יש משהו בדבריו של עו"ד יוסי כהן

אתה קורא את שני פסקי הדין של כבוד השופטת דיתה פרוז'ינין בעניינם של מני נפתלי וגיא אליהו ותוהה אם שרה נתניהו היא הסוס המתאים לרכוב עליו כדי לבשר לנו הלכות בעניין העסקה פוגענית.

השופטת מספרת לנו על אשה שבאה לעובדיה בטענות שהם אינם סטריליים ודורשת מהם להחליף בגדים בתדירות גבוהה כדי לשמור על היגיינה.

ומוסיפה השופטת ומספרת על מקרה שבו דורשת שרה נתניהו מעובדיה לפנות את שולחן האוכל ולערוך אותו מחדש (מטעמי ניקיון כמובן –  חשש שנשר עליו אבק) אלא שהבן אבנר מעיר לאמו שאין בכך צורך, ואז – מושכת גב' נתניהו את המפה ומשליכה את הכלים ודורשת מהעובדים לאסוף הכל ולערוך השולחן מחדש תוך חמש דקות.

ועוד מספרת השופטת על מקרים שבהם דורשת נתניהו מאחד מעובדיה לחזור בלילה אל מעון ראש הממשלה כדי לומר לה לילה טוב ולהביא לה מרק.

ונסתפק באלה.

ובכן, האם מדובר כאן בהעסקה פוגענית?

כמובן שכן, אבל זאת רק לכאורה.

כי ההתנהגות הזו שהשופטת מייחסת לשרה נתניהו היא בלתי שפיטה.

מי כמעט אנס את לימור גולדשטיין

השחקנית (הדי בינונית לטעמי) לימור גולדשטיין פותחת את סגור ליבה אחרי כעשרים וחמש שנה ובראיון לישראל היום מספרת על "האלוהים של התיאטרון" כהגדרתה, שבתחילת דרכה בתיאטרון ניסה לאנוס אותה.

לא צריך להיות שרלוק הולמס ואין צורך ביותר מחצי רגע בגוגל וויקיפדיה כדי לפענח את הרמז שכאילו נשר מארנקה של גולדשטיין אל בין שורות הראיון ולזהות מי הוא אותו אלוהים של התיאטרון.

האם הברנג'ה של לימור גולדשטיין תשכיל להעמיד את אותו אלוהים בדימוס אל עמוד הקלון?

ספק.

 

 

 

 

המרחב האווירי של בר רפאלי

הבית שלנו מתחלק לשני מחנות: מחנה בר רפאלי ומחנה אסתי גינזבורג.

אני במחנה אסתי גינזבורג.

כי בר רפאלי נוצרה על יד אמא ואבא שלה,

ואסתי גינזבורג נוצרה על ידי אלוהים.

אבל השמרן שבי לומד להעריך את בר רפאלי.

כי בר רפאלי, בחתונתה המפוארת, הוכיחה לנו עד כמה חשוב הוא מוסד הנישואין עבורה.

כל זאת אם נשכח לרגע שאלו הם בעצם נישואיה השניים,

שכן בעבר היא נישאה בנישואים פיקטיביים – כדי להתחמק משרות צבאי.

כלומר, היית מצפה מבחורה שמתחתנת בפעם השנייה, שתתחתן בשעות אחר הצהריים באחד החדרים הפנויים ברבנות, ושהכיבוד לאורחים יהיה ליקר בננות בכוסות פלסטיק וכמה ביסקוויטים רכים.

אבל בר רפאלי עשתה כאן תיקון גדול.

כל כך גדול הוא התיקון שעשתה – עד שבזמן חתונתה אולצו המטוסים לנחות בלרנקה.

ואם חס וחלילה בר רפאלי תתגרש בקרוב מבעלה הטרי – תחטטו היטב ותבדקו אם אין המדובר בעצם בגירושין פיקטיביים במטרה לקבל חצי נקודת זיכוי במס הכנסה.

אסתי המכוערת

התרבות האירגונית של גל הירש

מרבים לדבר על כך שגל הירש יביא למשטרה תרבות אירגונית שתשפר את מערכות המשטרה.

ראוי, בהקשר זה, להביא כאן קטע מדו"ח ועדת וינוגרד, שמתייחס, בין היתר לתיפקודו של גל הירש – להלן הדברים:

"ההדגשה על הצורך לנתח את הפעלת הכוח במונחים של "ניתוח מערכתי" לוותה בצורת התבטאות מיוחדת... שפת ההתבטאות הייתה "גבוהה" ובעיקר בלתי מוכרת לחלק גדול מן המפקדים.
היו שהתנגדו לתפיסה כולה, והיו שהתנגדו לשפה בה נוהל הדיון בנושאים אלה. כאשר חלחלה השפה ה"גבוהה" החדשה לנהלים ולפקודות, התעוררה בעיה משמעותית יותר
, שכן נהלים ופקודות אמורים היו ליצור תשתית להבנה ולפעולה משותפת, וזו לעיתים לא הייתה קיימת. לכן חשוב לחזור ולהדגיש כי השפה הייחודית הזו, שרבים סברו כי הייתה מעורפלת, בלתי ברורה, מבלבלת וריקה מתוכן ממשי, לא הייתה חלק הכרחי מגישה מערכתית...
קשה להגזים בחשיבות השפה לפעולת הצבא, בכל הרמות. נשוב להשפעת השפה על הלחימה עצמה בפרק הבא. כאן אנו התייחסנו להשפעת השפה על הליכי המחשבה, הניתוח וההערכה של הדרגים הבכירים בצבא. נראה כי השפה הבלתי ברורה הפריעה להפעיל על המציאות עקרונות פשוטים של שכל ישר.
נדגיש שוב כי הבעיה לא הייתה רק עצם אי הבהירות של השפה, והעובדה כי לא הייתה משותפת, כגון בשימוש בביטויים כמו "התנפלות חטיבתית" או "התנפלות נחילית", אלא ששפה לא בהירה זו הצטרפה לשינוי עקרוני ומהותי בתפיסת ההפעלה עצמה מבחינת סוגי המטרות והיעדים של הפעלת הכוח הצבאי. כפי שנראה, הצירוף הזה, שלא הוטמע כראוי, תרם תרומה לליקויים שהתגלו בלחימה במלחמת לבנון…
בהקשר זה של שיח צבאי סתום של מפקדים בכירים ומפקדות עליונות, לא ניתן להתעלם מניסוחים חדשניים של מפקד האוגדה. נביא כאן כדוגמא שני ניסוחים שהיו אמורים להגדיר את הכוונה האוגדתית: "הדגמה מערכתית על העיירה בנת ג'ביל תוך נטרול, לכידת וכליאת המרחב, פירוקה השיטתי ע"י התנפלות נחילית סימולטאנית ורב מימדית
…" או, במקרה אחר: "הסתננות רחבת היקף בחתימה נמוכה (ענן צרעות) התנפלות – התייצבות מהירה על השטחים השולטים ויצירת מגע קטלני עם השטחים הבנויים (נחילים) תוך יצירת הלם ומורא, הקפאת מרחב הפעולה ומעבר לשלטנות, תוך פירוק מרחבי שיטתי של תשתיות אויב."..
אין מחלוקת כי שפתו של מפקד האוגדה הייתה יצירתית. היו שתיארו אותה כפיוטית.
חלקית, זו הייתה שפה שהוכנסה לשימוש במסגרת התפיסה המערכתית ותפיסת ההפעלה החדשה. היו מפקודיו שהכירו אותה היטב ולא התקשו להבינה. יחד עם זאת, לא כל המפקדים שלחמו תחת פיקודו של מפקד האוגדה היו פקודיו קודם למלחמה. אין להתפלא שהם ולוחמיהם התקשו להבין את המושגים הללו ולתרגמם לשפה צבאיתמבצעית...
מפקד האוגדה היה צריך לזכור כי לא כל פקודיו מכירים את שפתו. אולם היחסים בין מפקד אוגדה ומפקדי חטיבות שתחת פיקודו אינם מצטמצמים לקריאת הרעיון המערכתי בפקודה שהוציא. אם העמימות נשארה – יש כאן עדות לתקשורת לקויה, לא רק בין מפקד האוגדה למח"טים,
אלא גם בין המח"טים למפקדם. אנו מניחים כי לתקשורת לקויה מסוג זו יש לעתים שורשים עמוקים יותר של תרבות ארגונית בעייתית…".

עד כאן ציטוטים מדו"ח וינוגרד.

דומה, שבעיית התקשורת של גל הירש היתה נפתרת במידה מסויימת – אילו הוא היה משחק מפעם לפעם שש-בש עם הנהג שלו…

הסחבת המבורכת של יהודה ויינשטיין

היועץ המשפטי לממשלה, יהודה ויינשטיין, מותקף חדשות לבקרים בטענות על סחבת שהוא נוקט בעניינים כאלה ואחרים.

אבל יש לפעמים, שמה שנראה כסחבת אינו אלא סולם גבוה הנשען על גזע עץ – המאפשר למי שטיפס על העץ לרדת ממנו תוך נזק מינימאלי ומבלי לשבור את המפרקת.

כזה הוא המקרה של הצמד גלעד ארדן וגל הירש. השניים עדיין מייללים על צמרת העץ, אבל הסולם כבר שם.

ויינשטיין כבר הודיע לגלעד ארדן שהחקירה בעניין החברות של גל הירש תארך זמן – כלומר שעל פי השעון של ויינשטיין מדובר בחקירה שאורכה יהיה לפחות כאורך קדנציה של מפכ"ל.

ובאמת, אומרים שיש להירש שישים ארגזים של חומר לצורך הבירור – חלקם, מטבע הדברים, בעניינים הנוגעים לעסקיו בחו"ל על כל המשתמע מכך לעניין אורך הבדיקה. ומכיוון שהמדובר במועמד למפכ"לות – צפוי שמסרק הבדיקה יהיה צפוף מהרגיל.

והשניים עדיין מייללים שם למעלה.

גל הירש מפרסם בפייסבוק שלו שפוגעים בשמו הטוב. מה שמבטיח שאם הוא לא יתמנה למפכ"ל צפוי לנו ספר נוסף על איך ששתו לו ואכלו לו.

בכלל, רצוי לו לגל הירש שיתחיל סוף סוף להתנהג כמו קצין פולני ויפסיק לחלוק אתנו את חולשותיו. כי כאן זה ג'ונגל ולא קבוצת תמיכה.

כמה זמן יקח לצמד ארדן הירש להניח רגל על הסולם? טובת הציבור מחייבת לא יותר מימים בודדים.

הכשלון של גלעד ארדן

כל מי שינסה למצוא איזה דבר מה ראוי לציון בהתנהלותו של השר גלעד ארדן מאז שזה הפציע בשמי הפוליטיקה העליונה – מובטח לו שימצא כמויות מסחריות של אוויר חם.

נכון, האיש זוכה לפופולאריות במוסדות הליכוד, אז מה? מה זה אומר עליו? לכל היותר – זה לא אומר כלום.

ועכשיו הוא הקים עם גל הירש את ברית הדפוקים – אם נזכור שדרכו של ארדן למשרד לבטחון פנים רופדה בתחושות קיפוח קשות ובברוגז מתוקשר עם ראש הממשלה על שזה לא הפקיד בידיו תיק בכיר.

גלעד ארדן כשל קשות בבחירת גל הירש לתפקיד המפכ"ל, וזאת, בין היתר, בכך שהוא התעלם מהעובדה הקריטית, שגם הוא – רק שלושה חדשים בתפקיד – נמצא עדיין בתקופת לימוד של תפקידו, ואם הירש יתמנה למפכ"ל – יהיו לנו שר לבטחון פנים ומפכ"ל שנמצאים שניהם בתקופת הכשרה והכרת התפקיד.

וכשזו תמונת המצב, כשהן השר והן המפכ"ל עסוקים בו זמנית בלימוד התפקידים שלהם – מובטח להם ששניהם, בו זמנית, יהיו מריונטות של היועצים שלהם.

האם זה מצב רצוי? כמובן שלא – בעיקר בכל הנוגע לתהליך קבלת החלטות בצמרת המשטרה ובממשק שבין המפכ"ל לבין השר הממונה.

האם שני הטירונים הללו יוכלו לנהל משבר בסדר גודל בינוני – נניח החמרה ממשית במצב הבטחון במזרח ירושלים? אפילו המכורים להימורים לא יסכנו פרוטה בשאלה זו.

מזל שבנצי סאו החליט לדחות בכמה חדשים את מועד פרישתו כדי להקל ולסייע, בנסיבות שנוצרו,  לתיפקוד צמרת המשטרה (אם כי לא יזיק כאן חשד בריא, שבנצי סאו החליט כך לאחר שהריח שהמינוי של גל הירש לא יעבור – דבר שהביאו למסקנה שכדאי להישאר בסביבה).

אהוד ברק לא עבר שום עבירה

לשנוא את אהוד ברק זה כיף. אני יכול להעיד על כך באופן אישי.

אבל נא לא להתבלבל: יש לנו עדות מומחה – המומחה ב-ה"א הידיעה – שבשתיקתו מעיד, שאהוד ברק לא עבר כל עבירה בטחונית שעה שפיטפט מי מהשרים היה בעד, מי היה נגד ומי נמס במהלך הדיונים לקראת תקיפה אפשרית נגד איראן.

והמומחה שלנו הוא לא אחר מהצנזור הצבאי הראשי, שעד לרגע זה לא שמענו אותו מהרהר באפשרות שמא טעה כשאישר את פירסום הפטפטת.

נכון, אהוד ברק פיטפט באוזני שני עיתונאים – קודם שהצנזורה אישרה את פירסום הדברים, אבל כידוע, אישור בדיעבד כהרשאה מלכתחילה – אם להיזקק למושכל משפטי נדוש.

אהוד ברק מספר לנו שראש הממשלה היה בצד שלו לטובת תקיפה, אבל לא היה להם רוב בקבינט בעניין הזה.

אבל אהוד ברק – פטפטן אבל לא טיפש – יודע היטב שביבי היה בעד תקיפה – לאחר שווידא מראש שלא יהיה לו רוב בעניין הזה.

כי מי שהחליף דעה, ובלשונו של ברק נמס בדרך, עשה כן על פי הטקטיקה הזו של ביבי.

האם אהוד ברק באמת חושב שיובל שטייניץ היה נמס בדרך והופך את עורו מבלי להיות מתואם בעניין הזה עד הסוף עם ביבי (או עם אשתו)?

ובקיצור, זה הכל פיטפוטים של חום יולי אוגוסט, וכפי שקוראים לזה בבני ברק: מיקווה נייעס (חדשות שיהודים מחליפים ביניהם במיקווה).

בין גל הירש לגורודיש

אתה מרגיש בקצות האצבעות שאסור למנות את גל הירש למפכ"ל המשטרה – גם אם אין לך נימוק מן המוכן לכך.

כי גל הירש כבר מזמן איננו גל הירש.

גל הירש הפך עצמו למכונה שנועדה כל כולה למטרה אחת: לטהר את שמו.

זו זכותו המלאה של גל הירש להקדיש את כל חייו, עד יומו האחרון, לטיהור שמו, אבל השאלה היא אם באותו זמן הוא יכול להיות גם מפכ"ל המשטרה.

והתשובה היא לא באל"ף רבתי.

כי גל הירש הוא עבד נרצע של המאבק האישי הזה שלו. הוא לא מסוגל להפוך דף. יש אנשים כאלה. גורודיש היה כזה.

וגל הירש יהפוך את המפכ"לות לכלי, עוד כלי, במערכה חסרת התוחלת הזו לטיהור שמו – בין אם ירצה בכך ובין אם לא.

כי זה כבר מעבר ליכולתו לכלוא את הצורך הטראגי הזה שלו לטהר את שמו.

האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו מפכ"ל, שבמקום לקום כל בוקר לעבודת המשטרה נטו – יהיה עסוק, למעשה, מבוקר עד לילה, בגירוד הפצעים שלו?

למה זה מגיע לנו?

הנוסטלגיה של דן מרגלית

לא עובר שבוע בלי שהעיתונאי דן מרגלית יזכיר בעיתונו לשופטי בית המשפט העליון את העיכוב, שנמשך חדשים ארוכים, בפירסום פסק הדין בעניין אולמרט ופרשת הולילנד.

כותב השבוע דן מרגלית:

"הסחבת ברשויות החוק הופכת לבלתי נסבלת. להערכתי, ויינשטיין יסגור לאשכנזי את התיק. בית המשפט העליון דוחה את מתן פסק הדין של אהוד אולמרט בפרשת הולילנד. לבוזגלו האגדי של אהרן ברק אין מזל כזה"

ההתרפקות הנוסטלגית הזו של מרגלית על אהרן ברק עלולה עוד להביא את הקורא למחשבה, שאהרן ברק היה כותב ומפרסם את פסק הדין בעניינו של אולמרט מיד עם סיום הדיונים בערעור.

אבל גם דן מרגלית יודע היטב, שכאשר אהרן ברק החליט פעם לעכב פסק דין הוא לא הסתפק בעיכוב של חדשים; שלוש שנים תמימות עיכב ברק תחת ידו את פרסומו של פסק הדין בעניינו של פרופ' איתמר רבינוביץ' מסיבות שונות ומשונות, ולא עזרו הטרוניות והלחצים והמאמרים – כולל של דן מרגלית עצמו.

כתב באותם ימים דן מרגלית:

"…עתה אורבת סכנה שתפקידו המרכזי של בג"ץ בעיצוב החברה הישראלית ייהפך למיתוס מסוכן, כמעט לפולחן אישיות אליטיסטי, שאין אחריו ערעור והרהור וספק. אמנם השיטה הנוהגת בארץ חתרה בתבונה להבטיח את אי תלותה של מערכת המשפט בזרועות השלטון, אך מה על הבקרה?
הנה דוגמה: לפני כשנתיים הוגש בג"ץ לאסור את יציאת פרופסור איתמר רבינוביץ' לכהונתו כשגריר בוושינגטון מפני שהודה בעבירת מס הכנסה ושילם כופר. הרכב השופטים בראשות ברק דחה את הטענה והבטיח לפרסם את הנימוקים במועד מאוחר יותר… כאשר פנה עמיתי אמנון דנקנר אל דוברת משרד המשפטים אתי אשד לברר מדוע בוששו דווקא הנימוקים בפרשת רבינוביץ', נענה שיש שאלות שאין עליהן תשובה…
מי יעז לדרוש זאת מבג"ץ? מי שחושד נושא זאת בליבו, שכן שופטי בג"ץ אינם נדרשים למסור דו"ח לאיש…" 

עד כאן הציטוט מדבריו של דן מרגלית.

מי שסבור שהדברים הללו ודומים להם הזיזו לאהרן ברק – לא מכיר את אהרן ברק. הוא עיכב את פסק הדין שנה נוספת – סה"כ 3 שנים – עד שפירסם אותו ברגע שמצא לנכון ובנסיבות שאיש כבר לא התעניין בפסק הדין הזה.

ועוד על עיסקת טיעון עם רונאל פישר

בהחלטת שופט בית המשפט העליון יצחק עמית לשחרר את רונאל פישר למעצר בית מונה השופט את השיקולים השונים המנחים אותו, ובין היתר הוא מציין כך:

"שיקול נוסף שיש לקחת בחשבון הוא, שהמשפט עשוי להתארך עד מאוד, ולו לאור מספר העדים והיקף הפרשיות, אלא אם ישכילו הצדדים להגיע להסדר טיעון"

מהאופן שבו השופט מנסח את דבריו ("ישכילו הצדדים…") עולה בבירור, שמשאלתו של השופט והמהלך המועדף עליו הוא שהצדדים יגיעו להסדר טיעון, וזאת לאור השיקול של התארכות המשפט.

נשאלת איפוא השאלה אם שיקול זה של התארכות המשפט הוא השיקול הבלעדי האמור להנחות את הפרקליטות בבואה לחתום על הסדר טיעון עם נאשם.

ובכן, התשובה היא לא באל"ף רבתי, ובעניין זה אין לנו אלא להפנות להנחיות פרקליט המדינה – שם הוא מצטט מתוך ההלכה שנקבעה על ידי בית המשפט העליון ב-ע"פ 4722/92 (עניין מרקוביץ) ומציין בין היתר כי:

"לעיתים די בחיסכון בזמן ובמשאבים הטמונים בעיסקה כנגד הקשיים הכרוכים בניהול המשפט, כדי להצדיק את ההתקשרות בעיסקה, ולעיתים גוברים חשיבות העניין ומיצוי הדין על פני כל שיקול אחר ופוסלים מדעיקרא ויתור כלשהו כלפי הנאשם"

עינינו הרואות: הנחיות פרקליט המדינה המסתמכות על בית המשפט העליון הן, שקיימים מצבים שבהם חשיבות העניין ומיצוי הדין עם הנאשם גוברים על פני כל שיקול אחר.

ולענייננו, הפרקליטות חייבת לשקול אם קיימת חשיבות ציבורית שלא לחתום על עיסקת טיעון עם פישר, כלומר לנהל משפט באורך מלא – על כל הכרוך בכך.

יחד עם זאת יש להעיר, שגם אם הפרקליטות לא תחתום על עיסקה עם פישר, הוא יכול לבצע הערכת מצב בדבר סיכוייו אל מול כל אחד מהאישומים שהוא נאשם בהם, ולהחליט שבנסיבות העניין עדיף לו להודות בהם (או בחלקם) בלא ניהול משפט באורך מלא, ובכך – לזכות בהתחשבות בית המשפט על הזמן והמשאבים שנחסכו.