ארכיון תג: אהוד ברק

אהוד ברק כשחקן פוקר

אתה יוצא מתל אביב ורואה שלטי חוצות ענקיים עם דיוקנו של אהוד ברק והחיוך הכאילו ממזרי שלו – בתוספת לאיזו אמירה פירסומאית על סוף העולם המצפה לנו עם נתניהו לעומת האור הגדול שיסנוור אותנו לדקות ארוכות אם רק נאמין לברק שאין מלבדו להוליך אותנו לגן העדן.

ואתה תוהה: הרי אנחנו רחוקים מרחק רב מהמאני טיים של מערכת הבחירות שיתקיימו בעוד יותר מחדשיים, ואם כך בשביל מה לשפוך הון כסף כבר עכשיו?

 התשובה ברורה כשמש: אם יש מי שמקללים את אהוד ברק בימים אלה ללא הרף אלה הם מנהיגי העבודה ומרצ, עמיר פרץ וניצן הורוביץ, שמרגישים כיצד אהוד ברק מסובב להם את הזרוע ומוליך אותם לאיחוד משולש – שניהם והוא.

פרץ והורוביץ מבינים היטב את המהלך הסחטני הזה של ברק שמשמעותו: אם לא תתאחדו איתי אני אוריד אחד מכם אל מתחת לאחוז החסימה.   

והאיחוד הזה מטרתו אחת: להוריד את מפלס המנדטים של מפלגת הרמטכ"לים שטעו לחשוב שאהוד ברק כבר נושם את נשימותיו האחרונות בתחתית פח האשפה של ההיסטוריה.

ובמילה אחת: נקמה.

תשאלו, איפה אנחנו הציבור בכל הסיפור הזה? גם כאן התשובה ברורה: אהוד ברק רואה בנו סתם גוש בשר חסר תבונה והבנה, שיש לשנע אותו מפה לשם ובחזרה לפי הקפריזות והצרכים הכי אגואיסטיים שלו.

יש להניח, או לפחות לקוות, שפרץ והורוביץ מקיימים ביניהם סיעור מוחות מושכל כיצד לא להיכנע לגחמותיו של ברק, שאין ביניהן לבין טובת הציבור ולא כלום.  

האם אמנון אברמוביץ' מנסה לסחוט את ראש הממשלה

אין זה סוד שאמנון אברמוביץ' נלחץ והובך כהוגן בעקבות פירסום שיחתו עם יוסי וידר שהתחזה לאהוד ברק.

מה שבמיוחד מלחיץ את אברמוביץ' בסיפור הזה נעוץ מן הסתם בכך שראש הממשלה בנימין נתניהו פירסם בעמוד הפייסבוק שלו את השיחה שבין אברמוביץ' לבין יוסי וידר – דבר שמטבע הדברים מעצים עשרות מונים את התקלה המביכה הזו.

אבל אברמוביץ', כך הרושם, איננו מתכוון לוותר לנתניהו. שאם לא כן הוא לא היה משחרר אמירות שנראות על פניהן כניסיון ליצור מעין "מאזן אימה" בינו לבין נתניהו ולשכנעו בדרך זו להוריד את הקטע המדובר מעמוד הפייסבוק שלו.

הנה מה שאומר אברמוביץ' בטלוויזיה, בחדשות 2, לעמית סגל ולסיוון רהב מאיר:

"בנימין נתניהו שיתף את הפייק ניוז הזה אצלו בפייסבוק… אני חושב שבנימין נתניהו לוקח את הדבר הזה ושם אותו אצלו, הוא בונה לא רק על האיפוק שלי אלא גם על אתוס עיתונאי. כי אילו אני הייתי נוטל לעצמי חרות לנפץ את האתוס העיתונאי ומפרסם מה בנימין נתניהו הציע, מה הוא ביקש, מה הוא התחנן, היתה נגרמת לו מבוכה לא קלה".

ואם נתניהו לא קלט את המסר הזה, הנה בא אברמוביץ' ובמאמר כתוב שמפרסם בעניין הוא כותב כך:

"כאשר ראש הממשלה לוקח הקלטה בידורית ומצמיד אותה לפייסבוק שלו, זה סימן, עוד סימן, שהוא איבד עשתונות. שהוא החליט לשבור את כללי המשחק. האם זה אומר שגם לנו העיתונאים מותר להשתגע? האם רשאי עיתונאי לפרסם את שיחותיו עם ביבי – מה הציע, מה ביקש, על מה התחנן?"

הציטוטים הללו של אברמוביץ' מדאיגים כיוון שכאמור הם עלולים להתפרש כניסיון לסחוט את ראש הממשלה. אברמוביץ' מנסה לשדרג את חומרת מעשהו של ראש הממשלה בכך שטוען שנתניהו "החליט לשבור את כללי המשחק". ובכן, אפילו לשיטת אברמוביץ' אלו כללי משחק נשברו כאן? הרי נתניהו לא השתמש כאן בחומר עיתונאי חסוי. הוא השתמש במה שממילא פורסם והציף את הרשת. ועכשיו, לשיטת אברמוביץ' כשנתניהו שבר, כביכול, את כללי המשחק – הוא כאילו שיחרר את אברמוביץ' מחובותיו לאותו "אתוס עיתונאי" (עאלק)

הרי עצם אמירותיו הפומביות של אברמוביץ' שהוא אוחז בחומר מביך על ראש הממשלה יכולות להתפרש, בנסיבות העניין, כניסיון סחיטה במטרה לסתום את פיו של ראש הממשלה.

וכמו כל בריון שכונתי מצוי – לא מהסס אברמוביץ' להצהיר כאמור לעיל, שראש הממשלה בונה על האיפוק שלו (של אברמוביץ').

מה לעזאזל זה צריך להיות?!

אכן, ראש הממשלה צריך להודות לאלילת המזל שיש לו עסק עם אדם מאופק כמו אמנון אברמוביץ', ולא עם איזה לוחם דאע"ש.

ובכן, האם מי שאיבד כאן את העשתונות הוא נתניהו?

כנראה שזה חום יולי אוגוסט שעושה שמות בעשתונותיו של אמנון אברמוביץ'.

אהוד ברק לא עבר שום עבירה

לשנוא את אהוד ברק זה כיף. אני יכול להעיד על כך באופן אישי.

אבל נא לא להתבלבל: יש לנו עדות מומחה – המומחה ב-ה"א הידיעה – שבשתיקתו מעיד, שאהוד ברק לא עבר כל עבירה בטחונית שעה שפיטפט מי מהשרים היה בעד, מי היה נגד ומי נמס במהלך הדיונים לקראת תקיפה אפשרית נגד איראן.

והמומחה שלנו הוא לא אחר מהצנזור הצבאי הראשי, שעד לרגע זה לא שמענו אותו מהרהר באפשרות שמא טעה כשאישר את פירסום הפטפטת.

נכון, אהוד ברק פיטפט באוזני שני עיתונאים – קודם שהצנזורה אישרה את פירסום הדברים, אבל כידוע, אישור בדיעבד כהרשאה מלכתחילה – אם להיזקק למושכל משפטי נדוש.

אהוד ברק מספר לנו שראש הממשלה היה בצד שלו לטובת תקיפה, אבל לא היה להם רוב בקבינט בעניין הזה.

אבל אהוד ברק – פטפטן אבל לא טיפש – יודע היטב שביבי היה בעד תקיפה – לאחר שווידא מראש שלא יהיה לו רוב בעניין הזה.

כי מי שהחליף דעה, ובלשונו של ברק נמס בדרך, עשה כן על פי הטקטיקה הזו של ביבי.

האם אהוד ברק באמת חושב שיובל שטייניץ היה נמס בדרך והופך את עורו מבלי להיות מתואם בעניין הזה עד הסוף עם ביבי (או עם אשתו)?

ובקיצור, זה הכל פיטפוטים של חום יולי אוגוסט, וכפי שקוראים לזה בבני ברק: מיקווה נייעס (חדשות שיהודים מחליפים ביניהם במיקווה).

לקבור את פרשת אשכנזי עמוק בחול

כשהייתי ילד היו לנו שכנים – אדון וגברת גונשירובסקי – זוג ניצולי שואה חסוכי ילדים.

היא היתה אשה קטנטונת, ממש פיצקל'ה, והוא – בריון קשקשים עם גב שעיר וענק, מסתובב בחצר עם תחתוני בלוקים אפורים, נוהם ביידיש וורשאית על כל מה שזז, ומפחיד את כל סביבותיו.

לשניים היה לול עופות שממנו התפרנסו.

אחת ליום יומיים היה הבריון פורץ בנביחות נוראות על אשתו הפיצפונת בשל מעשה כזה או אחר שלא היה לרוחו.

והפיצפונת היתה נמלטת אז אל אמא שלי לבכות אצלה בכיף ולייבב כמה טוב היה לה בוורשה.

יום אחד, כשנשאה תבנית עמוסת ביצים מהלול אל מחסן השקילה, החליט היושב במרומים להתעלל בפיצפונת המפוחדת ושמט מידיה הרועדות את התבנית עם כל הביצים שהיו בה.

אבל הפיצפונת לא איבדה את עשתונותיה: היא לקחה מיד טוריה, ולפני שהבריון יבחין בדבר היא חפרה במהירות בור בחול וקברה בו את כל שלושים ושש הביצים – שבורות ושלמות כאחת.

וכך הרוויחה הפיצפונת עוד יומיים של שקט.

וכך בדיוק יש לעשות לפרשת אשכנזי: לקחת את הטוריה של גברת גונשירובסקי, לחפור בור עמוק, ולקבור את הפרשה המצחינה הזו על קירבה וכרעיה עמוק בחול.

זאת במיוחד כיוון שקלטות שמע של צד אחד של הפרשה הושחתו ללא תקנה בנסיבות תמוהות – באופן שלא ממש מאפשר להגיע לחקר מאוזן של האמת ולמיצוי הצדק.

ואם ישנם כמה עיתונאים מזועזעים ופרשנים מטעם, שמינו עצמם לשומרי החומות של שלטון החוק והמשטר הדמוקרטי – לא יזיק לפשפש מעט בשיקוליהם כשהם עצמם ממיינים ומחלקים את העולם לטובים ולרעים.

ובעיקר יש לבחון אם זרזירי העט הללו אינם עוסקים בעצם בפנקסנות קטנה ונקמנית הבאה להיטיב או להרע עם אלה שסיפקו או סירבו לספק להם סקופים במרוצת השנים.

הספין האיראני של ברק וביבי

העיסוק בגרעין האיראני הוא תרנגולת המטילה ביצי זהב ממש, ואין מי שלא מפיק תועלת מכך.

ראשית כמובן העיתונאים והפרשנים לרגע, שמוזמנים לכל פורום או מושב ליצים כדי לחוות דעות מלומדות על הצפוי לנו אם חיל האוויר יפציץ את הכורים האיראנים מכיוון השמש או מכיוון הירח. ובכלל, כשפצצה איראנית מתקתקת אין צורך לדאוג לכותרות הראשיות של מחר בבוקר, הלא כן?

אחרי העיתונים באים הפוליטיקאים: תגידו לי ברצינות, האם אתם מוכנים להפקיר את המדינה לידיה של ציפי לבני כשאחמדיניג'אד עוסק במלוא הקיטור במרקחת הפצצה? האם אתם מוכנים לוותר לשנייה אחת על אהוד ברק ליד הגה הביטחון במצב הרה גורל שכזה? הנוכל להרדם בלילה בלי איזה מתן וילנאי שישמור לנו על העורף בעזרת קומפרסים חמים וקרים?

ובקיצור, ברור לכל חפץ חיים שבימים טרופים שכאלה, ולמרות הסקרים הלא מחמיאים, אסור לאזרחי המדינה ומצביעיה לוותר בשום אופן על שירותיה של מפלגת עצמאות המונהגת על ידי אהוד ברק. כי הרי ידוע, שרק אהוד ברק יודע כיצד לפרק את השעון שיפעיל את הפצצה האיראנית.

וכך, כשביום בהיר ניתן לראות כיצד האיראנים כבר מותחים את הקפיץ של הפצצה – הדבר האחרון שאפשר לחשוב עליו הוא קיצוץ בתקציב הביטחון. הרי בדיוק להיפך: מצווה עכשיו להגדיל ולהאדיר את התקציב הזה, ואין זה הזמן לצבוט עכשיו בשומן המרפד את מותניהם של הפרזיטים שאוכלים מהתקציב הזה בכל פה.

ודבר נוסף – לא פחות חשוב: עיסוק אינטנסיבי בפצצה האיראנית דוחה מטבע הדברים טיפול בסוגייה הפלסטינאית המונחת לפתחנו כבר יותר משעה.

ובאחת: אם לא היתה פצצה איראנית – היינו חייבים להמציא אותה.

וכשזה המצב, מי המטומטם שיחליט להוריד את הנושא מסדר היום ולהמיט בכך כיליון על המפלגה של אהוד ברק ומתן וילנאי?

————————————————

גבי אשכנזי אינו יכול להתחמק יותר

התיעוב היוקד בקרב ציבורים רחבים כלפי שר הביטחון אהוד ברק יצר מין משוואה הפוכה שכזו, שלפיה אם אתה מתעב את ברק – אתה אוהד את גבי אשכנזי.

ובכן, החוק הזה לא חייב לעבוד הפעם: אפשר להמשיך ולתעב את ברק ובו בזמן להפסיק לעשות לגבי אשכנזי הנחות.

אחד האירועים החמורים בהתנהלותו של אשכנזי נעוץ בשיחת הטלפון שקיים אשכנזי עם בועז הרפז בעקבות חשיפת המסמך המזוייף ועל רקע החקירה המשטרתית בעניין. על פי הפירסומים השיחה הזו בין השניים התנהלה, במתכוון, בטלפון קווי – כאשר שניהם משוחחים מטלפונים שאינם מותקנים בבתיהם, אלא בבתים של אנשים אחרים. ההתנהלות הזו, אם היא נכונה, מעידה על כך שהיא נועדה – לא רק למנוע ציתות לשיחה, אלא גם להסתיר את עצם קיומה.

כי גבי אשכנזי, במעמדו, לא יכול היה להרשות לעצמו לרדת נמוך מדיי ולנהוג כדרך שנוהגים בה עבריינים פליליים בהתקשרויות ביניהם: הם משתמשים בטלפונים סלולריים הרשומים על שמות של אנשים אחרים, וזאת – במטרה להקשות על העיקוב והציתות לשיחות העברייניות שלהם.

ובכן, מדוע זה נהג גבי אשכנזי, בשיחתו הטלפונית עם בועז הרפז, בדרך הטשטוש וניעור העיקוב כדרך שנוהגים בה עבריינים פליליים? האם אין הדבר ראוי לחקירה ממצה?

ובכלל, גם אם בפועל אין לגבי אשכנזי קשר לזיוף מסמך הרפז – אופי ההתנהלות ויחסי הגומלין בין אשכנזי ורעייתו לבין הרפז במשך השנים, כפי שהדברים באים לידי ביטוי בפירסומים השונים – ההתנהלות הזו מעידה על כך שבועז הרפז, כשזייף את המסמך, פעל בתוך אווירה שממש הזמינה את המעשה הנפשע הזה.

—————————————————–

השטיקים של משרד הבטחון

במורד הרחוב שלנו ישנו ספר אחד זקן שיש לו שיטה בדוקה: במהלך העבודה הוא נוהג ללחוש באוזני המסתפר סיפורים מסמרי שיער ואז, כששערותיו של המסתפר סומרות לשמע הסיפורים, כמובן שנוח וקל יותר לקצץ בהן עד למידה הרצוייה.

בחדשים האחרונים אנחנו שומעים יותר ויותר סיפורים מסמרי שיער על הצפוי לנו מידי החיזבאללה והחמאס אם חלילה תפרוץ מלחמה. הסיפורים באים מכיוונם של שר הביטחון אהוד ברק והשר להגנת העורף מתן וילנאי, שמפליגים בתאורים נוראיים בדבר כמות הטילים והפצצות שינחתו עלינו בכל יום של קרבות, ואנחנו אובדי עצות ממש.

לאורך השנים, המטרה של משרד הביטחון בסיפורים מסמרי שיער מעין אלה היתה לרכך את הממשלה ואת משרד האוצר – תוך רכיבה על הפחדים של הציבור – כדי להגדיל את תקציב הביטחון.

אלא שבחדשים האחרונים, שר הביטחון והשר להגנת העורף הגדילו באופן ניכר את המינון של ההפחדות והטילים שינחתו עלינו, כשגולת הכותרת היתה כזכור תרגיל העורף הגדול שהתקיים לאחרונה עם האזעקות העולות והיורדות ושאר תופי המלחמה.

וכשזו תמונת המצב מתגנב חשד ללב, שעכשיו שוב אין המדובר אך ורק ברצון להגדיל את תקציב הביטחון או להכין את העורף למלחמה הבאה. הפעם יש לברק ווילנאי מניע נוסף: שרידות פוליטית.

ברק ווילנאי יודעים היטב מה שיודע כל הציבור ומה שמנבאים להם הסקרים: בבחירות הבאות הם, יחד עם המפלגה המצ'וקמקת שלהם, עומדים להעלם מהמפה.

ותחת החשש הברור הזה שבבחירות הבאות הם הולכים הביתה, ממש מתבקש שהשניים הללו יציירו לנו ציורים מפחידים על הקירות של המרחבים המוגנים וישמיעו השכם והערב תחזיות קודרות של אלפי טילים ביממה – אם להערכתם זה מה שיעזור להם להמשיך ולצוף במרחבי התודעה של ציבור הבוחרים.

ואם המלחמה כבר מעבר לפינה, או כך נוח להם שנחשוב, מי מאתנו המופקר שירהיב עוז בנפשו לסלק הביתה – ערב מלחמה – את צמד הסוסים האלה, שר הבטחון והשר להגנת העורף, החורשים כך יחדיו בחריצות אין קץ חלקות כה חיוניות במחוזות הפחד שלנו?

————————————————————–

הפוליטיקאי מאיר דגן

לבעלי הזיכרון הקצר בינינו כדאי להזכיר שזמן לא רב קודם שהתמנה לראש המוסד התפקד מאיר דגן למפלגת הליכוד ובהמשך הדרך אף שימש כראש מטה יום הבחירות של אריאל שרון.

אין ספק, שאלמלא התמנה לראש המוסד היה מאיר דגן – מנאמניו הקרובים של אריאל שרון במשך שנים – מתפלג מהליכוד יחד עם שרון ומקים יחד עימו את מפלגת קדימה.

זהו, אם כן, ההקשר הנכון של הדברים ועל פי ההקשר הזה יש לשקול ולבחון את ביקורתו ואזהרותיו של מאיר דגן כלפי ראש הממשלה ושר הביטחון, שלמעשה היו אמורים להיות יריביו הפוליטיים.

כמובן שאין לחשוד במאיר דגן שמילא את תפקידו כראש המוסד על פי שיקולים פוליטיים ומפלגתיים. אבל לאחר שפרש – שוב אין להתייחס אליו רק כאיש ממלכתי חסר צבע פוליטי, אלא יותר כאיש מפלגה שמנצל את מעמדו הממלכתי ואת האינפורמציה הרבה שצבר אודות נתניהו וברק אגב הקשרים האינטנסיביים שקיים עמהם במסגרת תפקידו כראש המוסד.

במילים אחרות, כאשר מאיר דגן מספר לציבור מי הם נתניהו וברק – הוא, דגן, עושה כן גם כמי שכבר היה עמוק בתוך הפוליטיקה – על כל המניפולציות והתככים המתלווים לפעילות המפלגתית במקומותינו.

אין זאת אלא שמאיר דגן היה אז פסול לכהונת ראש המוסד, ואת פרי הבאושים של המינוי הפסול הזה אנחנו אוכלים עכשיו.

 ———————————————————

 

השטיקים של מאיר דגן

ביום בהיר כבר ניתן לראות איך ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, גוזר קופון ומספר לנו שרק בזכות אזהרותיו נמנעו ראש הממשלה ושר הביטחון מלתקוף את איראן.

מה שמזכיר את החמור שעמד על מסילת הברזל והיה משוכנע שרק לשמע נעירותיו סטה הקטר ממסלולו ומשך את הרכבת לתל אביב במקום לחיפה. העובדה שהרכבת ממילא התכוונה לנסוע לתל אביב – עם או בלי נעירות החמור – היא כבר עניין אחר.

האם מאיר דגן באמת מאמין שביבי וברק מתכוונים לתקוף את איראן? קשה להאמין.

הוא יודע היטב, מאיר דגן, שראש הממשלה ושר הביטחון מדברים על איראן בוקר צהרים וערב כדי לדרבן את העולם – בעיקר את האמריקאים – שלא להניח לבעייה האיראנית ולהגביר עוד ועוד את הלחץ על משטר האייתולות.

ואולי יש גם סיבה נוספת שביבי וברק מספיק חכמים להבין אותה בחילופי קריצות ביניהם: אם הם ידברו כל היום על איראן ועל סכנותיה נגיע למסקנה – כך הם רוצים שנחשוב – שמוטב להשאיר עניינים גורליים שכאלה בידיהם האמונות של שני הגברברים הללו ולא נתפתה להצביע בבחירות הבאות עבור הגברת ציפי לבני.

כך או כך, אנחנו האחרונים לחשוב שמאיר דגן מנסה להציג את ראש הממשלה ואת שר הביטחון כחמומי מוח – בשל איזה חשבון אישי שיש לו עקב העובדה שכהונתו כראש המוסד לא הוארכה בשנה נוספת.    

———————————————————

תצלום האוויר שעלול לחסל את גלנט

מתגנב חשד שאהוד ברק בחר את גלנט לרמטכ"ל בגלל הבית שלו.

כי הבית של גלנט עושה צל גדול וארוך על מגדלי אקירוב.

כלומר, זהו ספין של ברק להסיח את דעת הציבור מהארמון הפרטי שלו.

גלנט יצליח אולי, בדוחק, להסביר את שטחי הקרקע החקלאית שנדבקו אליו, או את הצורך לנכס לעצמו שטח ציבורי כפתח מילוט.

אבל את הטירה הזו עם ארבעת הצריחים הוא יתקשה מאד להוריד מהגב.

המבנה הזה הולך ומתקבע בתודעת הציבור, ואנחנו קטנוניים מדי לעבור על הדבר הזה לסדר היום.

כי אם כך הבית נראה מבחוץ – לך תדע מה יש בתוך הבית הזה. הרי ברור שפנים הבית על רהיטיו, תמונותיו, גומחאותיו ונברשותיו צריך להיות תואם איכשהו את חיצוניותו.

קטנוניים, כבר אמרנו?

ובכלל, הרי ברור שהעיתונים והטלוויזיה שהעלו מסוקים לאוויר והביאו לנו את התמונות התכוונו להעביר בכך מסר כלשהו, הלא כן?

פירגון, הרי ברור שאין כאן.

אם כך, מה נותר? נותר הרצון לכרסם עוד ועוד במועמדות של גלנט.

ויהיו שישאלו: האם מתאים לנו רמטכ"ל שמתגורר במין בית שכזה? מה עושה בית הרמטכ"ל, שכך נראה מהאוויר, לכל שרשרת הפיקוד ועד אחרון הטירונים של הצבא? לא כלום? נו באמת.   

כי אנחנו הרי צריכים רמטכ"ל שמתגורר באוהל הודי וישן בקושי שעה בלילה על מיטה שבדית.