Tag Archives: לשון הרע

סרנה הפסיד הרבה יותר ממאה אלף

כשמישהו מספר לך סיפור שנראה על פניו הזוי, הנטייה הראשונה שלך היא להסיק שהמספר הוא אדם תמהוני.

וזה בדיוק מה שקרה ליגאל סרנה.

וכדי שלא נחשוב שהוא תמהוני הוא הקפיד לציין ולהדגיש שהסיפור אמיתי.

ועכשיו הוא לא רק תמהוני אלא גם קצת טמבל.

סרנה חשב שבאמצעות כמה קלישאות חבוטות על חופש הביטוי, הסיפור ההזוי שלו יוכל להידחק איכשהו אל מתחת לכנפיו של חופש הביטוי המקודש הזה.

אבל בית המשפט סרב לעבור לדום.

סרנה מבקש גם לשכנע אותנו שאנשי יחידת האבטחה של נתניהו מצופפים את השורות כדי לחסום את דרכה של האמת אל האור. אני מכיר כמה יושבי קרנות ומחשבי קונספירציות שממליחים את הסלט שלהם עם הקשקוש הזה.

ועכשיו, כמו אותו לוחם יפני שמתרוצץ עדיין ביערות כי לא סיפרו לו שהמלחמה נגמרה, סרנה מספר לנו שהוא הולך לערעור.

איפה החברים של סרנה כשצריך אותם?

הגיהינום של אורן חזן

אורן חזן בא בטרוניה על שמעדיפים להאמין לזונות של בורגאס ולא לו.

מה שמזכיר את אותו מבריח סמים שנתפס בעזרת כלב משטרתי, ותוך שהוא מכחיש מכל וכל את המיוחס לו – פונה אל החוקר בשאלת היגיון: למי אתה מאמין לכלב או לבן אדם?

ועכשיו אורן חזן קובע עם עמית סגל פגישה בבית המשפט.

אם אורן חזן יגיש תביעת לשון הרע – הוא עוד יתגעגע לגיהינום שעובר עליו בימים אלה.

אורן חזן עלול לגלות שהתביעה חוזרת אליו כמו בומרנג, והנתבעים מוצצים לו – והפעם בעזרת בית המשפט – את שארית הדם שעוד נותרה בגופו.

כי בתביעות לשון הרע קיימת טעות אופטית אכזרית מאין כמותה: מישהו אומר עליך שאתה סרסור של זונות, ואתה, לתומך, סבור שאם תגיש נגדו תביעת דיבה – יהיה עליו לבוא לבית המשפט ולהביא עימו את ההוכחות לדברים שאמר עליך. ואם אין לו הוכחות לדברים שאמר – הוא יפסיד במשפט. יותר פשוט מפשוט.

אבל כבר אמרנו: זו טעות אופטית. המציאות קשה ואכזרית הרבה יותר.

כי בתביעות מסוג זה אין כלל צורך, שבזמן שמישהו אומר עליך שאתה סרסור, שתהיינה ברשותו הוכחות זמינות לדברים שאמר.

קובע בעניין זה בית המשפט העליון (דנ"א 7325/95):

"בגדרי הגנת האמת בפרסום אין כל הכרח כי הראיות להוכחת אמיתות הפרסום יהיו בידי המפרסם לפני הפרסום".

ובמילים אחרות:
יכול מישהו לומר עליך שאתה סרסור, בלא שיהיה לו בדל ראייה לכך, ורק לאחר שתגיש נגדו תביעת דיבה, רק אז – הוא יוכל להתחיל לחפש הוכחות לדברים שאמר בגנותך.

וכאן נמצא שער הכניסה לגהינום:

כי מי שאמור לעזור לנתבע לחפש במרץ אחר ההוכחות לדברים שהוא אמר בגנותו של התובע, הינו – כמה אכזרי – התובע עצמו.

הדבר נשמע אבסורדי ממש, אבל זו המציאות: התובע, שנפגע כתוצאה מדברים שפירסם עליו הנתבע, הוא זה שיעזור לנתבע לחפש בכל פינה אחר ההוכחות לאמיתות הדברים שהנתבע פירסם עליו.

ולמכשיר החיפוש הקטלני קוראים שאלון.

עוד בטרם שיתחיל המשפט יקבל אורן חזן מעמית סגל ומערוץ 2 מין חוברת ספירלית עבה ומאיימת, ובתוכה ים גדול ורחב, סעיפים סעיפים, של שאלות ותת-שאלות.

וככל שיתקדם בקריאת השאלון יתברר לאורן חזן, שאין כמו השאלות הללו מכשיר יעיל למריטת עצבים.

אורן חזן יגלה, שבעצם הוא זה שצריך לספק לעמית סגל את חבל התלייה כדי שסגל יתלה אותו עליו.

יתברר לאורן חזן שעמית סגל בעצם עומד להפשיט אותו ערום ועריה, ובעזרת השאלון לגלות אודותיו כל פרט בעברו, ככל שרק ניתן להעלות על הדעת – לרבות, כמובן, סיפורי בורגאס.

גם צדיקים גמורים יתקשו לעמוד בסטריפטיז פומבי ומשפיל שכזה.

ואז, בצר לו, יפנה אורן חזן בזעקה מרה אל מי שאמור לעשות סדר וצדק – אל השופט.

וכאן, אם לא יקרה הבלתי צפוי, יגלה אורן חזן שיש לו אוייב חדש: השופט בכבודו ובעצמו!

כי יתברר לאורן חזן, שלא רק עמית סגל דורש תשובות לשאלות הנוקבות, אלא גם השופט קובע, שכדי שהאמת תצא אל האור – עליו, על אורן חזן, להשיב על רבות מהשאלות החטטניות הללו.

ובמקרה המיוחד שלו, יתברר לאורן חזן שתשובותיו לחלק מהשאלות עשויות לעניין גם את רשויות החוק.

נדגיש: גם בהנחה שאורן חזן צח כשלג – כל יישותו תתקומם כנגד השאלות שהוא יידרש להשיב עליהן. אין איש – גם לא צדיק גמור – שישמח לחיטוט פולשני ומשפיל שכזה.

כי זאת לדעת:
מי שמנסח את השאלות – ועורכי הדין של כלי התקשורת מיומנים בכך – עושה כן באופן שבן אנוש, באשר הוא, יתקשה להשיב עליהן מבלי לספוג פגיעה קשה – הרבה יותר קשה מזו שנגרמה לו בתחילת הדרך כשפורסם הדבר המכפיש.

ובית המשפט, אם אין בליבו חמלה מופלגת כלפי התובע, מאשר בדרך כלל את השאלות ומחייב את התובע להשיב על רבות מהן.

ואם התובע מסרב להשיב לשאלות – כפי שצפוי שיעשה גם אורן חזן – אחת דתו: בית המשפט מוחק את כתב התביעה, כלומר: התובע מפסיד במשפט וגם נדרש במפגיע לשלם את הוצאותיו של הנתבע.

קיימת, איפוא, אפשרות לא מבוטלת, שסגן יושב ראש הכנסת אורן חזן ייצא מבית המשפט במצב גרוע בהרבה מכפי שנכנס אליו – עד שגם שיניו הבוהקות יצהיבו ללא תקנה.

החסינות המוחלטת של מני נפתלי

סביר להניח שפרקליטיו של מני נפתלי הבהירו לו שיש לו חסינות מוחלטת מתביעת לשון הרע בתביעה שהוא מנהל כיום בבית הדין לעבודה.

במילים אחרות, האיש יכול לספר בבית המשפט בדותות ככל העולה בדעתו ולהכפיש את זולתו עד כמה שהדמיון הפרוע יוביל אותו, וכל מה שיאמר – לא ישמש עילה לתביעת לשון הרע כנגדו.

ויתרה מכך, יכול אדם להכפיש את זולתו בכתב, כיד הדמיון הטובה עליו, גם לפני תחילת המשפט, והדברים לא ישמשו עילה לתביעת לשון הרע כנגדו – אם יתברר שהדברים נכתבו כהכנה למשפט (גם אם בסופו של דבר לא יתקיים משפט).

וכל כך למה? בשל עמדתו כיום של בית המשפט העליון, שמסביר כי: "המטרה היא למנוע מצב שבו הגורמים המעורבים בהליך ירסנו את עצמם יתר על המידה באופן שיחבל בתקינות ההליך" (דברי המשנה לנשיאה, השופט ריבלין ב-רע"א  1104/07)

במילים אחרות, על פי גישת בית המשפט העליון, יכול אדם – אם להיזקק לדוגמה שוביניסטית – להגיש תביעה על סך מאה שקל נגד אישה בטענה שהיא שרטה את מכוניתו תוך כדי חיפוש חנייה בחניון, ואז, בבית המשפט, יכול אותו אדם לטעון שאותה אשה עוסקת בזמנה הפנוי בזנות, ולא ניתן יהיה לתבוע אותו בלשון הרע – גם אם יתברר שאותו אדם בדה הדברים מלבו.

השופט אליקים רובינשטיין ניסה לסייג את העמדה המוחלטת והנוקשה הנ"ל של בית המשפט העליון, ולאפשר תביעת לשון הרע אם מתברר שדבר השקר נאמר בזדון או ברשעות, אך השופט רובינשטיין נמצא בעניין זה בדעת מיעוט.

בית המשפט העליון גורס, שהעמדה הנוקשה הנ"ל, שאינה מאפשרת בשום אופן להגיש תביעת לשון הרע בשל הכפשות שקריות שנאמרו במשפט – עמדה זו היא פרי פרשנות נכונה של החוק, ואם המחוקק רוצה לשנות החוק – יתכבד ויעשה כן.

האם ערוץ 10 נכנע לסחיטה באיומים?

די להתבונן בנוסח ההתנצלות שפירסם ערוץ 10 בפני הטייקון שלדון אדלסון כדי להבין שערוץ 10 פירסם ההתנצלות כשאקדח מוצמד לרקתו.

אין מחלוקת על כך שערוץ 10 חטא קשות כלפי אדלסון כשפירסם אודותיו כזבים, שמן הסתם פגעו בו והסבו לו עגמת נפש וצער רב.

ואין מחלוקת שערוץ 10 היה חייב – מן הדין ומן הצדק – לפרסם התנצלות כנה כלפי אדלסון, כמו גם כלפי כל אדם אחר, שהוא פוגע בו שלא כדין בדרך של פירסום מידע שקרי.

השאלה היא אם היה זה לגיטימי לכפות על ערוץ 10 את ההתנצלות יוצאת הדופן הזו בדרך כפי שהדבר נעשה. במילים אחרות, האם היה זה לגיטימי להצמיד אקדח לרקתו של ערוץ 10 כדי לאלצו בכך לפרסם ההתנצלות. התשובה לכך היא שלילית עם דגל שחור!   עצם העובדה שערוץ 10 חייב לפרסם התנצלות, אין פירושה שניתן, בכל דרך, לכפות על הערוץ לעשות כן. כך למשל, העובדה שאדם חייב לחברו סכום כסף, גבוה ככל שיהיה, אין פירושה שכל הדרכים כשרות כדי לאלצו להחזיר את החוב. כי כידוע ישנם אמצעי גבייה שהשימוש בהם הוא פסול ומגיע כדי סחיטה באיומים – גם אם אין מחלוקת על קיום החוב עצמו.

על המידה הגרוטסקית ממש של הכניעה שבה נאלץ ערוץ 10 להיכנע לאדלסון תעיד העובדה שערוץ 10 לא רק שחזר בו מהדברים שפירסם על אדלסון, אלא שהוא אף העניק לאדלסון, באופן פוזיטיבי, מעין "תעודת כשרות" גורפת. כך למשל, קובעת ההתנצלות כי "לא נפל פגם כלשהו בהתנהגותו של מר אדלסון". וכי מהיכן זה יודע ערוץ 10 שלא נפל פגם כלשהו בהתנהגותו של אדלסון? אין זה אלא שערוץ 10 נהג כאן כפי שנוהג חטוף שנאלץ לשתף פעולה עם חוטפיו ולספר למצלמה ולקלטת שתופץ – עד כמה חוטפיו הם אנשים חיוביים ועד כמה עניינם צודק.

כי מתברר שמי שאילץ את ערוץ 10 לפרסם את ההתנצלות, בנוסח שבו היא פורסמה, הוא נותן לחמו של הערוץ, הלא הוא הטייקון רון לאודר. בנסיבות אלו יש להסיק שערוץ 10 פירסם ההתנצלות – לא מתוך שהוא הגיע למסקנה שהצדק וההגינות מחייבים אותו לעשות כן, אלא מתוך החשש שסירוב למלא אחר דרישתו של לאודר עלול לנתק את צינור החמצן של הערוץ – על כל המשתמע מכך.

כי מה שערוץ 10 כנראה שלא הביא בחשבון הוא שלאודר זה, בכוחו להעניק מחסדיו לאחרים – במקרה זה שלדון אדלסון – ולכפות על הערוץ את ההתנצלות כלפי אדלסון כאילו היה מדובר בלאודר עצמו.

מין אחוות טייקונים שכזו שערוץ 10 לא השגיח בה.

———————————————————-

החפות הטכנית של איש התקשורת שנחשד באונס

נתחיל בסיפור אמיתי מתחום אחר וממנו נלמד על המקרה של איש התקשורת שנחשד באונס ותיקו נסגר לאחרונה עקב חוסר ראיות מספיקות.

ובכן, רבים שמעו על משפט קסטנר, אבל מעטים יודעים כיצד ולמה התקיים בזמנו המשפט הכל כך טעון הזה, ומעשה שהיה כך היה:

אדם בשם מלכיאל גרינוולד פירסם באותם ימים שישראל קסטנר שיתף פעולה עם הנאצים. קסטנר, שהיה אז דובר משרד המסחר והתעשיה, בחר לשתוק נוכח הפירסומים הקשים הללו והעדיף לא להגיב עליהם. כיוון ששתק, הודיע לו היועץ המשפטי לממשלה דאז, לימים השופט העליון חיים כהן, שהוא, קסטנר, בהיותו עובד ציבור, אינו יכול להמשיך ולשתוק נוכח ההאשמות החמורות הללו, ועליו לבחור באחת מן השתיים: להגיש תביעת דיבה נגד גרינוולד כדי לטהר את שמו או, אם אינו מגיש תביעת דיבה, עליו להתפטר מתפקידו (קסטנר נקלע לפינה, הגיש תביעת דיבה – הידועה כ"משפט קסטנר" – וההמשך ידוע).

ומכאן לענייננו:

נגד איש התקשורת הנ"ל הוגשה תלונה על אונס. עקב כך הוא נעצר לחקירה ובהמשך שוחרר למעצר בית. שמו כחשוד באונס עבר מפה לאוזן עד שלא נותר כמעט מי שאינו יודע במי המדובר – על כל המשתמע מכך. כעבור חדשים אחדים הוחלט לסגור את התיק עקב חוסר ראיות מספיקות.

והנה איש התקשורת מחדש את ביקוריו בסלון שלנו כמימים ימימה, ומדווח לנו על עניינים שבתחום טיפולו כאיש תקשורת.

הגלגל הוחזר כאילו לאחור – אל הימים שלפני התלונה והחקירות – כאילו דבר לא ארע.

האמנם?

מה היה השופט חיים כהן אומר על כך? הרי המתלוננת גרמה לאיש התקשורת סבל בל יתואר, שלא לדבר על הכפשת שמו.

האם סגירת תיק החקירה "מחוסר ראיות מספיקות" טיהרה את שמו של איש התקשורת? להלכה – כן. למעשה – לא!

אכן, חזקת החפות עומדת לו לאיש התקשורת כאילו דבר לא ארע. אבל זו חפות משפטית טכנית, וכדי להשיב לעצמו את שמו הטוב, עליו – כמו על קסטנר בזמנו – לעשות מעשה ולהגיש תביעה משפטית נגד המתלוננת, ואם לא יעשה כן – תמשיך, לדעתי, עננה שחורה לרבוץ מעל לראשו.

אילו היה מדובר באדם פרטי המתנהל בד' אמותיו – שאלת טיהור שמו היתה נותרת בגדר עניינו הפרטי. אילו היה איש התקשורת מחליט ללכת הביתה בעקבות המקרה – גם אז היה שאלת טיהור שמו נותרת בגדר עניינו.

אבל האיש החליט לחזור לעיסוקו התקשורתי הקודם, ומשכך – שוב אין המדובר כאן בעניינו כאיש פרטי.

המדובר באדם המבקר תדיר בסלון שלנו ושל הילדים והילדות שלנו.

———————————————————

על הצעת החוק לחשיפת טוקבקיסטים

חבר הכנסת זבולון אורלב הניח על שולחן הכנסת הצעת חוק – תוספת לחוק איסור לשון הרע – שמטרתה להסדיר בחקיקה את חשיפתם של טוקבקיסטים המפיצים דיבה ברשת האינטרנט.

וכך, בין היתר, קובעת ההצעה:

"אדם הסבור כי מידע שהופץ ברשת האינטרנט הכיל לשון הרע עליו, רשאי להגיש המרצת פתיחה נגד ספק שירותי האינטרנט המחזיק בפרטי המפיץ בבקשה שיחשוף את זהותו של מפיץ המידע…
…סבר בית המשפט, לאחר עיונו בתשתית העובדתית המצויה בידיו, כי ניתן לזהות באופן ברור את מפיץ המידע, יורה לספק שירותי האינטרנט למסור לנפגע את הפרטים שברשותו"
.

בדברי ההסבר להצעת החוק, ח"כ אורלב מודע להעדר האפשרות לחשיפת טוקבקיסטים הגולשים ברשת במקומות ציבוריים, כגון בתי קפה וכו', אבל הוא מתעלם לחלוטין מבעייה אחרת העלולה להצמיח תקלות ולגרום עוול קשה לאנשים תמימים.

במה דברים אמורים:

בשנים האחרונות התרבה כידוע השימוש הביתי בנתב אלחוטי (ראוטר), באופן שכל אדם יכול לגלוש – במחשב נייד ובמכשיר סלולרי – במקומות שונים בביתו ובחצרו, ואין הוא חייב להיות צמוד למחשב השולחני.

משתמשים רבים בנתב האלחוטי אינם מזינים אותו בסיסמת התחברות, וכך נוצר מצב שבו גם שכניהם של אותם משתמשים יכולים לנצל את הקו הפתוח של אותו נתב ולהשתמש בו (מטבע העניין הדבר נוח וקל במיוחד בבתים משותפים והדברים ידועים וברורים).

וכך נוצר מצב שבו טוקבקיסט, שמחליט להפיץ לשון הרע, אינו חייב להרחיק עד לבית הקפה כדי לעשות כן; הוא יכול להתחבר אל הנתב האלחוטי של שכנו ומשם באפשרותו להפיץ את דברי הדיבה.

התוצאה ברורה: השכן המסכן והתמים מסתבך – שלא מרצונו ואף בלא ידיעתו – כנתבע פוטנציאלי בתביעת לשון הרע.

הפיתרון הוא כמובן בכך שכל בעל נתב אלחוטי יזין אותו בסיסמא שתחסום אפשרות גלישה של שכניו, אבל עובדה היא שרבים מאד אינם עושים כן ומשאירים את הנתב פרוץ לכל רוח רעה.

———————————————————–

כשראש הממשלה מגיש תביעת דיבה

אין ספק: מערכת משפט של מדינת ישראל היא אחת הנקיות והישרות בעולם – אם לא ה…

ואחרי ששילמנו את מס השפתיים הזה נרד אל קרקע המציאות.

מערכת המשפט בישראל תלוייה כמעט לחלוטין בממשלה – כלומר בראש הממשלה – ככל שהדבר נוגע לתקציבים, לבינוי, לרווחת השופטים וכיוצא באלה עניינים שמהם מורכב היום יום שלנו.

ויתרה מכך: לממשלה – כלומר לראש הממשלה – יד ורגל עד כדי יכולת הכרעה של ממש בכל הנוגע למינוי וקידום שופטים.

ובמצב הפוליטי הנוכחי, ההשפעה של ראש הממשלה על גורלה של מערכת המשפט בכללותה גבוהה במיוחד, שכן – הן שר האוצר והן שר המשפטים נמנים על מקורביו האישיים הקרובים ביותר – על כל המשתמע מכך.

ועכשיו, עם כל יכולת ההשפעה הזו, מתדפק ראש הממשלה על דלתו של בית המשפט כדי לבקש ממנו סעד.

האם רביב דרוקר וערוץ 10 חשבו על זה?

————————————————-

 

 

השטות של רביב דרוקר

ניתן להניח שרביב דרוקר כבר חובט עכשיו את ראשו בקיר לאחר שהחליט לשדר את הכתבה שעסקה בתרומות למערכת הפריימריז של בנימין נתניהו.

גם רביב דרוקר אמור להבין שהוא נהג בפזיזות של טירון כאשר שידר את הכתבה האמורה – למרות ההסברים שקיבל מנתניהו מבעוד מועד.

אין זאת אלא שהכתבה הקודמת של דרוקר, ששודרה יומיים קודם לכן ועסקה בנסיעות של משפחת נתניהו לחו"ל, והיכתה גלים בציבור ובתקשורת – סיחררה כהוגן את ראשו של דרוקר ושיבשה את שיקול דעתו עד כדי עיוורון.

כי רביב דרוקר כשל הפעם לא רק מבחינה משפטית, אלא גם מבחינה טקטית כפי שיובהר כאן.

הכשל המשפטי של דרוקר נעוץ בכך שמרגע שדרוקר קיבל מנתניהו הכחשות והסברים מפורטים, שעל פניהם נראים משכנעים למדיי, באשר לתרומות הכפולות לפריימריז, ולמרות זאת החליט לשדר את הכתבה – הוא, דרוקר, קעקע במו ידיו את הגנת תום הלב שהיא חיונית מאין כמותה – אם יתברר שהדברים שפורסמו אינם אמת.

יתרה מכך, העובדה שדרוקר שידר את הדברים – למרות הסבריו של נתניהו – עלולה להקים עליו חזקה של ממש שהוא, דרוקר, נהג כאן שלא בתום לב.

עצם העובדה, שנתניהו – כך מתברר מהסבריו – החזיר בזמנו לתורמים את עודפי התרומות שקיבל מהם – עצם העובדה הזו יש בה אינדיקציה ברורה לכך שנתניהו הקפיד על הנהלת חשבונות נקייה ומסודרת במערכת הפריימריז, ומשכך – היה על דרוקר להתגבר על הפיתוי ולהימנע משידור הכתבה.

הרי דרוקר עצמו דיבר בכתבה משתי זוויות פיו – בכך שמצד אחד פירסם דברים שיש בהם לשון הרע, ומצד שני סייג עצמו שוב ושוב עד שאפילו טען שאין הוא אוחז במלוא העובדות והדבר מצריך חקירה ודרישה נוספת שאין ביכולתו לבצע.

ומשכך הם הדברים, ועל רקע ההסברים המפורטים שנתקבלו מנתניהו, ברור שהכתבה הזו של דרוקר – גם אם הושקע מאמץ בהכנתה – לא היתה ראוייה לשידור.

אבל נעשתה כאן טעות קשה גם מן הבחינה הטקטית:

הכתבה של דרוקר בעניין התרומות לפריימריז היתה נפרדת לחלוטין מהכתבה הקודמת על הנסיעות והמלונות ששודרה על ידו יומיים קודם לכן, וכך – גילגל דרוקר לידיו של נתניהו הזדמנות להגיש נגדו תביעת דיבה מתוחמת אך ורק לעניין הנקודתי הזה של התרומות, וזאת – בלא צורך להסתבך עם הסיפור הגדול של הנסיעות ובתי המלון ובלא שיהיה עליו, על נתניהו, להסביר או להתייחס בבית המשפט לשאלות שונות הכרוכות בסיפור הזה של הנסיעות.

אלא שהשטות של דרוקר לא מסתיימת בכך:

כי אם יתברר שדרוקר אכן נהג שלא בתום לב כששידר את הכתבה על התרומות, יהיה בכך להקרין באופן שלילי – בוודאי מן הבחינה הציבורית – על שאלת תום לבו גם כששידר את הכתבה הגדולה על הנסיעות ובתי המלון, והוא יתקשה לשכנע כי הוא מונחה אך ורק על ידי שיקולים מקצועיים ועיתונאיים שעה שהוא מטפל בנתניהו.

הנה כי כן,
אם דרוקר רוצה לצמצם, ולו במעט, את הנזק שגרם לעצמו ולמוניטין שלו – טוב יעשה אם יפרסם מיד התנצלות כנה ומעומק הלב על ההחלטה הנמהרת והשגוייה לשדר את הכתבה בעניין התרומות לפריימריז של נתניהו.

———————————————————–

 

התרגיל המבריק של אהוד אולמרט

ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט צריך להיות אחד מ-ל"ו צדיקים, או שוטה גמור, כדי שלא לקפוץ על המציאה שפרקליט המדינה משה לדור גילגל לידיו.

אבל נקדים עם ארוע אחר שימחיש היטב במה דברים אמורים:

לפני שנים אחדות הועמד אדם לדין פלילי, ולרוע מזלו שובץ התיק שלו לדיון אצל שופטת הידועה כשופטת מחמירה במיוחד. כיוון שאותו נאשם התקשה למצוא בדין עילה לפסול את השופטת ולהעביר התיק לשופט אחר, הוא הגה רעיון די ממזרי: האיש איתר את מכוניתה של השופטת בחניון של בית המשפט ואז יזם התנגשות בין מכוניתו לבין המכונית החונה של השופטת – דבר שגרם נזק למכוניתה.
ואז, ככל אזרח טוב, השאיר אותו אדם פתק על שמשת מכוניתה של השופטת. בפתק הביע האיש התנצלות על הנזק שגרם למכונית, וכן השאיר מס' טלפון להתקשרות כדי שיוכל לפצות את השופטת על נזקיה. השופטת התקשרה על פי מספר הטלפון, ואז התברר לה שהמדובר בנאשם שתיקו מתברר אצלה.
מטרתו של אותו נאשם הושגה במלואה: מחמת הפגיעה של מכונית הנאשם במכוניתה נוצר סכסוך אישי בין השופטת לבין אותו נאשם, והשופטת נאלצה לפסול עצמה ולהעביר התיק לשופט אחר. השופטת פסלה עצמה בחירוק שיניים תוך שהיא מציינת שברור לה שהנאשם עשה במתכוון את שעשה, וזאת כדי ליצור את אותו סכסוך אישי ביניהם וכך להביא לפסילתה.

ומכאן לענייננו:

פרקליט המדינה משה לדור התראיין לאחרונה לעיתון הארץ, והתייחס בין היתר להלוואה ארוכת שנים שקיבל אולמרט מג'ו אלמליח. למרות שהפרקליטות נמנעה מחקירת ההיבט הפלילי האפשרי של ההלוואה הנ"ל – טען לדור באותו ראיון שההלוואה האמורה היא "סיפור שערורייתי" וכו' וכו'.     

אולמרט לא נזקק ליותר מכך כדי לקפוץ על המציאה ולנצל את העניין על פי הטקטיקה של הנאשם והמכונית של השופטת שסופרה לעיל: הוא הגיש נגד לדור תביעת לשון הרע בגין ההתבטאות הנ"ל. 

ועכשיו – בין אולמרט לבין לדור יש סכסוך אישי.  

ומכיוון שיש בין השניים סכסוך אישי – לדור יהיה מנוטרל ומנוע מהיום והלאה מטיפול כלשהו – לרבות מהשתתפות בדיונים ממתן הנחיות וקבלת החלטות – בשלל החקירות והמשפטים הפליליים התלויים ועומדים כיום נגד אולמרט – לרבות בתיקי חקירה עתידיים אם ייפתחו כאלה.

יודגש: השאלה מה סיכוייו של אולמרט לזכות במשפט הדיבה נגד לדור היא לחלוטין לא רלוונטית. די בכך שלדור סיפק לאולמרט אל העילה להגיש נגדו תביעה אישית (וכך להעביר את היחסים ביניהם לפסים אישיים – על כל המשתמע מכך כאמור לעיל).

ואם שכחנו: גם היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, מנוע מנגיעה כלשהי בתיקיו הפליליים של אולמרט לאור העובדה שבעבר, קודם היותו היועץ המשפטי, הוא היה פרקליטו.

ועכשיו, לא נותר אלא לנסות ולהעריך את הנזק הממשי שנגרם כתוצאה מהעובדה, שהן היועץ המשפטי לממשלה והן פרקליט המדינה מנועים מלהתקרב בצורה כלשהי לחקירות ולתיקים הפליליים הנוגעים לאהוד אולמרט.

האם הראיון של לדור לעיתון הארץ היה הכרחי? השאלה מיותרת. 

———————————————————–

 

אברי גלעד ומלחמתו בשלטי החוצות

אם היה מישהו זקוק לדוגמה כיצד ניתן לנצל את בית המשפט ולרתום אותו להרתעה ולהשתקה של מאבק ציבורי – הוא קיבל את הדוגמה הזו בדמות מערכה משפטית שמנהלות חברות שלטי חוצות נגד אברי גלעד.

אברי גלעד היה מהפעילים הבולטים במאבק הציבורי נגד הצבת שלטי פרסום בנתיבי איילון.

חברות שלטי הפרסום, שראו עצמן נפגעות כלכלית כתוצאה מהמאבק, החליטו לפתוח במלחמת חורמה נגד אברי גלעד אישית. הן הגישו נגדו תביעת לשון הרע בסכום של מיליונים בגין התבטאויותיו במסגרת המאבק שניהל.

אלא שבמסגרת התביעה טוענות החברות גם כי אברי גלעד נאבק בשלטי החוצות משום שהוא רואה בפרסום החוצות באיילון גורם מתחרה, שכן הוא עצמו מופיע בפרסומות בטלוויזיה ובעיתונות, ולמעשה מרוויח ישירות מהסרת שלטי החוצות, כי כך יגדל נתח הפרסום שלו אישית ברדיו ובטלוויזיה.

במילים אחרות, החברות טוענות שאברי גלעד בא אל המאבק הציבורי הזה בידיים לא נקיות – כיוון שיש לו אינטרס כלכלי אישי בהסרת שלטי החוצות.

ועכשיו, אברי גלעד נדרש להראות שאין לו אחות: הוא נדרש להמציא לבית המשפט את ההסכמים האישים שלו עם גורמי פירסום שונים שעמהם הוא עובד.

החלטתו של בית המשפט לחייב את אברי גלעד להמציא את ההסכמים מוטעית ומדאיגה:

היא מוטעית כיוון שדרישת התובעים להמציא את ההסכמים הנ"ל צועקת וזועקת מכל הקירות ניצול לרעה של הליכי המשפט, ואסור היה לו לבית המשפט לתת יד לדרישה הצינית הזו.

והיא מדאיגה, כיוון שיש בה להרתיע – לא רק את אברי גלעד, אלא גם אנשים אחרים שחשים צורך לצאת למאבקים ציבוריים.

כי מול אברי גלעד ודומיו המנהלים מאבקים ציבוריים עומדים לא פעם טייקונים למיניהם וחברות עתירות ממון, שרואות בניהול מערכות משפטיות חלק בלתי נפרד של המודל העסקי שלהן, ומשכך – החלטתן לשפוך מיליונים במאבקים משפטיים היא עוד שורה במאזנן הכספי.

בית המשפט, שבתוך עמו הוא אמור לשבת, היה חייב לראות את התמונה הכוללת הזו, ולתת דעתו גם להשלכות הציבוריות של ההחלטה לחייב את אברי גלעד למלא אחר הדרישה המופרכת והצינית של החברות להמציא לידיהן את ההסכמים האישיים שלו.     

——————————————————-