הטעות של בית המשפט העליון בעניין שיחות נתניהו

קשה להאמין שבית המשפט העליון לא הבחין בפיל הענק שניצב במרכז החדר במשפט בעניין שיחותיו של נתניהו עם שלדון אדלסון ועמוס רגב. מכל מקום, אין בפסק הדין הממצה אפילו רמז לנוכחותו של הפיל הזה באולם הדיונים.

הכוונה כמובן לתיק 2000 שהשתלט על השיח הציבורי, אבל לא הצליח לנקב אפילו חור קטן בבועה שבתוכה כתב בית המשפט העליון את פסק הדין.

ראוי להתייחס תחילה לציר הזמן שבו התנהלו העניינים:
בפברואר 2015, כלומר זמן רב לפני פתיחת החקירה בתיק 2000, הגישו רביב דרוקר וחדשות 10 בקשה לפי חוק חופש המידע, לקבל תיעוד של השיחות שניהל נתניהו עם אדלסון ורגב.  הבקשה סורבה (מנימוקים של פגיעה בפרטיות).

משכך, הגישו המבקשים עתירה לבית המשפט המחוזי לעניינים מנהליים. העתירה התנהלה בכמה מהלכים – עד שבחודש יולי 2016 ניתן פסק הדין האחרון של בית המשפט המחוזי שבו הוא דחה את העתירה. בהקשר זה חשוב להדגיש שגם בעת מתן פסק הדין המחוזי, ביולי 2016, טרם באה לעולם פרשת תיק 2000.

בעקבות דחיית העתירה ע"י בית המשפט המחוזי הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט העליון. יודגש שגם במועד הגשת הערעור לעליון פרשת תיק 2000 טרם באה לעולם. בחודש ינואר 2017, כלומר לאחר הגשת הערעור לעליון, באה לעולם פרשת תיק 2000.

תזכורת: תיק 2000 מייחס כידוע חשדות פליליים לבנימין נתניהו בכך שבמגעיו עם עורך ידיעות אחרונות נוני מוזס הם רקחו לכאורה עיסקה, שבמסגרתה נתניהו יזכה מידיעות אחרונות לסיקור אוהד (או לפחות מתון) ובתמורה לכך ידאג נתניהו לצמצום תפוצת העיתון "ישראל היום" הנמצא בבעלותו של שלדון אדלסון ועורכו הוא עמוס רגב הנ"ל.

יודגש, שבמסגרת חקירת הפרשה, זימנה המשטרה למתן עדות הן את אדלסון והן את רגב.  ברור שהמשטרה עשתה כן כדי להתחקות אחר מערכת היחסים שבינם לבין נתניהו כדי ללמוד מהם על האפשרות שנתניהו מימש, או ניסה לממש, את חלקו בעיסקה עם מוזס. כלומר שהמשטרה ביקשה ללמוד מהשניים אם נתניהו שוחח איתם על אפשרות צמצום תפוצת ישראל היום, שאז יש לכך משמעות פלילית חמורה מבחינת נתניהו.

ובתוך כל החקירה המשטרתית האינטנסיבית הזו של תיק 2000 אמור היה בית המשפט העליון לדון בעניין קריטי הנמצא בלב לבה של החקירה המשטרתית, כלומר לדון בגורל עתירת דרוקר וחדשות 10 לספק להם את פרטי השיחות שבין נתניהו לבין אדלסון ורגב, שכזכור אף מסרו כבר עדות במשטרה בעניין קשריהם עם נתניהו.  

ויתרה מכך:
בית המשפט המחוזי בפסק דינו (הראשון) רואה בחיוב את חשיפת מועדי השיחות, שכן לדבריו תהיה בכך אפשרות "להצליב את המידע בדבר מועד קיומן של השיחות יחד עם אירועים אחרים הגלויים זה מכבר לציבור, וקובע כי קיים עניין ציבורי ממשי במידע, שכן נמצא שמועדי השיחות בשקלול הכולל ובאיזון הראוי של האינטרסים השונים, מהווים סוג של מידע אשר יש 'להוציאו' מגדרי הגנת הפרטיות שאפפה אותו…ולחושפו לעין הציבור" (ציטוט מפסה"ד של ביהמ"ש העליון).

בית המשפט המחוזי צדק לחלוטין בגישתו זו, אלא מאי? פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן הרבה לפני שתיק 2000 בא לעולם ולפני שנתניהו הפך חשוד – כך שברור שבית המשפט המחוזי לא יכול היה לצפות שהמידע המבוקש יהפוך בעתיד לחומר חקירה

בהקשר למטרת בקשת המידע, יודגש, שלאחרונה, לאחר פרסום פסק הדין של בית המשפט העליון, ציין רביב דרוקר שאכן מטרתו בהגשת הבקשה לקבל את המידע על שיחותיו של נתניהו היתה להצליב את מועדי השיחות עם פרסומים שונים בעיתון ישראל היום ולבדוק את הקשר ביניהם, ועתה משזכה במשפט בדעתו לעשות כן.

אשר לחקירת המשטרה – לא ידוע אם המשטרה, במסגרת חקירת טיב היחסים שבין נתניהו לבין אדלסון ורגב, השיגה כבר את המידע המתייחס לשיחות ביניהם או שבכוונתה לעשות כן. מה שברור מאליו הוא, שהמידע הזה שרביב דרוקר מבקש לקבל לידיו בעניין השיחות של נתניהו עם אדלסון ורגב – מידע זה חיוני גם לחקירת המשטרה בין שהוא נמצא כבר בידיה ובין שלא.

הנה כי כן, עיתונאי עותר לקבלת מידע לצורך תחקיר עיתונאי שהוא עורך, אלא שבשלב הדיון בבית המשפט העליון בגורל העתירה – מתברר שהמידע המבוקש מהווה נושא חיוני בחקירת משטרה שנפתחה בטרם הכרעה בגורל העתירה. אלא שבית המשפט העליון מתעלם מקיומה של החקירה המשטרתית ומצווה על מסירת המידע לעיתונאי – דבר שיהיה בו לקיים, בו זמנית, הן חקירה משטרתית והן תחקיר עיתונאי באותו עניין ממש, והכל – בברכת בית המשפט.

במילים אחרות, נשאלת השאלה האם ראוי הדבר שבית המשפט יעודד קיום תחקיר עיתונאי בו זמנית ובאותו עניין שבו מתנהלת חקירה משטרתית? האין בית המשפט רואה בכך חשש לשיבוש הליכים או להפרעה לחקירה עניינית של המשטרה? האם במקרה המיוחד הזה לא התבקש, כמינימום, שבית המשפט יברר את עמדת המשטרה קודם שהוא מצווה לשחרר לציבור חומר שעל פניו נחזה להיות חומר חקירה?
אלא שבית המשפט העליון פתר את הסוגייה בדרך שאין פשוטה ממנה: הוא התעלם לחלוטין מהחקירה המשטרתית. תיק 2000 יוק.

עד כמה דוקרת את העין שתיקתו והתעלמותו של בית המשפט העליון מתיק 2000 ניתן לראות בקטע מפסק הדין שיצוטט להלן:

"הקשר שבין ראש הממשלה לעיתון "ישראל היום" – עיתון יומי נפוץ ורב השפעה – מצוי על סדר היום הציבורי ומעסיק את הציבור ואת המערכת הפוליטית כמעט מיום הקמתו של העיתון ב- 2007. השיח הציבורי האינטנסיבי והמתמשך בשאלת מהות הזיקה שבין ראש הממשלה לעיתון ובאשר למטרות העומדות ברקע ייסודו של העיתון הובילו בין היתר גם לבדיקה של מבקר המדינה, לעתירה ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית לקראת הבחירות לכנסת ה- 20, ליוזמות חקיקה להגבלת פעילות העיתון ויש אף הקושרים בין יוזמות אלה למהלכים שהובילו להקדמת הבחירות".

עינינו הרואות, בית המשפט נותן סקירה הסטורית על מוצאותיה של הסוגיה אבל נעצר על סיפו של תיק 2000 מבלי לאזכר את דבר קיומו. עצם התעלמותו הכמעט מופגנת של בית המשפט מנוכחותו של הפיל הכבד הזה הקרוי תיק 2000 אומרת דרשני.

ומה אומר החוק בסוגייה הנ"ל?

סע' 9 לחוק חופש המידע, באחד מסעיפיו הקטנים, קובע כי הרשות אינה חייבת למסור מידע אם גילויו עלול לגרום ל"פגיעה בהליכי חקירה או משפט או בזכותו של אדם למשפט הוגן".

נכון, במקרה שלפנינו הגורם הממונה במשרד ראש הממשלה סירב למסור המידע זמן רב לפני שתיק 2000 בא לעולם, ולכן הוא לא יכול היה להשתמש בסעיף הזה כנימוק לסירובו, אבל הרי בזמן שגורל העתירה היה מונח כבר על שולחן בית המשפט העליון – תיק 2000, עם כל עוצמתו התקשורתית, חי ובעט כהוגן ופתח מהדורות חדשות.

מדוע, אם כן, הגורם הממונה במשרד ראש הממשלה לא הניח את הנימוק הנ"ל על שולחן בית המשפט העליון מיד כשנפתחה החקירה המשטרתית? קשה כמובן לרדת לחקרי ליבו של הממונה, אבל אין להתעלם מכך שעם פתיחת החקירה – נתניהו עבר לסטטוס של חשוד, וככזה – שיקוליו אם לנקוט צעד כזה או אחר הפכו מורכבים יותר.

מכל מקום, בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים, שבוודאי ראה את מורכבות הסוגייה על כל היבטיה, היה חייב, בכל הכבוד, ליזום מצידו, על פי סמכויותיו, את בירור הסוגייה לעיל שהתגלגלה אליו, ולא להתעלם ממנה בשתיקה מחרישת אוזניים.

 

המכבש הפלילי נגד שרה נתניהו

אני מכיר היטב את הקלישאות האומרות שדין פרוטה כדין מאה או מי שסוחב גיר מהכיתה סופו שיהיה שודד בנקים.

אבל איכשהו יש תחושה של חוסר נוחות נוכח הכוונה המסתמנת להעמיד את שרה נתניהו לדין פלילי בגין העבירות המיוחסות לה.

למען האמת, הטהרנות של כמה פרשנים וחרטומי משפט בעניינה של שרה נתניהו מעוררת תחושת בחילה.

אני מכיר יועץ משפטי לממשלה אחד או יותר, ואני מנחש שאהרן ברק בתוכם, שהיו גומרים את העניין ב- "נו נו נו ותחזירי את הכסף".

לא כל עבירה פלילית מחייבת להפעיל מיד את המכבש האימתני הזה של החוק הפלילי, ואני לא סבור ששרה נתניהו ראוייה להידרס תחת גלגליו של המכבש הזה בשל איזו מהעבירות המיוחסות לה. יש כאן גם שאלה של מידתיות.

אלא שהיועץ מנדלבליט אמור לקבל החלטה בעניינה של שרה נתניהו שעה שהוא עצמו נתון ללחצים של מכבש מסוג אחר אבל אימתני לא פחות: המפגינים נגדו בדבקות זה שבועות ארוכים וכמו מזהירים אותו: חסר לך שתקבל החלטה שאיננה לרוחנו.

לא ברור אם יש למנדלבליט תעצומות נפש לקבל החלטה עניינית ושקולה בעניינה של שרה נתניהו לנוכח ההפגנות הללו. העובדה שהתיק מסתובב זה למעלה משנה בין הרשויות ללא החלטה – לא מבשרת טובות בעניין זה (שלא לדבר על עינוי הדין שעובר על שרה נתניהו עקב כך)

הודעה של היועץ המשפטי ששרה נתניהו עברה לכאורה את העבירות המיוחסות לה, ובצמוד לה הודעה – על בסיס משפטי מתאים – שהוא החליט שלא להעמידה לדין, אלא לחייב אותה להחזיר הכסף (או את כפל הכסף) – תתקבל בתשואות על ידי מעטים או רבים שסבורים שבנסיבות העניין יש להסתפק בכך.

 

בין הצוללות והולילנד

לא צריך להיות מומחה לקרימינולוגיה כדי להבחין בדמיון הרב שבין פרשת הצוללות לבין פרשת הולילנד.

מיקי גנור מפרשת הצוללות הוא אחיו התאום של שמואל דכנר מפרשת הולילנד.

שניהם היו סרסורים, ובלשון פחות מגונה: מתווכים או מאכערים. הם לא בנו דבר ולא ייצרו דבר. כל מהותם היתה להתביית על אנשי מפתח במערכות השונות, לשפוך עליהם ערימות של כספי שוחד וכך לרכוש את שותפותם לפשע, אם במעשה ואם בהעלמת עין, ואגב כך להשחית את המערכות ולקשור את הקצוות הנכונים בדרכם אל הכסף הגדול.

הסרסורים הללו הקפידו מטבע הדברים לקיים מעין מידור בין השותפים לפשע – בכך שיצרו בקירבם אשלייה וגרמו להם להאמין שסיכויי הקשר המושחת ביניהם להחשף נמוכים מאד כיוון שהמדובר, כביכול, בקשר דו-צדדי בלבד, ולא בכנופיית פשע.
במילים אחרות, כל אחד ממקבלי השוחד האמין מן הסתם שרק הוא והמשחד מעורבים בעניין ולכן טובים הסיכויים לשמור על קשר שתיקה ולהישאר מתחת לרדאר של רשויות החוק.

אלא שכשהגיע הרגע ושני הסרסורים הללו הפכו עדי מדינה התברר לכל אחד ממקבלי השוחד שהוא היה בעצם חלק מכנופייה שפעלה כמכונה, שגוייסה והופעלה על ידי הסרסורים כדי לסלול את דרכם אל הכסף.

ועכשיו אנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך שלייתה מן המים של מכונת הפשע הקרוייה פרשת הצוללות או תיק 3000.

מה שעוד עגום בפרשת הצוללות הוא שפרשה זו, כמו גם פרשות נוספות הנחקרות עתה, מתלקחת בסביבתו הקרובה של נתניהו – עד שאתה תוהה אם לא הגיעה העת להקים בתוככי משרד ראש הממשלה נקודת משטרה – כמו הנקודה שהוקמה בטייבה כשהפשע שם גאה.

חייו הקדושים של הדוקר מיבנה

כשראיתי את הדוקר תוקע סכין בגבו של עובד הסופרמרקט ביבנה ולאחר מכן העובד נאבק על חייו במשך שניות שארכו נצח – אמרתי לעצמי: אויש נו, שתיגמר כבר הקטטה המטופשת הזאת.

ואם פחדתי ממשהו – היה זה לאחר שהדוקר כבר נוטרל. באותו רגע חששתי מאד לחייו של הדוקר – פן יבוא איזה אלאור אזריה אחד ויתקע לו כדור.

"אל תשלחו ידיכם אל הנער" צרחתי בקולי קולות לעבר המסך.

כי בפסק הדין של אלאור אזריה, כך למדנו ושנינו, חייו של הדוקר קדושים. נקודה.

אומר אחד משופטי ההרכב:

"האטמוספרה בה הננו חיים זמן רב תחת איום מתמשך של טרור ממומש באכזריות וניזון בשורשיו מסבלם ומצוקתם של אזרחים תמימים…"

ובכן, היש מי שמפקפק, למקרא הדברים הללו, בקדושת חייו של הדוקר?

לא נתמקח כאן עם כבוד השופט על הקשר – קיים או לא – בין סבל ומצוקה לבין טרור, אבל דבר אחד נבשר לו: הסבל והמצוקה של אותם אזרחים תמימים יימשך ויימשך כל עוד לא תתממש במלואה זכות השיבה ואנחנו נעוף מכאן לכל הרוחות. תשאל את אנשי חמאס כבוד השופט. הם דוברי אמת. לא אבו מאזן.

ואחרי שאמרנו את כל זאת נדגיש: משנוטרל הדוקר אסור היה בשום אופן לגעת בו לרעה, וזאת- לא משום פגם מוסרי שכביכול טבוע בכך, אלא משום שהדבר מנוגד לחוק העונשין.

אלאור אזריה חייב לערער

אלאור אזריה חייב לערער – לא על ההרשעה הפלילית ולא על העונש שהוטל עליו.
אליבא דאמת, מבחינה משפטית יבשה ניתן היה להעמיד את אזריה לדין על רצח ולגזור עליו עונש בהתאם.

אבל בית הדין הצבאי לערעורים לא הסתפק במשפט היבש, אלא הטביע על מצחו של אזריה קלון מוסרי כבד ביותר בדבר טוהר הנשק וקדושת החיים – עד שחשוב שבית המשפט העליון יאמר גם הוא את דברו בעניין זה.

שאלה מטרידה: באחד משלבי הערעור הציע, כמעט לחץ, בית הדין על הצדדים להידבר ביניהם ולהגיע לפשרה, ובכך לחסוך מבית הדין כתיבת פסק דין מלא. משכשלה ההידברות עשה בית הדין את מלאכתו וכתב פסק דין ממצה וארוך מאד שבו הילקה את אזריה כהנה וכהנה, וכאמור טבע על מצחו קלון מוסרי כבד. הייתכן שבית הדין, כשלחץ לפשרה, רצה לחסוך מהציבור את המסרים המוסריים הקשים השזורים בפסק הדין? הרי איש איננו חושד שבית הדין לחץ לפשרה מטעמי עצלות. במילים אחרות, אם האמירה המוסרית של בית הדין נועדה לרדת חדרי בטן – היה על בית הדין להימנע מללחוץ על הצדדים לפשרה שבעקבותיה יבוא פסק דין בן שורה וחצי שיאשר את הפשרה.

אלאור אזריה (ו/או התביעה) חייבים להגיש לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור וראוי שבית המשפט יאשר את הבקשה כי הציבור זכאי לדעת את עמדת בית המשפט העליון באשר למשמעות הערך "קדושת החיים". האם זה ערך אבסולוטי או יחסי? האם ישנם ערכים אחרים שמתחרים בו על הבכורה? האם חומרת מעשיו של העבריין יש בהם לכרסם בקדושת חייו? האם המדינה, כשתלתה את אייכמן, פגעה בקדושת חייו? מה היחס בין חקיקת מוות או פסק דין מוות לקדושת החיים? נניח שסוהר רוצח בבית הסוהר נידון למוות שממתין להוצאתו להורג, האם גם אז בית הדין ידבר על קדושת החיים? נניח שהנער מחיפה, שאיבד בפיגוע את מאור שתי עיניו, ימצא דרך לחסל את מי שאחראי לכך, האם גם אז ינופף בית המשפט לעברו בערך קדושת החיים?

הנה כי כן, גם בלא להיות בקי בתורת המוסר אנחנו חשים שהערך המקודש הזה איננו אבסולוטי אלא יחסי ונמצא על קו רצף כלשהו.

דומה, שבית הדין, במקרה של אזריה, לא נתן דעתו – לפחות לא בצורה מספקת – ליחסיות הערך של קדושת החיים ומיקומו של הערך הזה על קו הרצף במקרה שהתברר בפניו, ולכן ראוי שבית המשפט העליון יאיר את עינינו בסוגייה החשובה הזו.

נתניהו חושב מהבטן

אין לקנא בבנימין נתניהו בימים טרופים אלה. כל אחד מאתנו עושה ואומר שטויות. אבל המיקבץ של נתניהו בימים אלה הוא זה שמדאיג.

ועכשיו השאלה היא אם נתניהו הפסיד למופתי בנקודות או בנוק אאוט ממש.

כי המופתי, כידוע, שיתף פעולה עם היטלר בענייני הפיתרון הסופי, והעובדה שזה לא ממש אותו מופתי – איננה משנה בהרבה את מסלול התודעה שלנו ואת החלחלה שמעוררת בנו, גם בנתניהו, עצם המילה מופתי.

אבל נתניהו הוא ראש הממשלה. גם של הערבים. והוא צריך לספור עד עשר, או לפחות עד חמש, לפני שהוא עושה את השטות הבאה.

כך למשל, היציאה הליברמנית שלו בעניין חילופי שטחים שבמסגרתם הוא רוצה  שוואדי ערה תעבור לרשות הפלסטינאית. האם נתניהו חשב מה אמירה שכזו, מצד ראש הממשלה, מעוללת לרופא מוואדי ערה שעובד ברמב"ם ומטפל בנו, בכולנו, במסירות אין קץ? הרי לא כולם הם ראיד צלאח – גם אם הם מוואדי ערה.  למה הרופא המסור הזה צריך לחשוב שהמדינה לא רוצה אותו?

נכון, הם לא שרים "התקווה", אבל הם אזרחים שלווים שיוצאים מידי בוקר לעבודת יומם ורוצים לחזור בשלום הביתה. תתפלאו יש כאלה. אז למה לדחוף אותם בכוח לזרועותיו של שייח' ראיד צלאח שמתקנא במקומו ההיסטורי של המופתי ההוא?

הרושם הוא שנתניהו אפילו לא מתחיל להבין את מה שמתחולל בנפשם של אזרחים ערבים שלווים שנתונים להסתה ארסית אין סופית מצד ראיד צלאח ודומיו, ובכל זאת מצליחים שלא ליפול ברשתו.

כי הרושם הוא שנתניהו מתייחס אלינו – היהודים – כאל גוש בשר שכל ייעודו בחיים הוא להיות מובל כצאן לקלפי.

 

פוזה ושמה יאיר לפיד

יאיר לפיד רוצה להיות ראש הממשלה. לא כי הוא אובססיבי, אלא כי זה בוער בו. כך הוא עצמו אומר.

ועכשיו הוא עובד לפי הספר. מחושב ומתוכנת לפרטי פרטים. כמו מחשב על.

דגל הלאום ברקע. שיער מאפיר במינון הנכון. וכמובן כושר ביטוי שמכסה בקלות על כל ערווה.

בן גוריון ובגין כחגבים לעומתו. הוא לא היה מכניס אותם למקומות ריאליים ברשימה שלו.

אבל אם לפי הספר צריך לכרסם בליכוד, לפיד יעלה לקבר של בגין ויתלה את תמונתו במקום מכובד בלשכתו. מחשב על כבר אמרנו?

ועכשיו גם בן גוריון כבר גונח בקברו. כי יאיר לפיד מספר לנו שבעוד שנתיים יהיה לו צריף בנגב שבו הוא יתגורר בסופי שבוע.

וכדי שלא נטעה הוא מקפיד להדגיש שהוא לא משווה את עצמו לבן גוריון. נרגענו.

אבל רק רגע: אם לפיד לא משווה את עצמו לבן גוריון, למה הוא מצהיר שיהיה לו דווקא צריף? מה רע בבית עשוי בלוקים רגילים?

ועכשיו גם החרדים בלחץ: כי אשתו של לפיד עושה הפרשת חלה (ולאחר מכן היא טובלת את החלה בחריימה כדי להלחיץ גם את כחלון)

מעניין מה טומי לפיד היה אומר על השרלטן הזה.

 

סרנה הפסיד הרבה יותר ממאה אלף

כשמישהו מספר לך סיפור שנראה על פניו הזוי, הנטייה הראשונה שלך היא להסיק שהמספר הוא אדם תמהוני.

וזה בדיוק מה שקרה ליגאל סרנה.

וכדי שלא נחשוב שהוא תמהוני הוא הקפיד לציין ולהדגיש שהסיפור אמיתי.

ועכשיו הוא לא רק תמהוני אלא גם קצת טמבל.

סרנה חשב שבאמצעות כמה קלישאות חבוטות על חופש הביטוי, הסיפור ההזוי שלו יוכל להידחק איכשהו אל מתחת לכנפיו של חופש הביטוי המקודש הזה.

אבל בית המשפט סרב לעבור לדום.

סרנה מבקש גם לשכנע אותנו שאנשי יחידת האבטחה של נתניהו מצופפים את השורות כדי לחסום את דרכה של האמת אל האור. אני מכיר כמה יושבי קרנות ומחשבי קונספירציות שממליחים את הסלט שלהם עם הקשקוש הזה.

ועכשיו, כמו אותו לוחם יפני שמתרוצץ עדיין ביערות כי לא סיפרו לו שהמלחמה נגמרה, סרנה מספר לנו שהוא הולך לערעור.

איפה החברים של סרנה כשצריך אותם?

מבחנו של השופט ג'ורג' קרא

השופט המחוזי ג'ורג' קרא נבחר לאחרונה לכהונת שופט בבית המשפט העליון, ובתפקידו זה הוא יתפוס את "הכיסא הערבי" במקומו של השופט סלים ג'ובראן שעומד לפרוש בקרוב.

יש להניח ששופט ערבי נאלץ לא פעם לעמוד במבחן אישי לא פשוט כאשר עליו לדון ולהכריע בעניינים הנוגעים כך או אחרת לסכסוך הישראלי פלסטינאי.

כזה הוא המקרה (עמ"מ  1623/16) שהתגלגל אל שולחנו של השופט ג'ובראן, שבו מסופר על תושב עזה שהגיע משטח הרצועה למעבר ארז, כשבידיו היתר כניסה כדין לשם טיפול רפואי בבית חולים בישראל. האיש נעצר ע"י כוחות הביטחון ונחקר בחשד לחברות בהתאגדות בלתי חוקית, מגע עם סוכן חוץ וקשירת קשר לפשע במטרה לפגוע בביטחון המדינה.

בית המשפט המחוזי בבאר שבע אישר את צו הכליאה שהוצא כנגד העצור, וזאת נוכח היותו פעיל בכיר של ארגון הג'יהאד האיסלאמי.
השופט ג'ובראן נדרש לבחון את תקפותו של צו הכליאה האמור.

להלן ציטוטים מפסק הדין של השופט ג'ובראן בעניינו של פעיל הג'יהאד, והדברים ידברו בעד עצמם:

 "לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר החסוי, הגעתי לכלל מסקנה כי צו הכליאה הוצא כדין וכי דין הערעור להידחות…

…עיינתי בקפידה בחומר החסוי, ומצאתי כי במקרה שלפניי קיימות ראיות טובות להתקיימות תנאי סעיף 3(ב)(1) לחוק (הכוונה לחוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים) כך, בחומר החסוי יש כדי לבסס מסקנה סבירה כי המערער עצמו – ולא בן משפחה כלשהו – הוא לוחם בלתי חוקי בדרג ארגוני בארגון, ומשכך הוא "נמנה עם כוח המבצע פעולות איבה נגד מדינת ישראל"…

…החומר הסודי שהוצג לעיוני אכן מבסס את מסוכנותו של המערער באופן אינדיבידואלי, במובן זה שעולה ממנו כי שחרורו בשלב הנוכחי עלול לסכן את ביטחון המדינה…"

עד כאן ציטוטים מפסק הדין של השופט ג'ובראן בעניינו של פעיל הג'יהאד האיסלאמי.

ונשאלת השאלה: הרי איש איננו מצפה מהשופט ג'ובראן שישיר את ההמנון.

ובכן, למה לחייבו לשאת במעמסה הכבדה הכרוכה בכתיבת פסק הדין לעיל?

נתניהו כמותג

הפרקליטה המלווה את חקירות נתניהו מבקשת שנאמין שלא ייתכן שנתניהו קיבל מתנות בשווי מאות אלפי שקלים מבלי שנתן משהו בתמורה לכך.

ונתניהו מנגד חוזר ללא הרף על הטענה שהוא לא נתן דבר בתמורה למתנות שקיבל.

הגיע הזמן שהפרקליטות תתחיל להתמודד ברצינות עם השאלה האם כל "משהו" מצד עובד הציבור נחשב כתמורה כדי לגבש עבירת שוחד.

אין להיתמם: כל מי שמתחכך עם ראש הממשלה מפיק תועלת מעצם ההתחככות הזו – במיוחד כאשר מדובר בראש ממשלה מפורסם וידוע הרבה מעבר לתחומי מדינתו ובמיוחד בארצות הברית.

ובמילים אחרות, איש לא יכחיש שאם אתה חבר של בנימין נתניהו, יש בכך "לפתוח דלתות" במקומות הנכונים – גם בארצות הברית. איש לא יכחיש שלהיות חבר של נתניהו עושה טוב לביזנס.

כי במערכת יחסים שכזו נתניהו נותן למקבל את הזכות להשתמש בעצם עובדת קשרי החברות ביניהם ולהפיק מעובדה זו תועלת בעולם העסקים – גם ללא טלפון המלצה מנתניהו.

השאלה אם ניתן להכניס מערכת יחסים שכזו לתוך תבניות השוחד המוכרות בדין שלנו.

אם הפרקליטות סבורה שלא – כדאי שתעבור לתיק הבא.