ארכיון תג: מאיר שמגר

השופט שלי טימן נגד עו"ד יורם שפטל

שופט בית המשפט המחוזי לשעבר, שלי טימן, פירסם לאחרונה מאמר המבקר את משה קצב על שזה שכר את שירותיו של עו"ד יורם שפטל לייצגו בהליך הבקשה לדיון נוסף בבית המשפט העליון.

והוא עשה כן, השופט טימן, באמצעות רמיזות שקופות בדבר הלגיטימיות של עו"ד שפטל להגן על נאשמים כאלה ואחרים.

רמז אחד הוא בכך, שמדבריו של טימן עולה בבירור כי עו"ד שפטל, עקב סגנונו החריף והבוטה, ראוי להגן רק על מי שהוא בבחינת "אחרון העבריינים". ובמילים אחרות, אליבא דשופט שלי טימן, עו"ד שפטל אינו ראוי לבוא בקהלם של פרקליטים המגינים על "עברייני צמרת".

אבל העניין החמור של המאמר הוא בחתירתו של השופט טימן תחת הלגיטימיות של שפטל כעורך דין כיוון שזה ייצג בעבר את ג'ון דמיאניוק.

והוא עושה כן, השופט טימן, תוך ניצול בורותו של הציבור, או שמא תוך זריית חול בעיני הציבור, באשר למהות האמיתית של המשפט שהתנהל נגד דמיאניוק.

השופט טימן מדבר במאמרו על "הצלחתו (של שפטל) בזיכויו של ג'ון דמיאניוק מפני אישומים כבדים על פי החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם, שעונש מוות בצידם".

אבל השופט טימן הרי יודע היטב שהדברים אינם כפשוטם, וכי המהות – האמיתית – של המשפט לא היתה אם דמיאניוק ביצע או לא ביצע את האישומים שיוחסו לו בכתב האישום, אלא אם ג'ון דמיאניוק הוא אכן איוואן האיום.

עו"ד שפטל הגן על דמיאניוק – לא מפני הפשעים שיוחסו לו בכתב האישום, אלא מפני זיהויו כאיוואן האיום, וההבדל בין השניים ברור – גם לשופט שלי טימן.

ויתרה מכך: הרי בית המשפט העליון בערעור, בהרכב שבו ישבו הנשיא שמגר והשופט ברק (ניצול השואה, יש להדגיש), סמך ידיו על קו ההגנה של שפטל וזיכה את דמיאניוק – לא מפני שלא הוכח שדמיאניוק ביצע את מה שיוחס לו בכתב האישום, אלא מפני שלא הוכח שדמיאניוק הוא איוואן האיום, וההבדל בין השניים ברור – גם לשופט המחוזי שלי טימן.

השופט טימן יודע היטב, שהגנתו של שפטל התמקדה כל כולה אך ורק בשאלה המקדמית אם דמיאניוק הוא איוואן האיום או לא. השופט טימן יודע היטב, שעו"ד שפטל, שכולנו למדנו להכירו, לא היה מגן, בעד שום הון שבעולם, על דמיאניוק אילו סבר שהוא איוואן האיום.

מצער הדבר ששופט מחוזי לשעבר כך מתערבב בתוך המולת האספסוף שאינו מבחין בין בית משפט לבין משפט הרחוב.

————————————————————

הבלוף של הסניוריטי

המצדדים בבחירת נשיא בית המשפט העליון על פי עיקרון הסניוריטי – כלומר, על פי הוותק – טוענים שהדבר מונע לובינג ותחרות אישית בין השופטים – באשר הוותק של כל שופט בבית המשפט העליון הוא נתון קשיח שאינו נתון למניפולציות.

אלא שיש בטענה הזו משום זריית חול בעיניים.

שכן, ניתן למעשה לתמרן את הוותק של שופט בכך שמחליטים מתי למנות אותו לכהונה בבית המשפט העליון.

זכור היטב המקרה שבו מועמדותה דורית ביניש לכהונת שופטת בבית המשפט העליון ירדה בזמנה מעל הפרק בהצבעה בוועדה לבחירת שופטים, וזאת עקב התנגדות שופטי בית המשפט העליון החברים בוועדה ובראשם הנשיא דאז מאיר שמגר. סיבת ההתנגדות של שמגר וחבריו השופטים לבחירתה של ביניש לבית המשפט העליון לא נודעה עד היום: האם הם התנגדו במועד המסויים ההוא וזאת מתוך רצונם למנוע מצב שעל פי עיקרון הסניוריטי היא תהיה בבוא היום הנשיאה, או שהתנגדותם היתה גורפת ונבעה מכך שהם לא רצו את ביניש בעליון לא אז ולא בכלל (כך או כך, מיד עם סיום כהונתו של שמגר נבחרו לוועדה שופטים חדשים ובראשם הנשיא החדש אהרן ברק שדאג מיד להעביר בוועדה את מינוייה של ביניש – תוך ידיעה, ומן הסתם תוך כוונה, שעל פי עיקרון הסניוריטי ברק ממנה בכך את יורשתו כנשיאת בית המשפט העליון בבוא היום).

המקרה של ביניש ממחיש עד כמה ניתן למעשה לקבוע מראש ולתמרן את בחירת נשיא בית המשפט העליון, וזאת בשלב מוקדם כשבוחרים אותו לשופט מן השורה, וזאת – תוך עריכת "המתמטיקה הנכונה" ופזילה קדימה אל הוותק של השופט כפי שיהיה בבוא היום.

וכך נוצר בעצם מצב אבסורדי ולפיו ביום שבו בוחרים אדם לכהונת שופט מן השורה כבר יודעים בוודאות, שעל פי עיקרון הסניוריטי הוא יהיה הנשיא של בית המשפט העליון, וכל זאת – קודם שהוא התיישב על כורסת השופט ולפני שהוא כתב פסק דין אחד.

דומה הדבר למצב שבו ביום שבו חייל מתגייס לצבא הוא כבר יודע בוודאות שהוא יהיה הרמטכ"ל.

ובכלל, לשיטת הסניוריטי אין כמעט צידוק ענייני. עצם הוותק של שופט בתפקידו השיפוטי עדיין אינו מכשיר אותו להיות הנשיא.

וכמו שנהוג לומר בתרגום חפשי משפה אחרת: העובדה שאדם ותיק יותר בעבודתו מעידה עליו פעמים רבות שבסך הכל הוא רק אכל יותר תפוחי אדמה.

———————————————————-