ארכיון תג: זיוף

למה גדעון סער לא מתלונן במשטרה

לאור טענת מקורביו של שר החינוך גדעון סער ולאור טענת העובדת בלשכתו, שהמכתב שנשלח כביכול על ידה והמאשים אותו בקיום קשרים רומנטיים עמה ועם נוספות – הוא מכתב מזוייף ותוכנו שקר וכזב, מתעוררת כמובן השאלה למה גדעון סער או העובדת אינם מתלוננים במשטרה.

מקורביו של סער טוענים שהוא נמנע מלהתלונן במשטרה, וזאת כדי לא לשחק לידיו של שולח המכתב, שמעוניין לנפח הסיפור בתקשורת ככל שרק ניתן.

ומכל מקום, גדעון סער – אדם לחלוטין לא טיפש – מבין היטב שאם המשטרה תחקור בדבר ותנסה להתחקות אחר שולח המכתב, יהיה עליה לחפש אחר חשודים שיש להם מניע לשלוח מכתב שכזה.

ולמי יש מניע שכזה?

הרושם הברור הוא, שאדם בעל מניע חזק – מניע שכנראה מתודלק גם על ידי רגשי נקם – הוא גרושתו של גדעון סער.

שהרי גרושתו של סער, לבד מהסבל שמן הסתם נגרם לה מעצם הגירושין, נאלצת גם לצפות, יחד עם כולנו, בגילויי רומן האהבים המתוקשר שמלבלב ופורח בין סער לבין גאולה אבן.

ולנוכח התמונה הזו, לא מן הנמנע שגרושתו של סער חשה כנראה גם השפלה שמן הסתם נגרמת לה עקב הרומן המתוקשר והפומבי הזה.

שלא לדבר על הסבל האפשרי שכנראה נגרם גם לילדיו עקב כך.

יודגש: אין בדברים הללו לטעון שגרושתו של גדעון סער שלחה את המכתב.

אבל, במבט מן הצד, לא ניתן להתכחש לקיומו האפשרי של מניע מצד גרושתו של סער לעשות כן.

ואם אכן קיים מניע שכזה – אין זה מן הנמנע שאם המשטרה תפתח בחקירה, היא תאלץ לזמן לחקירה, בין היתר, גם את גרושתו של סער כדי לשמוע מה בפיה.

וגדעון סער, כך סביר להניח, לא היה רוצה שחקירה מעין זו תתגלגל לעבר גרושתו – אם ילדיו.

גבי אשכנזי אינו יכול להתחמק יותר

התיעוב היוקד בקרב ציבורים רחבים כלפי שר הביטחון אהוד ברק יצר מין משוואה הפוכה שכזו, שלפיה אם אתה מתעב את ברק – אתה אוהד את גבי אשכנזי.

ובכן, החוק הזה לא חייב לעבוד הפעם: אפשר להמשיך ולתעב את ברק ובו בזמן להפסיק לעשות לגבי אשכנזי הנחות.

אחד האירועים החמורים בהתנהלותו של אשכנזי נעוץ בשיחת הטלפון שקיים אשכנזי עם בועז הרפז בעקבות חשיפת המסמך המזוייף ועל רקע החקירה המשטרתית בעניין. על פי הפירסומים השיחה הזו בין השניים התנהלה, במתכוון, בטלפון קווי – כאשר שניהם משוחחים מטלפונים שאינם מותקנים בבתיהם, אלא בבתים של אנשים אחרים. ההתנהלות הזו, אם היא נכונה, מעידה על כך שהיא נועדה – לא רק למנוע ציתות לשיחה, אלא גם להסתיר את עצם קיומה.

כי גבי אשכנזי, במעמדו, לא יכול היה להרשות לעצמו לרדת נמוך מדיי ולנהוג כדרך שנוהגים בה עבריינים פליליים בהתקשרויות ביניהם: הם משתמשים בטלפונים סלולריים הרשומים על שמות של אנשים אחרים, וזאת – במטרה להקשות על העיקוב והציתות לשיחות העברייניות שלהם.

ובכן, מדוע זה נהג גבי אשכנזי, בשיחתו הטלפונית עם בועז הרפז, בדרך הטשטוש וניעור העיקוב כדרך שנוהגים בה עבריינים פליליים? האם אין הדבר ראוי לחקירה ממצה?

ובכלל, גם אם בפועל אין לגבי אשכנזי קשר לזיוף מסמך הרפז – אופי ההתנהלות ויחסי הגומלין בין אשכנזי ורעייתו לבין הרפז במשך השנים, כפי שהדברים באים לידי ביטוי בפירסומים השונים – ההתנהלות הזו מעידה על כך שבועז הרפז, כשזייף את המסמך, פעל בתוך אווירה שממש הזמינה את המעשה הנפשע הזה.

—————————————————–

דין אמנון אברמוביץ' כדין מזייף המסמך

עתה, משהוברר שמסמך גלנט הוא מסמך מזוייף, אמורה המשטרה – אם כולם שווים בעיניה – לזמן את העיתונאי אמנון אברמוביץ' לחקירה בגין עשיית שימוש במסמך מזוייף.

חוק העונשין קובע כך:

"המגיש או מנפק מסמך מזוייף או משתמש בו בדרך אחרת, בידעו שהוא מזוייף, דינו כדין מזייף המסמך".

שאלת המפתח כאן היא אם אמנון אברמוביץ' ידע, או שלא ידע, בזמן פירסום המסמך בשידור בטלוויזיה, שהמסמך מזוייף.

ככל שפורסם, הרי שהאוחזים במסמך – עד הגיעו לידי אמנון אברמוביץ' – סברו שהמסמך הוא אמיתי ואינו מזוייף.

לאחר שהמסמך הגיע לידי אברמוביץ' הוא פנה אל אייל ארד, כמי שהלוגו שלו התנוסס בראש המסמך והוא נחזה להיות מחברו, וביקש את תגובתו.

אייל ארד טוען שהוא הכחיש מיד – כלומר, לפני השידור בטלוויזיה – כל קשר למסמך, וכי המדובר במסמך מזוייף.

יתרה מכך, אייל ארד טוען שהוא ביקש לעלות לשידור ולהפריך את הקשר שלו למסמך, אך מבוקשו לא ניתן לו.

בשלב מאוחר יותר התבטא אברמוביץ' כי בשל היכרותו עם אייל ארד אין לו, לאברמוביץ', סיבה לחשוב שאייל ארד משקר שעה שהוא טוען שאין לו קשר למסמך.

לא ניכנס כאן להתפלפלות משפטית בדבר משמעות המושג "בידעו שהוא מזוייף", ועד כמה אמור אדם להיות משוכנע במידת הידיעה שלו כדי להחשב כמי שיודע שהמסמך מזוייף.

נסתפק בכך שנציין, שמכל מה שפורסם ונטען על ידי אייל ארד עולה חשד כבד שאמנון אברמוביץ' נחשב כמי שידע שהמסמך מזוייף, והכל – לפני שפירסם המסמך בשידור בטלוויזיה.

פה ושם נשמעת הטענה שגם אם הלוגו של אייל ארד על גבי המסמך אינו שלו – הרי התוכן של המסמך משקף מצב דברים אמיתי. ובכן, אין לכך רלוונטיות לשאלת הזיוף, ואולי דוגמא קטנה תבהיר:

נניח שראובן חייב לשמעון אלף שקל אך מסרב להחזיר לו. עקב כך שמעון מזייף את חתימתו של ראובן על גבי צ'ק ומנסה לפרוע אותו בבנק. היוכל שמעון לטעון להגנתו, שמכיוון שאין מחלוקת בינו לבין ראובן בדבר עצם החוב – כי אז הצ'ק הזה, למרות החתימה המזוייפת, משקף מצב דברים אמיתי? ברור שלא.

ובכן, האם אמנון אברמוביץ' יזומן לחקירת משטרה בחשד עשיית שימוש במסמך מזוייף?

אין מצב.

כי כידוע אמנון אברמוביץ' הוא זה אשר פוסק ומחליט עבור רשויות החוק – מיהו אתרוג ריחני ומיהו סתם בטטה.

————————————————————-

מי חיבר את מסמך גלנט

ההתנגדות של אמנון אברמוביץ' למסור את מסמך גלנט לחוקרי המשטרה מעוררת שאלות כבדות משקל.

אכן, טענתו של אברמוביץ' בדבר הצורך לשמור על המקור שלו היא טענה ראוייה בהחלט.

אלא שעל אברמוביץ' לשכנע שהוא אכן רוצה לגונן כאן על המקור שלו בלבד, ולא על עצמו.

שהרי מעמדו הציבורי של אברמוביץ' עלול בהחלט להיפגע אם יתברר שהוא נופף אל מול פני האומה, בשעת צפיית שיא בטלוויזיה, במסמך מזוייף.

יש כמובן צדק בטענתו של אברמוביץ' שאם המסמך מזוייף, כי אז הזיוף מתייחס ללוגו של המסמך, כלומר הזיוף מתייחס לכך שהמסמך נוצר, כביכול, אצל יועץ התקשורת אייל ארד, אבל אין בכך כדי להפריך את האפשרות שהתוכן של המסמך הוא אותנטי – גם אם הוא נוצר על ידי מישהו אחר ולא על ידי אייל ארד.

אבל גם אברמוביץ' יודע היטב, שאם יתברר לחוקרי המשטרה שהמסמך מזוייף – איש לא יכנס לדקויות ולהבדלים שבין זיוף מוצאו של המסמך לזיוף תוכנו, ומה שיתפרסם ויקנה אחיזה בדעת הציבור הוא, שאמנון אברמוביץ' הולך שולל ושימש בידי אינטרסנט כלשהו כלי לפירסום מסמך מזוייף.

האם אברמוביץ' חושש מאפשרות שכזו? אין ספק.

וכדאי לתת את הדעת לאפשרות נוספת:
אכן, כפי שצויין, קיימת חשיבות עילאית בשמירה על מקורות מידע, שכן חשיפתם עלולה להרתיע מקורות משיתוף פעולה עם עיתונאים – על כל החשיבות הציבורית שבכך.

עד כדי כך חשובה שמירת מקור המידע, ששופטת בית המשפט העליון לשעבר וכיום נשיאת מועצת העיתונות, דליה דורנר, ממליצה לעיתונאי שלא להביא לגילוי מקור מידע – גם במחיר של הפרת צו בית משפט שתגרור ישיבה בבית הסוהר.

אלא שנוכח החשיבות העליונה הזו של שמירה על מקור המידע מתעוררת שאלה שגם עליה יש לתת את הדעת. והשאלה היא מה הדין אם קיימת אפשרות שהמקור שהביא לאמנון אברמוביץ' את מסמך גלנט – אותו מקור עצמו – הוא גם מי שחיבר את המסמך? האם גם במקרה כזה יש חשיבות לשמירה על המקור אם יתברר שהוא, אותו מקור, הוא גם זה שיצר את המסמך והניע את כל המהומה? האם אין חשש ששמירה אבסולוטית על מקורות מידע תיצור פתח ותעניק חסינות גם למקורות מקוריים מעין אלה?

אמנון אברמוביץ' טוען שהמדובר במקור ותיק, אמין ופורה. גם אם זה נכון, אין בכך להפריך האפשרות שהמקור המסויים הזה הינו בעל אינטרס ממשי בפירסום מסמך מעין זה שפורסם – אינטרס כה חזק עד שהוא מצא לנכון לחבר את המסמך ולהמציאו לעיתונאי באיצטלה של מקור כביכול.

ובכן, בידי מי המפתח לברר האפשרות שאמנון אברמוביץ' מסרב להמציא את המסמך לידי החוקרים כיוון שבכך הוא רוצה, למעשה, להגן על עצמו?
ובידי מי המפתח לברר האפשרות – היותר חמורה – שהמדובר כאן במקור שהוא עצמו יצר את המסמך?

המפתח הוא בידי אמנון אברמוביץ' כמובן.

אבל אמנון אברמוביץ' מעדיף, מן הסתם, להשאיר אותנו עם סימני השאלה.

———————————————————-