Tag Archives: בית המשפט העליון

מבחנו של השופט ג'ורג' קרא

השופט המחוזי ג'ורג' קרא נבחר לאחרונה לכהונת שופט בבית המשפט העליון, ובתפקידו זה הוא יתפוס את "הכיסא הערבי" במקומו של השופט סלים ג'ובראן שעומד לפרוש בקרוב.

יש להניח ששופט ערבי נאלץ לא פעם לעמוד במבחן אישי לא פשוט כאשר עליו לדון ולהכריע בעניינים הנוגעים כך או אחרת לסכסוך הישראלי פלסטינאי.

כזה הוא המקרה (עמ"מ  1623/16) שהתגלגל אל שולחנו של השופט ג'ובראן, שבו מסופר על תושב עזה שהגיע משטח הרצועה למעבר ארז, כשבידיו היתר כניסה כדין לשם טיפול רפואי בבית חולים בישראל. האיש נעצר ע"י כוחות הביטחון ונחקר בחשד לחברות בהתאגדות בלתי חוקית, מגע עם סוכן חוץ וקשירת קשר לפשע במטרה לפגוע בביטחון המדינה.

בית המשפט המחוזי בבאר שבע אישר את צו הכליאה שהוצא כנגד העצור, וזאת נוכח היותו פעיל בכיר של ארגון הג'יהאד האיסלאמי.
השופט ג'ובראן נדרש לבחון את תקפותו של צו הכליאה האמור.

להלן ציטוטים מפסק הדין של השופט ג'ובראן בעניינו של פעיל הג'יהאד, והדברים ידברו בעד עצמם:

 "לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר החסוי, הגעתי לכלל מסקנה כי צו הכליאה הוצא כדין וכי דין הערעור להידחות…

…עיינתי בקפידה בחומר החסוי, ומצאתי כי במקרה שלפניי קיימות ראיות טובות להתקיימות תנאי סעיף 3(ב)(1) לחוק (הכוונה לחוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים) כך, בחומר החסוי יש כדי לבסס מסקנה סבירה כי המערער עצמו – ולא בן משפחה כלשהו – הוא לוחם בלתי חוקי בדרג ארגוני בארגון, ומשכך הוא "נמנה עם כוח המבצע פעולות איבה נגד מדינת ישראל"…

…החומר הסודי שהוצג לעיוני אכן מבסס את מסוכנותו של המערער באופן אינדיבידואלי, במובן זה שעולה ממנו כי שחרורו בשלב הנוכחי עלול לסכן את ביטחון המדינה…"

עד כאן ציטוטים מפסק הדין של השופט ג'ובראן בעניינו של פעיל הג'יהאד האיסלאמי.

ונשאלת השאלה: הרי איש איננו מצפה מהשופט ג'ובראן שישיר את ההמנון.

ובכן, למה לחייבו לשאת במעמסה הכבדה הכרוכה בכתיבת פסק הדין לעיל?

ביניש על אמון הציבור בבית המשפט

נשיאת בית המשפט העליון הפורשת, דורית ביניש, מתייחסת לאמון הציבור בבית המשפט וטוענת כי "אם נשפוט לפי מספר האנשים שפונים לביהמ"ש, אז זו לא ירידה באמון. בשעת צרה כולם באים לבית המשפט. גם כאלה שתוקפים אותו".

דבריה אלה של ביניש לוקים בטעות קלה ויש לעיין בהם מקרוב:

ראשית, באשר לטענתה שבשעת צרה כולם באים לבית המשפט – אני מכיר כמה עורכי דין, מעטים מדיי לטעמי, שנוהגים להזהיר את לקוחותיהם, ולעתים אף מצליחים לשכנעם, שלא להתקרב בשום אופן לבית המשפט – גם אם הם משוכנעים שהם צודקים בכל מאת האחוזים. וזאת מהסיבה הפשוטה שהתדיינות בבית המשפט היא עסק לא בריא – באשר היא כרוכה פעמים רבות בעלייה ברמת הסוכר, בנטייה לאולקוס, בהתקפי כעס וחרדה, בהצטברות שומנים בדם, ויש הטוענים שאפילו בסרטן לא עלינו, שלא לדבר על שיבוש ממשי של מהלך החיים בימים ובלילות.

אלא שסיבה לא מבוטלת לריבוי הבאים בשערי בית המשפט, ללא קשר למידת האמון בו, נעוצה בריבוי עורכי הדין שהציפו את המקצוע ומאיימים להטביעו. וכך, על כל עורך דין אחד שמנסה לשכנע את לקוחו שלא להתקרב לבית המשפט תמצא מאה עורכי דין שדוחקים את לקוחותיהם לזרועות השופטים – אם צריך ואם לא צריך.

ובכלל, מהיכן שואבת הנשיאה את הנתון שכולם באים לבית המשפט? האם הנשיאה לא שמעה על בד"צ? האם היא לא שמעה על בתי הדין של העולם התחתון?

סיפור אמיתי: לפני שנים נתגלע סכסוך כספי בין שני יהלומנים, חברים בבורסה, שעה שכל אחד מהם טען לבעלות על חבילת יהלומים בשווי של מיליון דולר בערך. השניים פנו לבוררות אצל בעל זרוע שהיה מוכר אז כאיש העולם התחתון (וכיום הוא כבר משייט לו אי שם במרומים). בעל הזרוע, שמן הסתם היה מודע לעינויי הדין ולהמתנה האין סופית לפסקי דין בבתי המשפט של ביניש, שמע את שני היהלומנים במשך כרבע שעה וכעבור עוד דקה וחצי נתן פסק דין. ופסק הדין קבע שכל אחד מהיהלומנים יקבל חצי מיליון דולר. פסק הדין הזה אומר כמובן, שאותו איש עולם תחתון, כשציווה לחלק הכסף חצי בחצי, ניחן בתחושה בסיסית של צדק. אלא שאחד משני היהלומנים, שכבר אחז במיליון הדולר, לא רצה להעביר לחברו את מחצית הסכום על פי פסק הדין. למחרת בבוקר מצא הסרבן את הוולוו שלו שרופה וחיש קל רץ לשלם לחברו את הכסף כפי שנצטווה. ומה כל זה אומר? שראוי להתקנא – לא רק במהירות ההליך השיפוטי בעולם התחתון, אלא גם בזריזות וביעילות של מנגנון ההוצאה לפועל שלו.

אין זאת אלא שמידת האמון בבית המשפט תלוייה, במידה רבה, בשניים אלה: מהירות במתן פסקי דין ויעילות מנגנון ההוצאה לפועל.

—————————————————

ביניש כותבת את המורשת

לו הייתי היחצ"ן של נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, הייתי מייעץ לה לעשות בדיוק את מה שהיא עשתה בנאומה אתמול: לתקוף, לתקוף, לתקוף; לא חשוב את מי – העיקר לתקוף.

כי אם היא לא תתקוף ולא תהיה במרכז העניינים בשלושת החדשים שנותרו לה – היא עלולה להתאייד מכהונתה בלי שנבחין בכך.

כלומר, אישית הייתי מעדיף שהיא תסיים את כהונתה עם איזה פסק דין פורץ דרך – עדיף בתחום עבריינות המין – שיעורר קצת מהומות בברנז'ה ובאקדמיה, אבל כנראה שבגלגול הזה זה לא יקרה.

אגב, לטעמי פסק הדין החשוב ביותר של ביניש, ואחד החשובים של בית המשפט העליון לדורותיו, ניתן על ידה דווקא בהיותה שופטת מן המניין: המדובר בפסק דין הקובע שהכאת ילדך – אפילו פלאסק קטן בטוסיק – היא עבירה פלילית. על פסק הדין הזה, העשוי לתלפיות, יש להודות לה ולהתרגש.

אבל כנראה שפסק דין ברמה הזו לא צפוי לנו בחדשים הספורים שנותרו לה, ולכן מתעוררת שאלה קשה – איזו מורשת הנשיאה משאירה לנו.

מורשת בדמות התנגשות תקופתית עם הפוליטיקאים מצלצלת לא רע – בוודאי כשהפוליטיקאים מצידם עושים את השטויות שלהם.

העיקר לא להעלם אל האופק במין שקט מפוייס כזה.

——————————————————

שופטים מזרחיים יש רק בכדורגל

הייתכן שבכל המדינה כולה לא נמצא אדם אחד מעדות המזרח שמתאים לכהן בבית המשפט העליון? השאלה מיותרת.

אלא מה? שופטים מזרחיים לא נמצאים על הלופ הזה של המינויים לבית המשפט העליון. אין להם סידור עבודה כזה. הם לא בקומבינה. זהו כל הסיפור.

ועכשיו, בעקבות הצעקה, מואילים בטובם פרנסי מערכת המשפט לפתוח, אולי, את רשימת המועמדים ולאפשר לאיזה בוזגלו להסתנן לתוך המקום הקדוש ההוא שבו עדיין חושבים בגרמנית.

אבל מי השופט המזרחי התורן שיבלע את העלבון הצורב הזה ויסכים שקול צעקה וגלי הקיפוח העדתי הם אלה שישאו אותו אל תוככי המקום נורא ההוד הזה?

והרי שכשהוא כבר יישב על הכיסא, תמיד נזכור שהוא נמצא שם – לא בזכות כישוריו, אלא בחסדה של מחאה שיצאה מחלציו של השד העדתי.

ואם הוא יכתוב פסק דין קצת בעייתי (כמו שקורה לכל שופט) – לו לא נסלח. עליו נצביע ונזכיר שהוא הובא לבית המשפט העליון רק כדי לשכך את זעמו של השד העדתי.

יידע כל שופט מזרחי שבבית המשפט העליון מושיבים אותו לא בזכות כי אם בחסד.

ואם כבר, עדיף שופט שאשתו יודעת להכין מעמול.

——————————————————

השופט אדמונד לוי – שניים במחיר של אחד

השופט אדמונד לוי, הפורש בימים אלה, חסך לבית המשפט העליון כיסא אחד שלם, שכן הוא ישב על שני כיסאות: הכיסא המזרחי והכיסא הדתי.

ומה יהיה עכשיו? נצטרך לבזבז עוד כיסא על המיעוטים האלה?

הוא עזב את בית המשפט בטריקת דלת חרישית. בלי מסיבות ובלי צרמוניות. מעניין למה. מה שלא יהיה, זהו חידוש מרענן. כנראה שהשופט אדמונד לוי סבור שהטקסים הללו דביקים מדיי.

כי הוא נחשב לאאוטסיידר. מין זאב בודד שכזה. אבל זה היה בעצם יתרון גדול בעבורו: הוא לא שייך ולא חייב. הוא יכול היה להרשות לעצמו לכתוב פסק דין בהוראות ישירות מהראש ומהלב – בלי מתווכים וגורמי לחץ.

השופט אהרן ברק התנגד לקבל את השופט אדמונד לוי לחבורת רחביה, ונאלץ לבלוע אותו רק במסגרת דיל עם שר המשפטים דאז מאיר שיטרית: תן איילה פרוקצ'יה קבל אדמונד לוי.

אין פלא שברק התנגד לאדמונד לוי. כי עם האאוטסיידר הזה אי אפשר לגנוב סוסים. והרי אהרן ברק עצמו הודה בפה מלא שגם פסקי דין של בית המשפט העליון הם לא פעם תולדה של תן וקח בין השופטים: בוא לקראתי בפסק הדין הזה ואבוא לקראתך בפסק הדין ההוא.

"שופט המעברות" קראו לו והתכוונו לכך שהוא לא שכח מהיכן הוא בא.

כי השופט אדמונד לוי היה שופט עליון ממש.

———————————————————

השופט דנציגר – בין חוסר ראיות מספיקות לבין העדר אשמה

אם אכן בדעת הפרקליטות לסגור את תיקו של שופט בית המשפט העליון (בחופשה) יורם דנציגר, מתעוררת שאלה נכבדה באיזו עילה לסגור התיק – חוסר ראיות מספיקות או העדר אשמה.

אין מחלוקת על כך שסגירת התיק בשל חוסר ראיות מספיקות חוסמת את שובו של דנציגר לבית המשפט העליון, וזאת כיוון שסגירה בעילה זו מותירה את החשד על כנו – גם אם אין די ראיות כדי להגיש כתב אישום.

מתעוררת שאלה מה על עתידו של דנציגר אם יוחלט לסגור התיק בשל העדר אשמה. טוענים הטוענים, שבמקרה זה סלולה דרכו של השופט דנציגר בחזרה לבית המשפט העליון.

האמנם?

עיון בהנחיות פרקליט המדינה ובהלכה של בית המשפט העליון מלמד שההנחיות עברו ריכוך מסויים: בעבר, כדי שניתן יהיה לסגור תיק בעילה של העדר אשמה, צריך היה הפרקליט להשתכנע כי: "אין שמץ ראיות לביצוע העבירה ע"י החשוד בתיק". כאמור, ההוראה הזו בהנחיות פרקליט המדינה עברה ריכוך והיא תוקנה בעקבות פסק דין של בית המשפט העליון, שקבע כי "אין לתת פירוש מילולי ודווקני" למונח "שמץ של ראייה". קובע בעניין זה בית המשפט העליון:

"אכן, אפשר בהחלט לתאר מקרים בהם יש שמץ של ראיה, ועם זאת, בהתחשב במהות הראיה, במשקל הראיה או בכל נסיבות המקרה, אין זה ראוי שהמשטרה או הפרקליטות יסתמכו על שמץ זה כדי להשאיר על כנו כתם של חשד באדם".

ובפשטות, בניגוד לעבר ניתן כיום לסגור תיק בעילה של העדר אשמה – גם אם נותר בתיק שמץ של ראייה.

נשאלת השאלה אם ראוי הדבר ששופט בית המשפט העליון ייהנה מהריכוך הזה כאילו היה השופט אחד האדם. כלומר, השאלה היא אם אין להחיל על שופט בית המשפט העליון – בשל מעמדו כשופט – את הדין הישן והמחמיר, שדרש שלא יהיה בתיק אפילו שמץ של ראייה כדי שניתן יהיה לסגור התיק בעילה של העדר אשמה.

כללו של דבר, נראה שאם אכן נותר בתיקו של דנציגר שמץ של ראייה נכון יהיה לסגור התיק בשל העדר אשמה אבל, בשל מעמד השופט והמצופה ממנו, יש להחיל עליו את הדין המחמיר, ולכן – על השופט דנציגר להימנע מלחזור לבית המשפט העליון.

————————————————————–

חוק גרוניס וכצל'ה גם

בימים ששופט בית המשפט העליון, ד"ר אשר גרוניס, היה עדיין עורך דין בלי זקן לקחתי אצלו סמינריון כלשהו. אני שובר את הראש ומתקשה לזכור אם הוא הביע אז בכיתה את דעתו על חקיקה פרסונלית.

אבל אני מוכן לחתום, שאילו נשאל לדעתו הוא היה מתנגד לכך – בדיוק כמו תלמיד שנה ראשונה בפקולטה למשפטים הלומד את הכלל הבסיסי הזה.

אז איך זה שהשופט גרוניס, שופט בית המשפט העליון, כך נגרר אל תוך החבורה הלא מכובדת של אנשים שזכו לכך שייקרא חוק על שמם?

אכן, יש משהו כמעט אכזרי בכך שהשופט גרוניס ייאלץ לוותר על כס נשיאות בית המשפט העליון רק בגלל שחסרים לו פחות מחדשיים לפז"מ, שהוא על פי החוק כיום שלוש שנים.

וכך, זכה שופט בית המשפט העליון, אשר גרוניס, שהוא איש צדיק לכל הדעות, שתעשה מלאכתו בידי חבר הכנסת כצל'ה, שעושה נפשות לשינוי החוק וקיצור הפז"מ לשנתיים, וככל שהדברים נראים עתה – הוא גם יצליח בכך.

מה מניע את חבר הכנסת כצל'ה? מיותר לשאול. ברור שרק הצדק וההגינות הם אלה שמאירים את דרכו.

אבל האם השופט העליון גרוניס חייב לכבד את חוק גרוניס? האם יוכל השופט גרוניס לטעון בבוא היום, שלמרות שהוא מתנגד לחוק הפרסונלי של קיצור הפז"מ שנתפר במיוחד בשבילו, אין לו ברירה אלא לקיים את החוק ולהתיישב על כורסת הנשיא כמי שנכפה עליו הר כגיגית? אין חיה כזאת.

אכן, הוועדה למינוי שופטים ממנה את הנשיא על פי עקרון הסניוריטי, אבל אין כוח שבעולם – לא כוח חוקי, ודאי לא כוח מוסרי – שמחייב שופט כלשהו להיות נשיא אם אינו רוצה בכך.

תזכורת: השופט משה זילברג (איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא), ויתר על כהונת נשיא בית המשפט העליון כשהגיע תורו לכך על פי עקרון הסניוריטי – למרות שיכול היה לכהן כנשיא במשך חמש שנים.

בכל הכבוד הראוי, טוב יעשה השופט גרוניס אם לא ישחק לידיו של כצל'ה, וישחרר רמז, שבדעתו לעשות מעשה זילברג ולוותר על גלימת הנשיאות – זו הגלימה שכצל'ה תופר עבורו בתפרים גסים במיוחד, ושאין בה אלא לבזות את מי שהקונסטיטוציה אמורה לזרום בעורקיו.

——————————————————