ארכיון תג: חיים רמון

האם אולמרט ייכנס לכלא בספטמבר?

עצם העובדה שאדם מגיש ערעור על הרשעתו ושפיטתו למאסר אינה מהווה, כשלעצמה, סיבה לעכב ביצוע עונש מאסר שנגזר עליו.

שיקול חשוב לאי-עיכוב ביצוע נעוץ בצורך לטפח את אמון הציבור במערכת המשפט ואת כוח ההרתעה שלה, שעלולים להתערער אם יווצר פער זמנים גדול מדיי בין יום מתן גזר הדין לבין יום תחילת ריצוי העונש.

בית המשפט העליון גיבש את הקריטריונים שעל פיהם יוחלט אם ומתי יש לעכב ביצוע עונש המאסר, ובהם – סיכויי הערעור, חומרת העבירה ונסיבות ביצועה, משך המאסר, מידת מסוכנותו של הנאשם, עברו הפלילי, וכן נסיבות אישיות או נסיבות מיוחדות שנוגעות לאדם שנגזר עליו לשבת בכלא.

במקרה של אולמרט מתעוררת במלוא תוקפה השאלה אם העובדה שהמדובר בראש ממשלה לשעבר מהווה נסיבה מיוחדת המצדיקה עיכוב ביצוע העונש עד לאחר החלטה בערעור.

והשאלה הזו מקבלת משנה תוקף לאור העובדה שמי שגזר על אולמרט את המאסר הוא שופט דן יחיד ולא הרכב שופטים כפי שהיה רצוי ומתחייב במקרה חריג מעין זה.

בהקשר זה די אם נזכיר את משפטם של שרי ממשלה כמו יעקב נאמן, חיים רמון, אביגדור ליברמן ואחרים שהועמדו בזמנם לדין פלילי ועניינם התברר בפני הרכב שופטים. ברור שמי שקבע שהשרים הללו יישפטו בפני הרכב עשה כן לאור העובדה שמדובר בשרי ממשלה.
וכשמדובר בראש ממשלה הדברים הם הרי מקל וחומר.

לעניות דעתי, מטעמים של אינטרס הציבור, אולמרט היה חייב לעמוד לדין בפני הרכב ולא בפני דן יחיד, ומשלא נעשה כך – מתעוררת במלוא הכובד השאלה אם אינטרס הציבור אינו מחייב שתיקו של מי שהיה ראש הממשלה יתברר בערעור, בפני הרכב כמובן, קודם שייכנס לכלא.

אין ספק שאילו היה מדובר באולמרט בלבד הוא היה זוכה, בנסיבות העניין, לעיכוב ביצוע עד לאחר הערעור, ואפילו לאחר דיון נוסף אם יוגש.

אלא שכידוע אולמרט לא לבד בפרשה הזו ולכן מתעוררת בעייה נוספת – קשה לא פחות: מה יהיה דינם של שאר הנאשמים בפרשה שנדונו לתקופות מאסר ובכוונתם להגיש עירעור. הייתכן שאולמרט, רק הוא בלבד, יזכה לעיכוב ביצוע משום נסיבותיו המיוחדות כראש הממשלה, ואילו חבריו לביצוע העבירות שנשפטו עימו ייכנסו לכלא בספטמבר לפני תחילת ערעורם? הרי זו, לכאורה, אפלייה שהדעת איננה סובלת, הלא כן?

וכאן נכנס לתמונה שיקול נוסף: נניח שמטעמי מניעת אפלייה אולמרט וכל חבריו יזכו יחדיו לעיכוב ביצוע עד לאחר הערעור. במצב שכזה תתעורר השאלה מה יהיה על שולה זקן? הרי היא לא תערער בהיותה תחת עיסקת טיעון שכוללת 11 חודשי מאסר. הייתכן שבמצב עניינים שכזה רק שולה זקן, מכל העבריינים, תהיה זו שתיכנס לכלא בספטמבר? קצת מגוחך, לא?

ובכן, מה יקרה בספטמבר? הייתכן שאולמרט יגיע לדיונים בבית המשפט העליון בפוסטה מאובטחת?

כדאי שאולמרט יתחיל להפנים את מצבו וישקול לחתוך לכיוון עיסקת טיעון כוללת בעזרת פרקליטיו המוכשרים.

ושוב הלשון של חיים רמון

לאחר כמה ימי שתיקה ומבוכה והסברים מטעם הואיל חיים רמון להתראיין לרדיו ולמסור בקולו הוא את גירסתו באשר לטענה שבשיחה עם סאאב עריקאת הוא ניסה לשכנע אותו להימנע מקיום שיחות ישירות עם ישראל.

הכחשה חד משמעית מצידו של רמון לא שמענו.

מה שכן שמענו אלה הם דברי רקע נפתלים, שבהם רמון עידכן אותנו על מצב השלום באזור ובכלל. בהמשך שמענו מפי רמון דברי הסבר ארכניים שבהם הוא פירשן עבורנו את דברי הרקע שהשמיע קודם לכן. וכשהמראיינים דחקו בו שוב ושוב להגיע לנקודה – האם באמת אמר לעריקאת את מה שנטען – חזר רמון להתפתל וללעלע בלשונו כמו היה צלופח של ממש.

המילכוד של רמון ברור: הוא חושש שהכחשה חד משמעית של הדברים תגרור אחריה פירסום הקלטה שתעמיד אותו – ואת מפלגתו – במצב מביך מאין כמותו.

וכשזה החשש אין עצה אלא לספר סיפורי מעשיות ולטחון הגיגים – ובלבד שלא לומר דבר כלשהו שיש בו גם שורה תחתונה.

אז מה למדנו מכל הפרשה?

שחיים רמון, יושב ראש קדימה, איש פחז רב מעללים ופרחח עם דיפלומה, מרגיש מחוייבות אישית של ממש כלפי ציפי לבני להושיב אותה על כיסא ראש הממשלה.

כי חיים רמון – מי אם לא הוא – יודע היטב, שאם אך יעלה בידיו להמליך עלינו את ציפי לבני – או אז הוא עצמו ישוב אל מרכז הזירה כאיש החזק של הפוליטיקה.

וכדי להגשים את מטרתו זו, מבין רמון, שיש לפרק קודם את רגלי הכיסא שעליו יושב ראש הממשלה המכהן נתניהו.

וכזוהי המטרה וזהו הכיסא – וזהו חיים רמון – זה התבשיל.

——————————————————–

עדות השמיעה נגד חיים רמון

"מדובר בעדות שמיעה מסולפת" – טוען חיים רמון להגנתו בעניין האדם שמספר כי שמע את חיים רמון מדבר על לבו של עריקאת להימנע משיחות ישירות עם ישראל.

"מדובר בעדות שמיעה מאדם לא מזוהה" – משחררת לשכת ציפי לבני תגובה מצידה לדברים הנ"ל.

והרי עדות שמיעה, יודע כל דרדק, אינה קבילה בבית המשפט – באשר מהימנותה מוטלת כידוע בספק.

אז זהו, שלא.

חיים רמון וציפי לבני, שני משפטנים בזכות עצמם, יודעים היטב, או לפחות אמורים לדעת, שעדות שמיעה, זו שאינה קבילה בבית המשפט, היא עדות עקיפה של אדם שלא נכח בארוע המדובר, אך הוא מעיד על מה ששמע מפי אדם אחר שכן נכח בארוע.

וכך, באופן טבעי, כאשר אדם מעיד על מה ששמע מפי אדם אחר אודות ארוע מסויים – ברור מאליו שיש להטיל ספק אפריורי במהימנות הדברים, וככלל הם אינם קבילים בבית המשפט. די אם נציין בהקשר זה, שאחת הסיבות שבגינן יש להטיל ספק בדברים של אדם ששמע אודות מה שהתרחש בארוע מסויים אך לא נכח בו – אחת הסיבות להטלת ספק שכזה נעוצה בכך שלא ניתן לחקור בחקירה נגדית את אותו אדם על אודות הארוע המדובר, שהרי הוא לא נכח בו.

מה שאין כן לענייננו: כאן המדובר בעדות ישירה של אדם שנכח בארוע המדובר ושמע את מה ששמע. כלומר, המדובר באדם שנכח בארוע וקלט – בעזרת אחד מחושיו: חוש השמיעה – את אשר ארע שם.

אלא שחיים רמון וציפי לבני, כאמור שני משפטנים, צריכים איכשהו להחלץ מן המיצר שאליו נקלעו, ולכן הם תופסים טרמפ על המונח המשפטי עדות שמיעה – מונח שכאמור אפוף בחוסר מהימנות.

והם עושים כן כדי לשדר לציבור הרחב, וכדי שהציבור הרחב יתפתה להאמין, שגם האיש שמעיד בעניין הפגישה של רמון ועריקאת הוא כביכול עד שמיעה, וגם משום כך יש להטיל ספק בדבריו.

———————————————————–