Category Archives: שופטים

היסוד הנפשי של נבות תל צור

למקרא פסק הדין של בית המשפט העליון שאישר את סגירת התיק הפלילי נגד עו"ד נבות תל צור, אפשר להעריך שבית המשפט לא ממש מאוהב בפסק הדין הזה שיצא מתחת ידיו (בכל מקרה – ברכות לעו"ד תל צור על שנחלץ מן המיצר).

בית המשפט מצא שלא להתערב בהערכת הפרקליטות שקיימת בעייה עם הוכחת היסוד הנפשי במעשיו של תל צור.

בית המשפט מביא את עמדת הפרקליטות בעניין זה ואומר כך:

"פרקליט המדינה סבר שקיים קושי בהוכחת היסוד הנפשי הנדרש כדי להוכיח את ביצוע העבירות שבהן נחשד תל-צור…אמנם בשלב מסוים הציע תל-צור לזקן, בשם אולמרט, כי האחרון יפעל לכך שישולם לה שכר עבודה מוגדל וכי יוענק לה סיוע כספי למימון סניגור פרטי, אולם מחומר הראיות עולה כי הצעת הסיוע הכספי לא הוצגה על ידי תל-צור ככזו המותנית בתמורה מצדה של זקן, כלומר בכך שהאחרונה תחזור בה מעדותה, לא תעיד במשפט או תוותר על הסדר הטיעון שהוצע לה"

עד כאן הציטוט מפסק הדין.

בהנחה שזהו אכן המצב העובדתי, כלומר שהצעת הסיוע הכספי לא הוצגה ככזו המותנית בתמורה מצד שולה זקן וכו' וכו', נשאלת השאלה אם הפרקליטות לא היתה אמורה, בנסיבות העניין, להיזקק לחזקת היסוד הנפשי.

אומר בעניין זה בית המשפט העליון במשפט אחר (ע"פ 10477/08):

"לצורך הוכחתו של היסוד הנפשי, רשאי בית המשפט לעשות שימוש בחזקות ראייתיות-עובדתיות המשקפות את ניסיון החיים והשכל הישר. יפה לענייננו חזקת המודעות לפיה חזקה כי אדם מודע לרכיבי היסוד העובדתי של העבירה שביצע וחזקה כי היה מודע לאפשרות התרחשותה של התוצאה הטבעית העשויה לנבוע מהתנהגותו"

ולענייננו, השאלה הרלוונטית היא מה התוצאה הטבעית העשוייה לנבוע מכך שמציעים לשולה זקן סיוע כספי מצד אולמרט בנסיבות שהיא נמצאת בהן. הייתכן, מנקודת ראותה של שולה זקן, שאולמרט מציע לה סתם מתנה מבלי לצפות ממנה לתמורה כלשהי? האם העדר תמורה מצד שולה זקן היא התוצאה הטבעית בנסיבות העניין?

במילים אחרות, החזקה הנ"ל יונקת את מהותה מהתוצאה הטבעית העשוייה לנבוע מהצעת הסיוע הכספי. אם התוצאה הטבעית, מנקודת ראותו והבנתו של המקבל, היא שהסיוע ניתן לו לשם שמים ללא צפייה לתמורה מצידו, כי אז החזקה הזו מנקה את היסוד הנפשי שבהתנהגותו של הנותן.
ולעומת זאת, אם התוצאה הטבעית היא שהמקבל מבין שמצפים ממנו לתמורה, ובמקרה של שולה זקן אם היא הבינה שבתמורה לסיוע הכספי מצפים ממנה  שהיא  "תחזור בה מעדותה, לא תעיד במשפט או תוותר על הסדר הטיעון שהוצע לה" – או אז החזקה הנ"ל מכתימה בפלילים את היסוד הנפשי שבהתנהגות המציע.

בשורה התחתונה – גם אם לא ניתן להוכיח שנבות תל צור היה מודע בפועל לכך ששולה זקן הבינה שמצפים ממנה לתמורה – הנה באה חזקת היסוד הנפשי וקובעת שאם התוצאה הטבעית של הצעת הסיוע הכספי היא הבנתה של שולה זקן שמצפים ממנה לתמורה – אם זו התוצאה הטבעית כי אז קמה החזקה של יסוד נפשי פלילי אצל המציע.

 

הטעות של בית המשפט העליון בעניין שיחות נתניהו

קשה להאמין שבית המשפט העליון לא הבחין בפיל הענק שניצב במרכז החדר במשפט בעניין שיחותיו של נתניהו עם שלדון אדלסון ועמוס רגב. מכל מקום, אין בפסק הדין הממצה אפילו רמז לנוכחותו של הפיל הזה באולם הדיונים.

הכוונה כמובן לתיק 2000 שהשתלט על השיח הציבורי, אבל לא הצליח לנקב אפילו חור קטן בבועה שבתוכה כתב בית המשפט העליון את פסק הדין.

ראוי להתייחס תחילה לציר הזמן שבו התנהלו העניינים:
בפברואר 2015, כלומר זמן רב לפני פתיחת החקירה בתיק 2000, הגישו רביב דרוקר וחדשות 10 בקשה לפי חוק חופש המידע, לקבל תיעוד של השיחות שניהל נתניהו עם אדלסון ורגב.  הבקשה סורבה (מנימוקים של פגיעה בפרטיות).

משכך, הגישו המבקשים עתירה לבית המשפט המחוזי לעניינים מנהליים. העתירה התנהלה בכמה מהלכים – עד שבחודש יולי 2016 ניתן פסק הדין האחרון של בית המשפט המחוזי שבו הוא דחה את העתירה. בהקשר זה חשוב להדגיש שגם בעת מתן פסק הדין המחוזי, ביולי 2016, טרם באה לעולם פרשת תיק 2000.

בעקבות דחיית העתירה ע"י בית המשפט המחוזי הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט העליון. יודגש שגם במועד הגשת הערעור לעליון פרשת תיק 2000 טרם באה לעולם. בחודש ינואר 2017, כלומר לאחר הגשת הערעור לעליון, באה לעולם פרשת תיק 2000.

תזכורת: תיק 2000 מייחס כידוע חשדות פליליים לבנימין נתניהו בכך שבמגעיו עם עורך ידיעות אחרונות נוני מוזס הם רקחו לכאורה עיסקה, שבמסגרתה נתניהו יזכה מידיעות אחרונות לסיקור אוהד (או לפחות מתון) ובתמורה לכך ידאג נתניהו לצמצום תפוצת העיתון "ישראל היום" הנמצא בבעלותו של שלדון אדלסון ועורכו הוא עמוס רגב הנ"ל.

יודגש, שבמסגרת חקירת הפרשה, זימנה המשטרה למתן עדות הן את אדלסון והן את רגב.  ברור שהמשטרה עשתה כן כדי להתחקות אחר מערכת היחסים שבינם לבין נתניהו כדי ללמוד מהם על האפשרות שנתניהו מימש, או ניסה לממש, את חלקו בעיסקה עם מוזס. כלומר שהמשטרה ביקשה ללמוד מהשניים אם נתניהו שוחח איתם על אפשרות צמצום תפוצת ישראל היום, שאז יש לכך משמעות פלילית חמורה מבחינת נתניהו.

ובתוך כל החקירה המשטרתית האינטנסיבית הזו של תיק 2000 אמור היה בית המשפט העליון לדון בעניין קריטי הנמצא בלב לבה של החקירה המשטרתית, כלומר לדון בגורל עתירת דרוקר וחדשות 10 לספק להם את פרטי השיחות שבין נתניהו לבין אדלסון ורגב, שכזכור אף מסרו כבר עדות במשטרה בעניין קשריהם עם נתניהו.  

ויתרה מכך:
בית המשפט המחוזי בפסק דינו (הראשון) רואה בחיוב את חשיפת מועדי השיחות, שכן לדבריו תהיה בכך אפשרות "להצליב את המידע בדבר מועד קיומן של השיחות יחד עם אירועים אחרים הגלויים זה מכבר לציבור, וקובע כי קיים עניין ציבורי ממשי במידע, שכן נמצא שמועדי השיחות בשקלול הכולל ובאיזון הראוי של האינטרסים השונים, מהווים סוג של מידע אשר יש 'להוציאו' מגדרי הגנת הפרטיות שאפפה אותו…ולחושפו לעין הציבור" (ציטוט מפסה"ד של ביהמ"ש העליון).

בית המשפט המחוזי צדק לחלוטין בגישתו זו, אלא מאי? פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן הרבה לפני שתיק 2000 בא לעולם ולפני שנתניהו הפך חשוד – כך שברור שבית המשפט המחוזי לא יכול היה לצפות שהמידע המבוקש יהפוך בעתיד לחומר חקירה

בהקשר למטרת בקשת המידע, יודגש, שלאחרונה, לאחר פרסום פסק הדין של בית המשפט העליון, ציין רביב דרוקר שאכן מטרתו בהגשת הבקשה לקבל את המידע על שיחותיו של נתניהו היתה להצליב את מועדי השיחות עם פרסומים שונים בעיתון ישראל היום ולבדוק את הקשר ביניהם, ועתה משזכה במשפט בדעתו לעשות כן.

אשר לחקירת המשטרה – לא ידוע אם המשטרה, במסגרת חקירת טיב היחסים שבין נתניהו לבין אדלסון ורגב, השיגה כבר את המידע המתייחס לשיחות ביניהם או שבכוונתה לעשות כן. מה שברור מאליו הוא, שהמידע הזה שרביב דרוקר מבקש לקבל לידיו בעניין השיחות של נתניהו עם אדלסון ורגב – מידע זה חיוני גם לחקירת המשטרה בין שהוא נמצא כבר בידיה ובין שלא.

הנה כי כן, עיתונאי עותר לקבלת מידע לצורך תחקיר עיתונאי שהוא עורך, אלא שבשלב הדיון בבית המשפט העליון בגורל העתירה – מתברר שהמידע המבוקש מהווה נושא חיוני בחקירת משטרה שנפתחה בטרם הכרעה בגורל העתירה. אלא שבית המשפט העליון מתעלם מקיומה של החקירה המשטרתית ומצווה על מסירת המידע לעיתונאי – דבר שיהיה בו לקיים, בו זמנית, הן חקירה משטרתית והן תחקיר עיתונאי באותו עניין ממש, והכל – בברכת בית המשפט.

במילים אחרות, נשאלת השאלה האם ראוי הדבר שבית המשפט יעודד קיום תחקיר עיתונאי בו זמנית ובאותו עניין שבו מתנהלת חקירה משטרתית? האין בית המשפט רואה בכך חשש לשיבוש הליכים או להפרעה לחקירה עניינית של המשטרה? האם במקרה המיוחד הזה לא התבקש, כמינימום, שבית המשפט יברר את עמדת המשטרה קודם שהוא מצווה לשחרר לציבור חומר שעל פניו נחזה להיות חומר חקירה?
אלא שבית המשפט העליון פתר את הסוגייה בדרך שאין פשוטה ממנה: הוא התעלם לחלוטין מהחקירה המשטרתית. תיק 2000 יוק.

עד כמה דוקרת את העין שתיקתו והתעלמותו של בית המשפט העליון מתיק 2000 ניתן לראות בקטע מפסק הדין שיצוטט להלן:

"הקשר שבין ראש הממשלה לעיתון "ישראל היום" – עיתון יומי נפוץ ורב השפעה – מצוי על סדר היום הציבורי ומעסיק את הציבור ואת המערכת הפוליטית כמעט מיום הקמתו של העיתון ב- 2007. השיח הציבורי האינטנסיבי והמתמשך בשאלת מהות הזיקה שבין ראש הממשלה לעיתון ובאשר למטרות העומדות ברקע ייסודו של העיתון הובילו בין היתר גם לבדיקה של מבקר המדינה, לעתירה ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית לקראת הבחירות לכנסת ה- 20, ליוזמות חקיקה להגבלת פעילות העיתון ויש אף הקושרים בין יוזמות אלה למהלכים שהובילו להקדמת הבחירות".

עינינו הרואות, בית המשפט נותן סקירה הסטורית על מוצאותיה של הסוגיה אבל נעצר על סיפו של תיק 2000 מבלי לאזכר את דבר קיומו. עצם התעלמותו הכמעט מופגנת של בית המשפט מנוכחותו של הפיל הכבד הזה הקרוי תיק 2000 אומרת דרשני.

ומה אומר החוק בסוגייה הנ"ל?

סע' 9 לחוק חופש המידע, באחד מסעיפיו הקטנים, קובע כי הרשות אינה חייבת למסור מידע אם גילויו עלול לגרום ל"פגיעה בהליכי חקירה או משפט או בזכותו של אדם למשפט הוגן".

נכון, במקרה שלפנינו הגורם הממונה במשרד ראש הממשלה סירב למסור המידע זמן רב לפני שתיק 2000 בא לעולם, ולכן הוא לא יכול היה להשתמש בסעיף הזה כנימוק לסירובו, אבל הרי בזמן שגורל העתירה היה מונח כבר על שולחן בית המשפט העליון – תיק 2000, עם כל עוצמתו התקשורתית, חי ובעט כהוגן ופתח מהדורות חדשות.

מדוע, אם כן, הגורם הממונה במשרד ראש הממשלה לא הניח את הנימוק הנ"ל על שולחן בית המשפט העליון מיד כשנפתחה החקירה המשטרתית? קשה כמובן לרדת לחקרי ליבו של הממונה, אבל אין להתעלם מכך שעם פתיחת החקירה – נתניהו עבר לסטטוס של חשוד, וככזה – שיקוליו אם לנקוט צעד כזה או אחר הפכו מורכבים יותר.

מכל מקום, בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים, שבוודאי ראה את מורכבות הסוגייה על כל היבטיה, היה חייב, בכל הכבוד, ליזום מצידו, על פי סמכויותיו, את בירור הסוגייה לעיל שהתגלגלה אליו, ולא להתעלם ממנה בשתיקה מחרישת אוזניים.

 

מבחנו של השופט ג'ורג' קרא

השופט המחוזי ג'ורג' קרא נבחר לאחרונה לכהונת שופט בבית המשפט העליון, ובתפקידו זה הוא יתפוס את "הכיסא הערבי" במקומו של השופט סלים ג'ובראן שעומד לפרוש בקרוב.

יש להניח ששופט ערבי נאלץ לא פעם לעמוד במבחן אישי לא פשוט כאשר עליו לדון ולהכריע בעניינים הנוגעים כך או אחרת לסכסוך הישראלי פלסטינאי.

כזה הוא המקרה (עמ"מ  1623/16) שהתגלגל אל שולחנו של השופט ג'ובראן, שבו מסופר על תושב עזה שהגיע משטח הרצועה למעבר ארז, כשבידיו היתר כניסה כדין לשם טיפול רפואי בבית חולים בישראל. האיש נעצר ע"י כוחות הביטחון ונחקר בחשד לחברות בהתאגדות בלתי חוקית, מגע עם סוכן חוץ וקשירת קשר לפשע במטרה לפגוע בביטחון המדינה.

בית המשפט המחוזי בבאר שבע אישר את צו הכליאה שהוצא כנגד העצור, וזאת נוכח היותו פעיל בכיר של ארגון הג'יהאד האיסלאמי.
השופט ג'ובראן נדרש לבחון את תקפותו של צו הכליאה האמור.

להלן ציטוטים מפסק הדין של השופט ג'ובראן בעניינו של פעיל הג'יהאד, והדברים ידברו בעד עצמם:

 "לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר החסוי, הגעתי לכלל מסקנה כי צו הכליאה הוצא כדין וכי דין הערעור להידחות…

…עיינתי בקפידה בחומר החסוי, ומצאתי כי במקרה שלפניי קיימות ראיות טובות להתקיימות תנאי סעיף 3(ב)(1) לחוק (הכוונה לחוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים) כך, בחומר החסוי יש כדי לבסס מסקנה סבירה כי המערער עצמו – ולא בן משפחה כלשהו – הוא לוחם בלתי חוקי בדרג ארגוני בארגון, ומשכך הוא "נמנה עם כוח המבצע פעולות איבה נגד מדינת ישראל"…

…החומר הסודי שהוצג לעיוני אכן מבסס את מסוכנותו של המערער באופן אינדיבידואלי, במובן זה שעולה ממנו כי שחרורו בשלב הנוכחי עלול לסכן את ביטחון המדינה…"

עד כאן ציטוטים מפסק הדין של השופט ג'ובראן בעניינו של פעיל הג'יהאד האיסלאמי.

ונשאלת השאלה: הרי איש איננו מצפה מהשופט ג'ובראן שישיר את ההמנון.

ובכן, למה לחייבו לשאת במעמסה הכבדה הכרוכה בכתיבת פסק הדין לעיל?

העוול שנגרם לשרה נתניהו

רשם בית הדין הארצי לעבודה, כבוד השופט כאמל אבו קאעוד, חוסם את דרכה של שרה נתניהו לערער על פסק הדין שניתן בעניינו של מני נפתלי, ומנמק זאת בין היתר בכך, שהממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין לחובתה של שרה נתניהו אינם חמורים כדי כך שיצדיקו מתן אפשרות לערער על פסק הדין מצד הגב' נתניהו, שכידוע לא היתה צד להליך בערכאה הראשונה.

במילים אחרות, המחסום להגשת הערעור איננו טכני פרוצדוראלי, אלא מחסום הנתון לקביעה ערכית של השופט, ואילו היה השופט קובע שהממצאים כנגד שרה נתניהו נמצאים בדרגת חומרה גבוהה יותר – לא מן הנמנע שהיה בכך להכריע את הכף לטובת מתן רשות לערער.

יתרה מכך, מדברי כבוד הנשיא לשעבר של בית הדין הארצי לעבודה, השופט אדלר, עולה (במקרה אחר) שייתכנו מצבים שהטענות הנטענות כנגד מי שאינו צד להליך הן "כה קשות" – עד שיש בכך לחייב את השופט להפעיל את סמכותו החוקית וליזום מצידו הוא את צירופו של אותו אדם להליך.

למקרא פסק הדין בעניינו של מני נפתלי קשה להימלט מהתחושה שחלק נכבד מהמעשים הנטענים כלפי שרה נתניהו מטילים צל כבד על כושר השיפוט שלה, שלא לומר על שפיותה ממש.

והצל הכבד הזה על אישיותה של שרה נתניהו מוטל כאמור – לא ע"י התקשורת אלא על ידי שופט בפסק דין.

כך למשל, וזו רק דוגמה אחת, האם כבוד השופטת פרוז'ינין, שכתבה וניסחה את פסק הדין בערכאה הראשונה, באמת סבורה שדרישה כלפי העובדים שיחליפו בגדים בתדירות גבוהה כדי לשמור על היגיינה, או טענות לעובדים שהם אינם סטריליים – האם השופטת באמת סבורה שהדרישות הללו מצד גב' נתניהו באות ממקום של העסקה פוגענית גרידא? האם זה העניין כאן? העסקה פוגענית?

אבל כבוד הרשם, שחסם את דרכה של שרה נתניהו לבית הדין הארצי, לא הבחין מן הסתם ולא ראה את פניה המרוטשים – שעה שהיא באה אליו להתחנן על זכותה.

יש משהו בדבריו של עו"ד יוסי כהן

אתה קורא את שני פסקי הדין של כבוד השופטת דיתה פרוז'ינין בעניינם של מני נפתלי וגיא אליהו ותוהה אם שרה נתניהו היא הסוס המתאים לרכוב עליו כדי לבשר לנו הלכות בעניין העסקה פוגענית.

השופטת מספרת לנו על אשה שבאה לעובדיה בטענות שהם אינם סטריליים ודורשת מהם להחליף בגדים בתדירות גבוהה כדי לשמור על היגיינה.

ומוסיפה השופטת ומספרת על מקרה שבו דורשת שרה נתניהו מעובדיה לפנות את שולחן האוכל ולערוך אותו מחדש (מטעמי ניקיון כמובן –  חשש שנשר עליו אבק) אלא שהבן אבנר מעיר לאמו שאין בכך צורך, ואז – מושכת גב' נתניהו את המפה ומשליכה את הכלים ודורשת מהעובדים לאסוף הכל ולערוך השולחן מחדש תוך חמש דקות.

ועוד מספרת השופטת על מקרים שבהם דורשת נתניהו מאחד מעובדיה לחזור בלילה אל מעון ראש הממשלה כדי לומר לה לילה טוב ולהביא לה מרק.

ונסתפק באלה.

ובכן, האם מדובר כאן בהעסקה פוגענית?

כמובן שכן, אבל זאת רק לכאורה.

כי ההתנהגות הזו שהשופטת מייחסת לשרה נתניהו היא בלתי שפיטה.

הנוסטלגיה של דן מרגלית

לא עובר שבוע בלי שהעיתונאי דן מרגלית יזכיר בעיתונו לשופטי בית המשפט העליון את העיכוב, שנמשך חדשים ארוכים, בפירסום פסק הדין בעניין אולמרט ופרשת הולילנד.

כותב השבוע דן מרגלית:

"הסחבת ברשויות החוק הופכת לבלתי נסבלת. להערכתי, ויינשטיין יסגור לאשכנזי את התיק. בית המשפט העליון דוחה את מתן פסק הדין של אהוד אולמרט בפרשת הולילנד. לבוזגלו האגדי של אהרן ברק אין מזל כזה"

ההתרפקות הנוסטלגית הזו של מרגלית על אהרן ברק עלולה עוד להביא את הקורא למחשבה, שאהרן ברק היה כותב ומפרסם את פסק הדין בעניינו של אולמרט מיד עם סיום הדיונים בערעור.

אבל גם דן מרגלית יודע היטב, שכאשר אהרן ברק החליט פעם לעכב פסק דין הוא לא הסתפק בעיכוב של חדשים; שלוש שנים תמימות עיכב ברק תחת ידו את פרסומו של פסק הדין בעניינו של פרופ' איתמר רבינוביץ' מסיבות שונות ומשונות, ולא עזרו הטרוניות והלחצים והמאמרים – כולל של דן מרגלית עצמו.

כתב באותם ימים דן מרגלית:

"…עתה אורבת סכנה שתפקידו המרכזי של בג"ץ בעיצוב החברה הישראלית ייהפך למיתוס מסוכן, כמעט לפולחן אישיות אליטיסטי, שאין אחריו ערעור והרהור וספק. אמנם השיטה הנוהגת בארץ חתרה בתבונה להבטיח את אי תלותה של מערכת המשפט בזרועות השלטון, אך מה על הבקרה?
הנה דוגמה: לפני כשנתיים הוגש בג"ץ לאסור את יציאת פרופסור איתמר רבינוביץ' לכהונתו כשגריר בוושינגטון מפני שהודה בעבירת מס הכנסה ושילם כופר. הרכב השופטים בראשות ברק דחה את הטענה והבטיח לפרסם את הנימוקים במועד מאוחר יותר… כאשר פנה עמיתי אמנון דנקנר אל דוברת משרד המשפטים אתי אשד לברר מדוע בוששו דווקא הנימוקים בפרשת רבינוביץ', נענה שיש שאלות שאין עליהן תשובה…
מי יעז לדרוש זאת מבג"ץ? מי שחושד נושא זאת בליבו, שכן שופטי בג"ץ אינם נדרשים למסור דו"ח לאיש…" 

עד כאן הציטוט מדבריו של דן מרגלית.

מי שסבור שהדברים הללו ודומים להם הזיזו לאהרן ברק – לא מכיר את אהרן ברק. הוא עיכב את פסק הדין שנה נוספת – סה"כ 3 שנים – עד שפירסם אותו ברגע שמצא לנכון ובנסיבות שאיש כבר לא התעניין בפסק הדין הזה.

ועוד על עיסקת טיעון עם רונאל פישר

בהחלטת שופט בית המשפט העליון יצחק עמית לשחרר את רונאל פישר למעצר בית מונה השופט את השיקולים השונים המנחים אותו, ובין היתר הוא מציין כך:

"שיקול נוסף שיש לקחת בחשבון הוא, שהמשפט עשוי להתארך עד מאוד, ולו לאור מספר העדים והיקף הפרשיות, אלא אם ישכילו הצדדים להגיע להסדר טיעון"

מהאופן שבו השופט מנסח את דבריו ("ישכילו הצדדים…") עולה בבירור, שמשאלתו של השופט והמהלך המועדף עליו הוא שהצדדים יגיעו להסדר טיעון, וזאת לאור השיקול של התארכות המשפט.

נשאלת איפוא השאלה אם שיקול זה של התארכות המשפט הוא השיקול הבלעדי האמור להנחות את הפרקליטות בבואה לחתום על הסדר טיעון עם נאשם.

ובכן, התשובה היא לא באל"ף רבתי, ובעניין זה אין לנו אלא להפנות להנחיות פרקליט המדינה – שם הוא מצטט מתוך ההלכה שנקבעה על ידי בית המשפט העליון ב-ע"פ 4722/92 (עניין מרקוביץ) ומציין בין היתר כי:

"לעיתים די בחיסכון בזמן ובמשאבים הטמונים בעיסקה כנגד הקשיים הכרוכים בניהול המשפט, כדי להצדיק את ההתקשרות בעיסקה, ולעיתים גוברים חשיבות העניין ומיצוי הדין על פני כל שיקול אחר ופוסלים מדעיקרא ויתור כלשהו כלפי הנאשם"

עינינו הרואות: הנחיות פרקליט המדינה המסתמכות על בית המשפט העליון הן, שקיימים מצבים שבהם חשיבות העניין ומיצוי הדין עם הנאשם גוברים על פני כל שיקול אחר.

ולענייננו, הפרקליטות חייבת לשקול אם קיימת חשיבות ציבורית שלא לחתום על עיסקת טיעון עם פישר, כלומר לנהל משפט באורך מלא – על כל הכרוך בכך.

יחד עם זאת יש להעיר, שגם אם הפרקליטות לא תחתום על עיסקה עם פישר, הוא יכול לבצע הערכת מצב בדבר סיכוייו אל מול כל אחד מהאישומים שהוא נאשם בהם, ולהחליט שבנסיבות העניין עדיף לו להודות בהם (או בחלקם) בלא ניהול משפט באורך מלא, ובכך – לזכות בהתחשבות בית המשפט על הזמן והמשאבים שנחסכו.

לאן נעלם תיק הולילנד?

יש לי תחושה עמומה שפסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת הולילנד בושש להגיע, כיוון ששופטי בית המשפט העליון לא ממש משתגעים על פסק הדין של שופט בית המשפט המחוזי, דוד רוזן, בפרשה.

הכוונה במיוחד לחלק בפסק הדין הנוגע לאהוד אולמרט, שנדון לשש שנות מאסר על נטילת שוחד.

שופטי העליון, שכידוע בתוך עמם הם יושבים, ראו כיצד נישא השופט רוזן על גלי אהדה ציבורית – עד שכמעט שכח שמשפט אמור להתנהל על פי כללי פרוצדורה ודיני ראיות.

אתה קורא שוב ושוב את נימוקי הרשעת אולמרט בלקיחת שוחד – בכך שאחיו יוסי קיבל את הכסף – ואתה מנחש ששופטי העליון מתקשים להפיק אמירה קוהרנטית שתתמוך במסקנותיו של בית המשפט המחוזי בנקודה הקריטית הזו.

העובדה שלפרקליטיו של אולמרט לא ניתנה הזדמנות לחקירה נגדית של עד המדינה שמואל דכנר, שנפטר רגע לפני החקירה – עובדה מכרעת זו מאיימת באופן ממשי להחדיר ספק סביר אל תוך מארג הראיות שהביאו להרשעת אולמרט בעניין הקשור עם אחיו יוסי, ומכל מקום ניתן למצוא שופט עליון כזה או אחר, שיתקשה לדלג מעל המשוכה הזו.

אלא שבית המשפט העליון שכנראה איבד משהו מבטחונו העצמי, חושש מן הסתם להעביר ביקורת נוקבת מדיי על השופט רוזן – פן יסתבך עם כמה עיתונאים שהעלו את השופט רוזן למדרגת גיבור תרבות.

דבר אחד בטוח: אם יהיה שופט אחד מתוך חמשת שופטי העליון שיזכה את אולמרט – פסק הדין המזכה יהיה זה שיתפוס את הכותרות, ויתדלק כהוגן בקשה מצד אולמרט לדיון נוסף.

ומכל מקום, היה ושופט אחד יזכה את אולמרט – אפשר לסמוך על אולמרט שהוא כבר ישכנע אותנו שהוא זכאי, ורק עקב חוסר מזל הוא נפל קורבן להרכב מקרי של שופטים.

החשבון של אולמרט

אם יש דבר שמקשה על אולמרט להרהר באפשרות ללכת לעיסקה עם הפרקליטות, זו הטלוויזיה הארורה.

כי הטלוויזיה מעוותת את המציאות ואת הפרופורציות. אין בטלוויזיה ישן וחדש. הכל טרי כאן ועכשיו – גם אם הוא שודר לפני עשר שנים.

כלומר, נניח שאולמרט יחליט ללכת לעיסקה. הרי ברור הדבר שבמסגרת העיסקה יהיה עליו להודות בקבלת שוחד – על פחות מכך הפרקליטות לא תהיה מוכנה לדבר.

ובכן, מה יהיה אז? היש בכלל ספק, שפחות מרגע אחרי שאולמרט יודה בשוחד – יישלף מהארכיון הסרטון ההוא של מוצאי יום העצמאות, שבו אולמרט מצהיר חגיגית ונשבע ש"מעולם לא לקחתי שוחד"?

ואז כבר יהיה לאולמרט עסק איתנו. כי אנחנו מוכנים לסבול הכל – רק לא את מי שמשקר לנו בפרצוף.

במילים אחרות, אם יש לאולמרט את כוחות הנפש להודות שנטל שוחד – הוא יתקשה מאד לאזור את אותם כוחות נפש כדי להתמודד עם המסקנה: שבמוצאי יום העצמאות ההוא, בהיותו ראש הממשלה, הוא שיקר לנוכח פני האומה – בלא ניד עפעף ובמצח נחושה.

אבל גם לגופו של עניין: גם אם נניח שאולמרט בוחן אפשרות לעיסקה, נראה שעדיף שימתין עד להכרעה בערעור בפרשת הולילנד, שבה הוא נדון בערכאה התחתונה ל-6 שנות מאסר. מבלי להידרש כאן לנימוקים מפורטים לכך, יש לאולמרט, לעניות דעתי, סיכוי לא רע להפחית בערעור כמה שנים ממאסרו, וזאת עקב כשלים פרוצדוראליים ומהותיים קשים בהתנהלותו של השופט רוזן ששפט אותו בבית המשפט המחוזי.

ההשפלה של האלוף אורי שגיא

לפני כחמש שנים הובא במהדורת החדשות של אחד מערוצי הטלוויזיה סרטון קצר שבו נראה האלוף (במיל) אורי שגיא מתפרץ בזעם בתוך המזכירות של מושב מגוריו, כפר ביאליק, וזאת על רקע סכסוך ארוך שנים שקיים בינו לבין מזכירות המושב.

במהלך הארוע פנה שגיא אל המזכירה באלו המילים: "ריקי, זה יגמר רע גם לך".

בעקבות דבריו אלה הוגש כנגד אורי שגיא כתב אישום בגין עבירת איומים.

השופט מחמד עלי זיכה לאחרונה את האלוף וקבע כי: "המאשימה לא הרימה את הנטל המוטל עליה ולא הוכיחה את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר".

לא ניכנס כאן לפרטי הנימוקים המשפטיים של הזיכוי, אלא לאופן הלא ממש מחמיא – כדי השפלה עצמית ממש – שבו תאר האלוף שגיא עצמו את מצבו ואת תחושותיו בתוך הסיטואציה.

ההשפלה העצמית הזו מעוררת את השאלה עד כמה מוכן אדם – מכל שכן אלוף – למחול על כבודו, וכמעט לבזות עצמו, כדי לזכות באהדת השופט למצבו.
במילים אחרות, האם ראוי הדבר, שאדם במעמדו של האלוף אורי שגיא ינקב ככברה את האגו והדימוי שלו בנסיבות המשפט שאליו הוא נקלע?

להלן בהקשר זה ציטוט מהדברים שאמר האלוף בעדותו בבית המשפט – הדברים מתייחסים לטענותיו של שגיא על כך שהמזכירות מנעה ממנו לעיין בפרוטוקולים של דיונים – להלן דבריו מעל דוכן העדים:

"…לאיזה מצב אנחנו מגיעים, אני פה כמו ילד נזוף מתחנן על זכות המוקנית לי, משחקים איתי בלך ושוב ולא מוכנים לדבר איתי…"

"…אני עם כל הרקע והניסיון והשנים צריך להרגיש משוטה, מבוזה, מבוייש ולא זוכה לא רק למה שהחוק מקנה לי אלא גם ליחס אלמנטרי של בני אדם…"

עד כאן ציטוט הדברים.

אודה ולא אבוש: אני עצמי חש מבוכה בשביל האלוף שגיא על שכך הוא מצא לנכון לתאר את מצבו.

כלומר, גם אם האלוף אכן תאר את תחושותיו נכונה – האם לא עדיף היה, מבחינת גאוותו, תדמיתו וכבודו העצמי, שיכבוש את תחושותיו אלה עמוק בתוך קרביו?  האם לא חשוב היה לאלוף שגיא לרדת מעל דוכן העדים כגנרל לכל דבר כשהוא זקוף וסנטרו מורם?

חומר למחשבה.