ארכיון קטגוריה: שואה

ראש הממשלה שחשש ובחש במשפט קסטנר

סוד גלוי הוא שעו"ד שמואל תמיר חתר לנצל את משפט קסטנר כדי להגיע על גביו אל ראשי היישוב, הסוכנות היהודית ומפא"י, ולהציגם כמי שהיו אחראים למעשיו ומחדליו של קסטנר וחיפו עליו בתקופת שואת יהודי הונגריה.

 

משה שרת, שהיה ראש הממשלה במהלך משפט קסטנר, ובתקופת השואה היה ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית – לא הקל ראש כלל וכלל במגמותיו אלה של שמואל תמיר, להיפך: ככל שהמשפט התקדם הפך משה שרת יותר ויותר מודאג ומוטרד וחשש שהעניינים במשפט יסתבכו וייצאו מכלל שליטה.

 

וכפי שניווכח בהמשך, משה שרת לא הסתפק בחששות בלבד: הוא פעל בדרכים שונות להשפיע על מהלך המשפט במגמה להשאיר העניינים "תחת שליטה".

 

מגעיו של שרת בעניין זה היו, בין היתר, עם היועץ המשפטי לממשלה דאז חיים כהן (לימים שופט בית המשפט העליון), וזאת במטרה להשפיע עליו שיחליף את הפרקליט המופיע במשפט, ובהמשך – שיטול את ניהול התביעה באופן אישי. 

 

נוסף לכך כינס שרת באופן שוטף התייעצויות עם מקורבים ומשפטנים למטרות עדכון וגיבוש עמדות וכיוונים באשר לאופן התנהלות המשפט.     

 

אבל אין ספק שגולת הכותרת היתה פגישתו של שרת, במהלך ימי המשפט, עם ישראל קסטנר עצמו, וכל זאת – לא ייאמן – בעצם הימים שבהם קסטנר העיד ונחקר בבית המשפט על דוכן העדים!

 

נספר כאן, שבמהלך אותן שנים כתב משה שרת יומן אישי בכתב ידו. לאחר מותו פורסם היומן בשמונה כרכים (מרתקים!), ובהם מספר שרת, בין היתר, על העניינים הנוגעים למשפט קסטנר.

 

נביא כאן כמה ציטוטים מהיומן האישי, והם ידברו בעד עצמם:

 

תחילה – הנה מה שכותב משה שרת ביומנו האישי על הפגישה הנ"ל עם ישראל קסטנר בבוקרו של יום השבת 27.2.54:

 

"ב-9 בבוקר – ישראל קסטנר המעיד זה ימים על ימים במשפט שנערך ביוזמת התובע הכללי להגנתו בפני הוצאת דיבה בשל חלקו במאמצי ההצלה בהונגריה, שהיה כרוך במו"מ עם הנאצים. המעליל רביזיוניסט [מלכיאל גרינוולד], ופרקליטו הוא שמואל תמיר המהולל. הבעייה היא כיצד להרחיב את הבסיס הציבורי של העדות כדי להוכיח צידקתו בעליל. הצעתי להכניס לעניין את אהוד [אבריאל, מקורב שעסק בימי מלחמת העולם השנייה בהצלת יהודים ממזרח אירופה]".

 

הערה: לאחר סיום המשפט בבית המשפט המחוזי ולאחר הגשת הערעור לבית המשפט העליון נפגש שרת עם קסטנר פעם נוספת.

וכאן על פגישה עם אהוד אבריאל הנ"ל:

 

"אהוד בא להוועץ על מהלך משפט קסטנר: נראה כי היועץ המשפטי [לממשלה – חיים כהן] הקל ראש במשפט מפוצץ זה ומינה כתובע מישהו נמוש שאינו מתמצא בסוגייה המדינית והציבורית כלל ועיקר, ובהתנגשויות הבלתי פוסקות עם הפרקליט-הבריון שמואל תמיר ידו תמיד על התחתונה. יש לגזור על חיים כהן מישהו נבון וזריז לידו של התובע….

…חזרתי הביתה. הסעתי עמדי את היועץ המשפטי וביררתי אתו את עניין משפט קסטנר. התברר כי כבר מינה עוזר לתובע".

 

ופגישה באחרת:

 

"עמוס [מנור ראש הש"ב דאז] ואיש ש"ב באו… להעיר שוב את אוזני על מהלך משפט קסטנר שאינו כשורה כלל מפאת רמת התביעה הכללית. נראה כי מה שהוסכם ביני לבין היועץ המשפטי לא "דפק" כלל".

 

ועוד פגישה:

 

"[עו"ד ד"ר מאיר] ולטמן (מקורב של שרת) על מהלך משפטו של קסטנר. היועץ המשפטי לא היה לו כנראה מושג מאופיו הציבורי והמדיני ומתוצאותיו הסנסציוניות של משפט זה. התובע [אמנון] תל הוא כישלון חרוץ. יואל ברנד, אם יופיע כעד, יסבך מאד את העניין כי בתקופה שלאחר כישלון שליחותו הוא השתולל במשלוח תזכירי קיטרוג לראשי הסוכנות בתלותו בהם את קולר השחיטות בהונגריה ועכשיו ישמשו כל אלה חומר הרשעה בידי שמואל תמיר. אין עצה אלא לדרוש מחיים כהן עצמו שיקח את התביעה לידיו לאחר ההפסקה".

(הערה: יואל ברנד היה מפעילי תנועת העבודה הציונית בהונגריה. יצא מהונגריה הכבושה במאמץ להציל את שרידי יהדותה במסגרת עיסקת "סחורה (משאיות) תחת דם", שהציעו הנאצים ולא יצאה אל הפועל).

 

ועוד פגישה:

 

"בא היועץ המשפטי חיים כהן להתייעץ על המשך משפט קסטנר. יואל ברנד כבר הופיע כעד, מטעם התביעה. לא מן הנמנע כי תמיר ידרוש את הופעתי אני (כלומר, הופעת ראש הממשלה משה שרת בבית המשפט – י.ד.). תחול עכשיו הפסקה במשפט לשלושה שבועות ונספיק להתייעץ".

 

ופגישת המשך ביום אחר:

 

"התייעצות יסודית על מהלכו של משפט קסטנר מכאן ואילך… חייבתי את חיים כהן לנטול את התביעה ליידיו. נוכחתי כי אסור לי להופיע כעד וגמרתי אומר לערוך אחרי המשפט מסיבת עיתונאים ובה לספר את כל האמת על פרשת יואל בראנד (הערה: מסיבת העיתונאים לא נערכה בסופו של דבר – פרטים בהמשך)".

 

ופגישה נוספת:

"יעקב [שמשון] שפירא עם אהוד ועם וניה שהובהל מפריס לעצה על פרשת יואל ברנד במשפט קסטנר. יעקב שפירא שהוכנס לעניין הגיע למסקנות מרחיקות על ניהולו וכיוונו של המשפט להבא. אישרתי את הניסיון שהציע".

 

ועוד:

 

"יעל [ורד מזכירת ראש הממשלה] על המשפט [קסטנר-גרינוולד]: הסניגור תמיר חוגר, בעיית השופט – עם רוזן על חוקיות [השופט בנימין] הלוי".

 

(הערה: ראוי לשים לב שהפגישה עם רוזן נגעה לחוקיות השופט במשפט קסטנר – האם המדובר בכוונה לפוסלו?)

 

ופגישה (תדרוך?) עם אהוד אבריאל שעמד להופיע במשפט:

 

"ביררנו מצב המשפט. אהוד עומד להופיע כעד ראשי עם התחדשותו. הזכיר לי את שיחותי עם הנציב העליון בירושלים ואנשי משרד החוץ בלונדון על שליחותו של יואל ברנד. התפלא לזכרוני לגבי כמה פרטים באותן השיחות".

 

ועם טדי קולק:

"נסעתי הביתה עם טדי. שוב קובלנות על היועץ המשפטי בשל אופן הכנת השלב הבא במשפט קסטנר. אהוד יעיד מחר או מחרתיים. התובע לא הוחלף. חיים כהן מסרב להרבות עדים מצדנו. יש לדבר אתו שוב ולדרבנו".

 

 

שיחה נוספת עם טדי קולק:

"שוב שיחה עם טדי על המשך משפט קסטנר. לא ידעתי כלל כי במעריב נתפרסם דו"ח שלי על פרשת יואל ברנד מאותם הימים, אשר מסרתי להנהלה [הציונית] בלונדון בבואי לשם מייד לאחר פגישתי עם יואל בחאלב [בצפון סוריה – לשם הגיע ברנד בצאתו מהונגריה ונעצר ע"י הבריטים]. טדי העיד כי הדו"ח עושה רושם עז ביותר, משכנע בתכלית, ומפליא באיזו מידה של דיוק והתאפקות הוא כתוב; אף על פי שהוא נערך בעצם ימי המתיחות והסערה הריהו נקרא כהרצאה היסטורית שחוברה מתוך שמירת מרחק מסויים ממהלך המאורעות שלא להיסחף בדוכים. טדי סבור כי יש להוציא עכשיו דו"ח זה כחוברת להפצה רבתי".

 

ושיחת עדכון:

עו"ד מאיר ולטמן קרוב מאד למהלך משפט קסטנר [בא לבקר] וסיפר רבות על הנעשה מאחורי הקלעים"

ועוד פגישה עם אהוד אבריאל:

"אהוד בא לארוחת צהריים. העיתונות העויינת מלאה דברי שיטנה על פרשת יואל בראנד. אני מתפרץ כל הזמן לערוך מסיבת עיתונאים מיוחדת על נושא זה ולגולל את כל יריעת העובדות. אמש נמלכתי באיסר [הראל – ראש הש"ב] והביע התנגדות נמרצת. גם אהוד דיבר על ליבי לא לעשות זאת פן אהיה רק מוסיף שמן על המדורה" 

פגישה להטלת משימות:


"הופיעו אנשי מעגן… את יונה [רוזן, צנח לאירופה הכבושה במלחה"ע השנייה] דרשתי לעבודת קבע בארגון מסע ההסברה נגד השמצת שמואל תמיר…לאחר משפט קסטנר שכבר התקיים והפך לשואה היסטורית ונוכח המשפטים שעוד נכונו לנו ונחשול סילוף ההיסטוריה המאיים בעקבותם. על מנחם [דנציג] ביקשתי להטיל עבודת מחקר וכתיבה. כל התוכניות הללו נקבעו בהתייעצות מפלגתית וביצוען נשאר תלוי בגיוס שני אנשי מעגן אלה".


ועוד פגישה:

"עם שולה ארלוזורוב [שנתבקשה להכין חומר רקע] על מכשלת קסטנר המסתבכת ללא מוצא".

 

עד כאן ציטוטים מיומנו האישי של ראש הממשלה משה שרת בדבר הפגישות וההתייעצויות שקיים במהלך משפט קסטנר.

 

עינינו הרואות: משה שרת היה מעורב באופן פעיל, והקדיש זמן ומאמץ לא מבוטל בטיפול בסוגייה הבוערת של משפט קסטנר – במיוחד בשים לב לכך שהמדובר בראש ממשלה מכהן שראשו אמור להיות נתון לאין ספור בעיות בוערות אחרות.

 

בהקשר זה נוסיף, שבמהלך אותה תקופה הקדיש שרת זמן ומאמץ רב מאד גם לטיפול וניטרול בעיות הכרוכות בהוצאת ספרו של יואל בראנד – סיפור מרתק בפני עצמו שיסופר בנפרד.

 

ברור, איפוא, ששרת הבין היטב שהמדובר בתפוח אדמה לוהט ומסוכן המונח לפתחו ולפתחם של אחרים במפא"י ובסוכנות היהודית, ועלול לסבכם קשות, אם לא משפטית – ציבורית ודאי.

וכך, שרת פעל ללא לאות, ופה ושם אף לא בחל מהתערבות בהליך השיפוטי, כדי לקדם את הרעה או לצמצם נזקים – כפי שמתברר בעליל מהציטוטים שהובאו לעיל.


ישראל קסטנר – הגילוי הלא נאות של מרב מיכאלי

 

אין לצפות ממרב מיכאלי לאובייקטיביות שעה שהיא כותבת על סבה המנוח ישראל קסטנר.

 

יתרה מכך, מרב מיכאלי עצמה מעידה למעשה, שאין היא אובייקטיבית – באשר היא מקפידה לציין בגוף המאמר אודות קסטנר כי "לצורך הגילוי הנאות – אזכיר שהוא גם סבי".

 

אבל להלעיט את הציבור בשקר גס ובוטה ומקומם – אין היא רשאית בשום פנים ואופן. 

 

"ישראל קסטנר הציל מאות אלפי יהודיות ויהודים בהונגריה מהשמדה, באמצעות משא ומתן שניהל עם קצינים נאצים בדרגות שונות" – משקרת לנו מרב מיכאלי במצח נחושה.

 

כי מאות אלפי יהודי הונגריה לא ניצלו – לא על ידי קסטנר – לא במשא ומתן ולא בשום דרך אחרת.

 

כי מאות אלפי יהודי הונגריה – בהם סבי, סבתי, דודיי ודודותי מצד אבי – הובלו אל משרפות אושוויץ.

 

ואבי שהובל עמהם – ניצל מהאש כדי לספר את הזוועה.

 

"קסטנר מכר את נשמתו לשטן" קבע השופט המחוזי בנימין הלוי – קביעה שנמחקה על ידי בית המשפט העליון בהוקוס פוקוס משפטי שמצריך, כשלעצמו, דיון אובייקטיבי ומעמיק.

 

ועכשיו, מעשה שטן, באה נכדתו ובמשיכת קולמוס משכתבת את ההיסטוריה, ומסיטה את רכבות המוות שדהרו במסילות לאושוויץ – היישר אל עולם של אגדות ושקרים תלויים על בלימה.     

 

 

סבא רבא שלי – מכתב נדיר

 

הרבה סיפורים שמעתי במשך השנים על סבא רבא שלי נפתלי (נפתולע) הלברשטאם.

 

אבל מעולם לא ראיתי תמונה או מסמך כלשהו אודותיו. הכל נשרף בשואה.

 

האיש, שנפטר בשנת 1924, היה רב הקהילה ואב בית דין של חשאנוב הסמוכה לקראקוב.

 

לאחרונה פירסם המקומון של חשאנוב מהדורה מיוחדת באנגלית לזכר היהודים שהתגוררו בה. במהדורה הובא צילום מכתב מאוקטובר 1917 של נפתלי הלברשטאם בכתב ידו, בגרמנית, שבו הוא פונה אל מנהלי מכרה פחם ומבקש לברר אפשרות לספק לקהילה פחם לחימום.  

 

 

 

ניצולי השואה ו"הטעות הגרמנית"

בימים אלה אנחנו עדים, כידוע, לאופנה חדשה במקומותינו: הכאה על חטא – על נתיב היסורים, שממשלות ישראל, באמצעות שליחיהן ערלי הלב, הוליכו את ניצולי השואה במשך כל השנים.
 
ידוע לשימצה במיוחד היה הגוף הממשלתי הקרוי "הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז 1957".
 
הגוף הממשלתי הזה היה מופקד על חלוקת כספי הפיצויים לניצולי השואה.
 
ממרחק השנים אתה למד על דרך התנהלותו ועל ההחלטות של הגוף הזה, ועל כורחך אתה תוהה מי ניהל אותו? האם הפקיד הממונה על הגוף הזה היה איש רע מיום שנולד, או שהוא היה רק "בורג במכונה", או שהוא "רק מילא פקודות".
 
אין ספק, שלניצולי שואה לא מעטים מגיעים פיצויים גם בשל ההתעללות שעברו אצל הפקיד הזה ושלוחיו.
 
הנה לדוגמה פרשת "הטעות הגרמנית":
 
בשנות החמישים והשישים הותקנו בארץ חוקים ותקנות במטרה להסדיר את תשלום הפיצויים לניצולי השואה.
 
בחוקים הללו נקבעה תקופת התיישנות להגשת תביעה.
 
בהקשר לתקופת ההתיישנות הנ"ל יצויין כי נקבע בחוק, שלמרות ההתיישנות, היתה אפשרות להגיש בקשה להארכת מועד להגשת התביעה, והרשות המוסמכת הנ"ל היתה רשאית לאשר תביעות, למרות שחלף הזמן לכך, וזאת – אם היא מצאה לכך "טעם מיוחד".
 
מה שקרה בפועל הוא, שחלק מניצולי השואה נפלו לתוך מלכודת משפטית הנעוצה בעובדה שבמקביל לחוקים בארץ הותקנו גם חוקי פיצויים בגרמניה:   הניצולים סברו – בטעות – שקודם הגשת תביעה בארץ עליהם להגיש תביעה בגרמניה, ולקבל אישור מגרמניה לכך שנשללה חרותם, ורק לאחר מכן תיפתח בפניהם הדרך להגשת תביעה בארץ.
 
הטעות הזו גרמה לכך שבשל מרוץ ההתיישנות, הניצולים החמיצו את המועד להגיש תביעתם בארץ.
 
כיוון שכך, הגישו הניצולים – על פי החוק – בקשה להארכת מועד להגשת התביעות, ונימקו את האיחור בכך שהם לא ידעו שיש להגיש את התביעה בישראל ובגרמניה במקביל, ולא בזו אחר זו.
 
הרשות המוסמכת- כדבר שבשיגרה – נהגה להשיב לאותם ניצולים בהודעה לקונית בנוסח (ציטוט): "אי-ידיעת החוק שגרמה לפי דבריך להגשת תביעה באיחור אינה מהווה טעם מיוחד".
 
עקב כך הוגשו ערעורים לבית המשפט העליון, וזה הכיר בטעות הנ"ל (הקרוייה בפיו "הטעות הגרמנית"), וקבע שטעות זו מהווה "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת תביעה לפיצויים.
 
אלא שהרשות המוסמכת הנ"ל פירשה את פסיקת בית המשפט העליון בצימצום רב וביד קפוצה – לרבות בחירות שהיא נטלה לעצמה לחקור את הניצולים איך טעו וכיצד טעו, והאם באמת טעו וכו' וכו'.
 
כך למשל, לא היססה הרשות המוסמכת להתעמר בניצול שואה בן 85, חולה בפסיכונוירוזיס וקשה-ראיה, שהמתין ארבע שנים תמימות לדיון בבקשתו.  הרשות סירבה להאריך לו את המועד להגשת התביעה למרות בקשות רבות – לרבות המלצות של פרקליט המדינה. בשלב מסויים הזמינה הרשות את הזקן החולה לחקירה על נסיבות הטעות שלטענתו טעה, וכתאורו של בית המשפט העליון:  "ניתן לומר שהוא לא עמד במבחן ו"נשבר", ובמקום להשיב, כרוב הנכים הנחקרים, תשובות שגורות שלמדו בעל-פה, סתם הזקן ונתבלבל ולא יצאה מחקירתו ראיה העשויה לאמת את טענותיו".
 
וכל זאת – לא בשל כך שאותו ניצול זקן לא היה זכאי כביכול לפיצויים. כל זאת בשל כך שהוא החמיץ את המועד להגשת התביעה.
 
סוף דבר שבית המשפט העליון פסק לטובת הזקן.
 
ככלל, לכל אורך התנהלותה של הרשות המוסמכת הזאת, אי אפשר שלא להבחין במגמתה הברורה להוציא את הנשמה ולהמאיס את החיים על ניצולי השואה – במיוחד סביב עניין ההתיישנות.
 
בהקשר זה ראוי וחשוב להביא כאן מדבריו של "שופט נשמה" – הוא שופט בית המשפט העליון צבי ברנזון:
 
"לא אחת כבר הערנו על הצורך בגישה ליברלית ונדיבה מצד הרשות המוסמכת בענינים מסוג זה. לאור המקרים הרבים שבאו בזמן האחרון בפני בית-משפט זה, מתקבל הרושם שלעתים קרובות נתונים מעייניה של המשיבה (הרשות המוסמכת – י.ד.) לתפוס את הנכים בקלקלתם ולפרש את איחוריהם בחומרה יתרה. אין אני מתכוון בדברים אלה להמעיט בחשיבות שבשמירה על כספי המדינה שלא יינתנו למי שאינו זכאי או ראוי להם. אבל מצד שני אין להיתפס למחשבה שהשמירה על כספי המדינה תיהפך למטרה בפני עצמה. תפקיד המשיבה הוא לבצע את החוק כהלכתו, אבל כאמור מתוך גישה ליברלית ונדיבה להגשים את המטרה שלשמה היא קיימת, היינו לזכות עד כמה שאפשר את נכי רדיפות הנאצים בזכויות המהותיות שהחוק מקנה להם. יתכן כי העיסוק היום-יומי בנושא זה עלול להביא לידי טשטוש המטרה הזאת. על-כן אולי לא למותר לשוב ולהדגיש את חובת כל המופקדים על נושא זה לשוות תמיד לנגד עיניהם מטרה זו ולדאוג ביתר הקפדה להגשמתה הלכה למעשה".
 
כל מילה נוספת מיותרת!