפני שתיק 2000 בא לעולם ולפני שנתניהו הפך חשוד – כך שברור שבית המשפט המחוזי לא יכול היה לצפות שהמידע המבוקש יהפוך בעתיד לחומר חקירה

בהקשר למטרת בקשת המידע, יודגש, שלאחרונה, לאחר פרסום פסק הדין של בית המשפט העליון, ציין רביב דרוקר שאכן מטרתו בהגשת הבקשה לקבל את המידע על שיחותיו של נתניהו היתה להצליב את מועדי השיחות עם פרסומים שונים בעיתון ישראל היום ולבדוק את הקשר ביניהם, ועתה משזכה במשפט בדעתו לעשות כן.

אשר לחקירת המשטרה – לא ידוע אם המשטרה, במסגרת חקירת טיב היחסים שבין נתניהו לבין אדלסון ורגב, השיגה כבר את המידע המתייחס לשיחות ביניהם או שבכוונתה לעשות כן. מה שברור מאליו הוא, שהמידע הזה שרביב דרוקר מבקש לקבל לידיו בעניין השיחות של נתניהו עם אדלסון ורגב – מידע זה חיוני גם לחקירת המשטרה בין שהוא נמצא כבר בידיה ובין שלא.

הנה כי כן, עיתונאי עותר לקבלת מידע לצורך תחקיר עיתונאי שהוא עורך, אלא שבשלב הדיון בבית המשפט העליון בגורל העתירה – מתברר שהמידע המבוקש מהווה נושא חיוני בחקירת משטרה שנפתחה בטרם הכרעה בגורל העתירה. אלא שבית המשפט העליון מתעלם מקיומה של החקירה המשטרתית ומצווה על מסירת המידע לעיתונאי – דבר שיהיה בו לקיים, בו זמנית, הן חקירה משטרתית והן תחקיר עיתונאי באותו עניין ממש, והכל – בברכת בית המשפט.

במילים אחרות, נשאלת השאלה האם ראוי הדבר שבית המשפט יעודד קיום תחקיר עיתונאי בו זמנית ובאותו עניין שבו מתנהלת חקירה משטרתית? האין בית המשפט רואה בכך חשש לשיבוש הליכים או להפרעה לחקירה עניינית של המשטרה? האם במקרה המיוחד הזה לא התבקש, כמינימום, שבית המשפט יברר את עמדת המשטרה קודם שהוא מצווה לשחרר לציבור חומר שעל פניו נחזה להיות חומר חקירה?
אלא שבית המשפט העליון פתר את הסוגייה בדרך שאין פשוטה ממנה: הוא התעלם לחלוטין מהחקירה המשטרתית. תיק 2000 יוק.

עד כמה דוקרת את העין שתיקתו והתעלמותו של בית המשפט העליון מתיק 2000 ניתן לראות בקטע מפסק הדין שיצוטט להלן:

"הקשר שבין ראש הממשלה לעיתון "ישראל היום" – עיתון יומי נפוץ ורב השפעה – מצוי על סדר היום הציבורי ומעסיק את הציבור ואת המערכת הפוליטית כמעט מיום הקמתו של העיתון ב- 2007. השיח הציבורי האינטנסיבי והמתמשך בשאלת מהות הזיקה שבין ראש הממשלה לעיתון ובאשר למטרות העומדות ברקע ייסודו של העיתון הובילו בין היתר גם לבדיקה של מבקר המדינה, לעתירה ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית לקראת הבחירות לכנסת ה- 20, ליוזמות חקיקה להגבלת פעילות העיתון ויש אף הקושרים בין יוזמות אלה למהלכים שהובילו להקדמת הבחירות".

עינינו הרואות, בית המשפט נותן סקירה הסטורית על מוצאותיה של הסוגיה אבל נעצר על סיפו של תיק 2000 מבלי לאזכר את דבר קיומו. עצם התעלמותו הכמעט מופגנת של בית המשפט מנוכחותו של הפיל הכבד הזה הקרוי תיק 2000 אומרת דרשני.

ומה אומר החוק בסוגייה הנ"ל?

סע' 9 לחוק חופש המידע, באחד מסעיפיו הקטנים, קובע כי הרשות אינה חייבת למסור מידע אם גילויו עלול לגרום ל"פגיעה בהליכי חקירה או משפט או בזכותו של אדם למשפט הוגן".

נכון, במקרה שלפנינו הגורם הממונה במשרד ראש הממשלה סירב למסור המידע זמן רב לפני שתיק 2000 בא לעולם, ולכן הוא לא יכול היה להשתמש בסעיף הזה כנימוק לסירובו, אבל הרי בזמן שגורל העתירה היה מונח כבר על שולחן בית המשפט העליון – תיק 2000, עם כל עוצמתו התקשורתית, חי ובעט כהוגן ופתח מהדורות חדשות.

מדוע, אם כן, הגורם הממונה במשרד ראש הממשלה לא הניח את הנימוק הנ"ל על שולחן בית המשפט העליון מיד כשנפתחה החקירה המשטרתית? קשה כמובן לרדת לחקרי ליבו של הממונה, אבל אין להתעלם מכך שעם פתיחת החקירה – נתניהו עבר לסטטוס של חשוד, וככזה – שיקוליו אם לנקוט צעד כזה או אחר הפכו מורכבים יותר.

מכל מקום, בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים, שבוודאי ראה את מורכבות הסוגייה על כל היבטיה, היה חייב, בכל הכבוד, ליזום מצידו, על פי סמכויותיו, את בירור הסוגייה לעיל שהתגלגלה אליו, ולא להתעלם ממנה בשתיקה מחרישת אוזניים.

 

ומה העונש של מני מזוז?

כפסע היה בין משה קצב לבין עיסקת טיעון שרלטנית מבית היוצר של היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז.

כפסע היה בין משה קצב, שהורשע היום בשני מעשי אונס ושאר מעשים מגונים, לבין הרשעה על ליטוף בברך.

כפסע היה בין האנס ועבריין המין הסדרתי משה קצב לבין השלכת המתלוננות קורבנותיו אל הכלבים.

ולך תדע כיצד היה מוכרע הדין אילו הוגש כתב אישום גם בתלונתה של א' מבית הנשיא – זו שהתניעה את הדרמה מראשיתה, ובהמשך הושארה מחוץ לכתב האישום.

הייתכן שכל הפרשה, שהועמדה על ראשה עקב התנהלותו של מזוז, חזרה לעמוד על רגליה בגלל הימור מטורף של קצב וסירובו לחתום על עיסקת הטיעון החלומית שהוצעה לו?

האם הפרקליטות ותהליך קבלת ההחלטות בכל הפרשה הנוראה הזו יעמדו לביקורת ובדיקה אובייקטיבית?

האם התנהלותו השערורייתית והחובבנית של מני מזוז תיבחן במסרקות ברזל כפי שמתחייב הדבר?

אין חשש כזה במדינה, שהחפיף הוא ספינת הדגל שלה, והפרטאצ' נושך בטירוף בצווארה.   

————————————————–