ארכיון תג: דן מרגלית

למשוך את דן מרגלית ממאורתו

"אין ממש בטענות באשר לאירועים שנטען כי התרחשו לפני יותר מ-30 שנים. אין בכוונתי להקדיש את שארית שנותיי לוויכוח חסר כל סיכוי בעת הזאת ובאווירה הרווחת"

בעשרים ושבע המילים הללו סיכם דן מרגלית את טענותיהן של שמונה נשים על שתקף אותן מינית.

אכן, דן מרגלית היה עד לפני יום יומיים אושיית תקשורת, ממובילי דעת הקהל וקובעי סדר היום במדינה.

לא עוד.

עכשיו יש להפקיע ממנו גם את יכולתו להחליט שאין בכוונתו להתווכח על המעשים, לכאורה, שחרשו פצע עמוק ורב שנים בנפשן של הנשים הללו והשפילו אותן עד עפר.

אם אכן ביצע דן מרגלית את ה"ארועים שנטען כי התרחשו" כי אז הוא הוסיף עכשיו חטא על פשע בכך שהוא מכחיש אותם וטוען כי "אין ממש בטענות"

ועל החטא שעל הפשע נוסף חטא נוסף – באשר בעצם ההכחשה דן מרגלית פוטר עצמו מהתנצלות, שאולי היתה מקהה במקצת את הכאב המייסר.

וכדי למשוך את דן מרגלית ממאורתו אל תוככי בית המשפט יש לפקוד אותו על עוולה נזיקית שביצע כלפי קרבנותיו – לא התקיפות המיניות מלפני 30 שנה החוסות לכאורה בצל ההתיישנות, אלא עוולה שביצע כלפיהן לפני יומיים שלושה בלבד.

הכוונה לעוולת עגמת נפש שביצע דן מרגלית כלפי הנשים בעצם העובדה שהכחיש את טענותיהן.

כי ההכחשה המזיקה הזו הזאת כואבת ומקוממת כשלעצמה, אבל היא גם מקפלת בתוכה אמירה בלתי נסבלת שהנשים שקרניות, ומשכך יש בה, בנוסף לעגמת נפש, גם לשון הרע.

ובהקשר זה יודגש, דן מרגלית איננו אומר באופן נגטיבי "לא עשיתי", אלא טוען במפגיע ובאופן פוזיטיבי כי "אין ממש בטענות".

המתלוננות זקוקות עכשיו לקביעה מוסמכת של בית המשפט שדן מרגלית ביצע בהן לכאורה את מה שהן טוענות, ואין לאפשר לו את הלוקסוס להתחמק מבירור משפטי מוסמך ונוקב בעניין זה.

יש בכך עניין ציבורי רב – בגלל שהמדובר בדן מרגלית.

ויכול שיהיה בכך גם תקדים למכחישים עתידיים שמסתתרים מאחורי חומות ההתיישנות, שיחשבו היטב את צעדיהם – קודם שיתפתו להכחיש ולהוסיף בכך על כאבן וסבלן של הקורבנות.

הפשע הגדול של דן מרגלית

החננה הלאומי והצדיק האולטימטיבי, שהייתי משוכנע שאפילו בבית שלו הוא מתקלח בבגד ים, התגלה כבעל רוכסן בלתי נשלט.

האיש שבכל מאמר וריאיון הקפיד לחלק את היקום לבני אור ובני חושך, התגלה כמי שהחושך הוא אזור הנוחות שלו.

האיש שהצליף במשה קצב על שחילל את כבודן של הנשים, והמליץ לו לקבל טיפול כדי להתמודד עם דחפיו המיניים –  התגלה כמי שזקוק לסירוס כימי.

ועכשיו הוא טוען, שבאווירה הציבורית הנוכחית, אין לו עניין להתווכח עם המתלוננות.

עושה רושם שהוא מוותר מהר מדיי על שמו הטוב.

ולצד כל אלה: האיש שתעודת הזהות שלו היא הוקעת המושחתים מאולמרט צפונה ודרומה, האיש הזה הפך את המושחתים ועברייני הצווארון הלבן לצדיקים גמורים לעומתו.

הכל לכאורה כמובן.

לכאורה עד יום אחרון בזכות המקלט הטחוב של ההתיישנות

 

הנוסטלגיה של דן מרגלית

לא עובר שבוע בלי שהעיתונאי דן מרגלית יזכיר בעיתונו לשופטי בית המשפט העליון את העיכוב, שנמשך חדשים ארוכים, בפירסום פסק הדין בעניין אולמרט ופרשת הולילנד.

כותב השבוע דן מרגלית:

"הסחבת ברשויות החוק הופכת לבלתי נסבלת. להערכתי, ויינשטיין יסגור לאשכנזי את התיק. בית המשפט העליון דוחה את מתן פסק הדין של אהוד אולמרט בפרשת הולילנד. לבוזגלו האגדי של אהרן ברק אין מזל כזה"

ההתרפקות הנוסטלגית הזו של מרגלית על אהרן ברק עלולה עוד להביא את הקורא למחשבה, שאהרן ברק היה כותב ומפרסם את פסק הדין בעניינו של אולמרט מיד עם סיום הדיונים בערעור.

אבל גם דן מרגלית יודע היטב, שכאשר אהרן ברק החליט פעם לעכב פסק דין הוא לא הסתפק בעיכוב של חדשים; שלוש שנים תמימות עיכב ברק תחת ידו את פרסומו של פסק הדין בעניינו של פרופ' איתמר רבינוביץ' מסיבות שונות ומשונות, ולא עזרו הטרוניות והלחצים והמאמרים – כולל של דן מרגלית עצמו.

כתב באותם ימים דן מרגלית:

"…עתה אורבת סכנה שתפקידו המרכזי של בג"ץ בעיצוב החברה הישראלית ייהפך למיתוס מסוכן, כמעט לפולחן אישיות אליטיסטי, שאין אחריו ערעור והרהור וספק. אמנם השיטה הנוהגת בארץ חתרה בתבונה להבטיח את אי תלותה של מערכת המשפט בזרועות השלטון, אך מה על הבקרה?
הנה דוגמה: לפני כשנתיים הוגש בג"ץ לאסור את יציאת פרופסור איתמר רבינוביץ' לכהונתו כשגריר בוושינגטון מפני שהודה בעבירת מס הכנסה ושילם כופר. הרכב השופטים בראשות ברק דחה את הטענה והבטיח לפרסם את הנימוקים במועד מאוחר יותר… כאשר פנה עמיתי אמנון דנקנר אל דוברת משרד המשפטים אתי אשד לברר מדוע בוששו דווקא הנימוקים בפרשת רבינוביץ', נענה שיש שאלות שאין עליהן תשובה…
מי יעז לדרוש זאת מבג"ץ? מי שחושד נושא זאת בליבו, שכן שופטי בג"ץ אינם נדרשים למסור דו"ח לאיש…" 

עד כאן הציטוט מדבריו של דן מרגלית.

מי שסבור שהדברים הללו ודומים להם הזיזו לאהרן ברק – לא מכיר את אהרן ברק. הוא עיכב את פסק הדין שנה נוספת – סה"כ 3 שנים – עד שפירסם אותו ברגע שמצא לנכון ובנסיבות שאיש כבר לא התעניין בפסק הדין הזה.

אסון האוטובוס – קוצר הדעת של דן מרגלית

דן מרגלית מתנגד להקים ועדת חקירה לעניין האוטובוס שנשרף בכרמל. לטענתו, ההחלטה לשלוח את האוטובוס היתה סבירה – באשר היא נועדה למנוע בריחה המונית של אסירים פליליים ובטחוניים על כל המשתמע מכך.

דן מרגלית מסתפק בסבירות ההחלטה כשלעצמה, ומתעלם לחלוטין מהצורך לבחון את סבירות הדרכים ליישומה של אותה החלטה בתנאי הסכנה שהיו באותו מקום.

צועקים אלינו מכל כלי התקשורת שהדרך לכלא דמון מכיוון האוניברסיטה היתה פתוחה, והסכנה על ציר האוניברסיטה היתה פחותה בהרבה מהסכנה בדרך הצרה והפתלתלה שבה נסעו הסוהרים ונלכדו באש. אבל אל תבלבלו את דן מרגלית עם עובדות ופרטים קטנים. מבחינתו של דן מרגלית, עצם סבירות ההחלטה לשלוח את האוטובוס מכשירה גם כל דרך ליישומה – תהא דרך היישום אשר תהא.

אבל דן מרגלית, עם כל קוצר הבנתו, מבין בכל זאת שיש בעייה כלשהי בנימוקי התנגדותו לחקירה, ולכן הוא מגייס לעזרתו את הנימוק האולטימטיבי – הוא הנימוק שלא מותיר לך אלא לשמוט כתפיים ולהתייאש.

קובע דן מרגלית:

"יש אסונות נוראים, שהם ביש מזל נורא. אבל מזל וגורל אינם נושאים לוועדת חקירה".

אתם הבנתם את זה? חוסר מזל, זה כל הסיפור כאן. לוליין הולך על חבל דק המתוח בין שני בניינים גבוהים ונופל. ניתן בהחלט לומר שהלוליין סבל מביש מזל. אלא שבכך לא הסתיים הסיפור: הלוליין נפל על ראשו של אדם שצעד לו לתומו למטה ברחוב. אין ספק שגם אותו אדם ברחוב סבל מביש מזל. כלומר, שגם הלוליין שנפל מלמעלה וגם האדם שצעד לו למטה סבלו מביש מזל.

אלא שדן מרגלית, בחפיפיות אופיינית, אינו מבחין בין שני הסוגים של ביש מזל: לפי דן מרגלית אין לחקור במופלא ואין להבחין בין ביש המזל של הלוליין שנפל מלמעלה לבין ביש המזל של האדם המסכן שצעד לו לתומו למטה ברחוב.  

לדידו של דן מרגלית, ההחלטה לשלוח את האוטובוס אל הסכנה היתה סבירה – יהא גודל הסכנה אשר יהא – שכן, לדידו של מרגלית, די בכך שההחלטה הלוליינית הזו לוותה בתפילה חרישית שההרפתקה באוטובוס תעבור איכשהו בלא שיפקוד אותה ביש מזל.

זאב אבן חן, אתה מבין? מזל – זה מה שהיה חסר לבת שלך.             

______________________

         

 

להעיף את מח"ט הצנחנים

מח"ט הצנחנים, אל"מ אהרן חליווה, צריך לעוף מהצבא בגלל סיבה אחת: הוא טמבל.

וכל זאת עוד קודם שנשמע – אם נשמע – את תגובת חותנו, העיתונאי דן מרגלית, ליציאה האחרונה של הקצין הזה.

כי אהרן חליווה החליט שמסלול ישיבות ההסדר אינו כלכלי ואינו משתלם לו .

יש לי חדשות בשבילך מר חליווה: כל הצבא הזה לא ממש כלכלי ולא כל כך משתלם לנו.

לצנחנים היה פעם מח"ט – רפול שמו – שיזם גיוס לצבא של נערים מאוכלוסיות חלשות. "נערי רפול" נקראים הנערים הללו.
גם גיוס הנערים האלה – גיוס שנועד למנוע הדרדרותם לעולם הפשע והמסכנות – לא היה מי יודע מה כלכלי.
 
אבל הכלכלן משום מקום, אהרן חליווה הנ"ל, החליט שהוא יו"ר מועצת המנהלים של "חטיבת הצנחנים בע"מ" ובכוונתו גם להנפיק לנו אגרות חוב ומניות של החברה המשגשגת הזו שהוא עומד בראשה.

וכראוי לחברה בורסאית משגשגת – עליו להשתחרר מנכסים מכבידים כמו מסלול ישיבות ההסדר ושאר גופים זוללי תקציבים שעלולים, אבוי, לכרסם במאזן הכספי של החברה שלו.

ככה זה כשלוקחים טר"ש ומספרים לו שהוא אל"מ.     

________________________________________