ארכיון תג: אקטיביזם שיפוטי

האקטיביזם של בג"צ והעבודה בעיניים

עו"ד ד"ר דורי קלגסבלד טען בהרצאה שנשא לאחרונה כי: "הטענות שבית המשפט אקטיביסטי, שלא לומר אקטיביסטי מדי, חסרות כל יסוד. להיפך, העליון הוא אחד מבתי המשפט החוקתיים הזהירים והמאופקים, שלא לומר המהוססים, בכל העולם התחוקתי כולו".
קלגסבלד תומך את טענתו זו בנתונים מספריים וטוען שבחמש שנים פסל בית המשפט העליון האמריקאי 20 חוקים, הגרמני 50 חוקים, והישראלי פסל שני חוקים בלבד.

אבל לא רק קלגסבלד טוען כך: טענה ברוח זו נשמעת חדשות לבקרים מפי פרופסורים באקדמיה ואפילו מפי שופטים בבית המשפט העליון, שלא לדבר על כמה עיתונאים שמינו עצמם לשומרי החומות של שלטון החוק.

אני אישית בעד האקטיביזם השיפוטי, אבל אני נגד זריית חול בעיניים ובמיוחד אני נגד עלבון לאינטלגנציה.

כי מי אומר שההשוואות המספריות הללו מעידות על זהירותו או איפוקו של בית המשפט העליון דווקא? אולי הן מעידות דווקא על זהירותו של המחוקק שנמנע מלחוקק חוקים שיאתגרו את בית המשפט העליון, הלא כן?

ובכלל, הרי רק לאחרונה ממש שמענו שהיועץ המשפטי לממשלה מזהיר את המחוקקים שהוא לא יגן בבג"צ על חוק כזה או אחר. האם גם בארצות הברית או בגרמניה ישנה גננת כזו שכך, כדבר שבשגרה כמעט, תזהיר את המחוקקים?

אבל יותר מכך ובזה הענין: האקטיביזם של בית המשפט העליון לא נמדד על פי כמות החוקים שהוא פוסל. עצם כוחו של בית המשפט לפסול חוקים – גם בלא שיפסול אף לא חוק אחד – הוא הוא האקטיביזם במיטבו.

כוחו של בית המשפט העליון לפסול חוקים הוא זה שמדרבן את המחוקקים ואת היועץ המשפטי לממשלה להתנהג בהתאם ולנפות בכוחות עצמם דברי חקיקה שיש חשש שלא יעמדו בבג"צ.

הוא שאמרנו: כוחו של בג"צ לפסול חוקים – גם בלא שהכוח הזה יופעל – הוא האקטיביזם.

כי כל עגלון יודע היטב כי מה שבאמת מפחיד את הסוס אלה הן לא ההצלפות של השוט על גבו אלא שריקותיו של השוט סמוך לאוזניו.

———————————————————–

בין משה לנדוי ואהרן ברק

נשיא בית המשפט העליון לשעבר משה לנדוי, שנפטר בימים אלה בשיבה טובה, זכה לדברי הספד נרגשים, ובין היתר מצד הנשיא לשעבר אהרן ברק שתאר את לנדוי כאחד השופטים החשובים שתרם תרומה נכבדה בתחומים רבים של המשפט.

יחד עם זאת, ברק ציין שבינו לבין לנדוי היו לא פעם חילוקי דעות.

ואכן, בין ברק לבין לנדוי היתה פעורה תהום של ממש סביב כמה סוגיות עקרוניות בעולם המשפט.

מעניין איפוא להביא כאן מעין חילופי דברים בין השניים בעניין מה שברק כינה "התזמורת הנורמטיבית".

אומר השופט ברק:

"בעיני משולה המערכת הנורמטיבית לתזמורת, שבה נגנים שונים בעלי מומחיות שונה, המנגנים לפי תווים שקבע הקומפוזיטור.
לא יעלה על הדעת, כי כל נגן וכל קבוצת נגנים ינגנו בקצב הנראה להם, ובהתאמה הנראית להם. התזמורת כולה חייבת לנגן כיחידה, תוך תיאום והתאמה בין מרכיביה. תיאום והתאמה אלו נעשים על ידי המנצח. בית המשפט העליון הוא בעיני המנצח של התזמורת הנורמטיבית"

ומשיב לו השופט לנדוי:

"בית המשפט העליון שלנו אינו מנגן תמיד על פי פרטיטורה אחת (אגב, השופט לנדוי היה גם פסנתרן – י.ד.).  הוא מורכב מסולנים שביניהם קיימות השקפות שונות…
לפנינו אך צעד נוסף (של ברק) במגמה הכללית של הרחבת הביקורת של בית המשפט העליון על רשויות אחרות במדינה, החל ברשויות מינהליות וכלה בכנסת.
ברחשי כבוד רבים, מגמה זו אינה נראית לי רצוייה".

בהזדמנות אחרת אמר השופט לנדוי על אהרן ברק את הדברים הבאים:

"יש לברק חוש התמצאות מפותח במערכות השלטון בישראל. הוא מצליח לשלוט לא רק במערכת המשפט, אלא גם באקדמיה ובתקשורת המשפטית. הוא מטביע את חותמו האישי על הקהילה המשפטית כולה.
ואולם, הנשיא ברק מוביל לדעתי את בית המשפט העליון ואת הרשות השופטת בדרך לא דרך.
האיש היקר הזה הוא בשבילי חידה.
השאלה מה מריץ את אהרן ברק היא שאלה שאין לי עליה תשובה".

הדברים מדברים בעד עצמם.

אגב, לפני שנים אחדות ביקש השופט לנדוי לעיין בספרי ("אהרן ברק ומנעמי שלטון החוק"), אלא שמפאת קשיי ראייה עקב גילו המתקדם – הוא ביקש (באמצעות אדם שלישי), שאעביר אליו פרקים מהספר כשהם מודפסים באותיות גדולות, וכך עשיתי.

—————————————————–