ארכיון תג: אמנון אברמוביץ'

האם אמנון אברמוביץ' מנסה לסחוט את ראש הממשלה

אין זה סוד שאמנון אברמוביץ' נלחץ והובך כהוגן בעקבות פירסום שיחתו עם יוסי וידר שהתחזה לאהוד ברק.

מה שבמיוחד מלחיץ את אברמוביץ' בסיפור הזה נעוץ מן הסתם בכך שראש הממשלה בנימין נתניהו פירסם בעמוד הפייסבוק שלו את השיחה שבין אברמוביץ' לבין יוסי וידר – דבר שמטבע הדברים מעצים עשרות מונים את התקלה המביכה הזו.

אבל אברמוביץ', כך הרושם, איננו מתכוון לוותר לנתניהו. שאם לא כן הוא לא היה משחרר אמירות שנראות על פניהן כניסיון ליצור מעין "מאזן אימה" בינו לבין נתניהו ולשכנעו בדרך זו להוריד את הקטע המדובר מעמוד הפייסבוק שלו.

הנה מה שאומר אברמוביץ' בטלוויזיה, בחדשות 2, לעמית סגל ולסיוון רהב מאיר:

"בנימין נתניהו שיתף את הפייק ניוז הזה אצלו בפייסבוק… אני חושב שבנימין נתניהו לוקח את הדבר הזה ושם אותו אצלו, הוא בונה לא רק על האיפוק שלי אלא גם על אתוס עיתונאי. כי אילו אני הייתי נוטל לעצמי חרות לנפץ את האתוס העיתונאי ומפרסם מה בנימין נתניהו הציע, מה הוא ביקש, מה הוא התחנן, היתה נגרמת לו מבוכה לא קלה".

ואם נתניהו לא קלט את המסר הזה, הנה בא אברמוביץ' ובמאמר כתוב שמפרסם בעניין הוא כותב כך:

"כאשר ראש הממשלה לוקח הקלטה בידורית ומצמיד אותה לפייסבוק שלו, זה סימן, עוד סימן, שהוא איבד עשתונות. שהוא החליט לשבור את כללי המשחק. האם זה אומר שגם לנו העיתונאים מותר להשתגע? האם רשאי עיתונאי לפרסם את שיחותיו עם ביבי – מה הציע, מה ביקש, על מה התחנן?"

הציטוטים הללו של אברמוביץ' מדאיגים כיוון שכאמור הם עלולים להתפרש כניסיון לסחוט את ראש הממשלה. אברמוביץ' מנסה לשדרג את חומרת מעשהו של ראש הממשלה בכך שטוען שנתניהו "החליט לשבור את כללי המשחק". ובכן, אפילו לשיטת אברמוביץ' אלו כללי משחק נשברו כאן? הרי נתניהו לא השתמש כאן בחומר עיתונאי חסוי. הוא השתמש במה שממילא פורסם והציף את הרשת. ועכשיו, לשיטת אברמוביץ' כשנתניהו שבר, כביכול, את כללי המשחק – הוא כאילו שיחרר את אברמוביץ' מחובותיו לאותו "אתוס עיתונאי" (עאלק)

הרי עצם אמירותיו הפומביות של אברמוביץ' שהוא אוחז בחומר מביך על ראש הממשלה יכולות להתפרש, בנסיבות העניין, כניסיון סחיטה במטרה לסתום את פיו של ראש הממשלה.

וכמו כל בריון שכונתי מצוי – לא מהסס אברמוביץ' להצהיר כאמור לעיל, שראש הממשלה בונה על האיפוק שלו (של אברמוביץ').

מה לעזאזל זה צריך להיות?!

אכן, ראש הממשלה צריך להודות לאלילת המזל שיש לו עסק עם אדם מאופק כמו אמנון אברמוביץ', ולא עם איזה לוחם דאע"ש.

ובכן, האם מי שאיבד כאן את העשתונות הוא נתניהו?

כנראה שזה חום יולי אוגוסט שעושה שמות בעשתונותיו של אמנון אברמוביץ'.

דין אמנון אברמוביץ' כדין מזייף המסמך

עתה, משהוברר שמסמך גלנט הוא מסמך מזוייף, אמורה המשטרה – אם כולם שווים בעיניה – לזמן את העיתונאי אמנון אברמוביץ' לחקירה בגין עשיית שימוש במסמך מזוייף.

חוק העונשין קובע כך:

"המגיש או מנפק מסמך מזוייף או משתמש בו בדרך אחרת, בידעו שהוא מזוייף, דינו כדין מזייף המסמך".

שאלת המפתח כאן היא אם אמנון אברמוביץ' ידע, או שלא ידע, בזמן פירסום המסמך בשידור בטלוויזיה, שהמסמך מזוייף.

ככל שפורסם, הרי שהאוחזים במסמך – עד הגיעו לידי אמנון אברמוביץ' – סברו שהמסמך הוא אמיתי ואינו מזוייף.

לאחר שהמסמך הגיע לידי אברמוביץ' הוא פנה אל אייל ארד, כמי שהלוגו שלו התנוסס בראש המסמך והוא נחזה להיות מחברו, וביקש את תגובתו.

אייל ארד טוען שהוא הכחיש מיד – כלומר, לפני השידור בטלוויזיה – כל קשר למסמך, וכי המדובר במסמך מזוייף.

יתרה מכך, אייל ארד טוען שהוא ביקש לעלות לשידור ולהפריך את הקשר שלו למסמך, אך מבוקשו לא ניתן לו.

בשלב מאוחר יותר התבטא אברמוביץ' כי בשל היכרותו עם אייל ארד אין לו, לאברמוביץ', סיבה לחשוב שאייל ארד משקר שעה שהוא טוען שאין לו קשר למסמך.

לא ניכנס כאן להתפלפלות משפטית בדבר משמעות המושג "בידעו שהוא מזוייף", ועד כמה אמור אדם להיות משוכנע במידת הידיעה שלו כדי להחשב כמי שיודע שהמסמך מזוייף.

נסתפק בכך שנציין, שמכל מה שפורסם ונטען על ידי אייל ארד עולה חשד כבד שאמנון אברמוביץ' נחשב כמי שידע שהמסמך מזוייף, והכל – לפני שפירסם המסמך בשידור בטלוויזיה.

פה ושם נשמעת הטענה שגם אם הלוגו של אייל ארד על גבי המסמך אינו שלו – הרי התוכן של המסמך משקף מצב דברים אמיתי. ובכן, אין לכך רלוונטיות לשאלת הזיוף, ואולי דוגמא קטנה תבהיר:

נניח שראובן חייב לשמעון אלף שקל אך מסרב להחזיר לו. עקב כך שמעון מזייף את חתימתו של ראובן על גבי צ'ק ומנסה לפרוע אותו בבנק. היוכל שמעון לטעון להגנתו, שמכיוון שאין מחלוקת בינו לבין ראובן בדבר עצם החוב – כי אז הצ'ק הזה, למרות החתימה המזוייפת, משקף מצב דברים אמיתי? ברור שלא.

ובכן, האם אמנון אברמוביץ' יזומן לחקירת משטרה בחשד עשיית שימוש במסמך מזוייף?

אין מצב.

כי כידוע אמנון אברמוביץ' הוא זה אשר פוסק ומחליט עבור רשויות החוק – מיהו אתרוג ריחני ומיהו סתם בטטה.

————————————————————-

האם גבי סיבוני ביצע עבירות בטחון שדה?

אל"מ במיל. ד"ר גבי סיבוני חשף עצמו כמי שהעביר לאמנון אברמוביץ' את מסמך גלנט.

אל"מ סיבוני, ששרת שרות סדיר בצה"ל עד לפני כחמש עשה שנה, מציג עצמו כיום כראש תוכנית המחקר הצבאי במכון למחקרי ביטחון לאומי.

נוסף לכך, מתואר סיבוני בתקשורת כמקורב במיוחד לאלוף גדי אייזנקוט וכן לרמטכ"ל.

אין איפוא ספק: אל"מ סיבוני אוצר בידו מידע צבאי רב רגיש ומסווג – הן מתקופת שרותו הצבאי, והן מהתקופה שלאחר מכן – עד היום.

העובדה שמסמך גלנט התגלגל לידיו של סיבוני מדברת בעניין זה בעד עצמה, והיא אך מחזקת את העובדה שהאיש נמצא בקרבה בלתי אמצעית לגורמים צבאיים ובטחוניים בדרגות הגבוהות ביותר.

ומנגד, אמנון אברמוביץ' סיפר כזכור באולפן שישי, שהמקור שהעביר לו את מסמך גלנט הוא (ציטוט) "מקור אמין, מוכח ופורה כבר שלושה עשורים".

ובהנחה שאחד ועוד אחד הם בדיוק שניים, התוצאה היא, שאם אמנון אברמוביץ' לא משקר – כי אז גבי סיבוני הוא הוא המקור האמין, המוכח והפורה של אברמוביץ' מזה שלושים שנה.

ובהנחה נוספת, שאין הבדל מבחינת החוק בין גבי סיבוני לבין, נניח, ענת קם – כי אז על ביטחון שדה לזמן את ד"ר סיבוני לחקירה ולברר אצלו איך ובמה התבטאה פוריותו אצל העיתונאי אברמוביץ' במשך שלושים שנה. על ביטחון שדה לחקור את אל"מ סיבוני ללא כחל וסרק, ולברר עמו מה המידע שמסר לעיתונאי במשך שלושים שנה, ואם יש במידע שמסר עבירות על ביטחון שדה.

נזכור: גבי סיבוני השתחרר משרות סדיר לפני כחמש עשרה שנה, כך שעל פי המתמטיקה של אברמוביץ', סיבוני היה מקור שלו גם בתקופת השרות הסדיר. האם סיבוני קיבל אישור משלטונות צה"ל לקיים קשרים עם עיתונאי?

אין להתבלבל: אמנון אברמוביץ', כעיתונאי, אמור לשמור על חסיון מקורותיו (ועובדה היא שהמשטרה נזהרה שלא לפגוע במעמדו זה), אבל מרגע שהמקור עצמו נחשף – בוודאי כשחשף עצמו – אין לו עצמו כל חסינות או חסיון כלפי גורמי החקירה.

———————————————————-

הידיים המלוכלכות של דליה דורנר

שופטת בית המשפט העליון לשעבר ונשיאת מועצת העיתונות כיום, דליה דורנר, ממליצה לאמנון אברמוביץ' ולחדשות 2 לשמור על חסיון מקור עיתונאי – גם אם יש בכך להפר את צו בית המשפט המורה להם להמציא לידי חוקרי המשטרה את מסמך גלנט.

דורנר ממליצה להם לנהוג כך – גם במחיר של ישיבה בבית הסוהר.

אבל דורנר אינה מסתפקת בכך: היא טוענת, כך פורסם, שיש להביא הסוגיה לדיון בבג"צ, ואז בדעתה להצטרף לעתירה בתפקידה כנשיאת מועצת העיתונות.

יש לקוות שדליה דורנר – כאמור, שופטת בית המשפט העליון לשעבר – זוכרת עדיין שלבג"צ יש לבוא בידיים נקיות.

כי הידיים של דורנר אינן נקיות.

אם השופטת דורנר ממליצה להפר צו של בית המשפט – הדעת אינה סובלת שהיא תעתור לבג"צ שיבחן את תקפותו של הצו השיפוטי הזה, שהיא ממליצה להפר אותו.

שהרי נניח, שבג"צ יקבע שהצו תקף למרות הכל, ויש לקיימו ולהעביר את מסמך גלנט לחוקרי המשטרה, ובכן – מה אז? הרי דורנר כבר המליצה להפר את הצו.

הייתכן שבג"צ ידון בכלל ויידרש לעתירת עותר בעניין מסויים – שעה שאותו עותר כבר עשה, למעשה, דין לעצמו באותו עניין ממש?

והרי בדיוק לצורך זה בנו מדרגות בבית המשפט העליון: כדי להשליך מכל המדרגות הללו עותרים שבאים לבג"צ בידיים לא נקיות.

אלא שהשופטת דורנר סבורה, כך נראה, שאין היא עותרת כאחד העותרים, וכי יש לכופף למענה את הדין.

כי מה לא עושים בשביל מישהו מ"המשפחה".

———————————————————-

מי חיבר את מסמך גלנט

ההתנגדות של אמנון אברמוביץ' למסור את מסמך גלנט לחוקרי המשטרה מעוררת שאלות כבדות משקל.

אכן, טענתו של אברמוביץ' בדבר הצורך לשמור על המקור שלו היא טענה ראוייה בהחלט.

אלא שעל אברמוביץ' לשכנע שהוא אכן רוצה לגונן כאן על המקור שלו בלבד, ולא על עצמו.

שהרי מעמדו הציבורי של אברמוביץ' עלול בהחלט להיפגע אם יתברר שהוא נופף אל מול פני האומה, בשעת צפיית שיא בטלוויזיה, במסמך מזוייף.

יש כמובן צדק בטענתו של אברמוביץ' שאם המסמך מזוייף, כי אז הזיוף מתייחס ללוגו של המסמך, כלומר הזיוף מתייחס לכך שהמסמך נוצר, כביכול, אצל יועץ התקשורת אייל ארד, אבל אין בכך כדי להפריך את האפשרות שהתוכן של המסמך הוא אותנטי – גם אם הוא נוצר על ידי מישהו אחר ולא על ידי אייל ארד.

אבל גם אברמוביץ' יודע היטב, שאם יתברר לחוקרי המשטרה שהמסמך מזוייף – איש לא יכנס לדקויות ולהבדלים שבין זיוף מוצאו של המסמך לזיוף תוכנו, ומה שיתפרסם ויקנה אחיזה בדעת הציבור הוא, שאמנון אברמוביץ' הולך שולל ושימש בידי אינטרסנט כלשהו כלי לפירסום מסמך מזוייף.

האם אברמוביץ' חושש מאפשרות שכזו? אין ספק.

וכדאי לתת את הדעת לאפשרות נוספת:
אכן, כפי שצויין, קיימת חשיבות עילאית בשמירה על מקורות מידע, שכן חשיפתם עלולה להרתיע מקורות משיתוף פעולה עם עיתונאים – על כל החשיבות הציבורית שבכך.

עד כדי כך חשובה שמירת מקור המידע, ששופטת בית המשפט העליון לשעבר וכיום נשיאת מועצת העיתונות, דליה דורנר, ממליצה לעיתונאי שלא להביא לגילוי מקור מידע – גם במחיר של הפרת צו בית משפט שתגרור ישיבה בבית הסוהר.

אלא שנוכח החשיבות העליונה הזו של שמירה על מקור המידע מתעוררת שאלה שגם עליה יש לתת את הדעת. והשאלה היא מה הדין אם קיימת אפשרות שהמקור שהביא לאמנון אברמוביץ' את מסמך גלנט – אותו מקור עצמו – הוא גם מי שחיבר את המסמך? האם גם במקרה כזה יש חשיבות לשמירה על המקור אם יתברר שהוא, אותו מקור, הוא גם זה שיצר את המסמך והניע את כל המהומה? האם אין חשש ששמירה אבסולוטית על מקורות מידע תיצור פתח ותעניק חסינות גם למקורות מקוריים מעין אלה?

אמנון אברמוביץ' טוען שהמדובר במקור ותיק, אמין ופורה. גם אם זה נכון, אין בכך להפריך האפשרות שהמקור המסויים הזה הינו בעל אינטרס ממשי בפירסום מסמך מעין זה שפורסם – אינטרס כה חזק עד שהוא מצא לנכון לחבר את המסמך ולהמציאו לעיתונאי באיצטלה של מקור כביכול.

ובכן, בידי מי המפתח לברר האפשרות שאמנון אברמוביץ' מסרב להמציא את המסמך לידי החוקרים כיוון שבכך הוא רוצה, למעשה, להגן על עצמו?
ובידי מי המפתח לברר האפשרות – היותר חמורה – שהמדובר כאן במקור שהוא עצמו יצר את המסמך?

המפתח הוא בידי אמנון אברמוביץ' כמובן.

אבל אמנון אברמוביץ' מעדיף, מן הסתם, להשאיר אותנו עם סימני השאלה.

———————————————————-