חייו הקדושים של הדוקר מיבנה

כשראיתי את הדוקר תוקע סכין בגבו של עובד הסופרמרקט ביבנה ולאחר מכן העובד נאבק על חייו במשך שניות שארכו נצח – אמרתי לעצמי: אויש נו, שתיגמר כבר הקטטה המטופשת הזאת.

ואם פחדתי ממשהו – היה זה לאחר שהדוקר כבר נוטרל. באותו רגע חששתי מאד לחייו של הדוקר – פן יבוא איזה אלאור אזריה אחד ויתקע לו כדור.

"אל תשלחו ידיכם אל הנער" צרחתי בקולי קולות לעבר המסך.

כי בפסק הדין של אלאור אזריה, כך למדנו ושנינו, חייו של הדוקר קדושים. נקודה.

אומר אחד משופטי ההרכב:

"האטמוספרה בה הננו חיים זמן רב תחת איום מתמשך של טרור ממומש באכזריות וניזון בשורשיו מסבלם ומצוקתם של אזרחים תמימים…"

ובכן, היש מי שמפקפק, למקרא הדברים הללו, בקדושת חייו של הדוקר?

לא נתמקח כאן עם כבוד השופט על הקשר – קיים או לא – בין סבל ומצוקה לבין טרור, אבל דבר אחד נבשר לו: הסבל והמצוקה של אותם אזרחים תמימים יימשך ויימשך כל עוד לא תתממש במלואה זכות השיבה ואנחנו נעוף מכאן לכל הרוחות. תשאל את אנשי חמאס כבוד השופט. הם דוברי אמת. לא אבו מאזן.

ואחרי שאמרנו את כל זאת נדגיש: משנוטרל הדוקר אסור היה בשום אופן לגעת בו לרעה, וזאת- לא משום פגם מוסרי שכביכול טבוע בכך, אלא משום שהדבר מנוגד לחוק העונשין.

אלאור אזריה חייב לערער

אלאור אזריה חייב לערער – לא על ההרשעה הפלילית ולא על העונש שהוטל עליו.
אליבא דאמת, מבחינה משפטית יבשה ניתן היה להעמיד את אזריה לדין על רצח ולגזור עליו עונש בהתאם.

אבל בית הדין הצבאי לערעורים לא הסתפק במשפט היבש, אלא הטביע על מצחו של אזריה קלון מוסרי כבד ביותר בדבר טוהר הנשק וקדושת החיים – עד שחשוב שבית המשפט העליון יאמר גם הוא את דברו בעניין זה.

שאלה מטרידה: באחד משלבי הערעור הציע, כמעט לחץ, בית הדין על הצדדים להידבר ביניהם ולהגיע לפשרה, ובכך לחסוך מבית הדין כתיבת פסק דין מלא. משכשלה ההידברות עשה בית הדין את מלאכתו וכתב פסק דין ממצה וארוך מאד שבו הילקה את אזריה כהנה וכהנה, וכאמור טבע על מצחו קלון מוסרי כבד. הייתכן שבית הדין, כשלחץ לפשרה, רצה לחסוך מהציבור את המסרים המוסריים הקשים השזורים בפסק הדין? הרי איש איננו חושד שבית הדין לחץ לפשרה מטעמי עצלות. במילים אחרות, אם האמירה המוסרית של בית הדין נועדה לרדת חדרי בטן – היה על בית הדין להימנע מללחוץ על הצדדים לפשרה שבעקבותיה יבוא פסק דין בן שורה וחצי שיאשר את הפשרה.

אלאור אזריה (ו/או התביעה) חייבים להגיש לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור וראוי שבית המשפט יאשר את הבקשה כי הציבור זכאי לדעת את עמדת בית המשפט העליון באשר למשמעות הערך "קדושת החיים". האם זה ערך אבסולוטי או יחסי? האם ישנם ערכים אחרים שמתחרים בו על הבכורה? האם חומרת מעשיו של העבריין יש בהם לכרסם בקדושת חייו? האם המדינה, כשתלתה את אייכמן, פגעה בקדושת חייו? מה היחס בין חקיקת מוות או פסק דין מוות לקדושת החיים? נניח שסוהר רוצח בבית הסוהר נידון למוות שממתין להוצאתו להורג, האם גם אז בית הדין ידבר על קדושת החיים? נניח שהנער מחיפה, שאיבד בפיגוע את מאור שתי עיניו, ימצא דרך לחסל את מי שאחראי לכך, האם גם אז ינופף בית המשפט לעברו בערך קדושת החיים?

הנה כי כן, גם בלא להיות בקי בתורת המוסר אנחנו חשים שהערך המקודש הזה איננו אבסולוטי אלא יחסי ונמצא על קו רצף כלשהו.

דומה, שבית הדין, במקרה של אזריה, לא נתן דעתו – לפחות לא בצורה מספקת – ליחסיות הערך של קדושת החיים ומיקומו של הערך הזה על קו הרצף במקרה שהתברר בפניו, ולכן ראוי שבית המשפט העליון יאיר את עינינו בסוגייה החשובה הזו.

נתניהו חושב מהבטן

אין לקנא בבנימין נתניהו בימים טרופים אלה. כל אחד מאתנו עושה ואומר שטויות. אבל המיקבץ של נתניהו בימים אלה הוא זה שמדאיג.

ועכשיו השאלה היא אם נתניהו הפסיד למופתי בנקודות או בנוק אאוט ממש.

כי המופתי, כידוע, שיתף פעולה עם היטלר בענייני הפיתרון הסופי, והעובדה שזה לא ממש אותו מופתי – איננה משנה בהרבה את מסלול התודעה שלנו ואת החלחלה שמעוררת בנו, גם בנתניהו, עצם המילה מופתי.

אבל נתניהו הוא ראש הממשלה. גם של הערבים. והוא צריך לספור עד עשר, או לפחות עד חמש, לפני שהוא עושה את השטות הבאה.

כך למשל, היציאה הליברמנית שלו בעניין חילופי שטחים שבמסגרתם הוא רוצה  שוואדי ערה תעבור לרשות הפלסטינאית. האם נתניהו חשב מה אמירה שכזו, מצד ראש הממשלה, מעוללת לרופא מוואדי ערה שעובד ברמב"ם ומטפל בנו, בכולנו, במסירות אין קץ? הרי לא כולם הם ראיד צלאח – גם אם הם מוואדי ערה.  למה הרופא המסור הזה צריך לחשוב שהמדינה לא רוצה אותו?

נכון, הם לא שרים "התקווה", אבל הם אזרחים שלווים שיוצאים מידי בוקר לעבודת יומם ורוצים לחזור בשלום הביתה. תתפלאו יש כאלה. אז למה לדחוף אותם בכוח לזרועותיו של שייח' ראיד צלאח שמתקנא במקומו ההיסטורי של המופתי ההוא?

הרושם הוא שנתניהו אפילו לא מתחיל להבין את מה שמתחולל בנפשם של אזרחים ערבים שלווים שנתונים להסתה ארסית אין סופית מצד ראיד צלאח ודומיו, ובכל זאת מצליחים שלא ליפול ברשתו.

כי הרושם הוא שנתניהו מתייחס אלינו – היהודים – כאל גוש בשר שכל ייעודו בחיים הוא להיות מובל כצאן לקלפי.

 

פוזה ושמה יאיר לפיד

יאיר לפיד רוצה להיות ראש הממשלה. לא כי הוא אובססיבי, אלא כי זה בוער בו. כך הוא עצמו אומר.

ועכשיו הוא עובד לפי הספר. מחושב ומתוכנת לפרטי פרטים. כמו מחשב על.

דגל הלאום ברקע. שיער מאפיר במינון הנכון. וכמובן כושר ביטוי שמכסה בקלות על כל ערווה.

בן גוריון ובגין כחגבים לעומתו. הוא לא היה מכניס אותם למקומות ריאליים ברשימה שלו.

אבל אם לפי הספר צריך לכרסם בליכוד, לפיד יעלה לקבר של בגין ויתלה את תמונתו במקום מכובד בלשכתו. מחשב על כבר אמרנו?

ועכשיו גם בן גוריון כבר גונח בקברו. כי יאיר לפיד מספר לנו שבעוד שנתיים יהיה לו צריף בנגב שבו הוא יתגורר בסופי שבוע.

וכדי שלא נטעה הוא מקפיד להדגיש שהוא לא משווה את עצמו לבן גוריון. נרגענו.

אבל רק רגע: אם לפיד לא משווה את עצמו לבן גוריון, למה הוא מצהיר שיהיה לו דווקא צריף? מה רע בבית עשוי בלוקים רגילים?

ועכשיו גם החרדים בלחץ: כי אשתו של לפיד עושה הפרשת חלה (ולאחר מכן היא טובלת את החלה בחריימה כדי להלחיץ גם את כחלון)

מעניין מה טומי לפיד היה אומר על השרלטן הזה.

 

סרנה הפסיד הרבה יותר ממאה אלף

כשמישהו מספר לך סיפור שנראה על פניו הזוי, הנטייה הראשונה שלך היא להסיק שהמספר הוא אדם תמהוני.

וזה בדיוק מה שקרה ליגאל סרנה.

וכדי שלא נחשוב שהוא תמהוני הוא הקפיד לציין ולהדגיש שהסיפור אמיתי.

ועכשיו הוא לא רק תמהוני אלא גם קצת טמבל.

סרנה חשב שבאמצעות כמה קלישאות חבוטות על חופש הביטוי, הסיפור ההזוי שלו יוכל להידחק איכשהו אל מתחת לכנפיו של חופש הביטוי המקודש הזה.

אבל בית המשפט סרב לעבור לדום.

סרנה מבקש גם לשכנע אותנו שאנשי יחידת האבטחה של נתניהו מצופפים את השורות כדי לחסום את דרכה של האמת אל האור. אני מכיר כמה יושבי קרנות ומחשבי קונספירציות שממליחים את הסלט שלהם עם הקשקוש הזה.

ועכשיו, כמו אותו לוחם יפני שמתרוצץ עדיין ביערות כי לא סיפרו לו שהמלחמה נגמרה, סרנה מספר לנו שהוא הולך לערעור.

איפה החברים של סרנה כשצריך אותם?

מבחנו של השופט ג'ורג' קרא

השופט המחוזי ג'ורג' קרא נבחר לאחרונה לכהונת שופט בבית המשפט העליון, ובתפקידו זה הוא יתפוס את "הכיסא הערבי" במקומו של השופט סלים ג'ובראן שעומד לפרוש בקרוב.

יש להניח ששופט ערבי נאלץ לא פעם לעמוד במבחן אישי לא פשוט כאשר עליו לדון ולהכריע בעניינים הנוגעים כך או אחרת לסכסוך הישראלי פלסטינאי.

כזה הוא המקרה (עמ"מ  1623/16) שהתגלגל אל שולחנו של השופט ג'ובראן, שבו מסופר על תושב עזה שהגיע משטח הרצועה למעבר ארז, כשבידיו היתר כניסה כדין לשם טיפול רפואי בבית חולים בישראל. האיש נעצר ע"י כוחות הביטחון ונחקר בחשד לחברות בהתאגדות בלתי חוקית, מגע עם סוכן חוץ וקשירת קשר לפשע במטרה לפגוע בביטחון המדינה.

בית המשפט המחוזי בבאר שבע אישר את צו הכליאה שהוצא כנגד העצור, וזאת נוכח היותו פעיל בכיר של ארגון הג'יהאד האיסלאמי.
השופט ג'ובראן נדרש לבחון את תקפותו של צו הכליאה האמור.

להלן ציטוטים מפסק הדין של השופט ג'ובראן בעניינו של פעיל הג'יהאד, והדברים ידברו בעד עצמם:

 "לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר החסוי, הגעתי לכלל מסקנה כי צו הכליאה הוצא כדין וכי דין הערעור להידחות…

…עיינתי בקפידה בחומר החסוי, ומצאתי כי במקרה שלפניי קיימות ראיות טובות להתקיימות תנאי סעיף 3(ב)(1) לחוק (הכוונה לחוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים) כך, בחומר החסוי יש כדי לבסס מסקנה סבירה כי המערער עצמו – ולא בן משפחה כלשהו – הוא לוחם בלתי חוקי בדרג ארגוני בארגון, ומשכך הוא "נמנה עם כוח המבצע פעולות איבה נגד מדינת ישראל"…

…החומר הסודי שהוצג לעיוני אכן מבסס את מסוכנותו של המערער באופן אינדיבידואלי, במובן זה שעולה ממנו כי שחרורו בשלב הנוכחי עלול לסכן את ביטחון המדינה…"

עד כאן ציטוטים מפסק הדין של השופט ג'ובראן בעניינו של פעיל הג'יהאד האיסלאמי.

ונשאלת השאלה: הרי איש איננו מצפה מהשופט ג'ובראן שישיר את ההמנון.

ובכן, למה לחייבו לשאת במעמסה הכבדה הכרוכה בכתיבת פסק הדין לעיל?

נתניהו כמותג

הפרקליטה המלווה את חקירות נתניהו מבקשת שנאמין שלא ייתכן שנתניהו קיבל מתנות בשווי מאות אלפי שקלים מבלי שנתן משהו בתמורה לכך.

ונתניהו מנגד חוזר ללא הרף על הטענה שהוא לא נתן דבר בתמורה למתנות שקיבל.

הגיע הזמן שהפרקליטות תתחיל להתמודד ברצינות עם השאלה האם כל "משהו" מצד עובד הציבור נחשב כתמורה כדי לגבש עבירת שוחד.

אין להיתמם: כל מי שמתחכך עם ראש הממשלה מפיק תועלת מעצם ההתחככות הזו – במיוחד כאשר מדובר בראש ממשלה מפורסם וידוע הרבה מעבר לתחומי מדינתו ובמיוחד בארצות הברית.

ובמילים אחרות, איש לא יכחיש שאם אתה חבר של בנימין נתניהו, יש בכך "לפתוח דלתות" במקומות הנכונים – גם בארצות הברית. איש לא יכחיש שלהיות חבר של נתניהו עושה טוב לביזנס.

כי במערכת יחסים שכזו נתניהו נותן למקבל את הזכות להשתמש בעצם עובדת קשרי החברות ביניהם ולהפיק מעובדה זו תועלת בעולם העסקים – גם ללא טלפון המלצה מנתניהו.

השאלה אם ניתן להכניס מערכת יחסים שכזו לתוך תבניות השוחד המוכרות בדין שלנו.

אם הפרקליטות סבורה שלא – כדאי שתעבור לתיק הבא.

 

בלוף ושמו גדעון סער

גדעון סער איז בק אין טאון.

סוף סוף.

שנתיים וחצי היינו כעדר ללא רועה.

מופקרים לקפריזות של הביבי ושרתו.

מגיע לנו לחזור לשפיות.

אני פותח חרך בתריס ומציץ אל הרחוב בעיניים מפוחדות כדי שאוכל לספר לנכדיי שהייתי שם ברגע ההסטורי כשגדעון סער חזר לעיירה.

כי גדעון לא יחזור אלינו לבד. הוא יבוא אלינו עם גאולתו שהפכה באחת פליטת התאגיד.

"גדעון סער יחזק את הליכוד, גדעון סער יחזק את עמישראל" – זה מה שמבטיח לנו ליכודניק שנראה שפוי.

ומירי רגב כבר מחשבת את הקץ: היא לא תניח לאיש מלבדה לחזק את עמישראל. זה התפקיד שלה מאז שנולדה.

כי גם מירי רגב יודעת שפסק הזמן (עאלק) שגדעון סער לקח – לא היה אלא בריחה מחום המטבח של ביבי ושרה.

מי זה בכלל גדעון סער? מה הוא יודע לעשות האיש הזה שמוציא שם רע לצבע האפור?

למה אנחנו לא מבחינים באישיות הסוחפת של הפקיד הזה?

ביבי, שרה, יאיר, קאיה הכלבה – אנחנו עוד נתגעגע אליכם.

 

אל תאמינו לארי שביט

העיתונאי החשוב הזה התחיל בהודאה ב"יסודות של חיזור".

מה זה לעזאזל "יסודות של חיזור"? זה נשמע כמו הוקוס פוקוס של עורך דין פלילי שלוקח 1000 דולר פלוס מע"מ לשעה.

כלומר, זה לא ממש חיזור אלא רק יסודות – בלי קירות ובלי גג.

וכיצד רואה הנפגעת את היסודות הללו של העיתונאי החשוב? "הוא רכן לכיווני כמו חיה, אחז בעורפי ומשך אותי אליו… הפניתי את ראשי שמאלה והרכנתי את הראש כדי לחמוק מפיו".

אדון שביט: על היסודות האלה שוטר עם אזיקים אמור להמתין לך ב- JFK.

ואז באה הנפגעת השנייה, ועכשיו כבר יש לנו חרמן סדרתי שנשלט על ידי דחף לאו בר-כיבוש.

וכשבאה הנפגעת השנייה ארי שביט כבר מודה שהוא לקה בעיוורון.

מהו טיבו של עיוורון זה? התשובה ברורה: העיתונאי החשוב פשוט לא הבחין ולא שם לב לכך ששתי העלמות הללו היו לבושות.

ועכשיו הוא "לוקח אחריות מוסרית מלאה" על מעשיו. עוד אקרובטיקה של עורך דין ב- 1000 דולר פלוס מע"מ.

רוצה לומר לשוטר  עם האזיקים: לא עברתי את הרף הפלילי.

והוא גם הולך לעשות תיקון עם בני המשפחה – כמו היה נוצרי אדוק שיודע שהייעוד העיקרי של האל הוא לסלוח.

פחחחחחחחח

כשיוסי ביילין מחליט להשתגע

כשאתה רואה את יוסי ביילין כך מתנפל בטירוף על גופתו החמה של פואד, אתה מיד נזכר בפרשיה ישנה נושנה מימי הטוריה והשבריה על החייל שביצע מעשה סדום בילד קטן, ואתה תוהה: היתכן שהחייל הוא בעצם פואד והילד הוא יוסי ביילין? יש מצב.

כי כל התנהלותו של ביילין בימים האחרונים אומרת סגירת חשבון אישי נוקב וכואב עם פואד.

אבל אני מכיר את הראש של ביילין: הוא רואה בהתנפלות שלו על פואד מעשה היסטורי. משהו ברמה של הסכמי אוסלו. לא פחות.

ועכשיו לך תשכנע את נביא הזעם הזה מטעם עצמו שהוא טועה. אין מצב.

יוסי ביילין חייב לעבור בהקדם טיפול כדי לנקות את הגוף מהרעלים שהשתלטו עליו ועל תודעתו.

כי היום זה פואד ומחר זה עלול להיות שמעון פרס.