ארכיון תג: ארדואן

צורר חדש קם עלינו

בזמן האחרון אני מוצא עצמי שוב ושוב חוזר ומעיין בפרקי הסטוריה העוסקים בהיטלר, ותוהה אלו ספרים קרא ארדואן בימים שבהם עוצבה השקפת עולמו.

ברור שארדואן, שנשבה בשכרון הכוח, מזהה חולשה במקומות שבהם היו אמורים להזהיר אותו שזה עלול להיגמר בבכי.

והכוונה היא בעיקר לבית הלבן שממתין זה זמן לדייר שיבין את מהות התפקיד של מנהיג העולם החופשי.

כי אובמה הולך ומתברר מיום ליום כתקלה.

אבל גם על האנגלים קשה לבנות: הם עדיין מלקקים את הפצעים מהתבוסה בגליפולי לפני קרוב למאה שנה.

והגרמנים גם הם בבעייה: כל ציוץ שלהם לנסות ולהרגיע את ארדואן עלול להקים עליהם את מיליוני התורכים עובדי הניקיון בגרמניה.

וכך, אנחנו כאן במידל איסט מתחילים סוף סוף להרגיש כמו דוד מול גוליית. מין תחושת צמרמורת נעימה שכזו – אם זוכרים איך גוליית גמר את הקריירה.

כי הגוליית התורכי הזה גמר אומר לבחון את גבולות הכוח בבזאר הזה של המטורפים.

משום מה מקננת בי איזו תחושה עמומה שהאיש לא ימות במיטה.

—————————————————

לא להתנצל!

הדרישה של התורכים שנתנצל בפניהם בעקבות ארועי המרמרה היתה בעלת צליל מוכר כזה שהתקשיתי לזהות את מקורו. בסופו של דבר, ובסיוע כמה אירועים מקומיים, נפל לי האסימון: ראש ממשלת תורכיה מפגין כלפנו התנהלות שמזכירה את זו של ראשי משפחות הפשע.

כי השאלה בסופו של דבר היא בשם מה באים אלינו התורכים בדרישת ההתנצלות – בשם הצדק או בשם הכוח?

אם בשם הצדק, אפשר להתווכח ולהתמקח וללכת לבוררות ותיווך וגישור ופישור ושאר מנגנונים שנועדו ליישב מחלוקות.

אבל שפת הגוף של ההתנהלות הארדואנית כלפינו מזה חדשים ארוכים משדרת משהו אחר: היא משדרת רצון לכופף את ישראל ולסחוט אותה – כחלק מאיזו אג'נדה שנראית כמו רצון להחזיר את עטרת האימפריה העותמנית ליושנה.

התורכים לא מפסיקים להעביר מסרים על הצפוי לנו אם לא ניכנע. מין סחיטה באיומים שכזו.

ועל פי הפירסומים זה יבוא לנו לא במכה אחת, אלא צעד אחר צעד בהדרגה.

תהא מטרת נסיון הסחיטה אשר תהיה – השאלה היא אם ישראל עד כדי כך חלשה שהיא חייבת להיכנע לפרוטקשן הזה.

כמה פרשנים ישראלים שוחרי קידמה סבורים שלטובת האינטרסים החיוניים שלנו אנחנו חייבים לא רק להיכנע ולהתנצל, אלא גם להתאסלם.

אבל כל מי שלמד להכיר את הליכותיו של ארדואן יודע היטב שדבר לא יעזור והוא לא יניח לנו – אפילו אם נתחייב להיות אוהדים שרופים של פנרבחצ'ה.

כללו של דבר, אין להתנצל בפני התורכים, וזאת – הן מצד הצדק והן מצד התועלת.

————————————————————

ההגיון התורכי של ארדואן

ממשלת תורכיה דורשת שוב ושוב את התנצלות ישראל על הרג תשעת התורכים בארועי המשט לעזה, ומאיימת לנתק היחסים – אם ישראל לא תתנצל.

האמת, שאני מתחיל לפהק מהדרישות התורכיות הללו. שינתקו כבר ונגמור עם זה.

ועד שינתקו כדאי לעמוד מעט על ההתנהלות הישראלית מול התורכים – התנהלות שתרמה לא מעט לדרישה התורכית.

בתגובה לדרישת ההתנצלות טוען ראש ממשלת ישראל שישראל לא תתנצל – באשר חיילי צה"ל היו בסכנת טבח מצד אנשי ה"מרמרה", וכי הם, חיילי צה"ל, פעלו כפי שפעלו כדי להגן על עצמם. שר החוץ ליברמן אף טוען שמי שצריכה להתנצל כאן זו תורכיה ולא ישראל.

אלא שארדואן טוען, למן ההתחלה, שאין ממש בטענה הישראלית שלפיה היו מחבלים תורכים על הספינה. ולטענתו זו מגייס ארדואן נימוק די משכנע על פניו: הוא טוען שעובדה היא שישראל שחררה מיד את כל אנשי המרמרה, וזו הוכחה ניצחת לכך שהם חפים מפשע.

וזהו בעצם החטא הקדמון של ממשלת ישראל: הממשלה החליטה (ברוב דעות) לשחרר מיד את כל אנשי המרמרה, וזאת – למרות שהיו בידיה הוכחות ועדויות ברורות באשר לזהותם של הסכינאים ושאר האוחזים בשרשראות ומוטות ברזל שהיו על הספינה ועשו שפטים בחיילי צה"ל.

ממשלת ישראל סברה, בטעות כמובן, שאם היא תמהר לשחרר את הסכינאים הללו – ארדואן יירגע.

אבל ארדואן כידוע לא נרגע, אלא להיפך: הוא דורש במפגיע התנצלות, והוא מנצל את השחרור המיידי של כל אנשי הספינה כראייה לכך שכולם היו זכים וטהורים.

והמסקנה מכל הפרשה הזו? שאין הרבה אמת בקלישאה האומרת שאפשר להרוג תורכי ולנוח.

———————————————————-

מה רוצים מארדואן

כדאי שנחליף דיסקט ומהר: תורכיה היא מדינה מוסלמית שאיבדה את דרכה תחת הנהגתו של מוצטפא כמאל אתא תורק, ועכשיו היא עושה דרכה בחזרה הביתה אל חיק המשפחה.

כך על כל פנים נראים הדברים על פי התנהלותו של ראש ממשלת תורכיה, רג'פ טאיפ ארדואן, ואין מתאים ממנו לבצע את התיקון ההיסטורי הזה.

כי עיון בקורות חייו של האיש מלמד שהמדובר במוסלמי אדוק, בן למשפחה מוסלמית אדוקה, שקיבל את חינוכו בבתי ספר דתיים ומקדיש את חייו לטובת התיקון ההיסטורי האמור, ואף מוכן לשלם על כך מחיר אישי.

אך לפני שתים עשרה שנה, בשנת 98, נדון ארדואן לארבעה חודשי מאסר. ארדואן השתייך אז למפלגת הרווחה, שהוצאה אל מחוץ לחוק בשל מה שהוגדר כ"איום על הרוח הכמאליסטית של תורכיה". ארדואן, שכיהן אז כראש עיריית איסטנבול, נמנה על דובריה הבולטים של המפלגה ובאחד מנאומיו הפומביים קרא קטע מפואמה באלה המילים:

"המסגדים הם בסיסי הצבא שלנו, וכיפות המסגדים הם כובעי הפלדה שלנו. הצריחים של המסגדים הם הכידונים שלנו, והמאמינים הם חיילינו…".

בעקבות נאומו זה נדון ארדואן כאמור לארבעה חודשי מאסר ובהמשך נאסר עליו, למשך פרק זמן, לכהן במשרה ציבורית.

לאחר שהשתחרר מכלאו הקים ארדואן את מפלגת הצדק והפיתוח שזכתה בבחירות בשנת 2003, ומאז היא שולטת בתורכיה (עקב האיסור כאמור לכהן במשרה ציבורית, כיהן בתחילה עבדאללה גול, סגנו של ארדואן במפלגה, כראש הממשלה באופן זמני ועם תום האיסור מונה ארדואן עצמו לראש הממשלה).

עוד בהיותו ראש עיריית איסטנבול אסר ארדואן מכירת משקאות אלכוהוליים במקומות הנתונים לשליטת העירייה. בהמשך, במערכת הבחירות הכלליות, הוא תמך בביטול האיסור על כיסוי ראש לנשים, ומאז, כראש הממשלה, הוא חותר בעקשנות לצמצום האיסור הזה. כן יצויין, שארדואן קידם חקיקה המגדירה את ניאוף האשה כעבירה פלילית.

אשר לבני משפחתו ראוי לציין שאשתו של ארדואן, בכיסוי ראש כמובן, פעילה מאד לצידו ומסייעת בידיו לקדם את האג'נדה שלו.
ולא מיותר לספר, שארדואן קרא לאחד מבניו בשם אחמד בוראק. השם בוראק לקוח מהמסורת המוסלמית שעל פיה אל בוראק היא חיה פלאית מעופפת שעליה רכב הנביא מוחמד ממכה אל מסגד אל אקצה – קודם שעלה השמימה.

הנה כי כן, ראש ממשלת תורכיה הינו אדם חדור הכרה דתית מוסלמית עמוקה שעושה בעקשנות לטיפוח האמונה שהוא דוגל בה.

ומנגד, אירופה מצידה אינה מתרגשת מן העובדה שכמאל אתא תורק החליף בזמנו את אותיות הכתב הערבי, והשליט במדינה את האותיות הלטיניות (האם אנחנו, כיהודים וכישראלים, היינו מקבלים החלפת האותיות העבריות באותיות לטיניות?…). מכל מקום, אירופה מתחמקת במשך שנים מלקבל את תורכיה לאיחוד האירופי – תוך הצהרות גלויות מצד מנהיגים אירופיים שונים שאין לתורכיה מה לחפש באיחוד. הסירוב האירופי המתמשך הזה דוחף מן הסתם את תורכיה ביתר שאת לזרועות הגוש האיסלאמי, ואולי אף לאגף הלא מתון שלו – על כל המשתמע מכך.

כך או כך, הרגש הדתי המוסלמי העמוק של ארדואן הוא מן המפורסמות, והעובדה שהוא אף ישב בכלא בשל פעילות אידאולוגית דתית – עובדה זו מדברת בעניין זה בעד עצמה.

וכשאלה הם פני הדברים, ברור מאליו לאן נוטה נפשו של ארדואן בסכסוך שבין ישראל לבין הפלסטינים בכלל והחמאס בפרט.

ובכלל, טיפוח משטמה כלפי ישראל מהווה, כך נראה, כרטיס ביקור לא רע עבור מי שמבקש לחזור אל חיק האיסלאם ולתפוס שם מקום של כבוד.

טוב תעשה, איפוא, ישראל אם תפסיק להתרפק על התאנים המיובשות ועל הרחת לוקום ותתבונן אל פני המציאות בגובה העיניים.

____________________________________

ילדה תורכיה אחת קטנה

לפני שנים אחדות ביקרתי באיסטנבול.

אחלה עיר. באמת.

רחובות מבולגנים ולא כל כך נקיים, אבל על הכל מפצה האוכל במזללות. וכמובן ארמון טופקאפי.

החנוונים בחנויות ובבזארים מריחים מיד שאתה מישראל ומתחנפים אליך. בעברית כמובן.

ואתה, מסתובב בין החנויות, נפוח מחשיבות כאילו היית השולטן עבדלחמיד, ומתמקח עם המוכרים וקונה, או שלא.

ונהגי המוניות מקפידים להזכיר לך שאתה נמצא באירופה – כל אימת שאתה חוצה את הבוספורוס מערבה.

אירופה? יללה שיהיה.

באיסטנבול חיים כחמישה עשר מיליון בני אדם. אלא שמחציתם בערך אינם רשומים ואינם מוכרים כלל לשלטונות.

הבלתי רשומים הללו נולדים באופן פרטיזני ולא במוסדות רפואיים מסודרים. וכך בהמשך, כיוון שהנולדים הללו אינם מוכרים לשלטונות, הם גם לא זוכים להשכלה מסודרת או לתנאים סוציאליים מינימאליים.

חיים על הבאב אללה כמו שאומרים.

ערב אחד, כלומר אחרי חצות, אני בדרכי חזרה למלון.

קור כלבים וגשם מזרזף בלי הפסקה.

וכך, בעודי ממהר למלון, אני מבחין במין חבילה קטנה מונחת על המדרכה.

אני מתקרב. אלוהים! ילדה פיצפונת, אולי בת ארבע, יושבת על עקביה ומציעה למכירה מגבוני נייר. אני כמעט מתעלף.

איפה ההורים שלה לעזאזל??

אז מה אם הילדה הזו לא רשומה בשום מקום ואינה מוכרת לשלטונות? האם היא לא בן אדם?

ואיפה ארדואן כשצריך אותו?

אני מכניס יד לכיס, שולף משם כמה מטבעות תורכיים, ומניח לילדה לבחור לעצמה מטבע אחד בתמורה לחבילת מגבונים.

חשבון מהיר מגלה לי שהחבילה הרטובה עלתה לי כחצי שקל.

ועכשיו נותרו לילדה עוד ארבע חבילות למכירה.

וגשם וקור ואמצע הלילה.

ואז אני, כאביר לרגע, מסמן לילדה שאני רוצה לקנות את כל המרכולת שמונחת לפניה.

כי הילדה הפיצפונת הזו הרי חייבת כבר לחזור הביתה, להתרחץ, לשתות שוקו חם ולשכב לישון, לא?

וכך הילדה, במיומנות של סוחרת, מלקטת מתוך כף ידי עוד כמה מטבעות, ומוכרת לי את שאר חבילות הטישיו המונחות לפניה.

אני מלא סיפוק. עזרתי לילדה קטנה בת ארבע באמצע הלילה בקור ובגשם. קניתי ממנה את כל הסחורה וקיצרתי לה את יום העבודה.

ואז הילדה הקטנה, במין חיוך תורכי ערמומי, שולפת מתוך ארגז שנמצא מאחוריה עוד כמה חבילות טישיו ומניחה אותן על המדרכה למכירה.

כבר אז הבנתי שהתורכים ממזרים לא קטנים.

————————————————————–