ארכיון תג: יעקב וינרוט

המילכוד של עו"ד יעקב וינרוט במשפט השוחד

עבירת השוחד היא כידוע עבירה דו צדדית, שבה יש נותן שוחד ומולו מקבל השוחד שהוא עובד הציבור.

אכן, בדרך כלל הנותן והמקבל "נעשים לב אחד" לצורך ביצוע עבירת השוחד ושניהם כאחד מורשעים ונענשים.

אבל אפילו החוק אינו רואה סימטריה גמורה בין הנותן ובין המקבל – באשר עונשו של הנותן הוא שבע שנות מאסר ושל המקבל עשר שנים (בהקשר זה יצויין אגב, שרמת הענישה הנוכחית מהווה החמרה לעומת המצב ששרר עד לאחרונה שבו עונשו של מקבל השוחד היה שבע שנות מאסר ושל הנותן – מחצית מעונשו של המקבל).

מרמת הענישה השונה שבין המקבל לבין הנותן, וכן מאופן ניסוח החוק, ברור איפוא שהמחוקק ממקד את שבטו במקבל השוחד. הסיבות לכך שהמחוקק מחמיר יותר עם המקבל, שהוא עובד הציבור, ברורות על פניהן, ועל כל פנים לא נרחיב בהן כאן.

אלא שבנוסף לחוסר הסימטריה לעיל, ייתכנו מצבים שבהם יורשע רק אחד מהשניים (המקבל או הנותן) ואילו חברו יזוכה. בעיני הדיוטות תוצאה שכזו נראית ממבט ראשון בלתי סבירה ואולי אף לא צודקת, שכן לכאורה היכן שיש נותן שוחד יש גם מקבל שוחד ולהיפך. אבל כאמור התוצאה הזו שבה מרשיעים רק צד אחד ומזכים את חברו היא אפשרית בהחלט מבחינה משפטית. תוצאה בלתי סימטרית שכזו יכולה לנבוע ממגוון גורמים הנוגעים לקבילות ראיות או לכך שלא ניתן להוכיח את הכוונה הפלילית של אחד הצדדים, וכיוצא באלה.

וכאן בעצם טמון המילכוד של עו"ד וינרוט (ומבחינה עיונית גם של שוקי ויטה המואשם יחד עימו): נניח שהשופט היושב בדינם של השניים יגיע למסקנה, על בסיס הראיות שהצטברו בתיק, שניתן להרשיע רק את שוקי ויטה בקבלת שוחד, ואילו את וינרוט יש לזכות כיוון שהראיות נגדו, ככל שהן נוגעות לכוונה הפלילית, לא עברו את הרף הדרוש להרשעה. ובכן, האם הציבור הרחב יקבל תוצאה שכזו? האם התקשורת תעבור על כך לסדר היום? והרי תוצאה שכזו, כשלעצמה, היא סיפור עיתונאי, הלא כן?

ומכאן לשאלת השאלות: האם השופט, שעה שיכתוב את פסק הדין, יוכל לנתק עצמו ולהתעלם מהמתקפה ומההמולה הציבורית והתקשורתית הצפוייה במקרה חריג שכזה?

והרי כידוע, המשפט אינו מדע מדוייק – עד ששופט מנוסה יכול לכתוב פסק דין משכנע, ובו זמנית לכתוב פסק דין עם תוצאה הפוכה – משכנע באותה מידה.

ובכן, היוכל השופט להיות עבד למצפונו ולכתוב פסק דין במשפט מתוקשר שכזה – תוך התעלמות מוחלטת מהצפוי לו בבית הדין של התקשורת? אשרי המאמין.

————————————————————-

משפט השוחד של עו"ד יעקב וינרוט

ברשימה קודמת טענתי שאין להרשיע את עו"ד וינרוט בעבירת שוחד וזאת מנימוקים שפורטו באותה רשימה.

ועכשיו, עו"ד וינרוט טוען ביום הראשון של סיכומיו בבית המשפט כי יש לזכות אותו, וזאת, בין היתר, כיוון ששכר הטירחה הנמוך שהוא גבה משוקי ויטה לא היה מקרה ייחודי. לדברי וינרוט, הוא נהג במקרים שונים, ושוקי ויטה היה אחד מהם, לגבות שכר טירחה נמוך (או לא לגבות שכר טירחה כלל).

טוען וינרוט כי משהחליט לקבל על עצמו לטפל בלקוח כזה או אחר, הוא היה קובע את גובה שכר הטירחה בהתאם ליכולתו של כל לקוח ולקוח.

במילים אחרות, משהחליט וינרוט לטפל בעניינו של שוקי ויטה – לא כוונת שוחד היא זו שהניעה את וינרוט לגבות משוקי ויטה שכר טירחה נמוך, אלא יכולתו הכספית של ויטה.

האם טענתו זו של וינרוט מחזיקה מים? השאלה לא נקייה מספקות, וזאת לאור הסיטואציה הדו-צדדית הטבועה בעבירת השוחד.

כי השאלה היא האם, לצורך קביעת המחשבה הפלילית של הנותן, מספיק לבחון אך ורק את כוונותיו של הנותן, או שמא יש לצפות מהנותן להתחשב גם בשאלה כיצד הנתינה תתפרש אצל המקבל.

ולענייננו, השאלה היא אם וינרוט היה צריך לשאול עצמו שמא, בנסיבות העניין, שוקי ויטה היה רשאי לפרש את שכר הטירחה הנמוך כרצון לשחד אותו – גם אם וינרוט עצמו לא התכוון לכך.

ואם ייקבע שוינרוט היה אמור להביא בחשבון אפשרות ששכר הטירחה הנמוך עלול להתפרש אצל שוקי ויטה כרצון לשחדו – או אז עלול הדבר להשליך על שאלה הכוונה הפלילית גם של וינרוט עצמו.

בית המשפט העליון התייחס בעבר לסוגייה (אם כי בהיפוך יוצרות) וקבע כי:

"המודעות הנדרשת מלוקח השוחד מתייחסת לכוונה של נותן השוחד…במודעות לכוונת הנותן טמונה השחיתות של הלוקח".

משכך, אין סיבה עיונית שלא לקבוע שגם ההיפך הוא הנכון, כלומר, שהמודעות הנדרשת מהנותן מתייחסת לכוונה של המקבל וגו'.

ולענייננו, אם ייקבע ששוקי ויטה פירש את שכר הטירחה הנמוך כרצון לשחד אותו ובהתאם לכך הוא פעל, כפקיד שומה, לטובת וינרוט כפי שפעל, ואם ייקבע שוינרוט היה אמור להיות מודע לאפשרות ששוקי ויטה כך יפרש את שכר הטירחה הנמוך – עלול הדבר להשליך גם על כוונתו הפלילית של וינרוט.

—————————————————-

האם השופט זפט פעל בניגוד עניינים

במסגרת הליך פלילי שמתנהל נגד עו"ד יעקב וינרוט גילה האחרון, שלפני כעשרים שנה הוא ייצג את השופט המחוזי יהודה זפט בתביעה משפטית כנגד חברת נדל"ן, וכעשר שנים לאחר מכן הוא, עו"ד וינרוט, החל לייצג בעלי דין במשפטים שונים שהתנהלו אצל השופט זפט – כל זאת מבלי שהשופט יגלה לבעלי הדין שכנגד כי בעבר הוא עצמו היה לקוחו של וינרוט.

האם השופט זפט פעל כאן בניגוד עניינים ובניגוד לכללי האתיקה לשופטים?

ובכן מסתבר, שכללי האתיקה לשופטים אינם נותנים מענה נקודתי לסוגייה הספציפית הזו.

כללי האתיקה לשופטים קובעים כי שופט לא יישב בדין כאשר: "עורך דין המייצג בעל דין מטפל בעניין של השופט או של בן משפחתו"

עינינו הרואות: הסעיף מדבר בלשון הווה ("מטפל") ולכאורה אפשרי מצב, על פי פרשנות מילולית של הסעיף, ששופט יישב בדין אם עורך הדין המופיע אצלו סיים לטפל בעניינו של השופט – אתמול.

אלא שסמוך לסעיף הנ"ל מופיעים שני סעיפים נוספים העוסקים בסיטואציות כביכול דומות, ובהם נקבעה תקופת צינון של חמש שנים.

אחד הסעיפים הנ"ל מדבר על איסור שופט לשבת בדין כאשר: "בעל דין או עד מרכזי היה לקוחו של השופט קודם מינויו לכהונתו, ולא חלפו לפחות חמש שנים מאז הטיפול בעניינו של אותו בעל דין או אותו עד".

הסעיף השני אוסר על שופט לשבת בדין כאשר: "עורך דין המייצג בעל דין היה שותפו של השופט ולא חלפו לפחות חמש שנים מאז היותם שותפים". 

ניתן לכאורה למשוך גזירה שווה משתי הסיטואציות הללו, המדברות על תקופת צינון של חמש שנים, לסיטואציה של השופט זפט ולטעון שגם במקרה שלו די בתקופת צינון כזו.

אלא שבין הסיטואציה של השופט זפט לבין שתי הסיטואציות האחרות ישנו הבדל אחד שאין להתעלם ממנו, וההבדל הוא בכך שבמקרה של זפט השופט עצמו היה לקוח של עורך הדין המופיע אצלו – מה שאין כן בשתי הסיטואציות האחרות.

שכן לקוח – זאת יודע כל עורך דין המטפל בלקוחות – מגלה לא פעם לעורך דינו את צפונותיו ואת סודותיו הכמוסים והרגישים ביותר – בוודאי כשהדבר דרוש לייצוגו היעיל והנאמן.

והסודות הללו – זה טבעם לא פעם – הם כאלה שאם הם ייוודעו ברבים, הם עלולים להביא את הלקוח במבוכה גדולה או לגרום לו נזקים כספיים ואחרים.

וכך, החוק מחייב את עורך הדין בשמירת סודיות הדברים והמסמכים שהוחלפו בינו לבין לקוחו, וזאת – לא לתקופת צינון כזו או אחרת, אלא עד קץ הימים.

ניתן, איפוא, לומר כי מבחינה זו של שמירת סודיות, הלקוח של עורך הדין לא מפסיק להיות לקוחו לעולם.

ולענייננו, השופט זפט לעולם יהיה לקוחו של וינרוט – ככל שהדבר נוגע לסודיות הדברים והמסמכים שהוחלפו ביניהם.

וכדי שלא להגיע לתוצאות קיצוניות, על כל שופט, באשר הוא, לקיים עם עצמו בירור מהותי, ולשאול עצמו אם בינו לבין עורך דינו אכן הוחלפו דברים או מסמכים רגישים.

כך לדוגמה, אם עורך הדין טיפל עבור השופט בעיסקה טריוויאלית כמו רכישת דירה למשל – ברור שאין בכך, בדרך כלל, רגישות או סודיות מיוחדת.

שונים הם הדברים כאשר עורך הדין טיפל, למשל, בתיק מעמד אישי של השופט, ואגב כך גילה השופט לעורך דינו שיש לו, נניח, פילגש ואיש מקרב בני משפחתו אינו יודע על כך. במקרה שכזה ברור שהדברים רגישים מעצם טיבם והדברים ברורים.

ברור, איפוא, שכאשר בין השופט לבין עורך דינו הוחלפו דברים או מסמכים בעלי רגישות אישית רבה לשופט – כי אז במקרה כזה יהיה בכך להקנות לאותו עורך הדין, שעה שהוא מופיע אצל אותו שופט, יתרון לא הוגן על פני הצד שכנגד, וזאת – לצמיתות ובלא קשר לתקופת צינון כזו או אחרת.

כאן המקום לציין שבכללי האתיקה לשופטים קיים סעיף סל הקובע כך:

"שופט לא ישב בדין אם מצא, מיוזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט"

סעיף הסל הזה אמור כמובן להנחות את השופטים במקרים שונים – גם אם אין להם מענה בסעיפים העוסקים במקרים הספציפיים.

—————————————————————

 

וינרוט לא נתן שוחד

עו"ד יעקב וינרוט מואשם במתן שוחד לפקיד השומה שוקי ויטה – בכך שהעניק לויטה טיפול משפטי בשכר טירחה מופחת, ובתמורה לכך קבע ויטה שומות מופחתות ללקוחותיו של וינרוט.

חוק העונשין קובע כי "עובד הציבור הלוקח שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו, דינו – מאסר שבע שנים".

נשאלת השאלה מה משמעות התיבה "בעד" המופיעה לעיל.

התשובה ברורה ונקבעה באין ספור פסקי דין: "בעד" – פירושו שצריך להתקיים קשר סיבתי בין נתינת המתת לבין הפעולה של מקבל המתת.

ולענייננו, גם בהנחה שיוכח שוינרוט גבה מויטה שכר טירחה מופחת מצד אחד, ויוכח גם ששוקי ויטה קבע ללקוחותיו של וינרוט שומות מופחתות מצד שני – גם אז צריך שיתקיים קשר סיבתי בין שכר הטירחה המופחת שעו"ד וינרוט גבה מויטה לבין קביעת השומות המופחתות מצד ויטה.

במילים אחרות, צריך להראות ששכר הטירחה המופחת הוא זה שהניע את ויטה לקבוע שומות מופחתות ללקוחותיו של וינרוט.

כך למשל, נניח לרגע שעו"ד וינרוט ושוקי ויטה הם אחים וכי וינרוט טיפל וייצג את ויטה – לא תמורת שכר טירחה מופחת אלא בחינם ממש. ובכן, הניתן אז לקבוע שמה שהניע את ויטה לקבוע ללקוחותיו של וינרוט שומות מופחתות הוא העובדה שוינרוט ייצג אותו בחינם? ברור שלא. שהרי ברור מאליו במקרה כזה, כי מה שהניע את ויטה לקבוע ללקוחותיו של וינרוט שומות מופחתות אינו העובדה שוינרוט ייצג אותו בחינם, אלא העובדה המכרעת של היותם אחים וקשר הדם ביניהם.      

הנה כי כן, יש להתחקות אחר המניע האמיתי שגרם לויטה לקבוע ללקוחותיו של וינרוט שומות מופחתות.

וכך, נשאלת השאלה: אילו וינרוט היה מייצג את שוקי ויטה תמורת שכר טרחה מלא – האם במקרה כזה היה נעלם המניע של ויטה לקבוע ללקוחותיו של וינרוט שומות מופחתות?

התשובה לכך היא שלילית. המניע לא היה נעלם, ולפחות קיים ספק ממשי בעניין זה.

כלומר, מה שהניע את ויטה לקבוע שומות מופחתות לא היה שכר הטירחה המופחת שוינרוט גבה ממנו, אלא עצם העובדה שוינרוט, בכבודו ובעצמו, טיפל בו.

במילים אחרות, המתת של וינרוט במקרה זה לא היה כסף או שווה כסף, אלא… וינרוט עצמו.

וינרוט נתן כאן את עצמו, את המוניטין שלו, את המותג שלו וזה היה המתת הייחודי שויטה קיבל ממנו.

בעניין זה אין לנו אלא לפנות ללא אחר מאשר לכתב האישום נגד וינרוט – שם מתארת התביעה את וינרוט כך:   

"כישוריו ולקוחותיו, כפי שהציבור התוודע אליהם במהלך השנים, העניקו לנאשם 2 (לוינרוט) מוניטין רב, והפכוהו לאחד מבכירי עורכי הדין בקהילה המשפטית"

עינינו הרואות: וינרוט, כפי שהוא מתואר כאן על ידי התביעה עצמה, הוא הוא המתת שויטה קיבל ממנו, ואילו שכר הטירחה המופחת – גם אם היה כזה – אינו אלא דבר שולי ואגבי שלא השפיע על שיקוליו של ויטה אם להעניק ללקוחותיו של וינרוט שומה מופחתת.

ובכלל, ניתן להרחיק לכת ולקבוע, שהטיפול המשפטי שמעניק עורך דין, באשר הוא, ללקוח הוא לפעמים כה אישי וכה קריטי ורגיש – עד שניתן לומר כי מה ש"משתלט" על מערכת היחסים וקובע את טיב הקשר ההדדי שבין לקוח לעורך דינו – אינו גובה שכר הטירחה, אלא עוצמת הרגישות האישית, ולפעמים גם עצם הסודיות, של העניין המסויים שעורך הדין מטפל בו עבור הלקוח.  

ומקל וחומר הדברים כאשר הלקוח מטופל על ידי עורך דין רב מוניטין הנמנה על בכירי עורכי הדין בקהילה המשפטית.

ניתן, איפוא, לקבוע במידה רבה של ודאות כי מה שהניע את שוקי ויטה להעניק ללקוחותיו של וינרוט שומות מופחתות – לא היה גובה שכר הטירחה שוינרוט גבה ממנו, אלא עצם העובדה שעורך דין בדמותו ובמעמדו של וינרוט טיפל בו והיה שותף סוד לענייניו האישיים הרגישים.

הנה כי כן, בהנחה שעצם הייצוג, ללא קשר לגובה שכר הטירחה, אינו מהווה מתת אסורה בדיני השוחד – המסקנה היא שעו"ד וינרוט לא נתן שוחד לשוקי ויטה.    

————————————————–