משה קצב הכחיש בתוקף, לכל אורך החקירות והמשפט, כל קשר מיני, מכל סוג שהוא, עם מי מהמתלוננות נגדו.
מקריאת פסק הדין (המקוצר) ניכר בעליל, שקו ההגנה הזה של קצב היה רעוע ביותר ועמד לו לרועץ ולמעשה חיסל אותו.
הרושם הברור מקריאת פסק הדין הוא, שפרקליטיו של קצב התקשו מאד להתנהל עם קו ההגנה החד משמעי הזה – באשר המדובר בקו הגנה פריך שכל חבטה קלה בו עלולה מיד לפוררו.
אילו בידי פרקליטיו של קצב היה הדבר, אין כמעט ספק שהם בהחלט היו מעדיפים שהוא יודה ביחסי מין בהסכמה – דבר שהיה מסייע בידיהם לייצב קו הגנה יעיל יותר.
שכן, ההכחשה הטוטאלית של קצב חייבה אותו להציב ולהציג בפני השופטים מערכת עובדתית ונסיבתית שונה ואף סותרת, לכל אורך החזית, את העובדות שהציבה התביעה (כגון טענות אליבי למיניהן ועובדות רבות נוספות). חולשתה המובהקת של מערכת העובדות והנסיבות שהציג קצב בפני השופטים, היא בכך, שאם המדובר במערכת של עובדות שיקריות – או אז ניתן בקלות יחסית (כמו למשל באמצעות פלטי שיחות טלפון) למצוא פירכות במערכת העובדות הזו, וכך לפורר את קו ההגנה ולהשאיר את קצב בלא הגנה כלשהי.
לעומת זאת, אילו היה קצב נוקט קו ההגנה שבמסגרתו היה מודה בקיום יחסי מין עם המתלוננות – אך טוען שאלה היו יחסים בהסכמה, כי אז הוא היה פטור מהצגת מערכת עובדות אחרת מזו שהציגה התביעה.
במילים אחרות, אילו הודה ביחסי מין בהסכמה היה יכול קצב "לזרום" עם העובדות של התביעה – מבלי להיזקק לטענות אליבי או להכחשות שהופרכו באמצעות פלטי שיחות טלפון – וכך לצמצם את המחלוקת לשאלה אחת: מה טיבם של יחסי המין שהוא קיים עם המתלוננות – אונס או הסכמה?
צמצום המחלוקת אך לשאלת טיבם של יחסי המין היה מחייב את השופטים "להזיע" כהוגן, אבל יותר מכך: אילו היה קצב מודה ביחסי מין בהסכמה – לא מן הנמנע שהפרקליטות היתה בכלל מוותרת מראש על הגשת כתב אישום בנקודה זו. שכן הפרקליטות, כידוע, ממילא היססה מאד אם להאשים את קצב באונס – כך שהודאתו ביחסי מין בהסכמה היתה אך מגבירה, מטבע הדברים, את הססנותה של הפרקליטות בנקודה זו.
ואגב, היתרון הברור של הודאה ביחסי מין בהסכמה היה בכך, שעבירה זו (בעילה אסורה בהסכמה) היתה חוסה תחת כנפי ההתיישנות – על כל המשתמע מכך.
אלא שקצב, כאמור, לא זז מעמדת ההכחשה הגורפת שלו כמלוא נימה, ונשאלת השאלה מדוע.
אחת האפשרויות העולה על הדעת היא שקצב, בחקירותיו במשטרה – עוד בימיו כנשיא המדינה ומרום מעמדו זה – הכחיש באופן גורף כל קשר מיני עם מי מהמתלוננות, ובהמשך התקשה לסגת מההכחשה הזו ולהודות ביחסי מין בהסכמה – פן יצטייר בעיני חוקריו ובעיני הציבור כשקרן הפכפך וכו' וכו'.
אפשרות אחרת היא, שקצב העדיף להיצמד להכחשה הגורפת ויהי מה, וזאת כדי לשמר הן את מעמדו הנשיאותי והן את מעמדו בעיני בני משפחתו – כולל כמובן בעיני אשתו. שהרי איש לא יכחיש, שאין זה דבר פשוט לאדם במעמדו של קצב להודות בפה מלא בפני אשתו, ילדיו, נכדיו ושאר בני המשפחה, שהוא קיים יחסי מין מחוץ לנישואין.
כך או כך, הדעת נותנת שקצב נקלע כאן למעין מילכוד, ואילו היה מדובר בנאשם "רגיל" – סביר בהחלט להניח שפרקליטיו היו מצליחים לשכנע אותו לסגת מקו ההגנה הפריך של הכחשה טוטאלית לקו הגנה של יחסי מין בהסכמה.
שופטיו של קצב בהחלט מודעים למילכוד האפשרי הזה שבו הוא היה נתון.
וכך, תוך שהם מתייחסים לאפשרות שהיו יחסי מין בהסכמה, מציינים השופטים כי:
"הטענה, הנשמעת לעיתים, לפיה נוכח מעמדו והמגזר לו הוא משתייך, לא יכול היה נאשם פלוני להודות בפומבי ביחסי מין מחוץ לנישואין, אפילו לא הועלתה ע"י הנאשם (קצב) על דל שפתיו".
זו קביעה קצת מוזרה של השופטים, ויש בה משום ניסיון לאחוז במקל בשני קצותיו. שכן, ממה נפשך? הרי השופטים בפירוש מודעים כאן לטענה שנאשם, נוכח מעמדו, לא יכול להודות בפומבי ביחסי מין מחוץ לנישואין. כיצד, אם כן, הם ציפו מקצב שיטען זאת? האם השופטים ציפו לכך שקצב יטען זאת באופן ערטילאי, בשם "נאשם פלוני" כביכול? הרי ברור כשמש, שכל טענה מצד קצב שישנם נאשמים שאינם יכולים להודות ביחסי מין מחוץ לנישואין – היתה בה, מניה וביה, הודאה בכך שהוא מתכוון אל עצמו.
ובאחת – הקביעה הנ"ל של השופטים לא ממש מחזיקה מים.
אלא שהקביעה הזו של השופטים, מוזרה ככל שתהיה, טובעת ונעלמת בתוך ים של עובדות ונסיבות שחבטו ללא רחם בקצב נטול קו ההגנה, וכך גם צמצמו באופן ממשי את סיכוייו בערעור.
———————————————————