ארכיון קטגוריה: שופטים

ועוד על עיסקת טיעון עם רונאל פישר

בהחלטת שופט בית המשפט העליון יצחק עמית לשחרר את רונאל פישר למעצר בית מונה השופט את השיקולים השונים המנחים אותו, ובין היתר הוא מציין כך:

"שיקול נוסף שיש לקחת בחשבון הוא, שהמשפט עשוי להתארך עד מאוד, ולו לאור מספר העדים והיקף הפרשיות, אלא אם ישכילו הצדדים להגיע להסדר טיעון"

מהאופן שבו השופט מנסח את דבריו ("ישכילו הצדדים…") עולה בבירור, שמשאלתו של השופט והמהלך המועדף עליו הוא שהצדדים יגיעו להסדר טיעון, וזאת לאור השיקול של התארכות המשפט.

נשאלת איפוא השאלה אם שיקול זה של התארכות המשפט הוא השיקול הבלעדי האמור להנחות את הפרקליטות בבואה לחתום על הסדר טיעון עם נאשם.

ובכן, התשובה היא לא באל"ף רבתי, ובעניין זה אין לנו אלא להפנות להנחיות פרקליט המדינה – שם הוא מצטט מתוך ההלכה שנקבעה על ידי בית המשפט העליון ב-ע"פ 4722/92 (עניין מרקוביץ) ומציין בין היתר כי:

"לעיתים די בחיסכון בזמן ובמשאבים הטמונים בעיסקה כנגד הקשיים הכרוכים בניהול המשפט, כדי להצדיק את ההתקשרות בעיסקה, ולעיתים גוברים חשיבות העניין ומיצוי הדין על פני כל שיקול אחר ופוסלים מדעיקרא ויתור כלשהו כלפי הנאשם"

עינינו הרואות: הנחיות פרקליט המדינה המסתמכות על בית המשפט העליון הן, שקיימים מצבים שבהם חשיבות העניין ומיצוי הדין עם הנאשם גוברים על פני כל שיקול אחר.

ולענייננו, הפרקליטות חייבת לשקול אם קיימת חשיבות ציבורית שלא לחתום על עיסקת טיעון עם פישר, כלומר לנהל משפט באורך מלא – על כל הכרוך בכך.

יחד עם זאת יש להעיר, שגם אם הפרקליטות לא תחתום על עיסקה עם פישר, הוא יכול לבצע הערכת מצב בדבר סיכוייו אל מול כל אחד מהאישומים שהוא נאשם בהם, ולהחליט שבנסיבות העניין עדיף לו להודות בהם (או בחלקם) בלא ניהול משפט באורך מלא, ובכך – לזכות בהתחשבות בית המשפט על הזמן והמשאבים שנחסכו.

לאן נעלם תיק הולילנד?

יש לי תחושה עמומה שפסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת הולילנד בושש להגיע, כיוון ששופטי בית המשפט העליון לא ממש משתגעים על פסק הדין של שופט בית המשפט המחוזי, דוד רוזן, בפרשה.

הכוונה במיוחד לחלק בפסק הדין הנוגע לאהוד אולמרט, שנדון לשש שנות מאסר על נטילת שוחד.

שופטי העליון, שכידוע בתוך עמם הם יושבים, ראו כיצד נישא השופט רוזן על גלי אהדה ציבורית – עד שכמעט שכח שמשפט אמור להתנהל על פי כללי פרוצדורה ודיני ראיות.

אתה קורא שוב ושוב את נימוקי הרשעת אולמרט בלקיחת שוחד – בכך שאחיו יוסי קיבל את הכסף – ואתה מנחש ששופטי העליון מתקשים להפיק אמירה קוהרנטית שתתמוך במסקנותיו של בית המשפט המחוזי בנקודה הקריטית הזו.

העובדה שלפרקליטיו של אולמרט לא ניתנה הזדמנות לחקירה נגדית של עד המדינה שמואל דכנר, שנפטר רגע לפני החקירה – עובדה מכרעת זו מאיימת באופן ממשי להחדיר ספק סביר אל תוך מארג הראיות שהביאו להרשעת אולמרט בעניין הקשור עם אחיו יוסי, ומכל מקום ניתן למצוא שופט עליון כזה או אחר, שיתקשה לדלג מעל המשוכה הזו.

אלא שבית המשפט העליון שכנראה איבד משהו מבטחונו העצמי, חושש מן הסתם להעביר ביקורת נוקבת מדיי על השופט רוזן – פן יסתבך עם כמה עיתונאים שהעלו את השופט רוזן למדרגת גיבור תרבות.

דבר אחד בטוח: אם יהיה שופט אחד מתוך חמשת שופטי העליון שיזכה את אולמרט – פסק הדין המזכה יהיה זה שיתפוס את הכותרות, ויתדלק כהוגן בקשה מצד אולמרט לדיון נוסף.

ומכל מקום, היה ושופט אחד יזכה את אולמרט – אפשר לסמוך על אולמרט שהוא כבר ישכנע אותנו שהוא זכאי, ורק עקב חוסר מזל הוא נפל קורבן להרכב מקרי של שופטים.

החשבון של אולמרט

אם יש דבר שמקשה על אולמרט להרהר באפשרות ללכת לעיסקה עם הפרקליטות, זו הטלוויזיה הארורה.

כי הטלוויזיה מעוותת את המציאות ואת הפרופורציות. אין בטלוויזיה ישן וחדש. הכל טרי כאן ועכשיו – גם אם הוא שודר לפני עשר שנים.

כלומר, נניח שאולמרט יחליט ללכת לעיסקה. הרי ברור הדבר שבמסגרת העיסקה יהיה עליו להודות בקבלת שוחד – על פחות מכך הפרקליטות לא תהיה מוכנה לדבר.

ובכן, מה יהיה אז? היש בכלל ספק, שפחות מרגע אחרי שאולמרט יודה בשוחד – יישלף מהארכיון הסרטון ההוא של מוצאי יום העצמאות, שבו אולמרט מצהיר חגיגית ונשבע ש"מעולם לא לקחתי שוחד"?

ואז כבר יהיה לאולמרט עסק איתנו. כי אנחנו מוכנים לסבול הכל – רק לא את מי שמשקר לנו בפרצוף.

במילים אחרות, אם יש לאולמרט את כוחות הנפש להודות שנטל שוחד – הוא יתקשה מאד לאזור את אותם כוחות נפש כדי להתמודד עם המסקנה: שבמוצאי יום העצמאות ההוא, בהיותו ראש הממשלה, הוא שיקר לנוכח פני האומה – בלא ניד עפעף ובמצח נחושה.

אבל גם לגופו של עניין: גם אם נניח שאולמרט בוחן אפשרות לעיסקה, נראה שעדיף שימתין עד להכרעה בערעור בפרשת הולילנד, שבה הוא נדון בערכאה התחתונה ל-6 שנות מאסר. מבלי להידרש כאן לנימוקים מפורטים לכך, יש לאולמרט, לעניות דעתי, סיכוי לא רע להפחית בערעור כמה שנים ממאסרו, וזאת עקב כשלים פרוצדוראליים ומהותיים קשים בהתנהלותו של השופט רוזן ששפט אותו בבית המשפט המחוזי.

ההשפלה של האלוף אורי שגיא

לפני כחמש שנים הובא במהדורת החדשות של אחד מערוצי הטלוויזיה סרטון קצר שבו נראה האלוף (במיל) אורי שגיא מתפרץ בזעם בתוך המזכירות של מושב מגוריו, כפר ביאליק, וזאת על רקע סכסוך ארוך שנים שקיים בינו לבין מזכירות המושב.

במהלך הארוע פנה שגיא אל המזכירה באלו המילים: "ריקי, זה יגמר רע גם לך".

בעקבות דבריו אלה הוגש כנגד אורי שגיא כתב אישום בגין עבירת איומים.

השופט מחמד עלי זיכה לאחרונה את האלוף וקבע כי: "המאשימה לא הרימה את הנטל המוטל עליה ולא הוכיחה את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר".

לא ניכנס כאן לפרטי הנימוקים המשפטיים של הזיכוי, אלא לאופן הלא ממש מחמיא – כדי השפלה עצמית ממש – שבו תאר האלוף שגיא עצמו את מצבו ואת תחושותיו בתוך הסיטואציה.

ההשפלה העצמית הזו מעוררת את השאלה עד כמה מוכן אדם – מכל שכן אלוף – למחול על כבודו, וכמעט לבזות עצמו, כדי לזכות באהדת השופט למצבו.
במילים אחרות, האם ראוי הדבר, שאדם במעמדו של האלוף אורי שגיא ינקב ככברה את האגו והדימוי שלו בנסיבות המשפט שאליו הוא נקלע?

להלן בהקשר זה ציטוט מהדברים שאמר האלוף בעדותו בבית המשפט – הדברים מתייחסים לטענותיו של שגיא על כך שהמזכירות מנעה ממנו לעיין בפרוטוקולים של דיונים – להלן דבריו מעל דוכן העדים:

"…לאיזה מצב אנחנו מגיעים, אני פה כמו ילד נזוף מתחנן על זכות המוקנית לי, משחקים איתי בלך ושוב ולא מוכנים לדבר איתי…"

"…אני עם כל הרקע והניסיון והשנים צריך להרגיש משוטה, מבוזה, מבוייש ולא זוכה לא רק למה שהחוק מקנה לי אלא גם ליחס אלמנטרי של בני אדם…"

עד כאן ציטוט הדברים.

אודה ולא אבוש: אני עצמי חש מבוכה בשביל האלוף שגיא על שכך הוא מצא לנכון לתאר את מצבו.

כלומר, גם אם האלוף אכן תאר את תחושותיו נכונה – האם לא עדיף היה, מבחינת גאוותו, תדמיתו וכבודו העצמי, שיכבוש את תחושותיו אלה עמוק בתוך קרביו?  האם לא חשוב היה לאלוף שגיא לרדת מעל דוכן העדים כגנרל לכל דבר כשהוא זקוף וסנטרו מורם?

חומר למחשבה.

החסינות המוחלטת של מני נפתלי

סביר להניח שפרקליטיו של מני נפתלי הבהירו לו שיש לו חסינות מוחלטת מתביעת לשון הרע בתביעה שהוא מנהל כיום בבית הדין לעבודה.

במילים אחרות, האיש יכול לספר בבית המשפט בדותות ככל העולה בדעתו ולהכפיש את זולתו עד כמה שהדמיון הפרוע יוביל אותו, וכל מה שיאמר – לא ישמש עילה לתביעת לשון הרע כנגדו.

ויתרה מכך, יכול אדם להכפיש את זולתו בכתב, כיד הדמיון הטובה עליו, גם לפני תחילת המשפט, והדברים לא ישמשו עילה לתביעת לשון הרע כנגדו – אם יתברר שהדברים נכתבו כהכנה למשפט (גם אם בסופו של דבר לא יתקיים משפט).

וכל כך למה? בשל עמדתו כיום של בית המשפט העליון, שמסביר כי: "המטרה היא למנוע מצב שבו הגורמים המעורבים בהליך ירסנו את עצמם יתר על המידה באופן שיחבל בתקינות ההליך" (דברי המשנה לנשיאה, השופט ריבלין ב-רע"א  1104/07)

במילים אחרות, על פי גישת בית המשפט העליון, יכול אדם – אם להיזקק לדוגמה שוביניסטית – להגיש תביעה על סך מאה שקל נגד אישה בטענה שהיא שרטה את מכוניתו תוך כדי חיפוש חנייה בחניון, ואז, בבית המשפט, יכול אותו אדם לטעון שאותה אשה עוסקת בזמנה הפנוי בזנות, ולא ניתן יהיה לתבוע אותו בלשון הרע – גם אם יתברר שאותו אדם בדה הדברים מלבו.

השופט אליקים רובינשטיין ניסה לסייג את העמדה המוחלטת והנוקשה הנ"ל של בית המשפט העליון, ולאפשר תביעת לשון הרע אם מתברר שדבר השקר נאמר בזדון או ברשעות, אך השופט רובינשטיין נמצא בעניין זה בדעת מיעוט.

בית המשפט העליון גורס, שהעמדה הנוקשה הנ"ל, שאינה מאפשרת בשום אופן להגיש תביעת לשון הרע בשל הכפשות שקריות שנאמרו במשפט – עמדה זו היא פרי פרשנות נכונה של החוק, ואם המחוקק רוצה לשנות החוק – יתכבד ויעשה כן.

אחד מהקומץ

 

מניח תפילין תוך כדי נהיגה2מניח תפילין תוך כדי נהיגה

לעכב מאסרו של אולמרט

אם היה מישהו זקוק להוכחה שההחלטה לשפוט את אולמרט ע"י שופט מחוזי יחיד היתה טעות, ניתן למצוא אותה בעובדה שלהרכב הערעור בבית המשפט העליון מונו חמישה שופטים בהם הנשיא – במקום שלושה שופטים בתיקים רגילים.

משמע, שגם בית המשפט העליון מכיר בכך שאין המדובר כאן במשפט רגיל.

שיקולי יעילות או כוח אדם שעמדו בבסיס ההחלטה למנות שופט יחיד בהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי היו חייבים לסגת מפני העובדה שבנאשמים נמצא גם ראש הממשלה לשעבר הצפוי לעונש מאסר ממושך אם יורשע בדין.

ועוד לא אמרנו דבר על הבעייתיות הרבה שבה התנהל ההליך בבית המשפט המחוזי אצל השופט דוד רוזן בכל הקשור לסגנון ולסטיות מהפרוצדורה הפלילית (והפרוצדורה הרי היא ה"מגנה כרטא" של הנאשם – כך נקבע לא פעם בפסקי הדין).

יתרה מכך, הרשעתו של אולמרט במשפט מתבססת בעיקר – לא על ראיות ישירות, אלא על ראיות נסיבתיות שמטבע הדברים נתונות לשיקולי סבירות של השופט היושב בדין.

ובכלל, אם נעלעל בהיסטוריה של שרי ממשלה שהועמדו בעבר לדין פלילי נמצא שבית המשפט עצמו יצר נוהג לשפוט שרי ממשלה בהרכב שלושה – אפילו כאשר הם עומדים לדין בבית משפט השלום (ראו מקרה אביגדור ליברמן לאחרונה), וגם אם לא נשקף להם עונש מאסר.

חוסר האיזון המשווע בין העובדה ששופט יחיד שלח את אולמרט לכלא לעובדה שחמישה שופטים בבית המשפט העליון עומדים לברר את עניינו בערעור – חוסר איזון זה מחייב עיכוב כניסתו לבית הסוהר עד הכרעה בערעור.

אבל יותר מכך – אין להיתמם: לעובדה שנאשם יושב בכלא בתקופת המשפט (או הערעור) יש השפעה רבה על התוצאה הסופית – זיכוי או הרשעה. משפט אינו מתמטיקה – בוודאי כשהמדובר בראיות נסיבתיות הכפופות לשיקולי סבירות.
כאשר נאשם (או מערער) יושב בכלא בזמן בירור עניינו יש בכך להוות גורם מרתיע בהחלטה לזכותו – בוודאי במקרים גבוליים. שהרי הציבור הרחב יתקשה לעכל מצב שבו אדם ישב בכלא על לא עוול בכפו וכו' וכו'. החלטה לזכות נאשם היושב בכלא – יש בה לפגוע ביוקרת מערכת המשפט בכללותה בעיני הציבור הרחב, וזו עובדה הנלקחת בחשבון על ידי שופטים באשר הם – גם אם הם לעולם לא יודו בכך.

ואם מכניסים לכלא ראש ממשלה לשעבר בטרם הסתיים הבירור בעניינו – הסיכוי לזכותו בסופו של דבר הוא פחות מתיאורטי – במיוחד כשהוא כבר הורשע.

כללו של דבר, חלק נכבד בשיקולי התביעה לאסור את אולמרט בעוד הערעור מתנהל – אינו אלא מאמץ לשפר הסיכוי להותיר על כנה את הרשעתו בבית המשפט המחוזי.

לעניות דעתי, האינטרס הציבורי מחייב, שאם מערכת המשפט מחליטה לשלוח לכלא שר בממשלה – מכל שכן ראש הממשלה – חייב הדבר להיקבע ע"י הרכב של שלושה שופטים לפחות.

השופט רוזן בשבתו כבית דין שדה

האם כבוד השופט דוד רוזן שמע אי פעם על הליך הוגן?

האם הוא שמע על זכויות נאשם?

דומה שהחיזיון הצפון קוריאני שהתנהל אצל כבוד השופט בהליך גזר הדין של שולה זקן יש בו כדי להבהיל ממש ולהדאיג כל מי שעדיין מאמין שבית משפט שואף להוציא את הצדק לאור.

זה לא ששולה זקן החליטה לנצל את זכות המילה האחרונה לפני גזירת הדין כדי לסגור חשבון עם אולמרט.

זה השופט רוזן בכבודו ובעצמו שהחליט לנצל את המעמד כדי לחקור את זקן כדי לשאוב ממנה עוד ועוד פרטים על מעשי העבריינות של אולמרט.

וכל זאת כשאולמרט עצמו, או לפחות מי מפרקליטיו, אינו נוכח באולם, וכך נשללת ממנו זכות התגובה – שלא לדבר על הזכות לחקירה נגדית כדי לנסות ולהפריך את דברי העדות של זקן.

אבל לא רק זאת: מעבר למימצאים שהתקבלו מפיה של זקן בחקירתה אצל השופט – קיבל השופט לעיון תמלילי שיחות הנוגעים אף הם למעשים עברייניים של אולמרט, ושוב: מבלי שניתנה לאולמרט אפשרות להתמודד בבית המשפט עם החומרים הללו.

כי השופט רוזן, במהלך מתחכם משהו, השתמש בחומרים הללו לא רק בעניינה של שולה זקן, אלא גם, אולי בעיקר, כדי לצקת עוד מלט ובטון אל תוך פסק הדין שכבר נתן קודם לכן בעניינו של אולמרט, וזאת בידיעה ברורה שהתיק יגיע לבחינה בבית המשפט העליון.

ובמילים אחרות: השופט רוזן מתכתב עם בית המשפט העליון באמצעות פסק הדין הפורמלי שנתן בעניינו של אולמרט, וכן באמצעות "חומרי שכנוע" נוספים ומאוחרים שכובשים את כותרות העיתונים ועתידים בבוא היום לרחף בחלל בית המשפט העליון.

במה דברים אמורים:

בזווית האחת של פיו אומר השופט בגזר הדין של שולה זקן שהוא לא היה זקוק לחומרים הנוספים והמאוחרים הללו כדי להרשיע את אולמרט, ואולם באותו הבל פה ממש משדרג השופט את מעמדו של פסק הדין ומספר לנו שהחמרים הללו הם כדבריו "תוספת ראייתית" ו"תוספת ממשית" לראיות שעליהן הסתמך כדי להרשיע את אולמרט.

ומדגיש השופט וקובע באותו עניין כי: "יש בראיות שהמציאה (שולה זקן) לחוקרי המשטרה ולנציגי המאשימה כדי לעגן עוד את התשתית הראייתית שהובילה להרשעתו של נאשם 8 (אולמרט) בקבלת שוחד על סך 61 אלף ₪".

עינינו הרואות: השופט רוזן מרפד ומדפן את פסק הדין של עצמו בראיות ובחומרים מאוחרים – חומרים שלאולמרט לא ניתנה הזדמנות להתמודד איתם בבית המשפט.

וכל זאת לקול מצהלות אספסוף ועיתונאים בחצי גרוש שמינו עצמם לשומרי החומות של האמת והצדק ואינם מבינים שאפילו לבוגדים של ממש מגיע הליך הוגן.

לסלוח לשופטת ורדה אלשיך

מעידתה של השופטת ורדה אלשיך בעניין הפרוטוקולים מעידה, שגם שופט הוא בן אדם.

אלא שבמקרה המדובר נראה שלשכת עורכי הדין על כל מנהליה וראשי מחוזותיה התנפלה על גרונה של השופטת – לא משום מה שעוללה לפרוטוקולים, אלא כיוון שהקרבן למעשיה לא היה איזה בוזגלו מקרית גת, אלא, אבוי, עורך דין שהוא, כידוע, בשר מבשרה של הגילדה.

לא זכור לי שסוללת ראשי המחוזות של הלשכה התייצבה פה אחד לדרוש סילוק שופט כזה או אחר שישב בדין, למשל, תוך ניגוד אינטרסים אישיים – עבירה שהיא, לטעמי, חמורה יותר – הרבה יותר – מהמעשים המיוחסים לשופטת אלשיך.

—————————————————————————

מה רוצים מהשופט סלים ג'ובראן

כשנבחר השופט סלים ג'ובראן לבית המשפט העליון העליתי חשש בפני משפטן, פרופסור מכובד מאד מהאקדמיה המשפטית, שהשופט עלול להיקלע לדיון בתיקים בעייתיים, במיוחד כאלה הנוגעים למגזר הערבי, שעלולים להעמידו במבחנים אישיים קשים מנשוא.

הפרופסור הנכבד התייחס לחשש בביטול וטען שהשופט ג'ובראן הוא מהערבים שנטמעו עמוק בתוך החברה היהודית.

והנה אתמול, בסיום טקס השבעת הנשיא החדש גרוניס, בעת שכל השופטים עמדו ושרו בעיניים בורקות את ההמנון הלאומי – נפש יהודי לא המתה בלבבו של ג'ובראן פנימה. השופט ג'ובראן עמד דום כשאר חבריו – אך פיו נשאר חתום.

לעניות דעתי הדרישה שערבי – גם אם הוא שופט עליון – ישיר את התקווה היא לא פחות מהזוייה.

וזאת נוסף על העובדה שיש בה, בדרישה שכזו, משום פגיעה קשה בכבוד האדם.

אבל יותר מכך: ערבי ששר את מילות התקווה – לא רק שהוא עושה שקר עמוק בנפשו, אלא שהוא גם גורם בכך לזילות ההמנון. ממש כך.

———————————————————–