ארכיון תג: בעילה אסורה בהסכמה

למה גדעון סער לא מתלונן במשטרה

לאור טענת מקורביו של שר החינוך גדעון סער ולאור טענת העובדת בלשכתו, שהמכתב שנשלח כביכול על ידה והמאשים אותו בקיום קשרים רומנטיים עמה ועם נוספות – הוא מכתב מזוייף ותוכנו שקר וכזב, מתעוררת כמובן השאלה למה גדעון סער או העובדת אינם מתלוננים במשטרה.

מקורביו של סער טוענים שהוא נמנע מלהתלונן במשטרה, וזאת כדי לא לשחק לידיו של שולח המכתב, שמעוניין לנפח הסיפור בתקשורת ככל שרק ניתן.

ומכל מקום, גדעון סער – אדם לחלוטין לא טיפש – מבין היטב שאם המשטרה תחקור בדבר ותנסה להתחקות אחר שולח המכתב, יהיה עליה לחפש אחר חשודים שיש להם מניע לשלוח מכתב שכזה.

ולמי יש מניע שכזה?

הרושם הברור הוא, שאדם בעל מניע חזק – מניע שכנראה מתודלק גם על ידי רגשי נקם – הוא גרושתו של גדעון סער.

שהרי גרושתו של סער, לבד מהסבל שמן הסתם נגרם לה מעצם הגירושין, נאלצת גם לצפות, יחד עם כולנו, בגילויי רומן האהבים המתוקשר שמלבלב ופורח בין סער לבין גאולה אבן.

ולנוכח התמונה הזו, לא מן הנמנע שגרושתו של סער חשה כנראה גם השפלה שמן הסתם נגרמת לה עקב הרומן המתוקשר והפומבי הזה.

שלא לדבר על הסבל האפשרי שכנראה נגרם גם לילדיו עקב כך.

יודגש: אין בדברים הללו לטעון שגרושתו של גדעון סער שלחה את המכתב.

אבל, במבט מן הצד, לא ניתן להתכחש לקיומו האפשרי של מניע מצד גרושתו של סער לעשות כן.

ואם אכן קיים מניע שכזה – אין זה מן הנמנע שאם המשטרה תפתח בחקירה, היא תאלץ לזמן לחקירה, בין היתר, גם את גרושתו של סער כדי לשמוע מה בפיה.

וגדעון סער, כך סביר להניח, לא היה רוצה שחקירה מעין זו תתגלגל לעבר גרושתו – אם ילדיו.

משפט קצב – האם יתרחש מהפך?

כל מי שיתבונן בכפות רגליו של קצב, ימצאן נקובות ככברה;

כי האיש לא הפסיק לירות לעצמו ברגל – על בסיס יומיומי כמעט.

וכך, הפוליטיקאי הממולח הזה קומם עליו את כל התקשורת כולה ולא השכיל להבין שהתקשורת בכוחה להשתלט על השטחים האפורים בתודעת השופטים, ולהפוך את השטחים הללו לשחורים משחור.

כי הפוליטיקאי הממולח הזה לא הבין שהתקשורת לא תאפשר לשופטים להתלבט.

כי הפוליטיקאי הממולח הזה לא השכיל להבין שהציבור הרחב והתקשורת אינם ערוכים להבין את משמעותו של הספק הסביר.

כי בתקשורת הכל שחור לבן (ובעיקר אדום).

אבל הוא לא הסתפק בהשנאת עצמו על הציבור והתקשורת; הוא גם שיקר בבית המשפט (משהכחיש יחסי מין מכל סוג שהוא).

ובכן, למה ציפית, מר קצב, משהפכת מצורע בתקשורת ושקרן בבית המשפט?  הייתכן שלא ידעת שמצורע אינו יכול להנות מפירותיו של הספק הסביר?

כי זהו כוחו האדיר של בית המשפט: לרקוח את השיקוי הפלאי הזה הקרוי ספק סביר ולהחיות את המתים.

לא נתייגע כאן באיפיונו הכולל של המושג ספק סביר, ורק זאת נאמר: אם נמצאות בתיק עובדות שבכוחן להצביע על אפשרות שיש לה אחיזה הגיונית במציאות, שהיחסים בין קצב לבין א' ממשרד התיירות היו בהסכמה, כי אז יש בכך להקים ספק סביר שהיה אונס.

אומר בהקשר זה בית המשפט העליון:

"בביטוי 'סביר' טמונים הסינון והמיון בין עניינים שיש להם אחיזה הגיונית במציאות, לבין דברים שהם ספקולציות נעדרות תשתית"

הנה כי כן, אין צורך שהעובדות בתיק יצביעו באופן נחרץ וחד משמעי על כך שהיו יחסים בהסכמה. די בכך שבכוחן של העובדות הללו להצביע על אפשרות שיש לה אחיזה הגיונית במציאות שהיו יחסים בהסכמה כדי להקים את הספק הסביר שהתרחש אונס.

אכן, בית המשפט המחוזי נתן אמון מלא בעדותה של א' ממשרד התיירות, אבל האם האמון המלא בעדות הזו הוא חזות הכל? אומר בהקשר זה בית המשפט העליון:

"גם כאשר גרסה מרשיעה נמצאת אמינה בעיני בית המשפט, אין הוא רשאי להתעלם מתמיהות העולות ביחס לגרסה זו. עליו לנתח תמיהות אלה, ולבחון האם הן מגיעות כדי יצירת ספק סביר; עליו לשלב התרשמות מן העדים באמצעות החושים עם ניתוח אנליטי אובייקטיבי של הראיות, הן לצורך הערכת הראיות המפלילות והן לצורך הערכת התמיהות מבחינת הגעתן כדי "ספק סביר" לענין הפללת הנאשם"

עינינו הרואות, הגירסה המרשיעה והאמינה של א' ממשרד התיירות אינה חזות הכל. על בית המשפט לבחון ולשאול עצמו אם לצד גירסתה האמינה של א' קיימים סימני שאלה שיש לרדת לחקרם.

ובכן, האם, לצד גירסתה האמינה של א', קיימים בתיק סימני שאלה או עובדות שבכוחן להצביע על אפשרות – אפילו אינה חד משמעית, אבל שיש לה אחיזה הגיונית במציאות – שהיו יחסים בהסכמה?

ובמילים אחרות, מהם סיכויי הערעור של קצב בבית המשפט העליון? האם השופטים ייצאו מגדרם – כפי שהם יודעים לעשות – וירקחו עבורו ביד אמן את אותו ספק סביר?

כפי שהדברים נראים עתה – הסיכויים אפסיים.

—————————————————

קצב מאתגר את העליון

תוצאות ערעורו של הנשיא לשעבר משה קצב בבית המשפט העליון מעוררות כמובן סקרנות רבה.

השאלה העיקרית, מטבע הדברים, היא אם בתום הערעור פלוס כמה ימי התארגנות קצב הולך לבית הסוהר – בין לתקופה המקורית של שבע שנים שנקבעה במחוזי, בין לתקופה קצרה יותר – אם העליון יפחית משהו מעונשו (בהקשר זה, אין להוציא מכלל אפשרות שגם אם הרשעת קצב תישאר בעינה ויהיה עליו ללכת לכלא, הוא ינצל את האפשרות לדחות שוב את הקץ בכך שיגיש בקשה לדיון נוסף ובצמוד לה בקשה לדחות את מאסרו עד לאחר הדיון הנוסף).

כך או כך, קצב מעורר בערעורו שאלה לא פשוטה, אלא שלא בטוח שיש לבית המשפט העליון "חשק אינטלקטואלי" להתמודד איתה – בין בערעור המתברר עכשיו ובין בדיון נוסף.

השאלה בתמצית היא אם בית המשפט חייב לבחון שמא קיימת סיטואציה שהנאשם לא טוען שהתקיימה. ולא רק שהוא לא טוען שהתקיימה, אלא שהוא אף מכחיש אותה מלוא פיו, וכל זאת כאשר יש בתיק ראיות כאלה ואחרות שיכולות, למרות הכחשת הנאשם, להצביע על כך שהסיטואציה בכל זאת התקיימה.

ולענייננו, השאלה היא אם בית המשפט חייב לדון באפשרות שקצב קיים יחסים בהסכמה עם א' ממשרד התיירות – למרות שקצב מכחיש אפשרות זאת מכל וכל.

בית המשפט המחוזי, בשורה התחתונה, החליט למעשה שאם קצב מכחיש יחסים בהסכמה – זבש"ו.

השופטת עדנה ארבל, שיושבת בהרכב הערעור, עוררה ביום הדיונים הראשון תחושה שאין לה חשק להפליג לים הזה ולדון באפשרות של יחסים בהסכמה – למרות שקצב מכחיש כאמור יחסים כאלה: השופטת ארבל דירבנה את עורכי הדין של קצב להתמודד אחת לאחת עם הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי – מה שמעורר תחושה שארבל רוצה להישאר במסגרת הדיון של פסק הדין של המחוזי ולבחון רק את התוצרים של בית המשפט המחוזי.

אם בית המשפט העליון אכן יאמץ קו מינימליסטי שכזה יהיה עליו להתעלם משאלה אחת כבדה שתישאר תלוייה בחלל בית המשפט. והשאלה היא למה קצב מתמיד להכחיש יחסים בהסכמה – למרות שהודאה ביחסים כאלה, הגם שגם הם מהווים עבירה פלילית (בשל יחסי מרות), בכוחה לחלץ את קצב מהרשעה כיוון שאז יהיה מדובר בעבירה קלה יותר שהתיישנה.

אכן, בית המשפט קובע בתקדימיו שנאשם אינו יכול לדלג בין קווי הגנה לפי נוחיותו ועל פי ההתפתחויות במרוצת משפטו – מה גם שבעניינו של קצב הוא עצמו מתמיד בקו הגנה אחד (הכחשה טוטאלית), ורק פרקליטיו הם אלה שמאמצים עבורו קו הגנה אחר (יחסים בהסכמה).

הרושם כרגע הוא, שבתום הערעור והדיון הנוסף (אם יהיה) קצב יילך לבית הסוהר, והחשק האינטלקטואלי של בית המשפט העליון ייאלץ להמתין להזדמנות אחרת.

—————————————————

קצב הגיש את ראשו לשופטים

משה קצב הכחיש בתוקף, לכל אורך החקירות והמשפט, כל קשר מיני, מכל סוג שהוא, עם מי מהמתלוננות נגדו.

מקריאת פסק הדין (המקוצר) ניכר בעליל, שקו ההגנה הזה של קצב היה רעוע ביותר ועמד לו לרועץ ולמעשה חיסל אותו.

הרושם הברור מקריאת פסק הדין הוא, שפרקליטיו של קצב התקשו מאד להתנהל עם קו ההגנה החד משמעי הזה – באשר המדובר בקו הגנה פריך שכל חבטה קלה בו עלולה מיד לפוררו. 

אילו בידי פרקליטיו של קצב היה הדבר, אין כמעט ספק שהם בהחלט היו מעדיפים שהוא יודה ביחסי מין בהסכמה – דבר שהיה מסייע בידיהם לייצב קו הגנה יעיל יותר.

שכן, ההכחשה הטוטאלית של קצב חייבה אותו להציב ולהציג בפני השופטים מערכת עובדתית ונסיבתית שונה ואף סותרת, לכל אורך החזית, את העובדות שהציבה התביעה (כגון טענות אליבי למיניהן ועובדות רבות נוספות). חולשתה המובהקת של מערכת העובדות והנסיבות שהציג קצב בפני השופטים, היא בכך, שאם המדובר במערכת של עובדות שיקריות – או אז ניתן בקלות יחסית (כמו למשל באמצעות פלטי שיחות טלפון) למצוא פירכות במערכת העובדות הזו, וכך לפורר את קו ההגנה ולהשאיר את קצב בלא הגנה כלשהי.

לעומת זאת, אילו היה קצב נוקט קו ההגנה שבמסגרתו היה מודה בקיום יחסי מין עם המתלוננות – אך טוען שאלה היו יחסים בהסכמה, כי אז הוא היה פטור מהצגת מערכת עובדות אחרת מזו שהציגה התביעה.

במילים אחרות, אילו הודה ביחסי מין בהסכמה היה יכול קצב "לזרום" עם העובדות של התביעה – מבלי להיזקק לטענות אליבי או להכחשות שהופרכו באמצעות פלטי שיחות טלפון – וכך לצמצם את המחלוקת לשאלה אחת: מה טיבם של יחסי המין שהוא קיים עם המתלוננות – אונס או הסכמה?

צמצום המחלוקת אך לשאלת טיבם של יחסי המין היה מחייב את השופטים "להזיע" כהוגן, אבל יותר מכך: אילו היה קצב מודה ביחסי מין בהסכמה –  לא מן הנמנע שהפרקליטות היתה בכלל מוותרת מראש על הגשת כתב אישום בנקודה זו. שכן הפרקליטות, כידוע, ממילא היססה מאד אם להאשים את קצב באונס – כך שהודאתו ביחסי מין בהסכמה היתה אך מגבירה, מטבע הדברים, את הססנותה של הפרקליטות בנקודה זו.

ואגב, היתרון הברור של הודאה ביחסי מין בהסכמה היה בכך, שעבירה זו (בעילה אסורה בהסכמה) היתה חוסה תחת כנפי ההתיישנות – על כל המשתמע מכך.

אלא שקצב, כאמור, לא זז מעמדת ההכחשה הגורפת שלו כמלוא נימה, ונשאלת השאלה מדוע.

אחת האפשרויות העולה על הדעת היא שקצב, בחקירותיו במשטרה – עוד בימיו כנשיא המדינה ומרום מעמדו זה – הכחיש באופן גורף כל קשר מיני עם מי מהמתלוננות, ובהמשך התקשה לסגת מההכחשה הזו ולהודות ביחסי מין בהסכמה – פן יצטייר בעיני חוקריו ובעיני הציבור כשקרן הפכפך וכו' וכו'.

אפשרות אחרת היא, שקצב העדיף להיצמד להכחשה הגורפת ויהי מה, וזאת כדי לשמר הן את מעמדו הנשיאותי והן את מעמדו בעיני בני משפחתו – כולל כמובן בעיני אשתו. שהרי איש לא יכחיש, שאין זה דבר פשוט לאדם במעמדו של קצב להודות בפה מלא בפני אשתו, ילדיו, נכדיו ושאר בני המשפחה, שהוא קיים יחסי מין מחוץ לנישואין.

כך או כך, הדעת נותנת שקצב נקלע כאן למעין מילכוד, ואילו היה מדובר בנאשם "רגיל" – סביר בהחלט להניח שפרקליטיו היו מצליחים לשכנע אותו לסגת מקו ההגנה הפריך של הכחשה טוטאלית לקו הגנה של יחסי מין בהסכמה.

שופטיו של קצב בהחלט מודעים למילכוד האפשרי הזה שבו הוא היה נתון.

וכך, תוך שהם מתייחסים לאפשרות שהיו יחסי מין בהסכמה, מציינים השופטים כי:

"הטענה, הנשמעת לעיתים, לפיה נוכח מעמדו והמגזר לו הוא משתייך, לא יכול היה נאשם פלוני להודות בפומבי ביחסי מין מחוץ לנישואין, אפילו לא הועלתה ע"י הנאשם (קצב) על דל שפתיו".

זו קביעה קצת מוזרה של השופטים, ויש בה משום ניסיון לאחוז במקל בשני קצותיו. שכן, ממה נפשך? הרי השופטים בפירוש מודעים כאן לטענה שנאשם, נוכח מעמדו, לא יכול להודות בפומבי ביחסי מין מחוץ לנישואין. כיצד, אם כן, הם ציפו מקצב שיטען זאת? האם השופטים ציפו לכך שקצב יטען זאת באופן ערטילאי, בשם "נאשם פלוני" כביכול?  הרי ברור כשמש, שכל טענה מצד קצב שישנם נאשמים שאינם יכולים להודות ביחסי מין מחוץ לנישואין – היתה בה, מניה וביה, הודאה בכך שהוא מתכוון אל עצמו.

ובאחת – הקביעה הנ"ל של השופטים לא ממש מחזיקה מים.

אלא שהקביעה הזו של השופטים, מוזרה ככל שתהיה, טובעת ונעלמת בתוך ים של עובדות ונסיבות שחבטו ללא רחם בקצב נטול קו ההגנה, וכך גם צמצמו באופן ממשי את סיכוייו בערעור.

———————————————————