ארכיון תג: דורית ביניש

ביניש על אמון הציבור בבית המשפט

נשיאת בית המשפט העליון הפורשת, דורית ביניש, מתייחסת לאמון הציבור בבית המשפט וטוענת כי "אם נשפוט לפי מספר האנשים שפונים לביהמ"ש, אז זו לא ירידה באמון. בשעת צרה כולם באים לבית המשפט. גם כאלה שתוקפים אותו".

דבריה אלה של ביניש לוקים בטעות קלה ויש לעיין בהם מקרוב:

ראשית, באשר לטענתה שבשעת צרה כולם באים לבית המשפט – אני מכיר כמה עורכי דין, מעטים מדיי לטעמי, שנוהגים להזהיר את לקוחותיהם, ולעתים אף מצליחים לשכנעם, שלא להתקרב בשום אופן לבית המשפט – גם אם הם משוכנעים שהם צודקים בכל מאת האחוזים. וזאת מהסיבה הפשוטה שהתדיינות בבית המשפט היא עסק לא בריא – באשר היא כרוכה פעמים רבות בעלייה ברמת הסוכר, בנטייה לאולקוס, בהתקפי כעס וחרדה, בהצטברות שומנים בדם, ויש הטוענים שאפילו בסרטן לא עלינו, שלא לדבר על שיבוש ממשי של מהלך החיים בימים ובלילות.

אלא שסיבה לא מבוטלת לריבוי הבאים בשערי בית המשפט, ללא קשר למידת האמון בו, נעוצה בריבוי עורכי הדין שהציפו את המקצוע ומאיימים להטביעו. וכך, על כל עורך דין אחד שמנסה לשכנע את לקוחו שלא להתקרב לבית המשפט תמצא מאה עורכי דין שדוחקים את לקוחותיהם לזרועות השופטים – אם צריך ואם לא צריך.

ובכלל, מהיכן שואבת הנשיאה את הנתון שכולם באים לבית המשפט? האם הנשיאה לא שמעה על בד"צ? האם היא לא שמעה על בתי הדין של העולם התחתון?

סיפור אמיתי: לפני שנים נתגלע סכסוך כספי בין שני יהלומנים, חברים בבורסה, שעה שכל אחד מהם טען לבעלות על חבילת יהלומים בשווי של מיליון דולר בערך. השניים פנו לבוררות אצל בעל זרוע שהיה מוכר אז כאיש העולם התחתון (וכיום הוא כבר משייט לו אי שם במרומים). בעל הזרוע, שמן הסתם היה מודע לעינויי הדין ולהמתנה האין סופית לפסקי דין בבתי המשפט של ביניש, שמע את שני היהלומנים במשך כרבע שעה וכעבור עוד דקה וחצי נתן פסק דין. ופסק הדין קבע שכל אחד מהיהלומנים יקבל חצי מיליון דולר. פסק הדין הזה אומר כמובן, שאותו איש עולם תחתון, כשציווה לחלק הכסף חצי בחצי, ניחן בתחושה בסיסית של צדק. אלא שאחד משני היהלומנים, שכבר אחז במיליון הדולר, לא רצה להעביר לחברו את מחצית הסכום על פי פסק הדין. למחרת בבוקר מצא הסרבן את הוולוו שלו שרופה וחיש קל רץ לשלם לחברו את הכסף כפי שנצטווה. ומה כל זה אומר? שראוי להתקנא – לא רק במהירות ההליך השיפוטי בעולם התחתון, אלא גם בזריזות וביעילות של מנגנון ההוצאה לפועל שלו.

אין זאת אלא שמידת האמון בבית המשפט תלוייה, במידה רבה, בשניים אלה: מהירות במתן פסקי דין ויעילות מנגנון ההוצאה לפועל.

—————————————————

ביניש כותבת את המורשת

לו הייתי היחצ"ן של נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, הייתי מייעץ לה לעשות בדיוק את מה שהיא עשתה בנאומה אתמול: לתקוף, לתקוף, לתקוף; לא חשוב את מי – העיקר לתקוף.

כי אם היא לא תתקוף ולא תהיה במרכז העניינים בשלושת החדשים שנותרו לה – היא עלולה להתאייד מכהונתה בלי שנבחין בכך.

כלומר, אישית הייתי מעדיף שהיא תסיים את כהונתה עם איזה פסק דין פורץ דרך – עדיף בתחום עבריינות המין – שיעורר קצת מהומות בברנז'ה ובאקדמיה, אבל כנראה שבגלגול הזה זה לא יקרה.

אגב, לטעמי פסק הדין החשוב ביותר של ביניש, ואחד החשובים של בית המשפט העליון לדורותיו, ניתן על ידה דווקא בהיותה שופטת מן המניין: המדובר בפסק דין הקובע שהכאת ילדך – אפילו פלאסק קטן בטוסיק – היא עבירה פלילית. על פסק הדין הזה, העשוי לתלפיות, יש להודות לה ולהתרגש.

אבל כנראה שפסק דין ברמה הזו לא צפוי לנו בחדשים הספורים שנותרו לה, ולכן מתעוררת שאלה קשה – איזו מורשת הנשיאה משאירה לנו.

מורשת בדמות התנגשות תקופתית עם הפוליטיקאים מצלצלת לא רע – בוודאי כשהפוליטיקאים מצידם עושים את השטויות שלהם.

העיקר לא להעלם אל האופק במין שקט מפוייס כזה.

——————————————————

שביתת הרופאים – בג"צ בונה לנו גשרים

כל טרוניה על כך שהתערבותו של בג"צ בשביתת הרופאים היא מעשה חריג ולא מקובל – כל טרוניה שכזו היא בבחינת התפרצות לדלת פתוחה. שכן, בג"צ עצמו בפתח החלטתו אומר זאת בפה מלא.

וכך פותח בג"צ, בהרכב בראשות הנשיאה דורית ביניש, את דבריו: "העתירה שבאה לפנינו היא יוצאת דופן וחריגה מבין העתירות שבית משפט זה נזקק להם".

ואם יש מי שתוהה מהיכן הסמכות החוקית של בג"צ להתערב בסכסוך, בא בג"צ ויוצר לעצמו מקור סמכות מעניין: הסכמת הצדדים.

הנה מה שאומר בג"צ בעניין זה: "לא נעלם מעינינו הקושי הנובע מכך שהסכסוך מצוי בסמכותו של בית הדין לעבודה, ועם זאת, לאחר קבלת עמדת הצדדים שהביעו נכונות להתייצב לדיון בעתירה…".
עיננו הרואות: אין חובה להתייצב לדיון בבג"צ – אם אתה לא רוצה.

ועוד שאלה מעניינת: מהו ההליך הזה המתנהל בבג"צ בין הרופאים לבין המדינה? מהי מטרתו של ההליך הזה? האם המדובר בהליך שיפוטי? האם בסופו של ההליך יינתן פסק דין או החלטה מחייבת כלשהיא?

אומר בג"צ: "סברנו כי נוכח המשבר המתמשך…איננו פטורים מלהעמיד לרשות הצדדים גם את המסגרת של ההליכים בבית משפט זה ולנסות להניע מחדש את גלגלי המשא ומתן".

ובכן, לא הליך שיפוטי שבסופו יינתן פסק דין, אלא ייצור אחר כלשהו המתנהל על פי "המסגרת של ההליכים בבית משפט זה" ומטרתו "לנסות ולהניע מחדש את גלגלי המשא ומתן".

הנה כי כן, בג"צ נטל כאן לעצמו תפקיד של מגשר.

שאלה היא אם בג"צ לא הלך כאן גשר אחד רחוק מדיי.

—————————————————–

האם ביניש מגבה את דנציגר?

בשולי חקירתו של השופט העליון יורם דנציגר בעניין קשריו עם ראש עיריית בת-ים שלומי לחיאני, התבשרנו כי אדם בשם דוד מיר הגיש למשטרה תלונה נגד דנציגר בשל כך שהשופט דן בעניינו של אותו מיר בהיותו בניגוד עניינים.

לטענת דוד מיר, ניגוד העניינים של השופט דנציגר נעוץ בכך, שכשופט הוא דן בהליך משפטי שבין מיר לבין מינהל מקרקעי ישראל, וזאת שעה שבבית המשפט העליון תלוי ועומד הליך משפטי מקביל בין השופט דנציגר, כאדם פרטי, לבין אותו מינהל מקרקעי ישראל.

התלונה של דוד מיר למשטרה כנגד השופט דנציגר קצת תמוהה, שכן דנציגר אוחז בידיו תעודת כשרות חתומה על ידי האינסטנציה השיפוטית הגבוהה ביותר, הלא היא נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש.

קובעת הנשיאה בהחלטה שניתנה על ידה בתחילת החודש:

"על-פי הנטען בבקשה (שהוגשה ע"י דוד מיר – י.ד.), השופט דנציגר הינו צד להליך אזרחי המתנהל נגד מינהל מקרקעי ישראל, ומכאן שהיה עליו לפסול עצמו מלישב בדין. בחנתי טענה זו ומצאתיה חסרת כל יסוד ומוטב לו העותרת היתה נמנעת מהגשתה. בין ההליך נשוא הבקשה שלפני ובין העניין שהשופט דנציגר הוא צד לו אין כל זיקה; לא כל שכן זיקה מן הסוג המקים חשש ממשי למשוא פנים. יש לזכור כי רק חשש כאמור הינו עילה לפסילת שופט. עצם העובדה שהשופט דנציגר הוא צד להליך תלוי ועומד נגד מינהל מקרקעי ישראל בעניין אחר ושונה, אין משמעה פסלות אוטומטית של השופט לישב בתיקים בהם מעורב המינהל. לפיכך, דין הטענה להידחות מכל וכל". 

הנה כי כן, השופטת ביניש קובעת ש"אין כל זיקה" בין ההליך של דנציגר וההליך של מיר, וכן שהליך שבו מעורב השופט דנציגר הוא "עניין אחר ושונה" מזה של דוד מיר.

אבל, כפי שאנו רואים, השופטת ביניש משום מה אינה מפרטת ואינה עורכת השוואה כל שהיא בין שני ההליכים כדי לבסס את קביעתה שאמנם אין כל זיקה ביניהם ושהמדובר אכן בעניינים שונים.

מהם איפוא אותם הליכים, שלקביעת הנשיאה אין כל זיקה ביניהם והם שונים זה מזה?

ובכן מתברר, שדוד מיר תובע מהמינהל פיצויים כספיים בשל הפקעת קרקע, והשופט דנציגר תובע מהמינהל פיצויים כספיים בשל הפשרת קרקע.

כלומר, הן השופט דנציגר והן דוד מיר תובעים מאותו המינהל עצמו פיצויים כספיים – זה בשל הפשרה וזה בשל הפקעה.

השאלה הקובעת לענייננו היא אם לפסק דינו של השופט דנציגר בעניינו של מיר עשויות להיות השלכות רוחב הנוגעות גם לעניינו הפרטי של דנציגר עצמו בסכסוכו המשפטי עם המינהל. היה ואכן קיימות השלכות רוחב שכאלה – ברור שהשופט מצוי בניגוד עניינים המונע ממנו לשבת בדין בעניינו של מיר.

יודגש: פסק הדין של הנשיאה ביניש מתייחס לבעל דין ציבורי בדמות מינהל מקרקעי ישראל. אילו היה מדובר בבעל דין שהוא אדם או גוף פרטי – סביר שהתוצאה היתה שונה. כך למשל, אם נניח לרגע שהן דוד מיר והן השופט דנציגר היו מסוכסכים, כל אחד בנפרד, עם קבלן בניין כלשהו – הדעת נותנת שהשופט דנציגר היה מחוייב במקרה שכזה לפסול עצמו מלדון בתיק שבו קבלן הבניין מסוכסך משפטית גם עם השופט עצמו – גם אם המדובר היה בסכסוך נפרד ובעל אופי שונה.

כך או כך, גם אילו היה ממש בטענותיו של דוד מיר – סיכוייו אצל הנשיאה היו אפסיים.

כי זאת לדעת: בידי בית המשפט העליון מלוא הסל כלים משפטיים ועזרים טקטיים, שיאפשרו לו לבטל באיבחה טענות לניגוד עניינים של שופטים, ולטאטא החוצה בעלי דין המעלים טענות שיש בהן להטיל דופי בשופט.

—————————————————

הבלוף של הסניוריטי

המצדדים בבחירת נשיא בית המשפט העליון על פי עיקרון הסניוריטי – כלומר, על פי הוותק – טוענים שהדבר מונע לובינג ותחרות אישית בין השופטים – באשר הוותק של כל שופט בבית המשפט העליון הוא נתון קשיח שאינו נתון למניפולציות.

אלא שיש בטענה הזו משום זריית חול בעיניים.

שכן, ניתן למעשה לתמרן את הוותק של שופט בכך שמחליטים מתי למנות אותו לכהונה בבית המשפט העליון.

זכור היטב המקרה שבו מועמדותה דורית ביניש לכהונת שופטת בבית המשפט העליון ירדה בזמנה מעל הפרק בהצבעה בוועדה לבחירת שופטים, וזאת עקב התנגדות שופטי בית המשפט העליון החברים בוועדה ובראשם הנשיא דאז מאיר שמגר. סיבת ההתנגדות של שמגר וחבריו השופטים לבחירתה של ביניש לבית המשפט העליון לא נודעה עד היום: האם הם התנגדו במועד המסויים ההוא וזאת מתוך רצונם למנוע מצב שעל פי עיקרון הסניוריטי היא תהיה בבוא היום הנשיאה, או שהתנגדותם היתה גורפת ונבעה מכך שהם לא רצו את ביניש בעליון לא אז ולא בכלל (כך או כך, מיד עם סיום כהונתו של שמגר נבחרו לוועדה שופטים חדשים ובראשם הנשיא החדש אהרן ברק שדאג מיד להעביר בוועדה את מינוייה של ביניש – תוך ידיעה, ומן הסתם תוך כוונה, שעל פי עיקרון הסניוריטי ברק ממנה בכך את יורשתו כנשיאת בית המשפט העליון בבוא היום).

המקרה של ביניש ממחיש עד כמה ניתן למעשה לקבוע מראש ולתמרן את בחירת נשיא בית המשפט העליון, וזאת בשלב מוקדם כשבוחרים אותו לשופט מן השורה, וזאת – תוך עריכת "המתמטיקה הנכונה" ופזילה קדימה אל הוותק של השופט כפי שיהיה בבוא היום.

וכך נוצר בעצם מצב אבסורדי ולפיו ביום שבו בוחרים אדם לכהונת שופט מן השורה כבר יודעים בוודאות, שעל פי עיקרון הסניוריטי הוא יהיה הנשיא של בית המשפט העליון, וכל זאת – קודם שהוא התיישב על כורסת השופט ולפני שהוא כתב פסק דין אחד.

דומה הדבר למצב שבו ביום שבו חייל מתגייס לצבא הוא כבר יודע בוודאות שהוא יהיה הרמטכ"ל.

ובכלל, לשיטת הסניוריטי אין כמעט צידוק ענייני. עצם הוותק של שופט בתפקידו השיפוטי עדיין אינו מכשיר אותו להיות הנשיא.

וכמו שנהוג לומר בתרגום חפשי משפה אחרת: העובדה שאדם ותיק יותר בעבודתו מעידה עליו פעמים רבות שבסך הכל הוא רק אכל יותר תפוחי אדמה.

———————————————————-

משפט קצב – למה ביניש פוסלת עצמה?

"זהו יום עצוב, אבל ממחיש את ערך השיוויון בפני החוק", אמרה נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, מיד עם היוודע פסק הדין המרשיע במשפטו של קצב.

בנסיבות אלה, מה שביניש אמרה כאן למעשה הוא, שלא עצם קיום משפטו של קצב הוא זה הממחיש את ערך השיוויון בפני החוק, אלא ההרשעה המוחצת שלו.

וכשזו משמעות דבריה של נשיאת בית המשפט העליון, הייתכן שהיא תשב בהרכב השופטים – מכל שכן בראש ההרכב – שידון בערעורו של קצב?

הרי ברור הוא, שמרגע שמוגש ערעור – משתנה, כביכול, מעמדו של פסק הדין של הערכאה הראשונה, ומבחינות רבות הוא הופך מפסק דין ל"הצעה לפסק דין".

במילים אחרות, כאשר מוגש ערעור, אמורה לקנן בלב המערער תקווה ששופטי הערעור ידונו בעניינו בלב פתוח – תוך נכונות עקרונית לקבל את ערעורו ולהפוך את תוצאות פסק הדין של הערכאה הראשונה.

אבל כשהנשיאה אומרת, למעשה, שההרשעה של קצב ממחישה את ערך השיוויון, היא בעצם כובלת בכך את עצמה, ציבורית ומראש, לתוצאה מסויימת של פסק הדין בערעור.

שהרי, אם פסק דין שמרשיע את נשיא המדינה ממחיש את ערך השיוויון בפני החוק, כי אז פסק דין בערעור שמבטל את ההרשעה הנ"ל – עלול לבטל עימה גם את ההמחשה של ערך השיוויון, וזו תוצאה בלתי רצוייה, הלא כן?

זאת ועוד: גם אם נניח שהנשיאה ממילא לא תשב בהרכב הערעור (כיוון שהיא ישבה בהרכב בבג"צ שדן בתקפות עיסקת הטיעון עם קצב) – גם אז, האם תקין הדבר שהנשיאה, בהתבטאות הנ"ל, למעשה תסגיר לציבור ולשאר חבריה השופטים את עמדתה באשר למהות פסק הדין העתיד להינתן על ידי בית המשפט העליון? ברור שלא. 

טוב, איפוא, היתה עושה נשיאת בית המשפט העליון אילו התנזרה מכל התבטאות בקשר לפסק דין של ערכאה תחתונה שאמור להגיע אל בית המשפט העליון.

————————————————

 

השלכת הנעל על ביניש אינה מעשה מגונה

שלוש שנות מאסר – לא יום פחות – הטיל השופט שמעון פיינברג על פנחס (פיני) כהן שהשליך נעל על נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש.

עונש לא קל. וגם לא מי יודע מה מידתי.

מזלו הרע של כהן הוא, שהשלכת נעל על נשיאת בית המשפט העליון אינה נחשבת למעשה מגונה.

כי על מעשה מגונה מקבלים אצל השופט שמעון פיינברג – אותו שופט עצמו – עונש פעוט, ממש זניח, תוך התחשבות מופלגת בנסיבותיו המקלות של העבריין.

כך למשל, נדון אצל השופט פיינברג נאשם אחד על ביצוע מעשה מגונה בילד בן אחת עשרה. הילד, שהיה בדרכו לחוג מוזיקה, שוכנע ע"י הנאשם להכנס לרכבו לאחר שהציע להסיע את הילד למחוז חפצו. תוך כדי נסיעה, נגע הנאשם בעורפו של הילד ועיסה את ברכיו. בנוסף, ביקש הנאשם מהילד שיגע בעורפו, ברגליו ובחזה שלו מתחת לחולצה, והילד נענה לבקשותיו. בשלב מסוים, עצר הנאשם את רכבו, פתח את רוכסן מכנסיו והוציא את איבר מינו. הנאשם הציע לילד לגעת באיבר מינו, אולם הילד סירב.

ואיזה עונש הטיל השופט המתחשב שמעון פיינברג על אותו עבריין מין? השופט שקל להטיל עליו עבודות שירות, אבל לאחר שנמלך בדעתו קבע כך: "אמנם עבודות שירות הן מסגרת נוקשה יותר, תחת פיקוח השב"ס, ויש לעונש זה סטיגמה של עונש מאסר, (אבל) שירות לתועלת הציבור הוא עונש חינוכי יותר, תחת פיקוח שירות המבחן".
סופו של דבר שהשופט פיינברג הטיל על עבריין המין מאתיים שעות של שירות לתועלת הציבור – בלי שב"ס ובלי סטיגמה.

והיה מקרה של עוד עבריין מין בר מזל שזכה אף הוא לעמוד לדין אצל השופט פיינברג. באותו מקרה המדובר היה בסדרה של תקיפות מיניות שביצע עבריין המין בשש ילדות בנות תשע עד שלוש עשרה. אותו עבריין מין נהג להיצמד ולהתחכך בגופן של הילדות, ופעם אחת אף הגיע תוך כדי כך לפורקן מיני.

לא זו אף זו: עבריין המין הנ"ל גם הודה שתקף ילדות בלפחות 30 (שלושים!) מקרים שונים.

ומה הטיל השופט הרחמן והמתחשב שמעון פיינברג על אותו עבריין מין? חצי שנת מאסר.

כלומר, על כל מעשה של תקיפה שביצע עבריין המין בילדה מסכנה אחת הטיל עליו השופט פיינברג משהו כמו רבע שעה מאסר.

ובכן, מה אומרות פרופורציות הענישה הללו של השופט פיינברג? הן אומרות, שגם הצדק בכבודו ובעצמו עלול לחטוף מדי פעם נעל בראש.

———————————————————–