ארכיון תג: ועדת חקירה

סברה ושתילה – אחריותו של פרופ' יצחק זמיר

ארכיון המדינה שיחרר לאחרונה לפירסום את תעודות סברה ושתילה, ומן הראוי איפוא לחזור ולהתייחס כאן לאחריותו הכוללת והמוגברת של מי שהיה היועץ המשפטי לממשלה באותם ימים פרופ' יצחק זמיר –  אחריות שוועדת כאהן בחרה להתעלם ממנה, ולא במקרה.

העובדות מגלות, שיצחק זמיר כשל בתפקידו באופן מחפיר והכשיל קשות את הממשלה בימים קריטיים שבהם התבקשה עצתו המשפטית.

רקע:

בחודש ספטמבר 1982 התרחשה במחנות הפליטים הפלסטינאיים סברה ושתילה זוועה נוראה. כשמונה מאות בני אדם, גברים נשים וילדים, נטבחו שם בידי לבנונים נוצרים, אנשי פלנגות, כנקמה על רצח מנהיגם.

הטבח חולל בישראל, וכן בעולם הגדול, סערת רוחות עזה ומחאות קשות.

אצבע מאשימה הופנתה כלפי צה"ל, שישב אותה עת בביירות ושלט באיזור.

בעקבות לחץ ציבורי כבד הקימה ממשלת ישראל ועדת חקירה ממלכתית (היא "ועדת כאהן"), שתחקור האירועים ותברר אם לצה"ל חלק בפרשה.

ועדת כאהן, שמנתה שלשה חברים, קבעה שמעשי הזוועה בוצעו בידי אנשי הפלנגות הנוצריות.

הוועדה שללה אפשרות שמדינת ישראל או אלה שפעלו מטעמה – חיילים או אזרחים – נושאים באחריות ישירה לטבח.

אבל הוועדה הטילה אחריות אישית עקיפה (אחריות שבמחדל) על כמה מפקדים בכירים בצה"ל, וכן על מספר שרים בממשלת ישראל והביאה להדחת כמה מהם מתפקידיהם.

אלא שמתברר – באופן מתימטי ממש – כי מי שנושא, מן הצד הישראלי, באחריות מוגברת וגורפת למחדל הנורא הוא היועץ המשפטי לממשלה באותם ימים – פרופ' יצחק זמיר (לימים שופט בית המשפט העליון).

היה זה לא אחר מאשר פרופ' יצחק זמיר שהגדיר את תפקידיו של היועץ המשפטי לממשלה כבלם פנימי של הממשלה, וכן ככלב שמירה שתפקידו לא רק לנבוח אלא גם, במקרה הצורך, לנשוך.

אבל ברגע המכריע והגורלי – בישיבת הממשלה, שבה התבקשה חוות דעתו המקצועית של אותו יצחק זמיר עצמו – הוא לא נבח ולא נשך. הוא הוא נח על מרבצו ושתק כדג.

אילו עשה פרופ' זמיר, באותה ישיבה גורלית, את המעט הנדרש והמצופה ממנו כיועץ משפטי לממשלה – לא היו העניינים מגיעים להיכן שהגיעו.

ויצחק זמיר – זאת לדעת – הוא פרופסור למשפטים שמומחיותו בדיני המשפט המנהלי.

אילו אך היה יצחק זמיר מעמיד את הקברניטים על המשמעויות המשפטיות של ההחלטה להכניס את הפלנגות למחנות הפליטים – אילו את המעט הזה עשה – לא היה קורה מה שקרה.

אבל הממשלה לא זכתה לשמוע מפיו של הזמיר – אפילו לא ציוץ.

בשעת מבחן גורלית – התכופף יצחק זמיר לקשור את שרוכי נעליו.

היועץ המשפטי לממשלה, פרופ' יצחק זמיר נכשל בתפקידו באופן מחפיר – על-פי מבחני האחריות שהוא עצמו קבע.

ואכן, אפילו בעצם הימים שבהם ישבה ועדת כאהן על המדוכה וחקרה את האירועים, הופנו אצבעות מאשימות כלפי פרופ' יצחק זמיר ואחריותו הכוללת מתוקף מעמדו כיועץ המשפטי לממשלה.

אומר באותם ימים השופט משה בן זאב, מי שהיה בעצמו היועץ המשפטי לממשלה:

"על הנורות האדומות שלא נדלקו באותה ישיבת ממשלה בעניין הגורלי של כניסת הפלנגות למחנות הפליטים, כבר דובר ועוד ידובר הרבה. כעת, בלי לחרוג ממגבלות ה"סוב יודיצה" החלות עדיין על נושא זה, מותר לשאול מדוע בעצם מחפש השר ציפורי חיפוי מאחורי כתפיו של היועץ המשפטי לממשלה. האם אין בכוונתו לומר: הנה ישב אתנו איש המשפט והמוסר הציבורי, ואפילו אצלו לא נדלקו אותן נורות אדומות, ומה לכם כי תלינו על שרים סתם, שכל מעייניהם היו במשמעויות המדיניות והצבאיות של ההחלטות שנתקבלו ?… כך הגענו למצב שהיועץ המשפטי לממשלה יושב בישיבת הממשלה, שומע אזהרות מפי הרמטכ"ל על פלנגות שמעיניהם ניבטת תאוות הנקם והרצח, מאזין להבעת חששות מפיו של השר דוד לוי, ואינו מעמיד את השרים על כך שהתעלמות מכל הדברים האלה, אולי יש בה שמץ מאותה רשלנות או אי איכפתיות, מאותם מחדלים שהמשפט הישראלי אינו רואה כל כך בעין יפה. אם בזמן כלשהו בעתיד יהיה עליו להחליט החלטות או להמליץ המלצות בתחום סמכויותיו, האם לא יפריע לו שהוא עצמו היה נוכח במעמד כזה ובדומה לאחרים היה אדיש במקום שנתבקשה תגובה פעילה ?…".

ובכן, הנחוצה האשמה ברורה ומפורשת מזו?

ויוזכר שוב: ההאשמה הנוקבת הזו באה לא מצד איזה הדיוט משפטי, אלא מצד מי שהיה בעצמו היועץ המשפטי לממשלה.

כאשר היועץ המשפטי לממשלה שומע בישיבת הממשלה מפי הרמטכ"ל את עצם העובדה שצה"ל יכול לתת פקודות לפלנגות – הרי ש"אוזנו המשפטית" אמורה להיות הראשונה לקלוט את משמעות הדברים.

וכמו שאומרים במקומותינו: "בשביל זה משלמים לו".

שהרי, כאשר היועץ המשפטי לממשלה שמע שלפלנגות צה"ל יכול לתת פקודות, היה עליו – משום עובדה זו בלבד – להעמיד את מפקדי צה"ל והשרים על כך שהאחריות למעשי הפלנגות, לטוב ולרע, "חוזרת" אליהם – אל השרים והמפקדים.

אילו אך הזהיר היועץ המשפטי לממשלה את את השרים והמפקדים בנקודה עקרונית זו, כי אז סביר שהם, השרים והמפקדים, היו נבהלים מההחלטה של עצמם – ממש כך – ומקפידים לקיים פיקוד ושליטה יעילים יותר על הפלנגות, או מבטלים מיד את ההחלטה להכניסן למחנות.

אבל היועץ המשפטי – ברגע כה קריטי – שתק.

והיועץ המשפטי ששתק ולא העמיד איש על האחריות המשפטית הנובעת מיחסי המרות והכפיפות הללו שבין צה"ל לפלנגות – המשיך לשתוק ולא נזעק גם כששמע על השחזת סכינים ונקמה ואזהרה מפני סכנת טבח.

אלא שוועדת כאהן – ועדה שהחבר הדומיננטי בה היה השופט אהרן ברק, חבר וידיד נפש של יצחק זמיר – בחרה להתעלם כליל משאלת אחריותו של פרופ' יצחק זמיר למחדל הנורא.

וכל זאת למרות שהיה ברור כשמש, שמתוקף מעמדו ותפקידו מוטלת על היועץ המשפטי לממשלה אחריות מוגברת – ואולי אף בלעדית – לכשרות המשפטית של החלטות הממשלה שבישיבותיה הוא נוטל חלק.

שתיקתו של פרופ' זמיר נוכח ההחלטה להכניס את הפלנגות למחנות הפליטים – שתיקתו ברגע הקריטי הזה – הכשילה את הממשלה, וכך גם נבצר ממנה לתת הוראות מתאימות ומיידיות לצבא.

הימנעות הוועדה מלגעת בצורה כלשהי ביועץ המשפטי, זועקת לשמים ומעידה – היא עצמה – שהוועדה ידעה היטב, שנגיעה כלשהי ביועץ המשפטי תחייב אותה להטיל עליו אחריות חמורה.

אבל חלקו העגום של פרופ' זמיר בפרשה טרם נסתיים:

בעקבות הטבח התחוללה, כאמור, סערת רוחות בישראל ובעולם, ונערכו הפגנות בדרישה להקים ועדת חקירה ממלכתית.

ממשלת ישראל התכנסה לישיבה מיוחדת כדי להחליט כיצד לטפל בפרשה, וזאת – כשברקע נשמעים הדיה של הפגנה סוערת שהתנהלה בקירבת מקום.

הממשלה הנבוכה התקשתה להחליט כיצד לנהוג באשר להקמת ועדת חקירה.

ההפגנה הסוערת שהתנהלה בסמוך אך הגבירה את אובדן העצות.

עד כמה גדולה הייתה המבוכה תעיד העובדה שפניית הממשלה אל נשיא בית המשפט העליון בעניין הקמת ועדת בדיקה – שאיננה ועדת חקירה – נדחתה ע"י הנשיא בנימוק שעל שולחנו מונחות עתירות לבג"צ שיורה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית.

נעלה איפוא מכל ספק, שדיון בממשלה בשאלת הקמתה של ועדת חקירה טובל כל כולו בשאלות משפטיות שונות הכרוכות בעניין.

במצב עניינים זה – היש בכלל ספק שהממשלה אובדת העצות ממש שיוועה ליד מכוונת ומדריכה שתנחה אותה ותאיר את עיניה באשר להיבטים המשפטיים של הסוגיה?!

ובכן, מדוע זה לא נשמע קולו של יצחק זמיר? היכן הוא? שוב נרדם?

לא, יצחק זמיר לא נרדם.

הפעם – הוא פשוט לא הגיע לישיבה.

ומדוע הוא לא הגיע לישיבה? כוח עליון? נפל חלילה למשכב?

מה פתאום?!

הסיבה פשוטה עד כאב:

יצחק זמיר, כך פורסם, לא הגיע לישיבת הממשלה כיוון שבאותו זמן ממש – נא להחזיק חזק – הוא היה בשיעור באולפן לערבית!!

אלוהים אדירים!

יושבת לה ממשלה נבוכה ואובדת עצות, ומתקשה להחליט בעניין משפטי גורלי, והאיש האמור לייעץ לה ולהדריך אותה – משתעשע לו באותה עת ממש ב"שו הדא ומין הדא".

כך נוהג יועץ משפטי סביר והגון?!

יועץ משפטי סביר והגון לא היה מפקיר את הממשלה לנפשה – בשום אופן ומשום סיבה – ברגע משבר שכזה.

וכשאלה הם פני הדברים, כי אז היועץ המשפטי יצחק זמיר לא כשל בתפקידו. הוא מעל בו!

—————————————————————

הערה: הדברים מובאים בהרחבה בספרי – "צדק של פלנגות"

עושים על האש

עולם מטורף. חוסר צדק בסיסי בוער בעצמות. אתה מזפזפ לסקיי ניוז ורואה שלג.

ואצלנו – העיניים אדומות מהעשן שמיתמר כבר יומיים מהטלוויזיה. הלב חרוך מכעס.

לקחו את הכתפיים הכי אנושיות של שמעון רומח, העמיסו עליהן הר כרמל שלם ודפקו לו חמסין עם רוח גבית מהמזרח.

וביבי? הוא כבר יודע שתהיה ועדה. עוד ועדה. עובדה שהוא דואג להיות בתוך הפריים ולהיראות כמי שמנהל את האסון.

והוא כבר מזדרז לתאם עדויות, באמצעות התקשורת כמובן, ולהכריז שאפילו הגורמים המקצועיים לא צפו את מה שהתרחש.

כי הכי חשוב להגיע לוועדה מצויידים בניירות הכסת"ח למיניהם.

ושאלת השאלות: ועדת חקירה ממלכתית? אולי ועדת בדיקה ממשלתית? על הסוגייה הזו יבזבזו הרבה אנרגיות וזמן זבל. כמו תמיד.

כי אצלנו חשוב כידוע לשלוט בגובה הלהבות. באמצעות ספינים כמובן.

כי שרותי הכבאות שלנו טובים מקסימום בשביל להרים סולם לקומה השלישית ולהוריד משם חולה כרונית ששוקלת מאתיים קילו.

————————————————————

 

 

החפיף של טירקל

אין הרבה הגינות בדרישתו של שופט בית המשפט העליון לשעבר יעקב טירקל לשנות את חוקי המשחק באמצע המשחק, ולהרחיב את סמכויות הוועדה לחקירת ארועי המשט לעזה שבראשה הוא עומד.

הרי ברור היה – מראש – שהמדובר בוועדה עם סמכויות של ועדת קישוט, שכל תפקידה הוא לנקז לחצים מבפנים ומבחוץ, וכך – להתחמק מהקמת וועדה של ממש עם שיניים שתוכל לחקור את העובדות ללא כחל וסרק.

הייתכן שהדבר הברור הזה היה ברור וגלוי לכולם פרט לשופט טירקל?

אין זה אלא שהאסימון נפל לו, לשופט טירקל, קצת מאוחר מדיי – מה שמצביע כשלעצמו על שיקול דעת קצת איטי, שלא ממש עומד בקצב ההתרחשויות.

מה עושה אדם אחראי כשפונים אליו לעמוד בראש ועדה? מה השאלה בכלל? הוא דורש לקבל לידיו מסמך – בכתב – המפרט את כל התנאים הרלוונטיים לתיפקודה של הוועדה – לרבות, כמובן, היקף סמכויותיה.

וכשבדיו מסמך שכזה, לוקח אותו אדם אחראי זמן למחשבה, ולא פחות חשוב: להתייעצות עם חברים ומביני דבר.

ולשופט טירקל, זאת לדעת, חברים מעולים שבמעולים – החל מנשיאי בית המשפט העליון לשעבר ברק ושמגר ודרומה.

וחבריו הטובים של טירקל היו מתבוננים במסמך ומן הסתם מעמידים אותו על כך, שאם הוא רוצה לכהן בראש ועדת קישוט – שיילך על זה.

אלא שהשופט טירקל, כך נראים הדברים, ספג אל קרביו את רוח החפיף – אותה רוח שאפיינה את מקבלי ההחלטות של ארועי המשט לעזה, שאותם הוא נדרש כידוע לחקור.

ועכשיו, לאחר שנפל לו האסימון, בא טירקל אל הממשלה ודורש להרחיב את סמכויותיו.

ומה תעשה הממשלה? כמובן שאין לה אפשרות אלא לקבל את הדרישה או להסתכן בהתפטרותו של טירקל והתפרקות הוועדה – על כל ההתבזות והמבוכה הבינלאומית הכרוכות בכך – התבזות שרק תתעצם לאור העובדה ששני המשקיפים הזרים בוועדה כבר נמצאים כאן והחלו למלא את תפקידיהם.

כן כן, שמענו דיבורים על כך שטירקל מדגיש שהוא לא איים על הממשלה שבדעתו להתפטר היה ודרישתו להרחבת סמכויות הוועדה לא תתמלא. אלה הם דיבורים ריקים. טירקל מכופף כאן את זרועה של הממשלה – תוך ניצול חששה הרב של הממשלה מהצפוי לה, בארץ ובחו"ל, אם דרישתו לא תתמלא.

הרי הדבר האלמנטארי לעשותו היה להעמיד את התנאים והדרישות עם קבלת ההצעה מהממשלה לכהן בראש הוועדה, וכך לאפשר לממשלה להחליט כפי שתחליט – בלא חשש מהצפוי לה עקב פירוק הוועדה.

אין זה אלא שאירועי המשט לעזה הם בעצם סימפטום לחפיף שמאפיין את דרך קבלת ההחלטות אצל מי שמנהלים את חיינו כאן, והשופט טירקל, שאמור לטפל באותו חפיף, חיפף בעצמו ונלכד אף הוא ברשת של הסימפטום הממאיר הזה.

——————————————————-

שלושה מבוגרים אחראים

מאתיים חמישים וארבע – זהו מניין שנותיהם של שלושת חברי ועדת טירקל שהוקמה לבדוק את ארועי המשט לעזה.

לא שיש לי משהו נגד אנשים מבוגרים. להיפך.

במיוחד כשאני נזכר בכאב, שגם אני כבר לא ממש בן שש עשרה.

אלא שנשאלת השאלה למה בחרו לתפקיד יושב ראש הוועדה דווקא את הינוקא השופט טירקל בן השבעים וחמש – שעה שלצידו יכהנו בוועדה חבר אחד שהוא בן שמונים ושש, וחבר נוסף שבעוד שבע שנים ימלאו לו מאה.

האם לא מן הראוי היה שבתפקיד יושב ראש הוועדה יישב אדם שהוא המבוגר מבין החברים?

הרי יושב ראש הוועדה חייב להקרין סמכות כלשהי כלפי חבריו, הלא כן?

עוד לא מאוחר להחליף את השופט טירקל במבוגר אחראי ממש – הלא הוא נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט משה לנדוי, בן התשעים ושמונה.

וכך, במהלך המחלוקות שיתגלעו בוועדה, יוכל השופט לנדוי בן התשעים ושמונה להחליק ליטוף אבהי על עורפו של חבר הוועדה פרופ' שבתאי רוזן בן התשעים ושלוש, ולהסביר לו שהוא עוד לא ראה כלום, וכי רק על סף גיל המאה ממש מקבלים פרספקטיבה נכונה על החיים.

אימרה שנונה ביידיש אומרת שהיתרון היחיד שיש למבוגרים על הצעירים הוא שהמבוגרים הספיקו לאכול יותר תפוחי אדמה.

זה כמובן מופרך ולא נכון.

אבל מה שבטוח בטוח: מהיום אני מפסיק לאכול תפוחי אדמה.

____________________________________________

בני בגין סוגר חשבון עם אהרן ברק

השר בני בגין מתנגד להקמת ועדת חקירה שתבחן את שיקול הדעת של שרי הממשלה בעניין אירועי המשט לעזה.

וכך אומר בגין מעל דוכן הכנסת:

"שום ממשלה לא תוכל לנהל מדינה אם ועדה כלשהי, מוסמכת ומכובדת, תדון בשיקול הדעת של שריה, אלא אם כן יש חשד שבעת ששריה הפעילו את שיקול הדעת, היו להם גם שיקולים זרים שאינם ממין העניין…התחום הציבורי הוא התחום הנכון לדון בו בשאלת שיקול הדעת של שרי הממשלה. אפשר לדון על כך בעיתונות, בכנסת, בקבוצות דיון, אבל לא במסגרת של ועדות. יש שתי ועדות המוסמכות לדון בשיקול דעתה של הממשלה ושריה: הכנסת על מאה ועשרים חבריה באמצעות הצבעת אי אמון בממשלה, והבחירות לכנסת המתקיימות אחת לארבע שנים"

דבריו אלה של בגין עומדים בסתירה חזיתית לדברים שקבעה ועדת כהן, שחקרה כזכור את הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה.
ועדת כהן, שאמנם קרוייה כך על שם השופט יצחק כהן שישב בראשה, אך מן המפורסמות שהאיש הדומיננטי בה היה השופט אהרן ברק – ועדה זו קבעה לעניין אחריות שרי הממשלה כך:

"נשמעה דעה, אם כי לא במסגרת דיוני הוועדה, שעניין שיקולי השרים איננו יכול לשמש נושא לחקירה בוועדת חקירה… דעה זו אנו דוחים. היא אינה מבוססת לא מבחינה משפטית ולא מבחינה ציבורית. מבחינה משפטית – כלל ידוע הוא, ועדים לכך פסקי דין רבים של בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, שכל שיקול דעת של רשות ציבורית ובכלל זה שרים, נתון לביקורת ולבחינה בבתי המשפט… מבחינת בדיקת השיקולים ששימשו יסוד להחלטות, לא הבחין בית המשפט מעולם בין חובותיו של שר ובין חובות של כל רשות ציבורית אחרת…
על אחת כמה וכמה יש לדחות את הדעה הנ"ל כשמדובר בדיון בוועדת חקירה שחובתה לשקול לאו דווקא את האספקטים המשפטיים של הנושא, אלא גם, ולפעמים בעיקר, את האספקטים הציבוריים והמוסריים. העדר כל חוק חרות בעניינים שונים איננו פוטר את האדם שמעשיו עומדים לביקורתה של ועדת חקירה מלתת את הדין מבחינה ציבורית על מעשים או מחדלים המצביעים על חוסר יעילות מצידו, על העדר תשומת לב ראוייה לתפקידיו, ועל מעשים שנעשו בפזיזות, ברשלנות, בחוסר תבונה ומתוך אי ראייה הנולד, כאשר על פי כישוריו של האדם הממלא תפקיד מסויים והתכונות האישיות הנדרשות ממנו במילוי תפקידו היה עליו לראות את הנולד. שום ועדת חקירה לא תמלא את תפקידה כראוי אם לא תערוך ביקורת כזו במסגרת סמכויותיה כלפי אדם שמעשיו ומחדליו נבחנים, יהא תפקידו ומעמדו הציבורי אשר יהא".

עינינו הרואות: בני בגין, בסתירה קוטבית לוועדת כהן, נוקב רק בשמות שני גופים – הכנסת וציבור הבוחרים – כמי שמוסמכים לדון בשיקול הדעת של הממשלה, והוא שולל את סמכותה של ועדת חקירה לדון בכך.

האם דבריו של בגין מחזיקים מים? לא ממש.

במה דברים אמורים?

גם אם נלך לשיטתו של בגין תעלה מיד השאלה כיצד ועל בסיס מה יקבלו הכנסת או ציבור הבוחרים החלטה מושכלת הנוגעת לאופן תיפקודה של הממשלה?

ניטול לדוגמא את החלטת שביעיית השרים לעצור את המשט לעזה. הרי ברור שדרך התנהלות השרים בפרשת המשט – על כל התסבוכת הבינלאומית שמתלווה אליה – התנהלות זו היא אחד מאותם מקרים בולטים שראוי לציבור להביאם בחשבון כאשר עליו להחליט בגורל נבחריו בבוא יום הבוחר, הלא כן? ובכן, איך יידע הציבור כיצד תיפקדו שרי הממשלה במהלך אותה פרשה? מי יספק לציבור אינפורמציה רלוונטית ומהימנה על הדרך שבה פעלו השרים? מי יחדור מבעד למחסום השקיפות כדי לדווח לציבור על התנהלות הממשלה בעניינים כל כך משמעותיים?

אין זאת אלא שוועדת חקירה, עם סמכויות כדין, היא זו שראוייה לחקור את התנהלות הממשלה באירועים בולטים ומשמעותיים כמו המשט לעזה, ולהביא לידיעת הציבור את המידע הנחוץ לו לצורך השתתפות – אמיתית – בהווייה הדמוקרטית.

ובשולי הדברים:
נאמר בכותרת לעיל שבני בגין סוגר חשבון עם אהרן ברק, והדברים מחייבים הסבר:
ובכן, ועדת כהן – שאהרן ברק היה בה כאמור האיש הדומיננטי – בחנה את תפקוד הממשלה בקשר לטבח סברה ושתילה, ומצאה, בין היתר, ליקויים משמעותיים בתיפקודו של ראש הממשלה דאז מנחם בגין המנוח. הוועדה אמנם לא המליצה להרחיק את ראש הממשלה מתפקידו (כפי שהמליצה לגבי אחרים בהם שר הביטחון דאז אריאל שרון), אבל הביקורת שהוועדה מתחה על תיפקודו של מנחם בגין כמובן שפגעה בו וחרתה לו מאד, ואף פורסם שמאז מסקנות הוועדה – מנחם בגין לא החליף עם אהרן ברק מילה.

האם דבריו של בני בגין מעל דוכן הכנסת באשר לסמכויותיה, כלומר העדר סמכויותיה, של ועדת חקירה כלפי שרי הממשלה – האם הדברים הללו של בני בגין מבקשים להתפלמס – ציבורית והיסטורית – עם מסקנותיה של ועדת כהן באשר לתיפקוד הממשלה שבראשה עמד אביו? חומר למחשבה.

——————————————————————-