ארכיון תג: חופש הביטוי

כשהתקשורת הופכת למאפיה

שערוריית התקשורת שפרצה לאחרונה באנגליה מוכיחה איך ניתן לקחת את חופש הביטוי המקודש ולהפוך אותו לחיה טורפת ולמכשיר דורסני במטרה להעשיר את קופתם של רודפי בצע ותאבי כוח.

איל ההון והתקשורת, רופרט מרדוק, הוא הנבל; האיש כבר עבר את גיל השמונים, אבל הוא עדיין עסוק בלהוכיח לאמא שלו (עדיין בחיים – בת 103), שהוא הילד הכי מוכשר שלה.

הפרשה הנחשפת בימים אלה באנגליה מביאה רבים מאד לטעון ברצינות,שראש ממשלת הוד מלכותה, דיוויד קאמרון, היה לא יותר מאשר פקיד בשרותו של מרדוק.

ואכן, כשאתה בעלים של השבועון והיומון הנפוצים ביותר, בתפוצה כפולה מהעיתון הבא אחריך, בכוחך להכריע מי הוא זה שיהיה ראש הממשלה (שגם יהיה חייב לך את כהונתו – על כל המשתמע מכך).

אבל מרדוק לא ידע שובע: הוא החליט לרכוש גם את רשת סקיי האוחזת בתחנת הטלוויזיה הגדולה ביותר בבריטניה. תהליך הרכישה היה בעיצומו כאשר הפרשה התפוצצה.

השיטות בהן נקט מרדוק כדי להפוך את ממשלת בריטניה לממשלת בובות – מעוררות חלחלה של ממש.

אילו היה מדובר במניפולציה של דעת הקהל באמצעות כלי התקשורת שברשותו, ואפילו בדרך של פירסומים כוזבים, ניחא.

אלא שהשבועון רב התפוצה של מרדוק לא הסתפק בכך. הוא הפעיל מערכת מסועפת של חוקרים פרטיים שתפקידם היה לצותת לטלפונים ולתיבות הקוליות של כל מה שזז. התגלו קרוב ל- 4000 (ארבעת אלפים!) מקרים של ציתותים שכאלה. יעדי הציתות היו בעיקר פוליטיקאים וסלבריטאים.

וכרגיל במקרים מעין אלה – אנשיו של מרדוק לא ידעו גבול: התברר שהם צותתו גם לטלפונים של משפחות שכולות, ואת זאת הציבור כבר לא היה מוכן לבלוע.

אגב, תחילת הפרשה היתה לפני כחמש שנים עקב שימוש לא זהיר של השבועון באחד התוצרים של הציתות: השבועון פירסם ידיעה על כך שהנסיך ויליאם סובל ממתיחה בגיד הברך, וידיעה נוספת שהנסיך שאל מכשיר לעריכת סרטים מאחת מרשתות הטלוויזיה, והדבר עורר חשד בבית המלוכה ששתי הידיעות הללו הושגו בדרך לא כשרה. נפתחה חקירה שבמהלכה הודו העיתונאי המכסה את בית המלוכה וכן חוקר פרטי שהועסק על ידו, בציתות לטלפון של אחד מעוזריו של הנסיך, והשניים נדונו למאסר.

אבל בכך לא היה די: התעוררו חשדות שהמשטרה שחקרה את המקרים הללו עשתה כן באופן שטחי ומיהרה לטעון שהמדובר במקרה בודד. לימים התברר שהשבועון של מרדוק שיחד כמה וכמה קציני משטרה בסכומי כסף גבוהים – מאפיה סיציליאנית במיטבה.

ואם יש מי שאינו מסתפק בכך, הנה התברר לפני יומיים שהמשטרה מעסיקה כיועץ אסטרטגי שלה לענייני תקשורת את סגן העורך לשעבר של השבועון של מרדוק (אגב, אותו סגן עורך הוא גם חבר בוועדת האתיקה של העיתונות, וכן חבר בוועדת התלונות).

הנה כי כן, מרדוק שלט בפוליטיקה באנגליה בתנועת מלקחיים: הזרוע האחת, הגלוייה, היתה באמצעות עיתוני הענק שבשליטתו, והזרוע השנייה, הסמוייה, היתה באמצעות הציתותים בכמות תעשייתית לסלבריטאים ולפוליטיקאים. החשש מציתותים, שריחף באוויר בחמש השנים האחרונות מאז שהתגלו הציתותים לנסיך ויליאם, ממש שיתק את הפוליטיקאים ואיש מהם לא העז להרים ראש כנגד הכוח הבלתי מוגבל של מרדוק, וזאת עקב חששם של הפוליטיקאים שהם היו יעדים לציתותים, וכך – מרדוק אחז בהם במקום רגיש, והיה ביכולתו לשחרר לעיתונים שלו תוצרים של הציתותים לפי העניין. מאפיה סיציליאנית, כבר אמרנו?

ועכשיו, לא נותר אלא לתהות שמא גם כאן אצלנו צומח לו בשקט איזה מרדוק קטן.

——————————————————

חוק החרם ועצומת הפרופסורים

שלושים ושניים פרופסורים למשפטים חתמו על עצומה ובה הם טוענים כי חוק החרם אינו חוקתי כיוון שלדבריהם: "הוא פוגע אנושות בחופש הביטוי הפוליטי ובזכות המחאה בישראל פגיעה שיש בה כדי לפגוע בכבוד האדם"

אין צריך לומר, שבמעשה זה של החתימה על העצומה עשו הפרופסורים הנכבדים שימוש בחופש הביטוי שלהם עצמם, וכך – השבח לאל – כבוד האדם שלהם לא נפגע.

כלומר, הבעת מחאה על שלילת חופש הביטוי, הבעת המחאה הזו היא עצמה מגלמת בתוכה את חופש הביטוי (של הפרופסורים).

אלא שכאן קרה דבר מעניין: אחד מיוזמי העצומה, פרופ' אלון הראל, מסביר לעיתון הארץ, שהם החליטו שלא להחתים דוקטורים למשפטים, למרות פנייה של דוקטורים רבים להצטרף לעצומה, וזאת מחשש שהחותמים ייפגעו כשיישקל קידומם באוניברסיטה.

בהנחה שהדוקטורים הרבים שביקשו להצטרף לעצומה הם בגירים, כלומר מעל גיל 18, לא ברור מה זכות ראה לעצמו פרופ' הראל לנקוט גישה פטרנליסטית שכזו כלפי הדוקטורים למשפטים, ואגב כך – צחוק השטן – לשלול מהם את חופש הביטוי (לחתום על העצומה) ולפגוע בכבוד האדם שלהם ולהשפילם.

אבל יותר מכך: בדבריו אלה מעיד פרופ' הראל שחופש הביטוי בפקולטאות השונות – כולל בפקולטאות למשפטים – מסור רק לחזקים (יש לשער שפרופ' הראל, שהוא מומחה לפילוסופיה של המשפט, מכיר את דבריו של הרטוריקן האתונאי פריקלס, שאמר שהרעיון של חופש הביטוי הוא דווקא בכך שהוא מסור לחלשים).

ובכל אופן, פרופ' הראל מעיד כאן בעצם שבאוניברסיטה אין חופש ביטוי.

ואם באוניברסיטאות, שהן מעוזי החשיבה והדעה, אין חופש ביטוי – יש להזדעזע על שתיקתם המתמשכת, והצבועה, של שלושים ושניים הפרופסורים הנכבדים הללו נוכח הטרור האוניברסיטאי הזה (שלא לדבר על האפשרות הסבירה שבין אותם שלושים ושניים פרופסורים ישנם כמה שמפעילים במו ידיהם את מכבש ההשתקה).

כך או כך, היה רצוי שמי שעוטה על עצמו גלימה צחורה של אביר חופש הביטוי יפשפש במעשיו היטב היטב, שמא הוא עצמו אינו דורך על איזה דוקטור מסכן ומבוהל ושותק מפחד מצמית הנושא עיניו אל הפרופסורה.

———————————————————