לינור אברג'יל נאנסה שוב

בא אחד שהיה פעם שופט ומרשיע את עו"ד לינור אברג'יל בפסק דין.

לא צריך לבלוע את כל האבטיח כדי לדעת אם הוא טעים או לא.

כשאתה קורא את הציוץ של עודד אליגון אתה מבין ממה היו עשויים פסקי הדין שלו בעת שהיה שופט.

אתה מבין את מרחב שיקול הדעת שלו, ואיך הוא היה מגבש הכרעה בגורלות של בני אנוש.

מקליד על המקלדת שלו עם המרפק.

עו"ד לינור אברג'יל גילתה פעם אומץ לב בלתי רגיל כשסיפרה על האונס האכזרי שחוותה בדרך ממילאנו לרומא.

בקשה לנו ממך לינור: תביעת לשון הרע נגד השופט הזה.

שישפטו אותו חבריו.

בדלתיים פתוחות לרווחה.

כתב אישום על אונס מלפני 46 שנה

כמה פעמים נתקלנו במקרים מקוממים כאלה ואחרים, שבהם חשודים באונס חוסים בצל מחסום ההתיישנות על מעשיהם?

לא צריך הרבה אצלנו – עשר שנים בלבד – כדי לעבור לצד הבטוח של המחסום ולזכות בחסדיה של ההתיישנות.

לא באנגליה!  במולדת הכדורגל אין התיישנות על עבירות פליליות. הזיכרון של האנגלים הוא אינסופי כשמדובר בעבריינים פליליים – גם אם הם סלבים אמיתיים.

כזה הוא המקרה של ביל רואצ' כוכב סדרת הטלוויזיה המפורסמת "רחוב קורוניישן" שמתארח בסלון של האנגלים כבר למעלה מחמישים שנה ברציפות.

אדון רואצ' הוא כיום איש מאד מכובד ועשיר בן 81 שנהנה מכל מה שכוכבות טלוויזיה יכולה להציע לאיש כמותו.

אבל לפני כשבועיים חרב עליו עולמו: המשטרה פשטה על חווילתו, ערכה שם חיפוש מדוקדק ועצרה אותו בחשד לאונס שביצע לפני 46 שנה בנערה בת 15.

ואם המתמטיקה  עדיין בתוקף יוצא שאדון רואצ' בן ה-81 היה עלם צעיר בן 35 כשביצע את האונס המיוחס לו, והנערה הנ"ל בת ה-15 היא כיום גברת בת למעלה מ-60.

בינתיים הוגש נגד רואצ' כתב אישום בגין האונס ההוא מלפני 46 שנה, והוא שוחרר ממעצרו בתנאים מגבילים.

ואחד התנאים המגבילים הוא איסור להתקרב ללא פיקוח אל נערות שהן מתחת לגיל 16.

איפה היא המלכה כשרואצ' כבר צריך אותה?

משפט קצב – האם יתרחש מהפך?

כל מי שיתבונן בכפות רגליו של קצב, ימצאן נקובות ככברה;

כי האיש לא הפסיק לירות לעצמו ברגל – על בסיס יומיומי כמעט.

וכך, הפוליטיקאי הממולח הזה קומם עליו את כל התקשורת כולה ולא השכיל להבין שהתקשורת בכוחה להשתלט על השטחים האפורים בתודעת השופטים, ולהפוך את השטחים הללו לשחורים משחור.

כי הפוליטיקאי הממולח הזה לא הבין שהתקשורת לא תאפשר לשופטים להתלבט.

כי הפוליטיקאי הממולח הזה לא השכיל להבין שהציבור הרחב והתקשורת אינם ערוכים להבין את משמעותו של הספק הסביר.

כי בתקשורת הכל שחור לבן (ובעיקר אדום).

אבל הוא לא הסתפק בהשנאת עצמו על הציבור והתקשורת; הוא גם שיקר בבית המשפט (משהכחיש יחסי מין מכל סוג שהוא).

ובכן, למה ציפית, מר קצב, משהפכת מצורע בתקשורת ושקרן בבית המשפט?  הייתכן שלא ידעת שמצורע אינו יכול להנות מפירותיו של הספק הסביר?

כי זהו כוחו האדיר של בית המשפט: לרקוח את השיקוי הפלאי הזה הקרוי ספק סביר ולהחיות את המתים.

לא נתייגע כאן באיפיונו הכולל של המושג ספק סביר, ורק זאת נאמר: אם נמצאות בתיק עובדות שבכוחן להצביע על אפשרות שיש לה אחיזה הגיונית במציאות, שהיחסים בין קצב לבין א' ממשרד התיירות היו בהסכמה, כי אז יש בכך להקים ספק סביר שהיה אונס.

אומר בהקשר זה בית המשפט העליון:

"בביטוי 'סביר' טמונים הסינון והמיון בין עניינים שיש להם אחיזה הגיונית במציאות, לבין דברים שהם ספקולציות נעדרות תשתית"

הנה כי כן, אין צורך שהעובדות בתיק יצביעו באופן נחרץ וחד משמעי על כך שהיו יחסים בהסכמה. די בכך שבכוחן של העובדות הללו להצביע על אפשרות שיש לה אחיזה הגיונית במציאות שהיו יחסים בהסכמה כדי להקים את הספק הסביר שהתרחש אונס.

אכן, בית המשפט המחוזי נתן אמון מלא בעדותה של א' ממשרד התיירות, אבל האם האמון המלא בעדות הזו הוא חזות הכל? אומר בהקשר זה בית המשפט העליון:

"גם כאשר גרסה מרשיעה נמצאת אמינה בעיני בית המשפט, אין הוא רשאי להתעלם מתמיהות העולות ביחס לגרסה זו. עליו לנתח תמיהות אלה, ולבחון האם הן מגיעות כדי יצירת ספק סביר; עליו לשלב התרשמות מן העדים באמצעות החושים עם ניתוח אנליטי אובייקטיבי של הראיות, הן לצורך הערכת הראיות המפלילות והן לצורך הערכת התמיהות מבחינת הגעתן כדי "ספק סביר" לענין הפללת הנאשם"

עינינו הרואות, הגירסה המרשיעה והאמינה של א' ממשרד התיירות אינה חזות הכל. על בית המשפט לבחון ולשאול עצמו אם לצד גירסתה האמינה של א' קיימים סימני שאלה שיש לרדת לחקרם.

ובכן, האם, לצד גירסתה האמינה של א', קיימים בתיק סימני שאלה או עובדות שבכוחן להצביע על אפשרות – אפילו אינה חד משמעית, אבל שיש לה אחיזה הגיונית במציאות – שהיו יחסים בהסכמה?

ובמילים אחרות, מהם סיכויי הערעור של קצב בבית המשפט העליון? האם השופטים ייצאו מגדרם – כפי שהם יודעים לעשות – וירקחו עבורו ביד אמן את אותו ספק סביר?

כפי שהדברים נראים עתה – הסיכויים אפסיים.

—————————————————

החפות הטכנית של איש התקשורת שנחשד באונס

נתחיל בסיפור אמיתי מתחום אחר וממנו נלמד על המקרה של איש התקשורת שנחשד באונס ותיקו נסגר לאחרונה עקב חוסר ראיות מספיקות.

ובכן, רבים שמעו על משפט קסטנר, אבל מעטים יודעים כיצד ולמה התקיים בזמנו המשפט הכל כך טעון הזה, ומעשה שהיה כך היה:

אדם בשם מלכיאל גרינוולד פירסם באותם ימים שישראל קסטנר שיתף פעולה עם הנאצים. קסטנר, שהיה אז דובר משרד המסחר והתעשיה, בחר לשתוק נוכח הפירסומים הקשים הללו והעדיף לא להגיב עליהם. כיוון ששתק, הודיע לו היועץ המשפטי לממשלה דאז, לימים השופט העליון חיים כהן, שהוא, קסטנר, בהיותו עובד ציבור, אינו יכול להמשיך ולשתוק נוכח ההאשמות החמורות הללו, ועליו לבחור באחת מן השתיים: להגיש תביעת דיבה נגד גרינוולד כדי לטהר את שמו או, אם אינו מגיש תביעת דיבה, עליו להתפטר מתפקידו (קסטנר נקלע לפינה, הגיש תביעת דיבה – הידועה כ"משפט קסטנר" – וההמשך ידוע).

ומכאן לענייננו:

נגד איש התקשורת הנ"ל הוגשה תלונה על אונס. עקב כך הוא נעצר לחקירה ובהמשך שוחרר למעצר בית. שמו כחשוד באונס עבר מפה לאוזן עד שלא נותר כמעט מי שאינו יודע במי המדובר – על כל המשתמע מכך. כעבור חדשים אחדים הוחלט לסגור את התיק עקב חוסר ראיות מספיקות.

והנה איש התקשורת מחדש את ביקוריו בסלון שלנו כמימים ימימה, ומדווח לנו על עניינים שבתחום טיפולו כאיש תקשורת.

הגלגל הוחזר כאילו לאחור – אל הימים שלפני התלונה והחקירות – כאילו דבר לא ארע.

האמנם?

מה היה השופט חיים כהן אומר על כך? הרי המתלוננת גרמה לאיש התקשורת סבל בל יתואר, שלא לדבר על הכפשת שמו.

האם סגירת תיק החקירה "מחוסר ראיות מספיקות" טיהרה את שמו של איש התקשורת? להלכה – כן. למעשה – לא!

אכן, חזקת החפות עומדת לו לאיש התקשורת כאילו דבר לא ארע. אבל זו חפות משפטית טכנית, וכדי להשיב לעצמו את שמו הטוב, עליו – כמו על קסטנר בזמנו – לעשות מעשה ולהגיש תביעה משפטית נגד המתלוננת, ואם לא יעשה כן – תמשיך, לדעתי, עננה שחורה לרבוץ מעל לראשו.

אילו היה מדובר באדם פרטי המתנהל בד' אמותיו – שאלת טיהור שמו היתה נותרת בגדר עניינו הפרטי. אילו היה איש התקשורת מחליט ללכת הביתה בעקבות המקרה – גם אז היה שאלת טיהור שמו נותרת בגדר עניינו.

אבל האיש החליט לחזור לעיסוקו התקשורתי הקודם, ומשכך – שוב אין המדובר כאן בעניינו כאיש פרטי.

המדובר באדם המבקר תדיר בסלון שלנו ושל הילדים והילדות שלנו.

———————————————————

צו איסור פרסום – עבודה בעיניים

הסוגייה של איסור פרסום שמות חשודים עולה לדיון ציבורי כל אימת שהמשטרה חוקרת חשודים סלבריטאים, והפעם – לרגל חקירתו של איש תקשורת ידוע בחשד לאונס.

הסיבות המוכרות והידועות למתן צו איסור פרסום, שחלקן מוסדרות בחוק, נשחקו עד דק בפקולטאות למשפטים ובתקשורת, ולא נעסוק בהן כאן.

כי ברקע הסיבות הידועות מרחפות להן סיבות אחרות, שאינן נלמדות בשום פקולטה ואיש לא יודה בקיומן, אבל הן הן אלה שמכתיבות לא פעם את התוצאה אם לאפשר או לאסור את הפרסום.

עד כדי כך חזקות הסיבות המרחפות הללו – עד שהן גוברות בקלות על כל אבסורד הנקרה בדרכן.

והאבסורד הזה זעק לשמיים במקרה אחד שיש בו להמחיש היטב את הסוגייה: באותו מקרה עצרה המשטרה אדם המקושר לכל המי ומי במדינה – משמעון פרס ודרומה. אותו אדם נחשד בעבירות מירמה הקשורות לתעשיות הביטחוניות. שמו המלא והמעשים המיוחסים לאותו חשוד פורסמו אז במלואם במהדורות הראשיות של חדשות הטלוויזיה.

ואז קרה הבלתי ייאמן: למרות ששמו המלא של החשוד ההוא והמעשים המיוחסים לו פורסמו בהרחבה בחדשות הטלוויזיה, פנו עורכי דינו – לאחר הפרסום – לבית המשפט והשיגו צו איסור פרסום.

לאחר השגת הצו פנו עורכי דינו של החשוד לכל כלי התקשורת, לרבות לאתרי האינטרנט, הציגו בפניהם את הצו והעמידו אותם על העונשים הקבועים בחוק למי שיפר את הצו מאותו רגע ואילך.

ממש לא ייאמן: הרי שמו המלא של החשוד והעבירות המיוחסות לו כבר פורסמו בגלוי ובהרחבה בטלוויזיה ובראש חוצות מקצה העולם ועד קצהו. מה איפוא הטעם לבקש לאסור את פרסום שמו לאחר שהסוסים כבר ברחו מן האורווה?

לא נדוש כאן בנימוקים המפוקפקים של השופטת שנתנה את הצו.

אלא שקיים נימוק אחד כבד משקל, גם אם איש לא יודה בקיומו, לבקש מבית המשפט צו איסור פרסום – גם לאחר שהסוסים ברחו מן האורווה ושמו של החשוד כבר נודע במפורש ברבים.

והנימוק הכבד הזה אומר, שגם אם שמו של החשוד נחשף בתקשורת, יש להורידו במהירות מהכותרות ולגמדו עד שיצטמק לחלוטין ויישכח מלב. וזאת, בין היתר, כדי להורידו מטה מטה בסדר העדיפויות של חוקרי המשטרה (וכך הם הדברים גם במקרה ששמו של החשוד, בתור שכזה, טרם התפרסם).

כי זאת לדעת: סדר העדיפויות של המשטרה בחקירותיה נקבע במידה רבה על-ידי התקשורת – גם אם המשטרה לעולם לא תודה בכך. שכן, כאשר התקשורת מסקרת באינטנסיביות אירוע פלילי – המשטרה לא תוכל להתעלם מכך, והיא תאלץ להקדיש לחקירה מאמץ מוגבר בהתאם כדי להשביע את התקשורת הרעבה.

ובדיוק מהמאמץ המוגבר הזה של המשטרה חושש החשוד. כי אם יש ממש בחשדות נגדו, או אז גובר חששו של החשוד, שהמשטרה – בלחץ התקשורת – תתאמץ במיוחד לחקור ולקדוח סביב החשוד המסויים הזה כדי לעבות את החשדות נגדו – מה גם שקיימת אפשרות שאש החקירה תתפשט לחלקות סמוכות הנגועות אף הן בפלילים, או למתלוננות נוספות במקרה של עבירות מין.

ובהקשר זה לא מן המותר לציין כאן, שלא פחות משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להיניק. במילים אחרות, המשטרה, או צוות החוקרים העוסקים בחקירה המתוקשרת, נהנים אף הם לא פעם מעובדת היות החקירה מתוקשרת – באשר הדבר מסייע להם לגזור את הקופון התקשורתי מצידם – קופון שלא פעם מזרז את קידומם במעלה התפקידים והדרגות. ובכלל, הרי אין חוקר שלא ירצה שחבריו ושכניו ילמדו על הצלחותיו מהעיתון, והדברים אנושיים ומובנים.

הנה-כי-כן, ברגע שעורכי דינו של החשוד משיגים צו לאיסור פרסום שמו, או פרטים העלולים לזהותו, או פרטים הנוגעים לעבירות בהן הוא חשוד, או-אז מתפוגגת בהדרגה העסיסיות התקשורתית שהייתה מתלווה לפרטים ולשמות אלמלא נאסר פירסומם.

ומכל מקום, עם מתן הצו – ידיה של התקשורת נכבלות במידה רבה, ושוב היא תתקשה לדווח על הפרשה באופן מניח את הדעת – עד שתזנח אותה בהדרגה לטובת סיפורים אחרים.

וכשהתקשורת תזנח את הפרשה, היא תרד אל מקום נמוך גם בסדר העדיפויות של המשטרה ותזכה לחקירה על מי מנוחות – אם בכלל.

ואמנם, היש מי שיודע כיצד הסתיימה חקירתו של אותו חשוד המקושר לנשיא שמעון פרס ושאר שועי ארץ? האם החקירה ההיא מוצתה? היש מי שבכלל זוכר את המקרה?

אמור מעתה: צו איסור הפרסום נועד, במידה רבה, לסלק את הפרשה מכלי התקשורת – במטרה להחליק את הפרשה אל מקום נמוך בסדר העדיפויות של המשטרה, וכך לגרום לחקירה מצומקת, שיטחית ובלתי ממצה.

האם השופטים הנותנים צווי איסור פרסום מביאים בחשבון את מצב העניינים הזה, ואת המטרה האמיתית המונחת לא פעם בבסיס הבקשה לצו איסור פרסום? האם השופטים מסוגלים לעמוד בפני עורכי דין "כבדים" המגישים בקשה לצו איסור פרסום?

על כך נשיב: יש שופטים ויש שופטים.

————————————————

הערה: הרשימה התפרסמה בעבר בשינויים אחדים.

קצב הגיש את ראשו לשופטים

משה קצב הכחיש בתוקף, לכל אורך החקירות והמשפט, כל קשר מיני, מכל סוג שהוא, עם מי מהמתלוננות נגדו.

מקריאת פסק הדין (המקוצר) ניכר בעליל, שקו ההגנה הזה של קצב היה רעוע ביותר ועמד לו לרועץ ולמעשה חיסל אותו.

הרושם הברור מקריאת פסק הדין הוא, שפרקליטיו של קצב התקשו מאד להתנהל עם קו ההגנה החד משמעי הזה – באשר המדובר בקו הגנה פריך שכל חבטה קלה בו עלולה מיד לפוררו. 

אילו בידי פרקליטיו של קצב היה הדבר, אין כמעט ספק שהם בהחלט היו מעדיפים שהוא יודה ביחסי מין בהסכמה – דבר שהיה מסייע בידיהם לייצב קו הגנה יעיל יותר.

שכן, ההכחשה הטוטאלית של קצב חייבה אותו להציב ולהציג בפני השופטים מערכת עובדתית ונסיבתית שונה ואף סותרת, לכל אורך החזית, את העובדות שהציבה התביעה (כגון טענות אליבי למיניהן ועובדות רבות נוספות). חולשתה המובהקת של מערכת העובדות והנסיבות שהציג קצב בפני השופטים, היא בכך, שאם המדובר במערכת של עובדות שיקריות – או אז ניתן בקלות יחסית (כמו למשל באמצעות פלטי שיחות טלפון) למצוא פירכות במערכת העובדות הזו, וכך לפורר את קו ההגנה ולהשאיר את קצב בלא הגנה כלשהי.

לעומת זאת, אילו היה קצב נוקט קו ההגנה שבמסגרתו היה מודה בקיום יחסי מין עם המתלוננות – אך טוען שאלה היו יחסים בהסכמה, כי אז הוא היה פטור מהצגת מערכת עובדות אחרת מזו שהציגה התביעה.

במילים אחרות, אילו הודה ביחסי מין בהסכמה היה יכול קצב "לזרום" עם העובדות של התביעה – מבלי להיזקק לטענות אליבי או להכחשות שהופרכו באמצעות פלטי שיחות טלפון – וכך לצמצם את המחלוקת לשאלה אחת: מה טיבם של יחסי המין שהוא קיים עם המתלוננות – אונס או הסכמה?

צמצום המחלוקת אך לשאלת טיבם של יחסי המין היה מחייב את השופטים "להזיע" כהוגן, אבל יותר מכך: אילו היה קצב מודה ביחסי מין בהסכמה –  לא מן הנמנע שהפרקליטות היתה בכלל מוותרת מראש על הגשת כתב אישום בנקודה זו. שכן הפרקליטות, כידוע, ממילא היססה מאד אם להאשים את קצב באונס – כך שהודאתו ביחסי מין בהסכמה היתה אך מגבירה, מטבע הדברים, את הססנותה של הפרקליטות בנקודה זו.

ואגב, היתרון הברור של הודאה ביחסי מין בהסכמה היה בכך, שעבירה זו (בעילה אסורה בהסכמה) היתה חוסה תחת כנפי ההתיישנות – על כל המשתמע מכך.

אלא שקצב, כאמור, לא זז מעמדת ההכחשה הגורפת שלו כמלוא נימה, ונשאלת השאלה מדוע.

אחת האפשרויות העולה על הדעת היא שקצב, בחקירותיו במשטרה – עוד בימיו כנשיא המדינה ומרום מעמדו זה – הכחיש באופן גורף כל קשר מיני עם מי מהמתלוננות, ובהמשך התקשה לסגת מההכחשה הזו ולהודות ביחסי מין בהסכמה – פן יצטייר בעיני חוקריו ובעיני הציבור כשקרן הפכפך וכו' וכו'.

אפשרות אחרת היא, שקצב העדיף להיצמד להכחשה הגורפת ויהי מה, וזאת כדי לשמר הן את מעמדו הנשיאותי והן את מעמדו בעיני בני משפחתו – כולל כמובן בעיני אשתו. שהרי איש לא יכחיש, שאין זה דבר פשוט לאדם במעמדו של קצב להודות בפה מלא בפני אשתו, ילדיו, נכדיו ושאר בני המשפחה, שהוא קיים יחסי מין מחוץ לנישואין.

כך או כך, הדעת נותנת שקצב נקלע כאן למעין מילכוד, ואילו היה מדובר בנאשם "רגיל" – סביר בהחלט להניח שפרקליטיו היו מצליחים לשכנע אותו לסגת מקו ההגנה הפריך של הכחשה טוטאלית לקו הגנה של יחסי מין בהסכמה.

שופטיו של קצב בהחלט מודעים למילכוד האפשרי הזה שבו הוא היה נתון.

וכך, תוך שהם מתייחסים לאפשרות שהיו יחסי מין בהסכמה, מציינים השופטים כי:

"הטענה, הנשמעת לעיתים, לפיה נוכח מעמדו והמגזר לו הוא משתייך, לא יכול היה נאשם פלוני להודות בפומבי ביחסי מין מחוץ לנישואין, אפילו לא הועלתה ע"י הנאשם (קצב) על דל שפתיו".

זו קביעה קצת מוזרה של השופטים, ויש בה משום ניסיון לאחוז במקל בשני קצותיו. שכן, ממה נפשך? הרי השופטים בפירוש מודעים כאן לטענה שנאשם, נוכח מעמדו, לא יכול להודות בפומבי ביחסי מין מחוץ לנישואין. כיצד, אם כן, הם ציפו מקצב שיטען זאת? האם השופטים ציפו לכך שקצב יטען זאת באופן ערטילאי, בשם "נאשם פלוני" כביכול?  הרי ברור כשמש, שכל טענה מצד קצב שישנם נאשמים שאינם יכולים להודות ביחסי מין מחוץ לנישואין – היתה בה, מניה וביה, הודאה בכך שהוא מתכוון אל עצמו.

ובאחת – הקביעה הנ"ל של השופטים לא ממש מחזיקה מים.

אלא שהקביעה הזו של השופטים, מוזרה ככל שתהיה, טובעת ונעלמת בתוך ים של עובדות ונסיבות שחבטו ללא רחם בקצב נטול קו ההגנה, וכך גם צמצמו באופן ממשי את סיכוייו בערעור.

———————————————————

 

ומה העונש של מני מזוז?

כפסע היה בין משה קצב לבין עיסקת טיעון שרלטנית מבית היוצר של היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז.

כפסע היה בין משה קצב, שהורשע היום בשני מעשי אונס ושאר מעשים מגונים, לבין הרשעה על ליטוף בברך.

כפסע היה בין האנס ועבריין המין הסדרתי משה קצב לבין השלכת המתלוננות קורבנותיו אל הכלבים.

ולך תדע כיצד היה מוכרע הדין אילו הוגש כתב אישום גם בתלונתה של א' מבית הנשיא – זו שהתניעה את הדרמה מראשיתה, ובהמשך הושארה מחוץ לכתב האישום.

הייתכן שכל הפרשה, שהועמדה על ראשה עקב התנהלותו של מזוז, חזרה לעמוד על רגליה בגלל הימור מטורף של קצב וסירובו לחתום על עיסקת הטיעון החלומית שהוצעה לו?

האם הפרקליטות ותהליך קבלת ההחלטות בכל הפרשה הנוראה הזו יעמדו לביקורת ובדיקה אובייקטיבית?

האם התנהלותו השערורייתית והחובבנית של מני מזוז תיבחן במסרקות ברזל כפי שמתחייב הדבר?

אין חשש כזה במדינה, שהחפיף הוא ספינת הדגל שלה, והפרטאצ' נושך בטירוף בצווארה.   

————————————————–

 

חנן גולדבלט היום בעליון

בית המשפט העליון ידון היום בערעורו של חנן גולדבלט, שהורשע, בין היתר, בסדרה של מעשי אונס ומעשים מגונים אחרים ונדון לשבע שנות מאסר.

האם יש לגולדבלט סיכוי כלשהו לזעזע את פסק הדין המרשיע של בית המשפט המחוזי? שום סיכוי!

בית המשפט המחוזי "נעל" את פסק הדין שלו בכך שביסס אותו על התרשמותו הבלתי אמצעית ממהימנות העדויות השונות שניתנו בפניו – המתלוננות מצד אחד והנאשם גולדבלט מצד שני.
והרי כידוע בית משפט של ערעור, שאינו רואה את העדים ואינו מתרשם מהם על הדוכן, אינו מתערב בדרך כלל בממצאי המהימנות של הערכאה הראשונה.

כדי להמחיש את עמדתו של בית המשפט המחוזי באשר למהימנות העדויות – ראוי להביא כאן מדבריו של ראש ההרכב, השופט אברהם טל:

"אני נותן אמון מלא בעדויותיהן של המתלוננות, שתלונותיהן משמשות נושא לכתב האישום, ובעדויותיהן של המתלוננות שהעבירות שנעברו כלפיהן ע"י הנאשם התיישנו.
המתלוננות נחקרו ארוכות ע"י ב"כ הצדדים… משמיעת עדויותיהן של המתלוננות וקריאת המסמכים הנוספים הקשורים אליהן, התרשמתי שלא היה להן כל מניע פסול שגרם להגשת התלונות או למסירת העדויות המפלילות את הנאשם בפנינו…
…ברצוני להצטרף לחוסר האמון שנתנו עמיתותי למותב בעדותו של הנאשם".

עד כאן הציטוט מדברי ראש ההרכב.

אשר לעונש שהוטל על גולדבלט – שבע שנות מאסר – קשה להאמין שבית המשפט העליון יקל בעונש זה.

אכן, חנן גולדבלט מתקרב היום לגיל שבעים, ומבחינה אמנותית די ברור שהוא גמר את הקריירה.

מצד שני, נוסף על חומרת העבירות שבהן הורשע, אין להתעלם מכך שחנן גולדבלט לא הודה במיוחס לו, ובכך הוא אילץ את המתלוננות לגולל בבית המשפט את שארע להן – על כל העומס הנפשי הכרוך בכך.
נוסף לכך, גולדבלט לא פיצה את המתלוננות כפי שנצטווה על ידי בית המשפט לעשות.

סיכומו של דבר: אם בית המשפט העליון יוריד מתקופת מאסרו של חנן גולדבלט שנה אחת – תהיה זו הפתעה מרעישה.

—————————————————————

הגירסה הכבושה של יצחק לאור

נניח שהיו מעלילים על אדם עלילה נוראה ומפרסמים אודותיו סיפור בדים על אונס שלא היה ולא נברא.

ובכן, מה צפוי שיתרחש אז נוכח פירסום נורא שכזה? כיצד אמור הציבור להתייחס לעובדה שלנוכח ההאשמות הנוראות נגדו ממלא אותו אדם פיו מים במשך שלושה חודשים?

"עלילת הדם נגדי" מכתיר יצחק לאור את גירסתו.

ולצד הכותרת הזו מובהר לציבור כי (ציטוט):

"לפני שלושה חודשים הופיעו בבלוגוספירה טענות על מקרה אונס והטרדות מיניות שביצע לכאורה הסופר והמשורר יצחק לאור. שבועיים אחר כך פורסם בתוכנית "המקור" תחקיר על אודותיהן. מלבד תגובה קצרה שמסר לאור בסיום אותה תוכנית, הוא נמנע עד כה מכל התייחסות לדברים. כעת הוא כותב את גירסתו".

יצחק לאור אינו חייב לפרסם את גירסתו – לא עכשיו ולא אף פעם.

אבל אם הוא בוחר לפרסם גירסה הוא מבקש שנאמין לה, הלא כן?

וכדי שנאמין לה היא אמורה לענות על אי אלו ציפיות הגיוניות – אותן ציפיות שניסיון החיים מלמד אותנו שהן מהוות בריח התיכון של גירסה המתיימרת להיות אמינה.

ובאחת – השאלה המנסרת היא מדוע, כפי שנאמר, "הוא נמנע עד כה מכל התייחסות לדברים"?

הן היה צפוי שאדם שדמו כך נשפך לשווא, ושמו היקר לו מכל היה למרמס בראש חוצות – הן היה צפוי שאדם כזה ירוץ כמו מטורף ברחובות, ימשוך עוברים ושבים בשרוול ויצרח לתוך אוזניהם "עלילת דם!!!"

אבל לא. האיש שתק.

למה הוא שתק? למה הוא מספר לנו על עלילת דם לאחר שהדם כבר קרש?

יצחק לאור מקונן לאורכה ולרוחבה של הגירסה הכבושה שלו על ההרס ועל הנזק והפגיעה הקשה שנגרמו לו ולבני ביתו כתוצאה מהפירסומים אודותיו. ובכן, למה הוא החריש כך במשך שלושה חודשים? הרי היה צפוי שהוא יעשה מיד לצימצום הנזק שנגרם לו, הלא כן? כיצד שתיקה מעיקה במשך שלושה חודשים תמימים מתיישבת עם דרישות ההיגיון בנסיבות שכאלה?

"ניכרין דברי אמת" נאמר במקורות. רוצה לומר שדברי אמת – אם אמת הם – אמורים לדבר בעד עצמם ולזעוק מתוך גרונו של האומר אף בלא שנעמת אותם עם גירסאות אחרות.

וזעקת האמת – אם אמת היא – אמורה להישמע מיד, ואין להרדימה וליישנה במשך תשעים לילות ארוכים – אם אין סיבה משכנעת לכך.

שאם לא כן נתייחס לדברים בעקימת ראש, ונחשוד – ובצדק נחשוד – שהגירסה הכבושה והמפולפלת הזו לא באה לעולם אלא לצרכים טקטיים כאלה ואחרים שאין להם דבר עם האמת.

כי השכל הישר – כזה הוא – ינער מעליו בבוז כל ניסיון לאנוס אותו.

—————————————————————