ארכיון תג: אהוד אולמרט

הפשע הגדול של דן מרגלית

החננה הלאומי והצדיק האולטימטיבי, שהייתי משוכנע שאפילו בבית שלו הוא מתקלח בבגד ים, התגלה כבעל רוכסן בלתי נשלט.

האיש שבכל מאמר וריאיון הקפיד לחלק את היקום לבני אור ובני חושך, התגלה כמי שהחושך הוא אזור הנוחות שלו.

האיש שהצליף במשה קצב על שחילל את כבודן של הנשים, והמליץ לו לקבל טיפול כדי להתמודד עם דחפיו המיניים –  התגלה כמי שזקוק לסירוס כימי.

ועכשיו הוא טוען, שבאווירה הציבורית הנוכחית, אין לו עניין להתווכח עם המתלוננות.

עושה רושם שהוא מוותר מהר מדיי על שמו הטוב.

ולצד כל אלה: האיש שתעודת הזהות שלו היא הוקעת המושחתים מאולמרט צפונה ודרומה, האיש הזה הפך את המושחתים ועברייני הצווארון הלבן לצדיקים גמורים לעומתו.

הכל לכאורה כמובן.

לכאורה עד יום אחרון בזכות המקלט הטחוב של ההתיישנות

 

היסוד הנפשי של נבות תל צור

למקרא פסק הדין של בית המשפט העליון שאישר את סגירת התיק הפלילי נגד עו"ד נבות תל צור, אפשר להעריך שבית המשפט לא ממש מאוהב בפסק הדין הזה שיצא מתחת ידיו (בכל מקרה – ברכות לעו"ד תל צור על שנחלץ מן המיצר).

בית המשפט מצא שלא להתערב בהערכת הפרקליטות שקיימת בעייה עם הוכחת היסוד הנפשי במעשיו של תל צור.

בית המשפט מביא את עמדת הפרקליטות בעניין זה ואומר כך:

"פרקליט המדינה סבר שקיים קושי בהוכחת היסוד הנפשי הנדרש כדי להוכיח את ביצוע העבירות שבהן נחשד תל-צור…אמנם בשלב מסוים הציע תל-צור לזקן, בשם אולמרט, כי האחרון יפעל לכך שישולם לה שכר עבודה מוגדל וכי יוענק לה סיוע כספי למימון סניגור פרטי, אולם מחומר הראיות עולה כי הצעת הסיוע הכספי לא הוצגה על ידי תל-צור ככזו המותנית בתמורה מצדה של זקן, כלומר בכך שהאחרונה תחזור בה מעדותה, לא תעיד במשפט או תוותר על הסדר הטיעון שהוצע לה"

עד כאן הציטוט מפסק הדין.

בהנחה שזהו אכן המצב העובדתי, כלומר שהצעת הסיוע הכספי לא הוצגה ככזו המותנית בתמורה מצד שולה זקן וכו' וכו', נשאלת השאלה אם הפרקליטות לא היתה אמורה, בנסיבות העניין, להיזקק לחזקת היסוד הנפשי.

אומר בעניין זה בית המשפט העליון במשפט אחר (ע"פ 10477/08):

"לצורך הוכחתו של היסוד הנפשי, רשאי בית המשפט לעשות שימוש בחזקות ראייתיות-עובדתיות המשקפות את ניסיון החיים והשכל הישר. יפה לענייננו חזקת המודעות לפיה חזקה כי אדם מודע לרכיבי היסוד העובדתי של העבירה שביצע וחזקה כי היה מודע לאפשרות התרחשותה של התוצאה הטבעית העשויה לנבוע מהתנהגותו"

ולענייננו, השאלה הרלוונטית היא מה התוצאה הטבעית העשוייה לנבוע מכך שמציעים לשולה זקן סיוע כספי מצד אולמרט בנסיבות שהיא נמצאת בהן. הייתכן, מנקודת ראותה של שולה זקן, שאולמרט מציע לה סתם מתנה מבלי לצפות ממנה לתמורה כלשהי? האם העדר תמורה מצד שולה זקן היא התוצאה הטבעית בנסיבות העניין?

במילים אחרות, החזקה הנ"ל יונקת את מהותה מהתוצאה הטבעית העשוייה לנבוע מהצעת הסיוע הכספי. אם התוצאה הטבעית, מנקודת ראותו והבנתו של המקבל, היא שהסיוע ניתן לו לשם שמים ללא צפייה לתמורה מצידו, כי אז החזקה הזו מנקה את היסוד הנפשי שבהתנהגותו של הנותן.
ולעומת זאת, אם התוצאה הטבעית היא שהמקבל מבין שמצפים ממנו לתמורה, ובמקרה של שולה זקן אם היא הבינה שבתמורה לסיוע הכספי מצפים ממנה  שהיא  "תחזור בה מעדותה, לא תעיד במשפט או תוותר על הסדר הטיעון שהוצע לה" – או אז החזקה הנ"ל מכתימה בפלילים את היסוד הנפשי שבהתנהגות המציע.

בשורה התחתונה – גם אם לא ניתן להוכיח שנבות תל צור היה מודע בפועל לכך ששולה זקן הבינה שמצפים ממנה לתמורה – הנה באה חזקת היסוד הנפשי וקובעת שאם התוצאה הטבעית של הצעת הסיוע הכספי היא הבנתה של שולה זקן שמצפים ממנה לתמורה – אם זו התוצאה הטבעית כי אז קמה החזקה של יסוד נפשי פלילי אצל המציע.

 

הנוסטלגיה של דן מרגלית

לא עובר שבוע בלי שהעיתונאי דן מרגלית יזכיר בעיתונו לשופטי בית המשפט העליון את העיכוב, שנמשך חדשים ארוכים, בפירסום פסק הדין בעניין אולמרט ופרשת הולילנד.

כותב השבוע דן מרגלית:

"הסחבת ברשויות החוק הופכת לבלתי נסבלת. להערכתי, ויינשטיין יסגור לאשכנזי את התיק. בית המשפט העליון דוחה את מתן פסק הדין של אהוד אולמרט בפרשת הולילנד. לבוזגלו האגדי של אהרן ברק אין מזל כזה"

ההתרפקות הנוסטלגית הזו של מרגלית על אהרן ברק עלולה עוד להביא את הקורא למחשבה, שאהרן ברק היה כותב ומפרסם את פסק הדין בעניינו של אולמרט מיד עם סיום הדיונים בערעור.

אבל גם דן מרגלית יודע היטב, שכאשר אהרן ברק החליט פעם לעכב פסק דין הוא לא הסתפק בעיכוב של חדשים; שלוש שנים תמימות עיכב ברק תחת ידו את פרסומו של פסק הדין בעניינו של פרופ' איתמר רבינוביץ' מסיבות שונות ומשונות, ולא עזרו הטרוניות והלחצים והמאמרים – כולל של דן מרגלית עצמו.

כתב באותם ימים דן מרגלית:

"…עתה אורבת סכנה שתפקידו המרכזי של בג"ץ בעיצוב החברה הישראלית ייהפך למיתוס מסוכן, כמעט לפולחן אישיות אליטיסטי, שאין אחריו ערעור והרהור וספק. אמנם השיטה הנוהגת בארץ חתרה בתבונה להבטיח את אי תלותה של מערכת המשפט בזרועות השלטון, אך מה על הבקרה?
הנה דוגמה: לפני כשנתיים הוגש בג"ץ לאסור את יציאת פרופסור איתמר רבינוביץ' לכהונתו כשגריר בוושינגטון מפני שהודה בעבירת מס הכנסה ושילם כופר. הרכב השופטים בראשות ברק דחה את הטענה והבטיח לפרסם את הנימוקים במועד מאוחר יותר… כאשר פנה עמיתי אמנון דנקנר אל דוברת משרד המשפטים אתי אשד לברר מדוע בוששו דווקא הנימוקים בפרשת רבינוביץ', נענה שיש שאלות שאין עליהן תשובה…
מי יעז לדרוש זאת מבג"ץ? מי שחושד נושא זאת בליבו, שכן שופטי בג"ץ אינם נדרשים למסור דו"ח לאיש…" 

עד כאן הציטוט מדבריו של דן מרגלית.

מי שסבור שהדברים הללו ודומים להם הזיזו לאהרן ברק – לא מכיר את אהרן ברק. הוא עיכב את פסק הדין שנה נוספת – סה"כ 3 שנים – עד שפירסם אותו ברגע שמצא לנכון ובנסיבות שאיש כבר לא התעניין בפסק הדין הזה.

לאן נעלם תיק הולילנד?

יש לי תחושה עמומה שפסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת הולילנד בושש להגיע, כיוון ששופטי בית המשפט העליון לא ממש משתגעים על פסק הדין של שופט בית המשפט המחוזי, דוד רוזן, בפרשה.

הכוונה במיוחד לחלק בפסק הדין הנוגע לאהוד אולמרט, שנדון לשש שנות מאסר על נטילת שוחד.

שופטי העליון, שכידוע בתוך עמם הם יושבים, ראו כיצד נישא השופט רוזן על גלי אהדה ציבורית – עד שכמעט שכח שמשפט אמור להתנהל על פי כללי פרוצדורה ודיני ראיות.

אתה קורא שוב ושוב את נימוקי הרשעת אולמרט בלקיחת שוחד – בכך שאחיו יוסי קיבל את הכסף – ואתה מנחש ששופטי העליון מתקשים להפיק אמירה קוהרנטית שתתמוך במסקנותיו של בית המשפט המחוזי בנקודה הקריטית הזו.

העובדה שלפרקליטיו של אולמרט לא ניתנה הזדמנות לחקירה נגדית של עד המדינה שמואל דכנר, שנפטר רגע לפני החקירה – עובדה מכרעת זו מאיימת באופן ממשי להחדיר ספק סביר אל תוך מארג הראיות שהביאו להרשעת אולמרט בעניין הקשור עם אחיו יוסי, ומכל מקום ניתן למצוא שופט עליון כזה או אחר, שיתקשה לדלג מעל המשוכה הזו.

אלא שבית המשפט העליון שכנראה איבד משהו מבטחונו העצמי, חושש מן הסתם להעביר ביקורת נוקבת מדיי על השופט רוזן – פן יסתבך עם כמה עיתונאים שהעלו את השופט רוזן למדרגת גיבור תרבות.

דבר אחד בטוח: אם יהיה שופט אחד מתוך חמשת שופטי העליון שיזכה את אולמרט – פסק הדין המזכה יהיה זה שיתפוס את הכותרות, ויתדלק כהוגן בקשה מצד אולמרט לדיון נוסף.

ומכל מקום, היה ושופט אחד יזכה את אולמרט – אפשר לסמוך על אולמרט שהוא כבר ישכנע אותנו שהוא זכאי, ורק עקב חוסר מזל הוא נפל קורבן להרכב מקרי של שופטים.

החשבון של אולמרט

אם יש דבר שמקשה על אולמרט להרהר באפשרות ללכת לעיסקה עם הפרקליטות, זו הטלוויזיה הארורה.

כי הטלוויזיה מעוותת את המציאות ואת הפרופורציות. אין בטלוויזיה ישן וחדש. הכל טרי כאן ועכשיו – גם אם הוא שודר לפני עשר שנים.

כלומר, נניח שאולמרט יחליט ללכת לעיסקה. הרי ברור הדבר שבמסגרת העיסקה יהיה עליו להודות בקבלת שוחד – על פחות מכך הפרקליטות לא תהיה מוכנה לדבר.

ובכן, מה יהיה אז? היש בכלל ספק, שפחות מרגע אחרי שאולמרט יודה בשוחד – יישלף מהארכיון הסרטון ההוא של מוצאי יום העצמאות, שבו אולמרט מצהיר חגיגית ונשבע ש"מעולם לא לקחתי שוחד"?

ואז כבר יהיה לאולמרט עסק איתנו. כי אנחנו מוכנים לסבול הכל – רק לא את מי שמשקר לנו בפרצוף.

במילים אחרות, אם יש לאולמרט את כוחות הנפש להודות שנטל שוחד – הוא יתקשה מאד לאזור את אותם כוחות נפש כדי להתמודד עם המסקנה: שבמוצאי יום העצמאות ההוא, בהיותו ראש הממשלה, הוא שיקר לנוכח פני האומה – בלא ניד עפעף ובמצח נחושה.

אבל גם לגופו של עניין: גם אם נניח שאולמרט בוחן אפשרות לעיסקה, נראה שעדיף שימתין עד להכרעה בערעור בפרשת הולילנד, שבה הוא נדון בערכאה התחתונה ל-6 שנות מאסר. מבלי להידרש כאן לנימוקים מפורטים לכך, יש לאולמרט, לעניות דעתי, סיכוי לא רע להפחית בערעור כמה שנים ממאסרו, וזאת עקב כשלים פרוצדוראליים ומהותיים קשים בהתנהלותו של השופט רוזן ששפט אותו בבית המשפט המחוזי.

מאיר דגן לא בן אדם

לפני שנים, באחד מבתי הכלא הבטחוניים, נקלע אחד הסוהרים לצרה שעמדה לקפד את חייו: הסוהר טיפל בארון החשמל והתחשמל – עד שברגע האחרון ממש התערב בעניין אחד האסירים והציל את חייו.
האסיר, שהיה שפוט ל- 10 שנות מאסר עקב עבירות ביטחוניות, קיבל חנינה מיידית עקב מעשה ההצלה ושולח לביתו.
כל הכבוד לאסיר הביטחוני על ההצלה, וכל הכבוד למדינה שהכירה במעשה ההצלה ושחררה אותו לחפשי.

אבל ראש המוסד לשעבר מאיר דגן עשוי מחומרים אחרים – כמעט לא אנושיים.

כי אחד האנשים שסייע ללא לאות למאיר דגן להשיג תרומת כבד, וכך להציל כמובן את חייו, הינו לא אחר מאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו.

נכון, מאיר דגן מאזכר מפעם לפעם את תרומתו הגורלית של נתניהו להצלת חייו, אבל נראה שהוא עושה זאת רק מהשפה ולחוץ.

כי אחרת מאיר דגן לא היה כך מתנפל שוב ושוב על נתניהו במהלך מערכת הבחירות – עד שהגיעו הדברים לשיא בנאומו, הכמעט ארסי, במוצאי השבת האחרונה בכיכר.

אילו לפחות היה דגן מקפיד לשלם את מס השפתיים המתבקש ולהזכיר בנאומו, בחצי מילה, את מעשהו האנושי של נתניהו כלפיו, אבל לא: כי איזכור שכזה עלול היה לעמעם את המסר ולמהול את הארס במים זכים.

ובכלל, מה ייחוד נמצא במאיר דגן עד שמצא עצמו חייב להוביל את המערכה ברגעים המכריעים? איזה יתרון מוסרי טמון בו על פני האחרים?

למה להעלות למדרגת זקן השבט את מי שהתחבר בעסקים עם אהוד אולמרט לאחר שזה כבר היה שקוע עמוק בבוץ הפלילי?

והעיקר: למה מאיר דגן לא משתף אותנו ביתרונות החבויים בבוז'י הרצוג – עד שמצא אותו ראוי להחליף את נתניהו בהנהגת המדינה?

לעכב מאסרו של אולמרט

אם היה מישהו זקוק להוכחה שההחלטה לשפוט את אולמרט ע"י שופט מחוזי יחיד היתה טעות, ניתן למצוא אותה בעובדה שלהרכב הערעור בבית המשפט העליון מונו חמישה שופטים בהם הנשיא – במקום שלושה שופטים בתיקים רגילים.

משמע, שגם בית המשפט העליון מכיר בכך שאין המדובר כאן במשפט רגיל.

שיקולי יעילות או כוח אדם שעמדו בבסיס ההחלטה למנות שופט יחיד בהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי היו חייבים לסגת מפני העובדה שבנאשמים נמצא גם ראש הממשלה לשעבר הצפוי לעונש מאסר ממושך אם יורשע בדין.

ועוד לא אמרנו דבר על הבעייתיות הרבה שבה התנהל ההליך בבית המשפט המחוזי אצל השופט דוד רוזן בכל הקשור לסגנון ולסטיות מהפרוצדורה הפלילית (והפרוצדורה הרי היא ה"מגנה כרטא" של הנאשם – כך נקבע לא פעם בפסקי הדין).

יתרה מכך, הרשעתו של אולמרט במשפט מתבססת בעיקר – לא על ראיות ישירות, אלא על ראיות נסיבתיות שמטבע הדברים נתונות לשיקולי סבירות של השופט היושב בדין.

ובכלל, אם נעלעל בהיסטוריה של שרי ממשלה שהועמדו בעבר לדין פלילי נמצא שבית המשפט עצמו יצר נוהג לשפוט שרי ממשלה בהרכב שלושה – אפילו כאשר הם עומדים לדין בבית משפט השלום (ראו מקרה אביגדור ליברמן לאחרונה), וגם אם לא נשקף להם עונש מאסר.

חוסר האיזון המשווע בין העובדה ששופט יחיד שלח את אולמרט לכלא לעובדה שחמישה שופטים בבית המשפט העליון עומדים לברר את עניינו בערעור – חוסר איזון זה מחייב עיכוב כניסתו לבית הסוהר עד הכרעה בערעור.

אבל יותר מכך – אין להיתמם: לעובדה שנאשם יושב בכלא בתקופת המשפט (או הערעור) יש השפעה רבה על התוצאה הסופית – זיכוי או הרשעה. משפט אינו מתמטיקה – בוודאי כשהמדובר בראיות נסיבתיות הכפופות לשיקולי סבירות.
כאשר נאשם (או מערער) יושב בכלא בזמן בירור עניינו יש בכך להוות גורם מרתיע בהחלטה לזכותו – בוודאי במקרים גבוליים. שהרי הציבור הרחב יתקשה לעכל מצב שבו אדם ישב בכלא על לא עוול בכפו וכו' וכו'. החלטה לזכות נאשם היושב בכלא – יש בה לפגוע ביוקרת מערכת המשפט בכללותה בעיני הציבור הרחב, וזו עובדה הנלקחת בחשבון על ידי שופטים באשר הם – גם אם הם לעולם לא יודו בכך.

ואם מכניסים לכלא ראש ממשלה לשעבר בטרם הסתיים הבירור בעניינו – הסיכוי לזכותו בסופו של דבר הוא פחות מתיאורטי – במיוחד כשהוא כבר הורשע.

כללו של דבר, חלק נכבד בשיקולי התביעה לאסור את אולמרט בעוד הערעור מתנהל – אינו אלא מאמץ לשפר הסיכוי להותיר על כנה את הרשעתו בבית המשפט המחוזי.

לעניות דעתי, האינטרס הציבורי מחייב, שאם מערכת המשפט מחליטה לשלוח לכלא שר בממשלה – מכל שכן ראש הממשלה – חייב הדבר להיקבע ע"י הרכב של שלושה שופטים לפחות.

האם אולמרט יברח מהארץ

"אין כל סכנה שאולמרט יברח מן הארץ משום ששורשיו ומשפחתו נטועים עמוק בישראל" – כך טוען פרקליטו של אהוד אולמרט בבקשה לאפשר לו לצאת לחו"ל למטרות עסקים.

לשמע הנימוק הזה קופצת מיד השאלה: ומה עם אחיו יוסי? מה עם השורשים של יוסי? גם הוא מבנימינה, הלא כן? ובכל זאת כבר עשר שנים שהוא יושב על גדות הפוטומק ואינו חוזר ארצה.

ומוסיף הפרקליט וטוען כי "אולמרט מאובטח סביב השעון בידי חמישה מאבטחים של השב"כ, ולכן אין סכנה שיימלט". רוצה הפרקליט לומר בכך, שאם אולמרט יחליט שלא לחזור ארצה – או אז יכניסו אותו המאבטחים לתוך ארגז דיפלומטי וישובו ארצה עם המטען כאילו כלום.
בקיצור, טענת הבל.

ואגב, כל זה אינו אומר שאולמרט לא ישוב ארצה מהנסיעה הזו – אם תאושר לו.
אלא שסביר להניח שבעקבות הנסיעה הזו יבואו בקשות לנסיעות עסקיות נוספות, ואז שוב לא ניתן יהיה להתנגד להן, שהרי אולמרט כבר הוכיח שהוא חוזר ארצה.
במילים אחרות, ההחלטה שלא לחזור ארצה יכולה ליפול בנסיעה עתידית כלשהי אם וכאשר אולמרט יגיע למסקנה שכלו כל הקיצים מבחינתו.

ובכלל, כשחושבים על השורשים של אולמרט רצוי לשקול מה מונח כאן על כפות המאזניים, כלומר: מה מניע אדם כבן 70 לחזור ארצה לבלות 6 שנים משפילות במקום שהוא רחוק שנות אור מבנימינה, ועוד להמשיך ולהתמודד כאן עם תיקים נוספים שמרחיקים לו את האופק לנקודת ייאוש של ממש.

"אהוד אולמרט עבריין נמלט" – צריך קיבה מנירוסטה כדי לעכל אפשרות שכזו.

במיוחד כשטרם הספקנו לעכל את התואר בוגד.

האם אולמרט ייכנס לכלא בספטמבר?

עצם העובדה שאדם מגיש ערעור על הרשעתו ושפיטתו למאסר אינה מהווה, כשלעצמה, סיבה לעכב ביצוע עונש מאסר שנגזר עליו.

שיקול חשוב לאי-עיכוב ביצוע נעוץ בצורך לטפח את אמון הציבור במערכת המשפט ואת כוח ההרתעה שלה, שעלולים להתערער אם יווצר פער זמנים גדול מדיי בין יום מתן גזר הדין לבין יום תחילת ריצוי העונש.

בית המשפט העליון גיבש את הקריטריונים שעל פיהם יוחלט אם ומתי יש לעכב ביצוע עונש המאסר, ובהם – סיכויי הערעור, חומרת העבירה ונסיבות ביצועה, משך המאסר, מידת מסוכנותו של הנאשם, עברו הפלילי, וכן נסיבות אישיות או נסיבות מיוחדות שנוגעות לאדם שנגזר עליו לשבת בכלא.

במקרה של אולמרט מתעוררת במלוא תוקפה השאלה אם העובדה שהמדובר בראש ממשלה לשעבר מהווה נסיבה מיוחדת המצדיקה עיכוב ביצוע העונש עד לאחר החלטה בערעור.

והשאלה הזו מקבלת משנה תוקף לאור העובדה שמי שגזר על אולמרט את המאסר הוא שופט דן יחיד ולא הרכב שופטים כפי שהיה רצוי ומתחייב במקרה חריג מעין זה.

בהקשר זה די אם נזכיר את משפטם של שרי ממשלה כמו יעקב נאמן, חיים רמון, אביגדור ליברמן ואחרים שהועמדו בזמנם לדין פלילי ועניינם התברר בפני הרכב שופטים. ברור שמי שקבע שהשרים הללו יישפטו בפני הרכב עשה כן לאור העובדה שמדובר בשרי ממשלה.
וכשמדובר בראש ממשלה הדברים הם הרי מקל וחומר.

לעניות דעתי, מטעמים של אינטרס הציבור, אולמרט היה חייב לעמוד לדין בפני הרכב ולא בפני דן יחיד, ומשלא נעשה כך – מתעוררת במלוא הכובד השאלה אם אינטרס הציבור אינו מחייב שתיקו של מי שהיה ראש הממשלה יתברר בערעור, בפני הרכב כמובן, קודם שייכנס לכלא.

אין ספק שאילו היה מדובר באולמרט בלבד הוא היה זוכה, בנסיבות העניין, לעיכוב ביצוע עד לאחר הערעור, ואפילו לאחר דיון נוסף אם יוגש.

אלא שכידוע אולמרט לא לבד בפרשה הזו ולכן מתעוררת בעייה נוספת – קשה לא פחות: מה יהיה דינם של שאר הנאשמים בפרשה שנדונו לתקופות מאסר ובכוונתם להגיש עירעור. הייתכן שאולמרט, רק הוא בלבד, יזכה לעיכוב ביצוע משום נסיבותיו המיוחדות כראש הממשלה, ואילו חבריו לביצוע העבירות שנשפטו עימו ייכנסו לכלא בספטמבר לפני תחילת ערעורם? הרי זו, לכאורה, אפלייה שהדעת איננה סובלת, הלא כן?

וכאן נכנס לתמונה שיקול נוסף: נניח שמטעמי מניעת אפלייה אולמרט וכל חבריו יזכו יחדיו לעיכוב ביצוע עד לאחר הערעור. במצב שכזה תתעורר השאלה מה יהיה על שולה זקן? הרי היא לא תערער בהיותה תחת עיסקת טיעון שכוללת 11 חודשי מאסר. הייתכן שבמצב עניינים שכזה רק שולה זקן, מכל העבריינים, תהיה זו שתיכנס לכלא בספטמבר? קצת מגוחך, לא?

ובכן, מה יקרה בספטמבר? הייתכן שאולמרט יגיע לדיונים בבית המשפט העליון בפוסטה מאובטחת?

כדאי שאולמרט יתחיל להפנים את מצבו וישקול לחתוך לכיוון עיסקת טיעון כוללת בעזרת פרקליטיו המוכשרים.

השופט רוזן בשבתו כבית דין שדה

האם כבוד השופט דוד רוזן שמע אי פעם על הליך הוגן?

האם הוא שמע על זכויות נאשם?

דומה שהחיזיון הצפון קוריאני שהתנהל אצל כבוד השופט בהליך גזר הדין של שולה זקן יש בו כדי להבהיל ממש ולהדאיג כל מי שעדיין מאמין שבית משפט שואף להוציא את הצדק לאור.

זה לא ששולה זקן החליטה לנצל את זכות המילה האחרונה לפני גזירת הדין כדי לסגור חשבון עם אולמרט.

זה השופט רוזן בכבודו ובעצמו שהחליט לנצל את המעמד כדי לחקור את זקן כדי לשאוב ממנה עוד ועוד פרטים על מעשי העבריינות של אולמרט.

וכל זאת כשאולמרט עצמו, או לפחות מי מפרקליטיו, אינו נוכח באולם, וכך נשללת ממנו זכות התגובה – שלא לדבר על הזכות לחקירה נגדית כדי לנסות ולהפריך את דברי העדות של זקן.

אבל לא רק זאת: מעבר למימצאים שהתקבלו מפיה של זקן בחקירתה אצל השופט – קיבל השופט לעיון תמלילי שיחות הנוגעים אף הם למעשים עברייניים של אולמרט, ושוב: מבלי שניתנה לאולמרט אפשרות להתמודד בבית המשפט עם החומרים הללו.

כי השופט רוזן, במהלך מתחכם משהו, השתמש בחומרים הללו לא רק בעניינה של שולה זקן, אלא גם, אולי בעיקר, כדי לצקת עוד מלט ובטון אל תוך פסק הדין שכבר נתן קודם לכן בעניינו של אולמרט, וזאת בידיעה ברורה שהתיק יגיע לבחינה בבית המשפט העליון.

ובמילים אחרות: השופט רוזן מתכתב עם בית המשפט העליון באמצעות פסק הדין הפורמלי שנתן בעניינו של אולמרט, וכן באמצעות "חומרי שכנוע" נוספים ומאוחרים שכובשים את כותרות העיתונים ועתידים בבוא היום לרחף בחלל בית המשפט העליון.

במה דברים אמורים:

בזווית האחת של פיו אומר השופט בגזר הדין של שולה זקן שהוא לא היה זקוק לחומרים הנוספים והמאוחרים הללו כדי להרשיע את אולמרט, ואולם באותו הבל פה ממש משדרג השופט את מעמדו של פסק הדין ומספר לנו שהחמרים הללו הם כדבריו "תוספת ראייתית" ו"תוספת ממשית" לראיות שעליהן הסתמך כדי להרשיע את אולמרט.

ומדגיש השופט וקובע באותו עניין כי: "יש בראיות שהמציאה (שולה זקן) לחוקרי המשטרה ולנציגי המאשימה כדי לעגן עוד את התשתית הראייתית שהובילה להרשעתו של נאשם 8 (אולמרט) בקבלת שוחד על סך 61 אלף ₪".

עינינו הרואות: השופט רוזן מרפד ומדפן את פסק הדין של עצמו בראיות ובחומרים מאוחרים – חומרים שלאולמרט לא ניתנה הזדמנות להתמודד איתם בבית המשפט.

וכל זאת לקול מצהלות אספסוף ועיתונאים בחצי גרוש שמינו עצמם לשומרי החומות של האמת והצדק ואינם מבינים שאפילו לבוגדים של ממש מגיע הליך הוגן.