ארכיון תג: אהרן ברק

הנוסטלגיה של דן מרגלית

לא עובר שבוע בלי שהעיתונאי דן מרגלית יזכיר בעיתונו לשופטי בית המשפט העליון את העיכוב, שנמשך חדשים ארוכים, בפירסום פסק הדין בעניין אולמרט ופרשת הולילנד.

כותב השבוע דן מרגלית:

"הסחבת ברשויות החוק הופכת לבלתי נסבלת. להערכתי, ויינשטיין יסגור לאשכנזי את התיק. בית המשפט העליון דוחה את מתן פסק הדין של אהוד אולמרט בפרשת הולילנד. לבוזגלו האגדי של אהרן ברק אין מזל כזה"

ההתרפקות הנוסטלגית הזו של מרגלית על אהרן ברק עלולה עוד להביא את הקורא למחשבה, שאהרן ברק היה כותב ומפרסם את פסק הדין בעניינו של אולמרט מיד עם סיום הדיונים בערעור.

אבל גם דן מרגלית יודע היטב, שכאשר אהרן ברק החליט פעם לעכב פסק דין הוא לא הסתפק בעיכוב של חדשים; שלוש שנים תמימות עיכב ברק תחת ידו את פרסומו של פסק הדין בעניינו של פרופ' איתמר רבינוביץ' מסיבות שונות ומשונות, ולא עזרו הטרוניות והלחצים והמאמרים – כולל של דן מרגלית עצמו.

כתב באותם ימים דן מרגלית:

"…עתה אורבת סכנה שתפקידו המרכזי של בג"ץ בעיצוב החברה הישראלית ייהפך למיתוס מסוכן, כמעט לפולחן אישיות אליטיסטי, שאין אחריו ערעור והרהור וספק. אמנם השיטה הנוהגת בארץ חתרה בתבונה להבטיח את אי תלותה של מערכת המשפט בזרועות השלטון, אך מה על הבקרה?
הנה דוגמה: לפני כשנתיים הוגש בג"ץ לאסור את יציאת פרופסור איתמר רבינוביץ' לכהונתו כשגריר בוושינגטון מפני שהודה בעבירת מס הכנסה ושילם כופר. הרכב השופטים בראשות ברק דחה את הטענה והבטיח לפרסם את הנימוקים במועד מאוחר יותר… כאשר פנה עמיתי אמנון דנקנר אל דוברת משרד המשפטים אתי אשד לברר מדוע בוששו דווקא הנימוקים בפרשת רבינוביץ', נענה שיש שאלות שאין עליהן תשובה…
מי יעז לדרוש זאת מבג"ץ? מי שחושד נושא זאת בליבו, שכן שופטי בג"ץ אינם נדרשים למסור דו"ח לאיש…" 

עד כאן הציטוט מדבריו של דן מרגלית.

מי שסבור שהדברים הללו ודומים להם הזיזו לאהרן ברק – לא מכיר את אהרן ברק. הוא עיכב את פסק הדין שנה נוספת – סה"כ 3 שנים – עד שפירסם אותו ברגע שמצא לנכון ובנסיבות שאיש כבר לא התעניין בפסק הדין הזה.

סברה ושתילה – אחריותו של פרופ' יצחק זמיר

ארכיון המדינה שיחרר לאחרונה לפירסום את תעודות סברה ושתילה, ומן הראוי איפוא לחזור ולהתייחס כאן לאחריותו הכוללת והמוגברת של מי שהיה היועץ המשפטי לממשלה באותם ימים פרופ' יצחק זמיר –  אחריות שוועדת כאהן בחרה להתעלם ממנה, ולא במקרה.

העובדות מגלות, שיצחק זמיר כשל בתפקידו באופן מחפיר והכשיל קשות את הממשלה בימים קריטיים שבהם התבקשה עצתו המשפטית.

רקע:

בחודש ספטמבר 1982 התרחשה במחנות הפליטים הפלסטינאיים סברה ושתילה זוועה נוראה. כשמונה מאות בני אדם, גברים נשים וילדים, נטבחו שם בידי לבנונים נוצרים, אנשי פלנגות, כנקמה על רצח מנהיגם.

הטבח חולל בישראל, וכן בעולם הגדול, סערת רוחות עזה ומחאות קשות.

אצבע מאשימה הופנתה כלפי צה"ל, שישב אותה עת בביירות ושלט באיזור.

בעקבות לחץ ציבורי כבד הקימה ממשלת ישראל ועדת חקירה ממלכתית (היא "ועדת כאהן"), שתחקור האירועים ותברר אם לצה"ל חלק בפרשה.

ועדת כאהן, שמנתה שלשה חברים, קבעה שמעשי הזוועה בוצעו בידי אנשי הפלנגות הנוצריות.

הוועדה שללה אפשרות שמדינת ישראל או אלה שפעלו מטעמה – חיילים או אזרחים – נושאים באחריות ישירה לטבח.

אבל הוועדה הטילה אחריות אישית עקיפה (אחריות שבמחדל) על כמה מפקדים בכירים בצה"ל, וכן על מספר שרים בממשלת ישראל והביאה להדחת כמה מהם מתפקידיהם.

אלא שמתברר – באופן מתימטי ממש – כי מי שנושא, מן הצד הישראלי, באחריות מוגברת וגורפת למחדל הנורא הוא היועץ המשפטי לממשלה באותם ימים – פרופ' יצחק זמיר (לימים שופט בית המשפט העליון).

היה זה לא אחר מאשר פרופ' יצחק זמיר שהגדיר את תפקידיו של היועץ המשפטי לממשלה כבלם פנימי של הממשלה, וכן ככלב שמירה שתפקידו לא רק לנבוח אלא גם, במקרה הצורך, לנשוך.

אבל ברגע המכריע והגורלי – בישיבת הממשלה, שבה התבקשה חוות דעתו המקצועית של אותו יצחק זמיר עצמו – הוא לא נבח ולא נשך. הוא הוא נח על מרבצו ושתק כדג.

אילו עשה פרופ' זמיר, באותה ישיבה גורלית, את המעט הנדרש והמצופה ממנו כיועץ משפטי לממשלה – לא היו העניינים מגיעים להיכן שהגיעו.

ויצחק זמיר – זאת לדעת – הוא פרופסור למשפטים שמומחיותו בדיני המשפט המנהלי.

אילו אך היה יצחק זמיר מעמיד את הקברניטים על המשמעויות המשפטיות של ההחלטה להכניס את הפלנגות למחנות הפליטים – אילו את המעט הזה עשה – לא היה קורה מה שקרה.

אבל הממשלה לא זכתה לשמוע מפיו של הזמיר – אפילו לא ציוץ.

בשעת מבחן גורלית – התכופף יצחק זמיר לקשור את שרוכי נעליו.

היועץ המשפטי לממשלה, פרופ' יצחק זמיר נכשל בתפקידו באופן מחפיר – על-פי מבחני האחריות שהוא עצמו קבע.

ואכן, אפילו בעצם הימים שבהם ישבה ועדת כאהן על המדוכה וחקרה את האירועים, הופנו אצבעות מאשימות כלפי פרופ' יצחק זמיר ואחריותו הכוללת מתוקף מעמדו כיועץ המשפטי לממשלה.

אומר באותם ימים השופט משה בן זאב, מי שהיה בעצמו היועץ המשפטי לממשלה:

"על הנורות האדומות שלא נדלקו באותה ישיבת ממשלה בעניין הגורלי של כניסת הפלנגות למחנות הפליטים, כבר דובר ועוד ידובר הרבה. כעת, בלי לחרוג ממגבלות ה"סוב יודיצה" החלות עדיין על נושא זה, מותר לשאול מדוע בעצם מחפש השר ציפורי חיפוי מאחורי כתפיו של היועץ המשפטי לממשלה. האם אין בכוונתו לומר: הנה ישב אתנו איש המשפט והמוסר הציבורי, ואפילו אצלו לא נדלקו אותן נורות אדומות, ומה לכם כי תלינו על שרים סתם, שכל מעייניהם היו במשמעויות המדיניות והצבאיות של ההחלטות שנתקבלו ?… כך הגענו למצב שהיועץ המשפטי לממשלה יושב בישיבת הממשלה, שומע אזהרות מפי הרמטכ"ל על פלנגות שמעיניהם ניבטת תאוות הנקם והרצח, מאזין להבעת חששות מפיו של השר דוד לוי, ואינו מעמיד את השרים על כך שהתעלמות מכל הדברים האלה, אולי יש בה שמץ מאותה רשלנות או אי איכפתיות, מאותם מחדלים שהמשפט הישראלי אינו רואה כל כך בעין יפה. אם בזמן כלשהו בעתיד יהיה עליו להחליט החלטות או להמליץ המלצות בתחום סמכויותיו, האם לא יפריע לו שהוא עצמו היה נוכח במעמד כזה ובדומה לאחרים היה אדיש במקום שנתבקשה תגובה פעילה ?…".

ובכן, הנחוצה האשמה ברורה ומפורשת מזו?

ויוזכר שוב: ההאשמה הנוקבת הזו באה לא מצד איזה הדיוט משפטי, אלא מצד מי שהיה בעצמו היועץ המשפטי לממשלה.

כאשר היועץ המשפטי לממשלה שומע בישיבת הממשלה מפי הרמטכ"ל את עצם העובדה שצה"ל יכול לתת פקודות לפלנגות – הרי ש"אוזנו המשפטית" אמורה להיות הראשונה לקלוט את משמעות הדברים.

וכמו שאומרים במקומותינו: "בשביל זה משלמים לו".

שהרי, כאשר היועץ המשפטי לממשלה שמע שלפלנגות צה"ל יכול לתת פקודות, היה עליו – משום עובדה זו בלבד – להעמיד את מפקדי צה"ל והשרים על כך שהאחריות למעשי הפלנגות, לטוב ולרע, "חוזרת" אליהם – אל השרים והמפקדים.

אילו אך הזהיר היועץ המשפטי לממשלה את את השרים והמפקדים בנקודה עקרונית זו, כי אז סביר שהם, השרים והמפקדים, היו נבהלים מההחלטה של עצמם – ממש כך – ומקפידים לקיים פיקוד ושליטה יעילים יותר על הפלנגות, או מבטלים מיד את ההחלטה להכניסן למחנות.

אבל היועץ המשפטי – ברגע כה קריטי – שתק.

והיועץ המשפטי ששתק ולא העמיד איש על האחריות המשפטית הנובעת מיחסי המרות והכפיפות הללו שבין צה"ל לפלנגות – המשיך לשתוק ולא נזעק גם כששמע על השחזת סכינים ונקמה ואזהרה מפני סכנת טבח.

אלא שוועדת כאהן – ועדה שהחבר הדומיננטי בה היה השופט אהרן ברק, חבר וידיד נפש של יצחק זמיר – בחרה להתעלם כליל משאלת אחריותו של פרופ' יצחק זמיר למחדל הנורא.

וכל זאת למרות שהיה ברור כשמש, שמתוקף מעמדו ותפקידו מוטלת על היועץ המשפטי לממשלה אחריות מוגברת – ואולי אף בלעדית – לכשרות המשפטית של החלטות הממשלה שבישיבותיה הוא נוטל חלק.

שתיקתו של פרופ' זמיר נוכח ההחלטה להכניס את הפלנגות למחנות הפליטים – שתיקתו ברגע הקריטי הזה – הכשילה את הממשלה, וכך גם נבצר ממנה לתת הוראות מתאימות ומיידיות לצבא.

הימנעות הוועדה מלגעת בצורה כלשהי ביועץ המשפטי, זועקת לשמים ומעידה – היא עצמה – שהוועדה ידעה היטב, שנגיעה כלשהי ביועץ המשפטי תחייב אותה להטיל עליו אחריות חמורה.

אבל חלקו העגום של פרופ' זמיר בפרשה טרם נסתיים:

בעקבות הטבח התחוללה, כאמור, סערת רוחות בישראל ובעולם, ונערכו הפגנות בדרישה להקים ועדת חקירה ממלכתית.

ממשלת ישראל התכנסה לישיבה מיוחדת כדי להחליט כיצד לטפל בפרשה, וזאת – כשברקע נשמעים הדיה של הפגנה סוערת שהתנהלה בקירבת מקום.

הממשלה הנבוכה התקשתה להחליט כיצד לנהוג באשר להקמת ועדת חקירה.

ההפגנה הסוערת שהתנהלה בסמוך אך הגבירה את אובדן העצות.

עד כמה גדולה הייתה המבוכה תעיד העובדה שפניית הממשלה אל נשיא בית המשפט העליון בעניין הקמת ועדת בדיקה – שאיננה ועדת חקירה – נדחתה ע"י הנשיא בנימוק שעל שולחנו מונחות עתירות לבג"צ שיורה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית.

נעלה איפוא מכל ספק, שדיון בממשלה בשאלת הקמתה של ועדת חקירה טובל כל כולו בשאלות משפטיות שונות הכרוכות בעניין.

במצב עניינים זה – היש בכלל ספק שהממשלה אובדת העצות ממש שיוועה ליד מכוונת ומדריכה שתנחה אותה ותאיר את עיניה באשר להיבטים המשפטיים של הסוגיה?!

ובכן, מדוע זה לא נשמע קולו של יצחק זמיר? היכן הוא? שוב נרדם?

לא, יצחק זמיר לא נרדם.

הפעם – הוא פשוט לא הגיע לישיבה.

ומדוע הוא לא הגיע לישיבה? כוח עליון? נפל חלילה למשכב?

מה פתאום?!

הסיבה פשוטה עד כאב:

יצחק זמיר, כך פורסם, לא הגיע לישיבת הממשלה כיוון שבאותו זמן ממש – נא להחזיק חזק – הוא היה בשיעור באולפן לערבית!!

אלוהים אדירים!

יושבת לה ממשלה נבוכה ואובדת עצות, ומתקשה להחליט בעניין משפטי גורלי, והאיש האמור לייעץ לה ולהדריך אותה – משתעשע לו באותה עת ממש ב"שו הדא ומין הדא".

כך נוהג יועץ משפטי סביר והגון?!

יועץ משפטי סביר והגון לא היה מפקיר את הממשלה לנפשה – בשום אופן ומשום סיבה – ברגע משבר שכזה.

וכשאלה הם פני הדברים, כי אז היועץ המשפטי יצחק זמיר לא כשל בתפקידו. הוא מעל בו!

—————————————————————

הערה: הדברים מובאים בהרחבה בספרי – "צדק של פלנגות"

השופט שלי טימן נגד עו"ד יורם שפטל

שופט בית המשפט המחוזי לשעבר, שלי טימן, פירסם לאחרונה מאמר המבקר את משה קצב על שזה שכר את שירותיו של עו"ד יורם שפטל לייצגו בהליך הבקשה לדיון נוסף בבית המשפט העליון.

והוא עשה כן, השופט טימן, באמצעות רמיזות שקופות בדבר הלגיטימיות של עו"ד שפטל להגן על נאשמים כאלה ואחרים.

רמז אחד הוא בכך, שמדבריו של טימן עולה בבירור כי עו"ד שפטל, עקב סגנונו החריף והבוטה, ראוי להגן רק על מי שהוא בבחינת "אחרון העבריינים". ובמילים אחרות, אליבא דשופט שלי טימן, עו"ד שפטל אינו ראוי לבוא בקהלם של פרקליטים המגינים על "עברייני צמרת".

אבל העניין החמור של המאמר הוא בחתירתו של השופט טימן תחת הלגיטימיות של שפטל כעורך דין כיוון שזה ייצג בעבר את ג'ון דמיאניוק.

והוא עושה כן, השופט טימן, תוך ניצול בורותו של הציבור, או שמא תוך זריית חול בעיני הציבור, באשר למהות האמיתית של המשפט שהתנהל נגד דמיאניוק.

השופט טימן מדבר במאמרו על "הצלחתו (של שפטל) בזיכויו של ג'ון דמיאניוק מפני אישומים כבדים על פי החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם, שעונש מוות בצידם".

אבל השופט טימן הרי יודע היטב שהדברים אינם כפשוטם, וכי המהות – האמיתית – של המשפט לא היתה אם דמיאניוק ביצע או לא ביצע את האישומים שיוחסו לו בכתב האישום, אלא אם ג'ון דמיאניוק הוא אכן איוואן האיום.

עו"ד שפטל הגן על דמיאניוק – לא מפני הפשעים שיוחסו לו בכתב האישום, אלא מפני זיהויו כאיוואן האיום, וההבדל בין השניים ברור – גם לשופט שלי טימן.

ויתרה מכך: הרי בית המשפט העליון בערעור, בהרכב שבו ישבו הנשיא שמגר והשופט ברק (ניצול השואה, יש להדגיש), סמך ידיו על קו ההגנה של שפטל וזיכה את דמיאניוק – לא מפני שלא הוכח שדמיאניוק ביצע את מה שיוחס לו בכתב האישום, אלא מפני שלא הוכח שדמיאניוק הוא איוואן האיום, וההבדל בין השניים ברור – גם לשופט המחוזי שלי טימן.

השופט טימן יודע היטב, שהגנתו של שפטל התמקדה כל כולה אך ורק בשאלה המקדמית אם דמיאניוק הוא איוואן האיום או לא. השופט טימן יודע היטב, שעו"ד שפטל, שכולנו למדנו להכירו, לא היה מגן, בעד שום הון שבעולם, על דמיאניוק אילו סבר שהוא איוואן האיום.

מצער הדבר ששופט מחוזי לשעבר כך מתערבב בתוך המולת האספסוף שאינו מבחין בין בית משפט לבין משפט הרחוב.

————————————————————

השופט אדמונד לוי – שניים במחיר של אחד

השופט אדמונד לוי, הפורש בימים אלה, חסך לבית המשפט העליון כיסא אחד שלם, שכן הוא ישב על שני כיסאות: הכיסא המזרחי והכיסא הדתי.

ומה יהיה עכשיו? נצטרך לבזבז עוד כיסא על המיעוטים האלה?

הוא עזב את בית המשפט בטריקת דלת חרישית. בלי מסיבות ובלי צרמוניות. מעניין למה. מה שלא יהיה, זהו חידוש מרענן. כנראה שהשופט אדמונד לוי סבור שהטקסים הללו דביקים מדיי.

כי הוא נחשב לאאוטסיידר. מין זאב בודד שכזה. אבל זה היה בעצם יתרון גדול בעבורו: הוא לא שייך ולא חייב. הוא יכול היה להרשות לעצמו לכתוב פסק דין בהוראות ישירות מהראש ומהלב – בלי מתווכים וגורמי לחץ.

השופט אהרן ברק התנגד לקבל את השופט אדמונד לוי לחבורת רחביה, ונאלץ לבלוע אותו רק במסגרת דיל עם שר המשפטים דאז מאיר שיטרית: תן איילה פרוקצ'יה קבל אדמונד לוי.

אין פלא שברק התנגד לאדמונד לוי. כי עם האאוטסיידר הזה אי אפשר לגנוב סוסים. והרי אהרן ברק עצמו הודה בפה מלא שגם פסקי דין של בית המשפט העליון הם לא פעם תולדה של תן וקח בין השופטים: בוא לקראתי בפסק הדין הזה ואבוא לקראתך בפסק הדין ההוא.

"שופט המעברות" קראו לו והתכוונו לכך שהוא לא שכח מהיכן הוא בא.

כי השופט אדמונד לוי היה שופט עליון ממש.

———————————————————

הבלוף של הסניוריטי

המצדדים בבחירת נשיא בית המשפט העליון על פי עיקרון הסניוריטי – כלומר, על פי הוותק – טוענים שהדבר מונע לובינג ותחרות אישית בין השופטים – באשר הוותק של כל שופט בבית המשפט העליון הוא נתון קשיח שאינו נתון למניפולציות.

אלא שיש בטענה הזו משום זריית חול בעיניים.

שכן, ניתן למעשה לתמרן את הוותק של שופט בכך שמחליטים מתי למנות אותו לכהונה בבית המשפט העליון.

זכור היטב המקרה שבו מועמדותה דורית ביניש לכהונת שופטת בבית המשפט העליון ירדה בזמנה מעל הפרק בהצבעה בוועדה לבחירת שופטים, וזאת עקב התנגדות שופטי בית המשפט העליון החברים בוועדה ובראשם הנשיא דאז מאיר שמגר. סיבת ההתנגדות של שמגר וחבריו השופטים לבחירתה של ביניש לבית המשפט העליון לא נודעה עד היום: האם הם התנגדו במועד המסויים ההוא וזאת מתוך רצונם למנוע מצב שעל פי עיקרון הסניוריטי היא תהיה בבוא היום הנשיאה, או שהתנגדותם היתה גורפת ונבעה מכך שהם לא רצו את ביניש בעליון לא אז ולא בכלל (כך או כך, מיד עם סיום כהונתו של שמגר נבחרו לוועדה שופטים חדשים ובראשם הנשיא החדש אהרן ברק שדאג מיד להעביר בוועדה את מינוייה של ביניש – תוך ידיעה, ומן הסתם תוך כוונה, שעל פי עיקרון הסניוריטי ברק ממנה בכך את יורשתו כנשיאת בית המשפט העליון בבוא היום).

המקרה של ביניש ממחיש עד כמה ניתן למעשה לקבוע מראש ולתמרן את בחירת נשיא בית המשפט העליון, וזאת בשלב מוקדם כשבוחרים אותו לשופט מן השורה, וזאת – תוך עריכת "המתמטיקה הנכונה" ופזילה קדימה אל הוותק של השופט כפי שיהיה בבוא היום.

וכך נוצר בעצם מצב אבסורדי ולפיו ביום שבו בוחרים אדם לכהונת שופט מן השורה כבר יודעים בוודאות, שעל פי עיקרון הסניוריטי הוא יהיה הנשיא של בית המשפט העליון, וכל זאת – קודם שהוא התיישב על כורסת השופט ולפני שהוא כתב פסק דין אחד.

דומה הדבר למצב שבו ביום שבו חייל מתגייס לצבא הוא כבר יודע בוודאות שהוא יהיה הרמטכ"ל.

ובכלל, לשיטת הסניוריטי אין כמעט צידוק ענייני. עצם הוותק של שופט בתפקידו השיפוטי עדיין אינו מכשיר אותו להיות הנשיא.

וכמו שנהוג לומר בתרגום חפשי משפה אחרת: העובדה שאדם ותיק יותר בעבודתו מעידה עליו פעמים רבות שבסך הכל הוא רק אכל יותר תפוחי אדמה.

———————————————————-

בין משה לנדוי ואהרן ברק

נשיא בית המשפט העליון לשעבר משה לנדוי, שנפטר בימים אלה בשיבה טובה, זכה לדברי הספד נרגשים, ובין היתר מצד הנשיא לשעבר אהרן ברק שתאר את לנדוי כאחד השופטים החשובים שתרם תרומה נכבדה בתחומים רבים של המשפט.

יחד עם זאת, ברק ציין שבינו לבין לנדוי היו לא פעם חילוקי דעות.

ואכן, בין ברק לבין לנדוי היתה פעורה תהום של ממש סביב כמה סוגיות עקרוניות בעולם המשפט.

מעניין איפוא להביא כאן מעין חילופי דברים בין השניים בעניין מה שברק כינה "התזמורת הנורמטיבית".

אומר השופט ברק:

"בעיני משולה המערכת הנורמטיבית לתזמורת, שבה נגנים שונים בעלי מומחיות שונה, המנגנים לפי תווים שקבע הקומפוזיטור.
לא יעלה על הדעת, כי כל נגן וכל קבוצת נגנים ינגנו בקצב הנראה להם, ובהתאמה הנראית להם. התזמורת כולה חייבת לנגן כיחידה, תוך תיאום והתאמה בין מרכיביה. תיאום והתאמה אלו נעשים על ידי המנצח. בית המשפט העליון הוא בעיני המנצח של התזמורת הנורמטיבית"

ומשיב לו השופט לנדוי:

"בית המשפט העליון שלנו אינו מנגן תמיד על פי פרטיטורה אחת (אגב, השופט לנדוי היה גם פסנתרן – י.ד.).  הוא מורכב מסולנים שביניהם קיימות השקפות שונות…
לפנינו אך צעד נוסף (של ברק) במגמה הכללית של הרחבת הביקורת של בית המשפט העליון על רשויות אחרות במדינה, החל ברשויות מינהליות וכלה בכנסת.
ברחשי כבוד רבים, מגמה זו אינה נראית לי רצוייה".

בהזדמנות אחרת אמר השופט לנדוי על אהרן ברק את הדברים הבאים:

"יש לברק חוש התמצאות מפותח במערכות השלטון בישראל. הוא מצליח לשלוט לא רק במערכת המשפט, אלא גם באקדמיה ובתקשורת המשפטית. הוא מטביע את חותמו האישי על הקהילה המשפטית כולה.
ואולם, הנשיא ברק מוביל לדעתי את בית המשפט העליון ואת הרשות השופטת בדרך לא דרך.
האיש היקר הזה הוא בשבילי חידה.
השאלה מה מריץ את אהרן ברק היא שאלה שאין לי עליה תשובה".

הדברים מדברים בעד עצמם.

אגב, לפני שנים אחדות ביקש השופט לנדוי לעיין בספרי ("אהרן ברק ומנעמי שלטון החוק"), אלא שמפאת קשיי ראייה עקב גילו המתקדם – הוא ביקש (באמצעות אדם שלישי), שאעביר אליו פרקים מהספר כשהם מודפסים באותיות גדולות, וכך עשיתי.

—————————————————–

לא רק השופט זפט – גם אהרן ברק לא גילה

שופט בית המשפט המחוזי יהודה זפט עומד בימים אלה במתקפה עקב גילוייו של עו"ד יעקב וינרוט כי הוא ייצג בעבר את השופט זפט בתביעה משפטית, וכעבור כמה שנים הוא, עו"ד וינרוט, החל לייצג בעלי דין במשפטים שונים שהתנהלו בפני השופט זפט – כל זאת מבלי שהשופט יגלה לבעלי הדין שכנגד כי הוא עצמו היה בעבר לקוחו של וינרוט.

מסתבר שהתנהלות מעין זו אינה רק נחלתו של השופט זפט, וכי גם שופט בבית המשפט העליון – וליתר דיוק הנשיא לשעבר אהרן ברק – התנהל באופן דומה מבלי לגלות את שהיה עליו לגלות.

במה דברים אמורים: 

ערב כניסתו לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה נזקק אהרן ברק לעורך דין מומחה לענייני מס הכנסה, שיתן לו ייעוץ משפטי וחוות דעת בקשר לענייני מס ההכנסה הפרטיים שלו.

המדובר היה בהכנסותיו של ברק מתקופת עבודתו בחו"ל (באו"ם) כמה שנים קודם לכן.

בהקשר זה יצויין, שמבחינת חוקי המס – שאלת החבות במס על הכנסה שנוצרה בחו"ל לקתה באותם ימים באי בהירות משפטית, והיתה תלוייה בפרשנות ובאופן סיווג העבודה שנעשתה בחו"ל. 

ערב כניסתו לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה רצה ברק לנקות את השולחן ולהסדיר את ענייני מס ההכנסה שלו בקשר להכנסות הללו.

לצורך כך נזקק ברק לייעוץ ולחוות דעת משפטית שתבהיר גם את שאלת החבות שלו במס נוכח אי הבהירות לעיל.

ברק פנה אל תלמידו לשעבר מהאוניברסיטה, שהפך בינתיים למומחה בענייני מיסים – הלא הוא עו"ד יעקב נאמן – כיום שר המשפטים.

עו"ד נאמן ייעץ לברק בענייני המס ואף ציידו בחוות דעת משפטית כזו, האומרת שהכנסתו מהעבודה באו"ם בזמנו איננה חייבת במס הכנסה.

אין ספק שענייני מס הכנסה של אדם – כל אדם – הם מהרגישים שבענייניו, והדברים ידועים.

ובעניינו של ברק, הדברים – מעצם טבעם – היו טבועים ברגישות יתר, לאור העובדה שהוא מכהן בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה.

לעניין זה, מה לנו יותר מכך שחוות הדעת שהכין עו"ד נאמן נערכה עבור ברק שלושה ימים בלבד לפני כניסתו של ברק לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. הרי עובדה זו, כשלעצמה, מעידה על רגישותו הרבה של העניין ועל רצונו של ברק לנקות את השולחן בחיפזון ערב הכניסה לתפקידו.

וכעדות נוספת לרגישות עניינו של ברק, מתברר כי במשך יותר מעשרים שנה שמר עו"ד נאמן בכספת הפרטית שלו את חוות הדעת המשפטית הנ"ל, אבל הקפיד למחוק מראש העמוד, בדיו שחורה, את שמו של אהרן ברק ואת כתובת מגוריו.

ואז, בהיותו היועץ המשפטי לממשלה, הגיע לשולחנו של ברק תיק חקירה שנפתח נגד אבא אבן, שנתפס בהחזקה של שלוש מאות וחמישים אלף דולר (היה זה בתקופה שהחזקת מט"ח ללא היתר היתה עבירה פלילית).

ברק החליט לסגור את תיק החקירה נגד אבן באופן שעורר תמיהות והתנגדות – לרבות התנגדותו של פרקליט המחוז – וזאת בין היתר כיוון שזמן קצר קודם לכן סרב ברק לסגור תיק החזקת מט"ח בסכום של עשרים אלף דולר, שהיה כמובן נמוך משמעותית מזה של אבא אבן – דבר שכזכור הביא אז להתפטרותו של רבין.

אלא שברק לא גילה אז – כולל לא לאנשי הפרקליטות שעבדו עימו על התיק של אבן – שעורך הדין של אבן שאף הופיע אישית מולו, מול ברק, היה גם עורך דינו הוא – הלא הוא יעקב נאמן.  

היכול מישהו לטעון ברצינות שברק היה מסוגל לדון ולהחליט – ללא משוא פנים – בעניין לקוח של עורך דין, שעה שגם הוא עצמו היה לקוחו של אותו עורך דין, וכל זאת בעניין כה רגיש השמור בסוד בכספת של אותו עורך דין – על כל המשתמע מכך?

היכול מישהו לטעון ברצינות שעמדתו של ברק והחלטתו לסגור את התיק של אבא אבן לא הושפעה מהסיטואציה האישית שאליה הוא עצמו נקלע?

האם, בנסיבות אלו, ברק היה משוחרר וחפשי לחלוטין להחליט בעניינו של אבא אבן באופן שלא יושפע מהעובדה, שעורך דינו של אבא אבן היה גם עורך דינו הוא, ועדיין שומר בכספתו מסמך רגיש השייך לו?

נשאלת, איפוא, השאלה האם, במצב עניינים רגיש שכזה, ראוי היה בכלל שברק ישתתף בדיונים – ואף יכריע – בעניינו של אבא אבן?

היש בכלל ספק שברק נקלע כאן לניגוד אינטרסים אסור?

היה זה אהרן ברק עצמו, שזמן לא רב לפני כן, קבע בחוות דעת משפטית הנוגעת לסוגיית ניגוד האינטרסים כי:

"איסור זה של ניגוד אינטרסים, הינו לא רק על קיומו של ניגוד בפועל. זהו איסור על הימצאות במצב, בו ניגוד אינטרסים עלול להיווצר".

ובכן, האם ברק הפעיל – לגבי עצמו – את מבחן ה"עלול להיווצר", שהוא עצמו קבע, שעה שהוא אישית נקלע לסיטואציה שתוארה לעיל?

זאת ועוד:

כעבור שנים מעטות – והוא כבר שופט בית המשפט העליון – ידון השופט אהרן ברק  בכמה וכמה תיקים משפטיים – לרבות תיקי נישומים כנגד מס הכנסה – כאשר מי שמייצגם בפניו הינו עו"ד יעקב נאמן.

וכל זאת שעה שבכספתו הפרטית של עו"ד יעקב נאמן שמורה לה מכל משמר, ובסודיות רבה, חוות הדעת המשפטית בעניינו של השופט אהרן ברק בכבודו ובעצמו.

גם אילו הקשר שבין ברק לעו"ד נאמן היה מסתכם בכך שנאמן נתן לברק שירות בעניין משפטי טריוויאלי ונעדר רגישות כלשהי – עריכת הסכם לרכישת דירה למשל – גם אז היה על ברק לגלות העניין ולחושפו לאור השמש.

מקל וחומר כאשר המדובר הוא לא באיזה עניין טריוויאלי, אלא בעניין רגיש הקשור למס הכנסה.

אבל אהרן ברק דן והחליט בענייני לקוחותיו של עו"ד יעקב נאמן כאילו כלום.

שהרי אין ניגוד עניינים – אם איש אינו יודע על כך…

———————————————

הפרשה במלואה מופיעה בספרי "אהרן ברק ומנעמי שלטון החוק".

יצויין שבעקבות פירסום הספר פנה אחד העיתונים אל ברק (שכבר היה אז נשיא בית המשפט העליון) בשאלות, בין היתר, באשר לניגוד העניינים שנתגלה כאן.

אהרן ברק, כמה אופייני, השיב לעיתון ששאלותיו אינן ראויות להתייחסות.

 

בני בגין סוגר חשבון עם אהרן ברק

השר בני בגין מתנגד להקמת ועדת חקירה שתבחן את שיקול הדעת של שרי הממשלה בעניין אירועי המשט לעזה.

וכך אומר בגין מעל דוכן הכנסת:

"שום ממשלה לא תוכל לנהל מדינה אם ועדה כלשהי, מוסמכת ומכובדת, תדון בשיקול הדעת של שריה, אלא אם כן יש חשד שבעת ששריה הפעילו את שיקול הדעת, היו להם גם שיקולים זרים שאינם ממין העניין…התחום הציבורי הוא התחום הנכון לדון בו בשאלת שיקול הדעת של שרי הממשלה. אפשר לדון על כך בעיתונות, בכנסת, בקבוצות דיון, אבל לא במסגרת של ועדות. יש שתי ועדות המוסמכות לדון בשיקול דעתה של הממשלה ושריה: הכנסת על מאה ועשרים חבריה באמצעות הצבעת אי אמון בממשלה, והבחירות לכנסת המתקיימות אחת לארבע שנים"

דבריו אלה של בגין עומדים בסתירה חזיתית לדברים שקבעה ועדת כהן, שחקרה כזכור את הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה.
ועדת כהן, שאמנם קרוייה כך על שם השופט יצחק כהן שישב בראשה, אך מן המפורסמות שהאיש הדומיננטי בה היה השופט אהרן ברק – ועדה זו קבעה לעניין אחריות שרי הממשלה כך:

"נשמעה דעה, אם כי לא במסגרת דיוני הוועדה, שעניין שיקולי השרים איננו יכול לשמש נושא לחקירה בוועדת חקירה… דעה זו אנו דוחים. היא אינה מבוססת לא מבחינה משפטית ולא מבחינה ציבורית. מבחינה משפטית – כלל ידוע הוא, ועדים לכך פסקי דין רבים של בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, שכל שיקול דעת של רשות ציבורית ובכלל זה שרים, נתון לביקורת ולבחינה בבתי המשפט… מבחינת בדיקת השיקולים ששימשו יסוד להחלטות, לא הבחין בית המשפט מעולם בין חובותיו של שר ובין חובות של כל רשות ציבורית אחרת…
על אחת כמה וכמה יש לדחות את הדעה הנ"ל כשמדובר בדיון בוועדת חקירה שחובתה לשקול לאו דווקא את האספקטים המשפטיים של הנושא, אלא גם, ולפעמים בעיקר, את האספקטים הציבוריים והמוסריים. העדר כל חוק חרות בעניינים שונים איננו פוטר את האדם שמעשיו עומדים לביקורתה של ועדת חקירה מלתת את הדין מבחינה ציבורית על מעשים או מחדלים המצביעים על חוסר יעילות מצידו, על העדר תשומת לב ראוייה לתפקידיו, ועל מעשים שנעשו בפזיזות, ברשלנות, בחוסר תבונה ומתוך אי ראייה הנולד, כאשר על פי כישוריו של האדם הממלא תפקיד מסויים והתכונות האישיות הנדרשות ממנו במילוי תפקידו היה עליו לראות את הנולד. שום ועדת חקירה לא תמלא את תפקידה כראוי אם לא תערוך ביקורת כזו במסגרת סמכויותיה כלפי אדם שמעשיו ומחדליו נבחנים, יהא תפקידו ומעמדו הציבורי אשר יהא".

עינינו הרואות: בני בגין, בסתירה קוטבית לוועדת כהן, נוקב רק בשמות שני גופים – הכנסת וציבור הבוחרים – כמי שמוסמכים לדון בשיקול הדעת של הממשלה, והוא שולל את סמכותה של ועדת חקירה לדון בכך.

האם דבריו של בגין מחזיקים מים? לא ממש.

במה דברים אמורים?

גם אם נלך לשיטתו של בגין תעלה מיד השאלה כיצד ועל בסיס מה יקבלו הכנסת או ציבור הבוחרים החלטה מושכלת הנוגעת לאופן תיפקודה של הממשלה?

ניטול לדוגמא את החלטת שביעיית השרים לעצור את המשט לעזה. הרי ברור שדרך התנהלות השרים בפרשת המשט – על כל התסבוכת הבינלאומית שמתלווה אליה – התנהלות זו היא אחד מאותם מקרים בולטים שראוי לציבור להביאם בחשבון כאשר עליו להחליט בגורל נבחריו בבוא יום הבוחר, הלא כן? ובכן, איך יידע הציבור כיצד תיפקדו שרי הממשלה במהלך אותה פרשה? מי יספק לציבור אינפורמציה רלוונטית ומהימנה על הדרך שבה פעלו השרים? מי יחדור מבעד למחסום השקיפות כדי לדווח לציבור על התנהלות הממשלה בעניינים כל כך משמעותיים?

אין זאת אלא שוועדת חקירה, עם סמכויות כדין, היא זו שראוייה לחקור את התנהלות הממשלה באירועים בולטים ומשמעותיים כמו המשט לעזה, ולהביא לידיעת הציבור את המידע הנחוץ לו לצורך השתתפות – אמיתית – בהווייה הדמוקרטית.

ובשולי הדברים:
נאמר בכותרת לעיל שבני בגין סוגר חשבון עם אהרן ברק, והדברים מחייבים הסבר:
ובכן, ועדת כהן – שאהרן ברק היה בה כאמור האיש הדומיננטי – בחנה את תפקוד הממשלה בקשר לטבח סברה ושתילה, ומצאה, בין היתר, ליקויים משמעותיים בתיפקודו של ראש הממשלה דאז מנחם בגין המנוח. הוועדה אמנם לא המליצה להרחיק את ראש הממשלה מתפקידו (כפי שהמליצה לגבי אחרים בהם שר הביטחון דאז אריאל שרון), אבל הביקורת שהוועדה מתחה על תיפקודו של מנחם בגין כמובן שפגעה בו וחרתה לו מאד, ואף פורסם שמאז מסקנות הוועדה – מנחם בגין לא החליף עם אהרן ברק מילה.

האם דבריו של בני בגין מעל דוכן הכנסת באשר לסמכויותיה, כלומר העדר סמכויותיה, של ועדת חקירה כלפי שרי הממשלה – האם הדברים הללו של בני בגין מבקשים להתפלמס – ציבורית והיסטורית – עם מסקנותיה של ועדת כהן באשר לתיפקוד הממשלה שבראשה עמד אביו? חומר למחשבה.

——————————————————————-