ארכיון תג: יורם דנציגר

השופט דנציגר – בין חוסר ראיות מספיקות לבין העדר אשמה

אם אכן בדעת הפרקליטות לסגור את תיקו של שופט בית המשפט העליון (בחופשה) יורם דנציגר, מתעוררת שאלה נכבדה באיזו עילה לסגור התיק – חוסר ראיות מספיקות או העדר אשמה.

אין מחלוקת על כך שסגירת התיק בשל חוסר ראיות מספיקות חוסמת את שובו של דנציגר לבית המשפט העליון, וזאת כיוון שסגירה בעילה זו מותירה את החשד על כנו – גם אם אין די ראיות כדי להגיש כתב אישום.

מתעוררת שאלה מה על עתידו של דנציגר אם יוחלט לסגור התיק בשל העדר אשמה. טוענים הטוענים, שבמקרה זה סלולה דרכו של השופט דנציגר בחזרה לבית המשפט העליון.

האמנם?

עיון בהנחיות פרקליט המדינה ובהלכה של בית המשפט העליון מלמד שההנחיות עברו ריכוך מסויים: בעבר, כדי שניתן יהיה לסגור תיק בעילה של העדר אשמה, צריך היה הפרקליט להשתכנע כי: "אין שמץ ראיות לביצוע העבירה ע"י החשוד בתיק". כאמור, ההוראה הזו בהנחיות פרקליט המדינה עברה ריכוך והיא תוקנה בעקבות פסק דין של בית המשפט העליון, שקבע כי "אין לתת פירוש מילולי ודווקני" למונח "שמץ של ראייה". קובע בעניין זה בית המשפט העליון:

"אכן, אפשר בהחלט לתאר מקרים בהם יש שמץ של ראיה, ועם זאת, בהתחשב במהות הראיה, במשקל הראיה או בכל נסיבות המקרה, אין זה ראוי שהמשטרה או הפרקליטות יסתמכו על שמץ זה כדי להשאיר על כנו כתם של חשד באדם".

ובפשטות, בניגוד לעבר ניתן כיום לסגור תיק בעילה של העדר אשמה – גם אם נותר בתיק שמץ של ראייה.

נשאלת השאלה אם ראוי הדבר ששופט בית המשפט העליון ייהנה מהריכוך הזה כאילו היה השופט אחד האדם. כלומר, השאלה היא אם אין להחיל על שופט בית המשפט העליון – בשל מעמדו כשופט – את הדין הישן והמחמיר, שדרש שלא יהיה בתיק אפילו שמץ של ראייה כדי שניתן יהיה לסגור התיק בעילה של העדר אשמה.

כללו של דבר, נראה שאם אכן נותר בתיקו של דנציגר שמץ של ראייה נכון יהיה לסגור התיק בשל העדר אשמה אבל, בשל מעמד השופט והמצופה ממנו, יש להחיל עליו את הדין המחמיר, ולכן – על השופט דנציגר להימנע מלחזור לבית המשפט העליון.

————————————————————–

האם ביניש מגבה את דנציגר?

בשולי חקירתו של השופט העליון יורם דנציגר בעניין קשריו עם ראש עיריית בת-ים שלומי לחיאני, התבשרנו כי אדם בשם דוד מיר הגיש למשטרה תלונה נגד דנציגר בשל כך שהשופט דן בעניינו של אותו מיר בהיותו בניגוד עניינים.

לטענת דוד מיר, ניגוד העניינים של השופט דנציגר נעוץ בכך, שכשופט הוא דן בהליך משפטי שבין מיר לבין מינהל מקרקעי ישראל, וזאת שעה שבבית המשפט העליון תלוי ועומד הליך משפטי מקביל בין השופט דנציגר, כאדם פרטי, לבין אותו מינהל מקרקעי ישראל.

התלונה של דוד מיר למשטרה כנגד השופט דנציגר קצת תמוהה, שכן דנציגר אוחז בידיו תעודת כשרות חתומה על ידי האינסטנציה השיפוטית הגבוהה ביותר, הלא היא נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש.

קובעת הנשיאה בהחלטה שניתנה על ידה בתחילת החודש:

"על-פי הנטען בבקשה (שהוגשה ע"י דוד מיר – י.ד.), השופט דנציגר הינו צד להליך אזרחי המתנהל נגד מינהל מקרקעי ישראל, ומכאן שהיה עליו לפסול עצמו מלישב בדין. בחנתי טענה זו ומצאתיה חסרת כל יסוד ומוטב לו העותרת היתה נמנעת מהגשתה. בין ההליך נשוא הבקשה שלפני ובין העניין שהשופט דנציגר הוא צד לו אין כל זיקה; לא כל שכן זיקה מן הסוג המקים חשש ממשי למשוא פנים. יש לזכור כי רק חשש כאמור הינו עילה לפסילת שופט. עצם העובדה שהשופט דנציגר הוא צד להליך תלוי ועומד נגד מינהל מקרקעי ישראל בעניין אחר ושונה, אין משמעה פסלות אוטומטית של השופט לישב בתיקים בהם מעורב המינהל. לפיכך, דין הטענה להידחות מכל וכל". 

הנה כי כן, השופטת ביניש קובעת ש"אין כל זיקה" בין ההליך של דנציגר וההליך של מיר, וכן שהליך שבו מעורב השופט דנציגר הוא "עניין אחר ושונה" מזה של דוד מיר.

אבל, כפי שאנו רואים, השופטת ביניש משום מה אינה מפרטת ואינה עורכת השוואה כל שהיא בין שני ההליכים כדי לבסס את קביעתה שאמנם אין כל זיקה ביניהם ושהמדובר אכן בעניינים שונים.

מהם איפוא אותם הליכים, שלקביעת הנשיאה אין כל זיקה ביניהם והם שונים זה מזה?

ובכן מתברר, שדוד מיר תובע מהמינהל פיצויים כספיים בשל הפקעת קרקע, והשופט דנציגר תובע מהמינהל פיצויים כספיים בשל הפשרת קרקע.

כלומר, הן השופט דנציגר והן דוד מיר תובעים מאותו המינהל עצמו פיצויים כספיים – זה בשל הפשרה וזה בשל הפקעה.

השאלה הקובעת לענייננו היא אם לפסק דינו של השופט דנציגר בעניינו של מיר עשויות להיות השלכות רוחב הנוגעות גם לעניינו הפרטי של דנציגר עצמו בסכסוכו המשפטי עם המינהל. היה ואכן קיימות השלכות רוחב שכאלה – ברור שהשופט מצוי בניגוד עניינים המונע ממנו לשבת בדין בעניינו של מיר.

יודגש: פסק הדין של הנשיאה ביניש מתייחס לבעל דין ציבורי בדמות מינהל מקרקעי ישראל. אילו היה מדובר בבעל דין שהוא אדם או גוף פרטי – סביר שהתוצאה היתה שונה. כך למשל, אם נניח לרגע שהן דוד מיר והן השופט דנציגר היו מסוכסכים, כל אחד בנפרד, עם קבלן בניין כלשהו – הדעת נותנת שהשופט דנציגר היה מחוייב במקרה שכזה לפסול עצמו מלדון בתיק שבו קבלן הבניין מסוכסך משפטית גם עם השופט עצמו – גם אם המדובר היה בסכסוך נפרד ובעל אופי שונה.

כך או כך, גם אילו היה ממש בטענותיו של דוד מיר – סיכוייו אצל הנשיאה היו אפסיים.

כי זאת לדעת: בידי בית המשפט העליון מלוא הסל כלים משפטיים ועזרים טקטיים, שיאפשרו לו לבטל באיבחה טענות לניגוד עניינים של שופטים, ולטאטא החוצה בעלי דין המעלים טענות שיש בהן להטיל דופי בשופט.

—————————————————

דנציגר הכפיל את סיכויי הזיכוי של קצב

אילו היה משה קצב יושב במאסר במהלך ערעורו – סיכוייו לצאת זכאי היו עומדים על אחוז אחד בודד.

ועתה, משנקבע שקצב ימשיך להתהלך חופשי במהלך הערעור – הוכפלו סיכויי הזיכוי שלו, והם עומדים עכשיו על שני אחוזים שלמים.

זהו, אם כן, מירווח התקווה והאופטימיות של נשיא המדינה לשעבר.

שכן גם קצב יודע שקיימים תשעים ושמונה אחוזים, שהשמחה הרגעית הזו שהוא זכה לה מידי השופט דנציגר תתחלף בבוא היום במדים כתומים ובשקשוק בריחים.

וכל זאת לאו דווקא מסיבות משפטיות טהורות.

כי במצב העניינים הנוכחי – גם אם יחלחל הספק אל בין השורות של פסק הדין המרשיע של בית המשפט המחוזי – לא יהיה זה מעשי להניח שבית המשפט העליון מסוגל לבטל את ההרשעה.

כי לבית המשפט העליון פשוט אין מספיק כוח ציבורי לבצע מהפך שכזה.

ראשית, כי הציבור הרחב לא יבין את המהפך.

שנית, כי התקשורת והמשה נגבים למיניהם יהפכו אז את חיי השופטים לגיהינום.

שלישית, כי משה קצב יוכל לנופף אז בטענה שפרשת דרייפוס היתה בסך הכל קדימון חיוור לפרשה שלו.

וכך, נזכה מבית המשפט העליון לפסק דין מלומד ומנומק שידחה את הערעור, ויאפשר לנו להתפנות סוף סוף לפרשה הבאה.

—————————————————

האם השופט דנציגר מתאם עדויות?

נתחיל מכך, שאם שופט בית המשפט העליון נאלץ לבשר לציבור כי הוא ידידו של מי שהמשטרה ממליצה להעמידו לדין בעבירות שוחד, מירמה, גניבה, מרמה והפרת אמונים, עבירות מס והלבנת הון – כי אז אותו שופט בית המשפט העליון, שמבשר לציבור על הידידות הזו – נקלע למצב לא ממש סימפאטי.

השופט יורם דנציגר פירסם לאחרונה – באמצעות הודעה מיוחדת של דוברת בתי המשפט – כי הוא ידידו מזה כ- 20 שנה של ראש עיריית בת ים שלומי לחיאני (שלגביו ממליצה המשטרה לעמידו לדין בעבירות הנ"ל).

נשאלת מיד השאלה מה פשר ההודעה המיוחדת הזו של השופט דנציגר? ולמה חשוב לו לשופט לציין כי הידידות בינו לבין לחיאני נמשכת 20 שנה?

ובכן, השופט דנציגר נמצא בימים אלה בעיצומה של מה שקרוי "בדיקה" משטרתית הבוחנת, בין היתר, את שאלת היחסים העסקיים במישור האישי בין דנציגר לבין לחיאני – יחסים שהתנהלו במקביל לכך שדנציגר, בהיותו עורך דין, ייצג את עיריית בת ים, שבראשה עומד כאמור שלומי לחיאני.

על פני הדברים, שלומי לחיאני, כעובד ציבור, נקלע כאן לניגוד עניינים – ניגוד אשר עלול בנסיבות מסויימות להתגבש לכדי עבירת שוחד.

ואם בעבירת שוחד עסקינן, כי אז המדובר כידוע בעבירה דו-צדדית, כלומר – היכן שנמצא מקבל שוחד – נמצא בדרך כלל גם נותן שוחד.

ולענייננו, אם שלומי לחיאני, במסגרת יחסיו המקבילים עם יורם דנציגר, נחשד בקבלת שוחד, כי אז עלולה להתקבל תמונת מצב, שדנציגר נחשד בנתינתו.

אלא שידידות אישית בין הנותן לבין המקבל יכולה, בנסיבות מסויימות, לשמש קו הגנה אל מול חשדות השוחד.

האם זהו אמנם הרקע לכך שהשופט דנציגר הודיע על ידידותו עם לחיאני?

ומדוע 20 שנה? התשובה לכך נעוצה מן הסתם בעובדה, שבשנת 95 הקים משרדו של דנציגר חברה עבור שלומי לחיאני – חברה שבאמצעותה רכש לחיאני, כנאמן, קרקע לטובת משקיעים שונים – בהם יורם דנציגר עצמו (אגב, העובדה שלחיאני שימש נאמנו של דנציגר ברכישת הקרקע נתגלתה רק כעבור שנים במסגרת הליך משפטי שהתנהל נגד מינהל מקרקעי ישראל).

והשאלה על מקומה עומדת: האם השופט דנציגר ביקש, באמצעות התקשורת, ליישר קו עם עדים אחרים כדי שכולם ייאחזו – במשותף – בגירסה כי ידידות בת 20 שנה היא זו שמפרנסת את יחסיו העיסקיים של עם לחיאני?

אם זו תמונת המצב, כי אז שיטת תאום העדויות באמצעות התקשורת עולה מדרגה: אם עד היום היינו רגילים לתופעה שחשוד נחקר במשטרה ומבשר לתקשורת מהו קו ההגנה שלו, וזאת כדי שעדים פוטנציאלים יאמצו אף הם את קו ההגנה הזה – הנה מתברר כי מי שמשמש, לכאורה, כלי לתאום עדויות היא דוברת בתי המשפט בכבודה ובעצמה.

כך או כך, דומה שבנסיבות אלה – כהונתו של השופט דנציגר בבית המשפט העליון מתחילה להעיק, והיה רצוי אולי שהשופט ישקול יציאה לחופשה עד שהעננה תוסר – מה גם שהשופט דנציגר ודאי מודע לכך, שחקירת שופט עליון מכהן מקשה במידה מסויימת על חוקרי המשטרה.

—————————————————