ארכיון תג: בג"צ

האקטיביזם של בג"צ והעבודה בעיניים

עו"ד ד"ר דורי קלגסבלד טען בהרצאה שנשא לאחרונה כי: "הטענות שבית המשפט אקטיביסטי, שלא לומר אקטיביסטי מדי, חסרות כל יסוד. להיפך, העליון הוא אחד מבתי המשפט החוקתיים הזהירים והמאופקים, שלא לומר המהוססים, בכל העולם התחוקתי כולו".
קלגסבלד תומך את טענתו זו בנתונים מספריים וטוען שבחמש שנים פסל בית המשפט העליון האמריקאי 20 חוקים, הגרמני 50 חוקים, והישראלי פסל שני חוקים בלבד.

אבל לא רק קלגסבלד טוען כך: טענה ברוח זו נשמעת חדשות לבקרים מפי פרופסורים באקדמיה ואפילו מפי שופטים בבית המשפט העליון, שלא לדבר על כמה עיתונאים שמינו עצמם לשומרי החומות של שלטון החוק.

אני אישית בעד האקטיביזם השיפוטי, אבל אני נגד זריית חול בעיניים ובמיוחד אני נגד עלבון לאינטלגנציה.

כי מי אומר שההשוואות המספריות הללו מעידות על זהירותו או איפוקו של בית המשפט העליון דווקא? אולי הן מעידות דווקא על זהירותו של המחוקק שנמנע מלחוקק חוקים שיאתגרו את בית המשפט העליון, הלא כן?

ובכלל, הרי רק לאחרונה ממש שמענו שהיועץ המשפטי לממשלה מזהיר את המחוקקים שהוא לא יגן בבג"צ על חוק כזה או אחר. האם גם בארצות הברית או בגרמניה ישנה גננת כזו שכך, כדבר שבשגרה כמעט, תזהיר את המחוקקים?

אבל יותר מכך ובזה הענין: האקטיביזם של בית המשפט העליון לא נמדד על פי כמות החוקים שהוא פוסל. עצם כוחו של בית המשפט לפסול חוקים – גם בלא שיפסול אף לא חוק אחד – הוא הוא האקטיביזם במיטבו.

כוחו של בית המשפט העליון לפסול חוקים הוא זה שמדרבן את המחוקקים ואת היועץ המשפטי לממשלה להתנהג בהתאם ולנפות בכוחות עצמם דברי חקיקה שיש חשש שלא יעמדו בבג"צ.

הוא שאמרנו: כוחו של בג"צ לפסול חוקים – גם בלא שהכוח הזה יופעל – הוא האקטיביזם.

כי כל עגלון יודע היטב כי מה שבאמת מפחיד את הסוס אלה הן לא ההצלפות של השוט על גבו אלא שריקותיו של השוט סמוך לאוזניו.

———————————————————–

הידיים המלוכלכות של דליה דורנר

שופטת בית המשפט העליון לשעבר ונשיאת מועצת העיתונות כיום, דליה דורנר, ממליצה לאמנון אברמוביץ' ולחדשות 2 לשמור על חסיון מקור עיתונאי – גם אם יש בכך להפר את צו בית המשפט המורה להם להמציא לידי חוקרי המשטרה את מסמך גלנט.

דורנר ממליצה להם לנהוג כך – גם במחיר של ישיבה בבית הסוהר.

אבל דורנר אינה מסתפקת בכך: היא טוענת, כך פורסם, שיש להביא הסוגיה לדיון בבג"צ, ואז בדעתה להצטרף לעתירה בתפקידה כנשיאת מועצת העיתונות.

יש לקוות שדליה דורנר – כאמור, שופטת בית המשפט העליון לשעבר – זוכרת עדיין שלבג"צ יש לבוא בידיים נקיות.

כי הידיים של דורנר אינן נקיות.

אם השופטת דורנר ממליצה להפר צו של בית המשפט – הדעת אינה סובלת שהיא תעתור לבג"צ שיבחן את תקפותו של הצו השיפוטי הזה, שהיא ממליצה להפר אותו.

שהרי נניח, שבג"צ יקבע שהצו תקף למרות הכל, ויש לקיימו ולהעביר את מסמך גלנט לחוקרי המשטרה, ובכן – מה אז? הרי דורנר כבר המליצה להפר את הצו.

הייתכן שבג"צ ידון בכלל ויידרש לעתירת עותר בעניין מסויים – שעה שאותו עותר כבר עשה, למעשה, דין לעצמו באותו עניין ממש?

והרי בדיוק לצורך זה בנו מדרגות בבית המשפט העליון: כדי להשליך מכל המדרגות הללו עותרים שבאים לבג"צ בידיים לא נקיות.

אלא שהשופטת דורנר סבורה, כך נראה, שאין היא עותרת כאחד העותרים, וכי יש לכופף למענה את הדין.

כי מה לא עושים בשביל מישהו מ"המשפחה".

———————————————————-

השעון של בג"צ

קורה לא פעם שאדם עותר לבג"צ ומבקש סעד כלשהו המחייב הענות מהירה מצד בג"צ, שאם לא כן יחלוף הזמן והסעד שהתבקש כבר לא יהיה אקטואלי.

במקרים שכאלה נוהג בג"צ להחליט תוך זמן קצר בדבר הסעד, ומודיע שהמדובר בחלק האופרטיבי של ההחלטה, כלומר רק בשורה התחתונה, וכי פסק הדין המלא יינתן במועד אחר.

נשאלה השאלה מהו אותו מועד אחר? כמה זמן אמור לחלוף מאז ההחלטה המקורית של בג"צ ועד מתן פסק הדין המלא? חודש? חדשיים? חצי שנה? שנה? מיד נראה:

עופר נמרודי עתר לבג"צ בבקשה לקצר את תקופת פסילתו מלכהן כדירקטור בחברה ציבורית.

בג"צ, בהרכב השופטים פרוקצ'יה, אדמונד לוי וסלים ג'ובראן, החליט ביום 8 יוני 2005, ברוב דעות, לקבל את העתירה ולקצר את תקופת הפסילה של נמרודי – תוך הודעה שנימוקי פסק הדין ינתנו במועד אחר.

ובכן, כמה זמן עבר ממועד ההחלטה (8 יוני 2005) ועד שפורסמו הנימוקים?

עברו לא פחות מ-5 (חמש!) שנים.

פסק הדין המלא פורסם ביום 9 יוני 2010.

יודגש: לפסקי הדין של בית המשפט העליון יש ערך תקדימי עבור מערכת המשפט ועבור הציבור בכלל, שאמור לכלכל את ענייניו על פי הנימוקים של פסקי הדין.
כך למשל, אם קיים אדם נוסף במצבו של נמרודי, אותו אדם יודע שבג"צ קיצר את תקופת פסילתו, אך בהעדר נימוקים לכך – אין ביכולתו של אותו אדם להסתמך על אותם נימוקים לצורך עניינו הוא.

חמש שנים תמימות נאלץ איפוא נמרודי, ועמו הציבור כולו, להמתין מיום שבג"צ פסק לקצר את תקופת פסילתו של נמרודי ועד שבג"צ כתב את פסק הדין ופירסם את נימוקיו.

אכן, אין להתעלם מכך שבית המשפט נתון בסד של אילוצי זמן. אבל האם פיגור של חמש שנים בכתיבת פסק דין הוא זמן סביר ומתקבל על הדעת? האם פיגור של חמש שנים הוא דוגמא טובה לשופטים אחרים?

ישפוט הקורא.

—————————————————————-

בג"צ מתחנף לחרדים

נפל דבר בישראל.

לקרוא את החלטתו האחרונה של בג"צ בפרשת עמנואל ולא להאמין.

שפה שכזו מעולם לא ננקטה ע"י שופטי בג"צ כלפי רבנים – בוודאי לא כלפי הרב עובדיה יוסף.

תזכורת:

הנה מה שאמר הרב עובדיה יוסף בעבר על שופטי בית המשפט העליון:

"אלו קוראים לעצמם בית משפט עליון? לא שווים. בבית משפט תחתון צריך לשים אותם. בשבילם ברא (הקב"ה) את כל הייסורים שבעולם. כתוב שאם יש פורענות, צא ובדוק שופטי ישראל. כל מה שישראל סובלים, רק בשביל הרשעים האלה. ריקים ופוחזים. שיפחה כי תירש גבירתה. מה הם יודעים? הם לא יודעים לקרוא משנה אחת כמו בני אדם. ילד שלנו בן שבע שמונה יודע יותר טוב מהם ללמוד תורה. אלה שמו אותם בבית משפט עליון. מי בחר בהם? מי עשה אותם שופטים? שר המשפטים צר ואוייב, הוא אהב אותם והוא המליץ שצריכים לבוא אצל הנשיא והנשיא שם אותם שופטים. מה, עשו בחירות? מי אמר שהעם רוצה שופטים רשעים כאלה? כולם סוררים ומורים. אין להם לא דת ולא דין. כולם בועלי נידות. כולם מחללי שבת. אלה יהיו השופטים שלנו? עבדים משלו בנו".

עד כאן הציטוט – וזו רק דוגמא אחת מתוך רבות.

בעקבות דבריו של הרב עובדיה שקל היועץ המשפטי לממשלה להעמיד אותו לדין פלילי, ובג"צ עצמו נתן אף הוא דעתו על ההתבטאויות הללו של הרב, ולאחר שהביע מורת רוח קשה מהדברים הסכים בדוחק רב לסגירת התיק.

אלא שכידוע הימים אינם ימים רגילים לבג"צ, ורצוי לו לבג"צ בימים טרופים שכאלה לשכוח את הקללות והעלבונות שהטיח בו הרב עובדיה.

הנה הכבוד שמשפיע בג"צ על הרב עובדיה היום:

"בפתח הדיון שקיימנו היום בבקשה על פי פקודת בזיון בית המשפט, הודיע עורך דין גרין, בא כוחם של ההורים, כי מתוך כבוד לבית המשפט ופסק-דינו, נעשו מאמצים אליהם נרתמו מרן הגר"ע הרב עובדיה יוסף שליט"א והאדמור מסלונים שליט"א, וגובשה הסכמה מתוך כוונה "להביא לאחדות ואהבת ישראל בין כל תושבי עמנואל" (לשון המקור)".

(הערה לשונית: באמירתו לעיל של בג"צ "הגר"ע הרב עובדיה יוסף" יש משום כפילות: הגר"ע פרושו הגאון רבי עובדיה – כלומר שהיה על בג"צ לומר: הגר"ע יוסף או לחילופין: הגאון רבי עובדיה יוסף).

מכל מקום, אם ניתן איכשהו לטעון כאן שבג"צ נקט תארי כבוד לפני ואחרי שמו של הרב עובדיה – אם ניתן לטעון כך משום שכך הוא הוצג בפני בג"צ ע"י בא כוח ההורים, הנה בפיסקה אחרת באותה החלטה אומר בג"צ כך:

"אנו מברכים על יוזמתם של גדולי הדור לנסות להשכין שלום, אחווה ורעות בין כל המחנות הניצים".

כאן כבר אי אפשר לטעות: עכשיו גם בעיני בג"צ עצמו הרב עובדיה הוא גדול הדור.

הרי יכול היה בג"צ לומר "הרבנים" או "המנהיגים" וכיוצא באלה מונחים שאין עימם התבטלות, אבל לא: בג"צ החליט שהשעה כשרה לפנות אל הרבנים בלשון הערצה עיוורת – משל היה גם בג"צ עצמו צאן מרעיתם.

ונא לא להקל ראש בדבר: השופטת עדנה ארבל, שישבה בהרכב לצידו של ראש ההרכב השופט אדמונד לוי, חתומה כאן על החלטה הפונה בתואר גדול הדור למי שקבע שאסור לגבר לעבור בין שתי נשים כי מי שעובר בין שתי נשים כאילו עבר בין שני חמורים.

ממש פנטסטי: זה מצביע לעברם כבועלי נידות ורשעים ועבדים וריקים ופוחזים, ואלה מצידם מתפלשים בעפר רגליו בלשון חנפים וקוראים לו גדול הדור.

והוא אכן גדול הדור.

כי איש מלבדו לא יכול היה להוריד אותם מהעץ הגבוה שעליו טיפסו.

————————————————————-

השופט אדמונד לוי תופס צד

אין צורך להמתין עד לסוף פרשת עמנואל כדי להסיק שאחד הנפגעים העיקריים של הפרשה האומללה הזו הוא בג"צ.

העובדה שהשופט אדמונד לוי הוא זה שיושב בראש הרכב השופטים שדנה בפרשה – העובדה הזו תורמת לא מעט לחימום האווירה.

קשה להעלות על הדעת אפשרות שבה שופט אחר מבין שופטי בית המשפט העליון – מלבד השופט אדמונד לוי – היה כך מנתב את העניינים לעבר פיצוץ שהפך בלתי נמנע.

ועצוב מאד להיווכח – גם אם איש לא יודה בכך – ששני שופטי בית המשפט העליון, ארבל ומלצר – כך נגררו על ידי ראש ההרכב אל מחוזות ההרפתקה.

ומי יוציא עכשיו את האבן מהבאר?

השופט אדמונד לוי, מן הסתם לא השכיל להבין לעומק, שבהליך בזיון בית המשפט אורבת לפתחו סכנה שבית המשפט עצמו יפגע במעמדו השיפוטי ויהפוך צד להליך.

הייתכן ששופט בית משפט העליון אדמונד לוי אינו מבין לעומק, שהליך בזיון בית המשפט הוא כותרת משפטית של הליך, ואין לקחת את הדברים אישית?

הרי הליך ביזיון בית המשפט הוא הליך משפטי מקביל להליך של הוצאה לפועל, ושני ההליכים כאחד – כל אחד בנסיבותיו – נועדו לגרום לבעל דין לבצע פסק דין של בית המשפט. האם שופטים, באשר הם, אמורים לחוש מבוזים מכך שננקטים הליכי הוצאה לפועל כדי לבצע את פסקי הדין שלהם?

אבל השופט אדמונד לוי – כך נראות החלטותיו – מבין את הליך הבזיון כפשוטו על פי מילותיו. וכך, השופט אדמונד לוי, מעורר חשש כבד שהוא אישית חש מבוזה ונעלב עד עמקי נשמתו מכך שהחלטותיו לא קויימו.

ואם העלבון האישי הוא נקודת המוצא של השופט אדמונד לוי – או אז אין להתפלא על כך שהחלטות בג"צ והתנהלותו בפרשת עמנואל מעוררות רושם, שהן נמרחו במשיכות מכחול לא ממש שיפוטיות אובייקטיביות, אלא כביכול של אחד הצדדים, בעלי הדין, בפרשה.

—————————————————————–