ארכיון תג: הסדר טיעון

ועוד על עיסקת טיעון עם רונאל פישר

בהחלטת שופט בית המשפט העליון יצחק עמית לשחרר את רונאל פישר למעצר בית מונה השופט את השיקולים השונים המנחים אותו, ובין היתר הוא מציין כך:

"שיקול נוסף שיש לקחת בחשבון הוא, שהמשפט עשוי להתארך עד מאוד, ולו לאור מספר העדים והיקף הפרשיות, אלא אם ישכילו הצדדים להגיע להסדר טיעון"

מהאופן שבו השופט מנסח את דבריו ("ישכילו הצדדים…") עולה בבירור, שמשאלתו של השופט והמהלך המועדף עליו הוא שהצדדים יגיעו להסדר טיעון, וזאת לאור השיקול של התארכות המשפט.

נשאלת איפוא השאלה אם שיקול זה של התארכות המשפט הוא השיקול הבלעדי האמור להנחות את הפרקליטות בבואה לחתום על הסדר טיעון עם נאשם.

ובכן, התשובה היא לא באל"ף רבתי, ובעניין זה אין לנו אלא להפנות להנחיות פרקליט המדינה – שם הוא מצטט מתוך ההלכה שנקבעה על ידי בית המשפט העליון ב-ע"פ 4722/92 (עניין מרקוביץ) ומציין בין היתר כי:

"לעיתים די בחיסכון בזמן ובמשאבים הטמונים בעיסקה כנגד הקשיים הכרוכים בניהול המשפט, כדי להצדיק את ההתקשרות בעיסקה, ולעיתים גוברים חשיבות העניין ומיצוי הדין על פני כל שיקול אחר ופוסלים מדעיקרא ויתור כלשהו כלפי הנאשם"

עינינו הרואות: הנחיות פרקליט המדינה המסתמכות על בית המשפט העליון הן, שקיימים מצבים שבהם חשיבות העניין ומיצוי הדין עם הנאשם גוברים על פני כל שיקול אחר.

ולענייננו, הפרקליטות חייבת לשקול אם קיימת חשיבות ציבורית שלא לחתום על עיסקת טיעון עם פישר, כלומר לנהל משפט באורך מלא – על כל הכרוך בכך.

יחד עם זאת יש להעיר, שגם אם הפרקליטות לא תחתום על עיסקה עם פישר, הוא יכול לבצע הערכת מצב בדבר סיכוייו אל מול כל אחד מהאישומים שהוא נאשם בהם, ולהחליט שבנסיבות העניין עדיף לו להודות בהם (או בחלקם) בלא ניהול משפט באורך מלא, ובכך – לזכות בהתחשבות בית המשפט על הזמן והמשאבים שנחסכו.

רונאל פישר והפרקליטות לקראת הסדר טיעון

אין צורך בתבונה מופלגת כדי להעריך שלא יתקיים משפט באורך מלא בעניינו של רונאל פישר, וכי העניין יסתיים בהסדר טיעון.

דבריו של שופט בית המשפט העליון יצחק עמית, בהקשר להסדר טיעון עם פישר – כפי שנכתבו בהחלטת השופט לשחרר את פישר למעצר בית – היו מפורשים מדיי מכדי שניתן יהיה לטעות בהם: השופט עמית כותב בהחלטתו, שמשפטו של פישר עלול להתארך זמן רב "אלא אם ישכילו הצדדים להגיע להסדר טיעון".
דברים אלה של השופט ("ישכילו הצדדים…") אינם יכולים להתפרש אלא כהמלצה מפורשת של בית המשפט העליון לצדדים להגיע להסדר טיעון.
במילים אחרות, הסדר טיעון עם פישר בלא שמיעת ראיות ובלא ניהול משפט של ממש – הוא מהלך מועדף על בית המשפט העליון.

השאלה אם המלצה מפורשת מעין זו של בית המשפט העליון – מה עוד שהמשפט בערכאה הראשונה למעשה טרם החל – השאלה אם המלצה זו הינה מעשה תקין ראוייה כמובן לדיון נפרד.

בהקשר להמלצתו זו של השופט עמית ראוי גם לתהות שמא, בהחלטתו לשחרר את פישר למעצר בית, הוא רצה לשפוך מים קרים על ראשה של הפרקליטות, וזאת במגמה "להורידה מהעץ" ולדחוק בה להגיע להבנות ולהסדר עם פישר ופרקליטיו.

כך או כך, הרושם הברור מקריאת החלטת השופט הוא, שנעשה מצידו מאמץ להסיר מעל מצחו של פישר את אות "אוייב העם" – כפי שהוא מצטייר זה חדשים ארוכים בתקשורת, וגם בכך יש לתרום להתקרבות בין פישר והפרקליטות.

על כל פנים, ברור כי מה שיעמוד במרכזו של משא ומתן בין פישר לבין הפרקליטות יהיה שאלת המחיר, ובמילים אחרות: היחס בין העונש שראוי להטיל על פישר לבין העונש שיוטל בקרוב על ערן מלכה – בין 7 ל-10 שנים – במסגרת הסדר הטיעון שהאחרון חתם עם הפרקליטות.

באשר לעונש שיוטל על מלכה ראוי לציין, שמעשיו חמורים מאלה של פישר – באשר מלכה, כעובד ציבור, מעל קשות בתפקידו במשטרה והסב לה נזקים חמורים, אבל מצד שני הוא הודה במעשיו וגם הסכים לשמש עד מדינה כנגד פישר ששומר על זכות השתיקה.

ואם בעונש עסקינן, אין להתעלם מסיכויי השיקום של כל אחד מהשניים לאחר שישתחררו ממאסרם: בהקשר זה נראה שמלכה, שהיה אלמוני בציבור עד שנחשפה הפרשה, יוכל לחזור ולהיטמע בקהילה ביתר קלות בהשוואה לסיכוייו של פישר, שהתפרסם בציבור כאיש תקשורת ועורך דין ידוע, ולכן הוא ייחשב מצורע במקומות שנחשבו מרחב המחייה הטבעי שלו.

ובאשר לעמדת הפרקליטות והמשטרה: אין ספק שהן היו רוצות להניח את כל הפרשה המביכה הזו מאחוריהן, ובכך לחסוך מעצמן משפט ארוך ומתוקשר – מלווה בחשש שרונאל פישר יחליט לפתוח את הפה לכיוונים חדשים ובלתי צפויים באופן שיגדיל עוד יותר את מבוכתן.

שחר גרינשפן – הפרקליטות כן יכולה לערער

פרקליט המדינה משה לדור שיגר מכתב תשובה להוריה של שחר גרינשפן והודיע להם שהוא לא יכול לערער על העונש הקל שגזר בית המשפט על הנהג השיכור שפגע בילדתם, פצע אותה קשה והותיר אותה משותקת.

אומר לדור במכתבו אל ההורים: "הגם שברור לנו כבר עתה כי הסדר הטיעון היה שגוי ביותר, על-פי הדין כיום אין זה אפשרי לצערי להגיש ערעור על גזר הדין".

האם צדק לדור כשהשיב את פני הוריה של שחר גרינשפן ריקם?  מיד נראה.

לפני שש שנים ניתן בבית המשפט העליון, בדיון נוסף, בהרכב של תשעה שופטים, פסק דין מקיף ויסודי, שדן בסוגיית הסדר טיעון בהליך ערעור (דנ"פ 1187/03 – מדינת ישראל נ' אופיר פרץ).
פסק הדין העיקרי ניתן ע"י השופטת (כיום הנשיאה) דורית ביניש.

אכן, פסק הדין הנ"ל עוסק בסוגייה שונה בהיבט אחד מזו של המקרה של שחר גרינשפן – באשר, להבדיל ממקרה גרינשפן, שם המדובר בעמדת הפרקליטות בערעור במקרה שבית המשפט של הערכאה הראשונה אינו מכבד את הסדר הטיעון לעניין העונש ומטיל על הנאשם עונש כבד יותר מזה שהוסכם עליו, ואז הנאשם המורשע מערער על העונש.
השופטת ביניש קובעת שם את אמות המידה והשיקולים השונים שלפיהם על הפרקליטות לנהוג בערעור – אם לדבוק בעמדתה בערכאה הראשונה או לזנוח את עמדתה לאור פסק הדין של הערכאה הראשונה שדחה את ההסדר – הכל על פי מה שבית המשפט מכנה "מבחן האיזון" כמפורט באותו פסק הדין.

ואולם, בסע' 27 לפסק הדין הנ"ל, בפרק העוסק במשפט משווה, מביאה השופטת ביניש פסק דין קנדי (בעניין Roy), העוסק אף הוא בהסדר טיעון, ושם המדובר במקרה שבו לא הנאשם, אלא דווקא הפרקליטות היא זו שמערערת על פסק הדין של הערכאה הראשונה – מה שבהחלט רלוונטי למקרה של שחר גרינשפן.

השופטת ביניש מצטטת בפסק דינה קטע מפסק הדין הקנדי הנ"ל ומיד בהמשך מפרשת את הדברים כך:

"על פי פסק דין Roy, צריכים להתקיים נימוקים כבדי משקל כדי להצדיק חזרה של התביעה בערעור מעמדתה בערכאה הדיונית ונימוקים כאלה מתקיימים בעיקר בשלושה מצבים: כאשר גזר הדין שהוטל היה בלתי חוקי; כאשר פרקליט התביעה הוטעה; ובמקרה שבו ההסדרים המשפטיים המקובלים נדחים בשל העדר ההלימה בין העבירה שבוצעה וחומרתה לבין העונש המוסכם. במקרים כאלה אינטרס הציבור גובר על החובה שלא להפר את ההסדר שהושג עם הנאשם. הלכה זו אומצה גם בדו"ח הועדה הקנדית שבחנה את נושא הסדרי הטיעון… מההנחיות עולה כי התביעה יכולה אמנם לשנות מעמדתה בערעור ואף לערער על גזר הדין תוך סטיה מההסדר אך זאת, רק אם מתקיימות נסיבות חריגות ביותר ובכל מקרה, שינוי גישה מעין זה צריך לעבור אישור בדרגים הגבוהים של התביעה. ניתן, איפוא, לראות שבקנדה נקבע כלל דומה באופן עקרוני לעמדה שהצגנו, לפיו התביעה אינה מנועה מלחזור בה בערכאת הערעור מהסדר טיעון שערכה בערכאה הדיונית אולם יכולתה לעשות כן היא מצומצמת ומוגבלת למקרים חריגים בהם העמדה המקורית שהציגה התביעה עומדת בסתירה חמורה לאינטרס הציבורי.".

עד כאן הציטוט מדבריה של השופטת ביניש.

עיננו הרואות: המצב השלישי לעיל מדבר על כך, שיש ואינטרס הציבור מחייב את הפרקליטות להפר הסדר טיעון שהושג עם הנאשם ואף לערער ביוזמתה על גזר הדין, וכל זאת – במקרה של "העדר ההלימה בין העבירה שבוצעה וחומרתה לבין העונש המוסכם" – כאמור בדבריה של השופטת ביניש.

אם נתבונן גם בסיפת הדברים הללו שהביאה השופטת ביניש, נבחין על נקלה בכך שהשופטת מדגישה את הדמיון העקרוני בין הדין הקנדי והדין הישראלי בהקשר להסדרי טיעון – דמיון שמאפשר, כך נראים הדברים, שגם הפרקליטות אצלנו תוכל, במקרים חריגים, לחזור בה ממה שהוסכם עליו בינה לבין הנאשם, ולערער מצידה היא על גזר הדין של הערכאה הראשונה – אם אינטרס הציבור מחייב זאת.

לסיכום:
נראה שעל פרקליט המדינה לשקול שוב בכובד ראש את האפשרות לערער על פסק הדין – תוך מתן משקל ראוי לדבריה של השופטת ביניש כפי שהובאו לעיל, ובמיוחד בשים לב לעובדה שפרקליט המדינה עצמו אומר במכתבו להוריה של שחר גרינשפן, ש"הסדר הטיעון היה שגוי ביותר".

היה ופרקליט המדינה יימנע מלעשות כן – על משפחתה של שחר גרינשפן לעתור נגדו לבג"צ.

—————————————————–