ארכיון תג: אדמונד לוי

השופט אדמונד לוי – שניים במחיר של אחד

השופט אדמונד לוי, הפורש בימים אלה, חסך לבית המשפט העליון כיסא אחד שלם, שכן הוא ישב על שני כיסאות: הכיסא המזרחי והכיסא הדתי.

ומה יהיה עכשיו? נצטרך לבזבז עוד כיסא על המיעוטים האלה?

הוא עזב את בית המשפט בטריקת דלת חרישית. בלי מסיבות ובלי צרמוניות. מעניין למה. מה שלא יהיה, זהו חידוש מרענן. כנראה שהשופט אדמונד לוי סבור שהטקסים הללו דביקים מדיי.

כי הוא נחשב לאאוטסיידר. מין זאב בודד שכזה. אבל זה היה בעצם יתרון גדול בעבורו: הוא לא שייך ולא חייב. הוא יכול היה להרשות לעצמו לכתוב פסק דין בהוראות ישירות מהראש ומהלב – בלי מתווכים וגורמי לחץ.

השופט אהרן ברק התנגד לקבל את השופט אדמונד לוי לחבורת רחביה, ונאלץ לבלוע אותו רק במסגרת דיל עם שר המשפטים דאז מאיר שיטרית: תן איילה פרוקצ'יה קבל אדמונד לוי.

אין פלא שברק התנגד לאדמונד לוי. כי עם האאוטסיידר הזה אי אפשר לגנוב סוסים. והרי אהרן ברק עצמו הודה בפה מלא שגם פסקי דין של בית המשפט העליון הם לא פעם תולדה של תן וקח בין השופטים: בוא לקראתי בפסק הדין הזה ואבוא לקראתך בפסק הדין ההוא.

"שופט המעברות" קראו לו והתכוונו לכך שהוא לא שכח מהיכן הוא בא.

כי השופט אדמונד לוי היה שופט עליון ממש.

———————————————————

השעון של בג"צ

קורה לא פעם שאדם עותר לבג"צ ומבקש סעד כלשהו המחייב הענות מהירה מצד בג"צ, שאם לא כן יחלוף הזמן והסעד שהתבקש כבר לא יהיה אקטואלי.

במקרים שכאלה נוהג בג"צ להחליט תוך זמן קצר בדבר הסעד, ומודיע שהמדובר בחלק האופרטיבי של ההחלטה, כלומר רק בשורה התחתונה, וכי פסק הדין המלא יינתן במועד אחר.

נשאלה השאלה מהו אותו מועד אחר? כמה זמן אמור לחלוף מאז ההחלטה המקורית של בג"צ ועד מתן פסק הדין המלא? חודש? חדשיים? חצי שנה? שנה? מיד נראה:

עופר נמרודי עתר לבג"צ בבקשה לקצר את תקופת פסילתו מלכהן כדירקטור בחברה ציבורית.

בג"צ, בהרכב השופטים פרוקצ'יה, אדמונד לוי וסלים ג'ובראן, החליט ביום 8 יוני 2005, ברוב דעות, לקבל את העתירה ולקצר את תקופת הפסילה של נמרודי – תוך הודעה שנימוקי פסק הדין ינתנו במועד אחר.

ובכן, כמה זמן עבר ממועד ההחלטה (8 יוני 2005) ועד שפורסמו הנימוקים?

עברו לא פחות מ-5 (חמש!) שנים.

פסק הדין המלא פורסם ביום 9 יוני 2010.

יודגש: לפסקי הדין של בית המשפט העליון יש ערך תקדימי עבור מערכת המשפט ועבור הציבור בכלל, שאמור לכלכל את ענייניו על פי הנימוקים של פסקי הדין.
כך למשל, אם קיים אדם נוסף במצבו של נמרודי, אותו אדם יודע שבג"צ קיצר את תקופת פסילתו, אך בהעדר נימוקים לכך – אין ביכולתו של אותו אדם להסתמך על אותם נימוקים לצורך עניינו הוא.

חמש שנים תמימות נאלץ איפוא נמרודי, ועמו הציבור כולו, להמתין מיום שבג"צ פסק לקצר את תקופת פסילתו של נמרודי ועד שבג"צ כתב את פסק הדין ופירסם את נימוקיו.

אכן, אין להתעלם מכך שבית המשפט נתון בסד של אילוצי זמן. אבל האם פיגור של חמש שנים בכתיבת פסק דין הוא זמן סביר ומתקבל על הדעת? האם פיגור של חמש שנים הוא דוגמא טובה לשופטים אחרים?

ישפוט הקורא.

—————————————————————-

בג"צ מתחנף לחרדים

נפל דבר בישראל.

לקרוא את החלטתו האחרונה של בג"צ בפרשת עמנואל ולא להאמין.

שפה שכזו מעולם לא ננקטה ע"י שופטי בג"צ כלפי רבנים – בוודאי לא כלפי הרב עובדיה יוסף.

תזכורת:

הנה מה שאמר הרב עובדיה יוסף בעבר על שופטי בית המשפט העליון:

"אלו קוראים לעצמם בית משפט עליון? לא שווים. בבית משפט תחתון צריך לשים אותם. בשבילם ברא (הקב"ה) את כל הייסורים שבעולם. כתוב שאם יש פורענות, צא ובדוק שופטי ישראל. כל מה שישראל סובלים, רק בשביל הרשעים האלה. ריקים ופוחזים. שיפחה כי תירש גבירתה. מה הם יודעים? הם לא יודעים לקרוא משנה אחת כמו בני אדם. ילד שלנו בן שבע שמונה יודע יותר טוב מהם ללמוד תורה. אלה שמו אותם בבית משפט עליון. מי בחר בהם? מי עשה אותם שופטים? שר המשפטים צר ואוייב, הוא אהב אותם והוא המליץ שצריכים לבוא אצל הנשיא והנשיא שם אותם שופטים. מה, עשו בחירות? מי אמר שהעם רוצה שופטים רשעים כאלה? כולם סוררים ומורים. אין להם לא דת ולא דין. כולם בועלי נידות. כולם מחללי שבת. אלה יהיו השופטים שלנו? עבדים משלו בנו".

עד כאן הציטוט – וזו רק דוגמא אחת מתוך רבות.

בעקבות דבריו של הרב עובדיה שקל היועץ המשפטי לממשלה להעמיד אותו לדין פלילי, ובג"צ עצמו נתן אף הוא דעתו על ההתבטאויות הללו של הרב, ולאחר שהביע מורת רוח קשה מהדברים הסכים בדוחק רב לסגירת התיק.

אלא שכידוע הימים אינם ימים רגילים לבג"צ, ורצוי לו לבג"צ בימים טרופים שכאלה לשכוח את הקללות והעלבונות שהטיח בו הרב עובדיה.

הנה הכבוד שמשפיע בג"צ על הרב עובדיה היום:

"בפתח הדיון שקיימנו היום בבקשה על פי פקודת בזיון בית המשפט, הודיע עורך דין גרין, בא כוחם של ההורים, כי מתוך כבוד לבית המשפט ופסק-דינו, נעשו מאמצים אליהם נרתמו מרן הגר"ע הרב עובדיה יוסף שליט"א והאדמור מסלונים שליט"א, וגובשה הסכמה מתוך כוונה "להביא לאחדות ואהבת ישראל בין כל תושבי עמנואל" (לשון המקור)".

(הערה לשונית: באמירתו לעיל של בג"צ "הגר"ע הרב עובדיה יוסף" יש משום כפילות: הגר"ע פרושו הגאון רבי עובדיה – כלומר שהיה על בג"צ לומר: הגר"ע יוסף או לחילופין: הגאון רבי עובדיה יוסף).

מכל מקום, אם ניתן איכשהו לטעון כאן שבג"צ נקט תארי כבוד לפני ואחרי שמו של הרב עובדיה – אם ניתן לטעון כך משום שכך הוא הוצג בפני בג"צ ע"י בא כוח ההורים, הנה בפיסקה אחרת באותה החלטה אומר בג"צ כך:

"אנו מברכים על יוזמתם של גדולי הדור לנסות להשכין שלום, אחווה ורעות בין כל המחנות הניצים".

כאן כבר אי אפשר לטעות: עכשיו גם בעיני בג"צ עצמו הרב עובדיה הוא גדול הדור.

הרי יכול היה בג"צ לומר "הרבנים" או "המנהיגים" וכיוצא באלה מונחים שאין עימם התבטלות, אבל לא: בג"צ החליט שהשעה כשרה לפנות אל הרבנים בלשון הערצה עיוורת – משל היה גם בג"צ עצמו צאן מרעיתם.

ונא לא להקל ראש בדבר: השופטת עדנה ארבל, שישבה בהרכב לצידו של ראש ההרכב השופט אדמונד לוי, חתומה כאן על החלטה הפונה בתואר גדול הדור למי שקבע שאסור לגבר לעבור בין שתי נשים כי מי שעובר בין שתי נשים כאילו עבר בין שני חמורים.

ממש פנטסטי: זה מצביע לעברם כבועלי נידות ורשעים ועבדים וריקים ופוחזים, ואלה מצידם מתפלשים בעפר רגליו בלשון חנפים וקוראים לו גדול הדור.

והוא אכן גדול הדור.

כי איש מלבדו לא יכול היה להוריד אותם מהעץ הגבוה שעליו טיפסו.

————————————————————-

השופט אדמונד לוי תופס צד

אין צורך להמתין עד לסוף פרשת עמנואל כדי להסיק שאחד הנפגעים העיקריים של הפרשה האומללה הזו הוא בג"צ.

העובדה שהשופט אדמונד לוי הוא זה שיושב בראש הרכב השופטים שדנה בפרשה – העובדה הזו תורמת לא מעט לחימום האווירה.

קשה להעלות על הדעת אפשרות שבה שופט אחר מבין שופטי בית המשפט העליון – מלבד השופט אדמונד לוי – היה כך מנתב את העניינים לעבר פיצוץ שהפך בלתי נמנע.

ועצוב מאד להיווכח – גם אם איש לא יודה בכך – ששני שופטי בית המשפט העליון, ארבל ומלצר – כך נגררו על ידי ראש ההרכב אל מחוזות ההרפתקה.

ומי יוציא עכשיו את האבן מהבאר?

השופט אדמונד לוי, מן הסתם לא השכיל להבין לעומק, שבהליך בזיון בית המשפט אורבת לפתחו סכנה שבית המשפט עצמו יפגע במעמדו השיפוטי ויהפוך צד להליך.

הייתכן ששופט בית משפט העליון אדמונד לוי אינו מבין לעומק, שהליך בזיון בית המשפט הוא כותרת משפטית של הליך, ואין לקחת את הדברים אישית?

הרי הליך ביזיון בית המשפט הוא הליך משפטי מקביל להליך של הוצאה לפועל, ושני ההליכים כאחד – כל אחד בנסיבותיו – נועדו לגרום לבעל דין לבצע פסק דין של בית המשפט. האם שופטים, באשר הם, אמורים לחוש מבוזים מכך שננקטים הליכי הוצאה לפועל כדי לבצע את פסקי הדין שלהם?

אבל השופט אדמונד לוי – כך נראות החלטותיו – מבין את הליך הבזיון כפשוטו על פי מילותיו. וכך, השופט אדמונד לוי, מעורר חשש כבד שהוא אישית חש מבוזה ונעלב עד עמקי נשמתו מכך שהחלטותיו לא קויימו.

ואם העלבון האישי הוא נקודת המוצא של השופט אדמונד לוי – או אז אין להתפלא על כך שהחלטות בג"צ והתנהלותו בפרשת עמנואל מעוררות רושם, שהן נמרחו במשיכות מכחול לא ממש שיפוטיות אובייקטיביות, אלא כביכול של אחד הצדדים, בעלי הדין, בפרשה.

—————————————————————–