Tag Archives: יורם שפטל

אלאור אזריה חייב לערער

אלאור אזריה חייב לערער – לא על ההרשעה הפלילית ולא על העונש שהוטל עליו.
אליבא דאמת, מבחינה משפטית יבשה ניתן היה להעמיד את אזריה לדין על רצח ולגזור עליו עונש בהתאם.

אבל בית הדין הצבאי לערעורים לא הסתפק במשפט היבש, אלא הטביע על מצחו של אזריה קלון מוסרי כבד ביותר בדבר טוהר הנשק וקדושת החיים – עד שחשוב שבית המשפט העליון יאמר גם הוא את דברו בעניין זה.

שאלה מטרידה: באחד משלבי הערעור הציע, כמעט לחץ, בית הדין על הצדדים להידבר ביניהם ולהגיע לפשרה, ובכך לחסוך מבית הדין כתיבת פסק דין מלא. משכשלה ההידברות עשה בית הדין את מלאכתו וכתב פסק דין ממצה וארוך מאד שבו הילקה את אזריה כהנה וכהנה, וכאמור טבע על מצחו קלון מוסרי כבד. הייתכן שבית הדין, כשלחץ לפשרה, רצה לחסוך מהציבור את המסרים המוסריים הקשים השזורים בפסק הדין? הרי איש איננו חושד שבית הדין לחץ לפשרה מטעמי עצלות. במילים אחרות, אם האמירה המוסרית של בית הדין נועדה לרדת חדרי בטן – היה על בית הדין להימנע מללחוץ על הצדדים לפשרה שבעקבותיה יבוא פסק דין בן שורה וחצי שיאשר את הפשרה.

אלאור אזריה (ו/או התביעה) חייבים להגיש לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור וראוי שבית המשפט יאשר את הבקשה כי הציבור זכאי לדעת את עמדת בית המשפט העליון באשר למשמעות הערך "קדושת החיים". האם זה ערך אבסולוטי או יחסי? האם ישנם ערכים אחרים שמתחרים בו על הבכורה? האם חומרת מעשיו של העבריין יש בהם לכרסם בקדושת חייו? האם המדינה, כשתלתה את אייכמן, פגעה בקדושת חייו? מה היחס בין חקיקת מוות או פסק דין מוות לקדושת החיים? נניח שסוהר רוצח בבית הסוהר נידון למוות שממתין להוצאתו להורג, האם גם אז בית הדין ידבר על קדושת החיים? נניח שהנער מחיפה, שאיבד בפיגוע את מאור שתי עיניו, ימצא דרך לחסל את מי שאחראי לכך, האם גם אז ינופף בית המשפט לעברו בערך קדושת החיים?

הנה כי כן, גם בלא להיות בקי בתורת המוסר אנחנו חשים שהערך המקודש הזה איננו אבסולוטי אלא יחסי ונמצא על קו רצף כלשהו.

דומה, שבית הדין, במקרה של אזריה, לא נתן דעתו – לפחות לא בצורה מספקת – ליחסיות הערך של קדושת החיים ומיקומו של הערך הזה על קו הרצף במקרה שהתברר בפניו, ולכן ראוי שבית המשפט העליון יאיר את עינינו בסוגייה החשובה הזו.

השופט שלי טימן נגד עו"ד יורם שפטל

שופט בית המשפט המחוזי לשעבר, שלי טימן, פירסם לאחרונה מאמר המבקר את משה קצב על שזה שכר את שירותיו של עו"ד יורם שפטל לייצגו בהליך הבקשה לדיון נוסף בבית המשפט העליון.

והוא עשה כן, השופט טימן, באמצעות רמיזות שקופות בדבר הלגיטימיות של עו"ד שפטל להגן על נאשמים כאלה ואחרים.

רמז אחד הוא בכך, שמדבריו של טימן עולה בבירור כי עו"ד שפטל, עקב סגנונו החריף והבוטה, ראוי להגן רק על מי שהוא בבחינת "אחרון העבריינים". ובמילים אחרות, אליבא דשופט שלי טימן, עו"ד שפטל אינו ראוי לבוא בקהלם של פרקליטים המגינים על "עברייני צמרת".

אבל העניין החמור של המאמר הוא בחתירתו של השופט טימן תחת הלגיטימיות של שפטל כעורך דין כיוון שזה ייצג בעבר את ג'ון דמיאניוק.

והוא עושה כן, השופט טימן, תוך ניצול בורותו של הציבור, או שמא תוך זריית חול בעיני הציבור, באשר למהות האמיתית של המשפט שהתנהל נגד דמיאניוק.

השופט טימן מדבר במאמרו על "הצלחתו (של שפטל) בזיכויו של ג'ון דמיאניוק מפני אישומים כבדים על פי החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם, שעונש מוות בצידם".

אבל השופט טימן הרי יודע היטב שהדברים אינם כפשוטם, וכי המהות – האמיתית – של המשפט לא היתה אם דמיאניוק ביצע או לא ביצע את האישומים שיוחסו לו בכתב האישום, אלא אם ג'ון דמיאניוק הוא אכן איוואן האיום.

עו"ד שפטל הגן על דמיאניוק – לא מפני הפשעים שיוחסו לו בכתב האישום, אלא מפני זיהויו כאיוואן האיום, וההבדל בין השניים ברור – גם לשופט שלי טימן.

ויתרה מכך: הרי בית המשפט העליון בערעור, בהרכב שבו ישבו הנשיא שמגר והשופט ברק (ניצול השואה, יש להדגיש), סמך ידיו על קו ההגנה של שפטל וזיכה את דמיאניוק – לא מפני שלא הוכח שדמיאניוק ביצע את מה שיוחס לו בכתב האישום, אלא מפני שלא הוכח שדמיאניוק הוא איוואן האיום, וההבדל בין השניים ברור – גם לשופט המחוזי שלי טימן.

השופט טימן יודע היטב, שהגנתו של שפטל התמקדה כל כולה אך ורק בשאלה המקדמית אם דמיאניוק הוא איוואן האיום או לא. השופט טימן יודע היטב, שעו"ד שפטל, שכולנו למדנו להכירו, לא היה מגן, בעד שום הון שבעולם, על דמיאניוק אילו סבר שהוא איוואן האיום.

מצער הדבר ששופט מחוזי לשעבר כך מתערבב בתוך המולת האספסוף שאינו מבחין בין בית משפט לבין משפט הרחוב.

————————————————————