Category Archives: שואה

המבטא הגרמני של יאיר גרבוז

מן הידועות הוא שישנם אנשים, ניצולי השואה במיוחד, שאינם יכולים לשמוע את השפה הגרמנית, והם מוכנים להישבע, שכל אימת שהם שומעים את השפה הזו – אפילו היום – הם רואים את אנשי הגסטאפו צועדים בשלשות למטה ברחוב.

האם יאיר גרבוז מכיר את התופעה הזו? אני בטוח שכן.

אני גם מאמין ליאיר גרבוז שטוען שהוא לא גזען.

אלא שבמוצאי השבת בכיכר הוא דיבר במין מבטא גזעני כזה.

כאשר יאיר גרבוז בז ל"משתטחים על קברי קדושים" ומיד בצמוד הוא בז ל"מטרידים מיניים ואנסים" הוא גורם ליוזף גבלס לחייך בקברו.

כאשר יאיר גרבוז מדבר בנשימה אחת על "מנשקי קמיעות" ועל "גנבים ולוקחי שוחד" הוא גורם לשטירמר לגרגר בהנאה.

איך לעזאזל מצליח גרבוז לחבר בתוך רעיון אחד בין משתטחים על קברים לבין אנסים ולוקחי שוחד? מה הקשר בין שתי הקבוצות הללו? איזה דבק הריח יאיר גרבוז לפני ששיחרר לאוויר את הקשר החולני הזה?

כי זו היתה הטכניקה: לצלם יהודים רעבים כשעכברים מאוסים וחולדות מגעילות מתרוצצים למאותיהם בין רגליהם של אותם יהודים, וכך – לרטש עד לבלי הכר את אנושיותם של היהודים במטרה להתיר את דמם ולהשמידם.

וכבר אמרתי: יאיר גרבוז לא גזען.

הוא סתם טיפש.

 

לקבור את פרשת אשכנזי עמוק בחול

כשהייתי ילד היו לנו שכנים – אדון וגברת גונשירובסקי – זוג ניצולי שואה חסוכי ילדים.

היא היתה אשה קטנטונת, ממש פיצקל'ה, והוא – בריון קשקשים עם גב שעיר וענק, מסתובב בחצר עם תחתוני בלוקים אפורים, נוהם ביידיש וורשאית על כל מה שזז, ומפחיד את כל סביבותיו.

לשניים היה לול עופות שממנו התפרנסו.

אחת ליום יומיים היה הבריון פורץ בנביחות נוראות על אשתו הפיצפונת בשל מעשה כזה או אחר שלא היה לרוחו.

והפיצפונת היתה נמלטת אז אל אמא שלי לבכות אצלה בכיף ולייבב כמה טוב היה לה בוורשה.

יום אחד, כשנשאה תבנית עמוסת ביצים מהלול אל מחסן השקילה, החליט היושב במרומים להתעלל בפיצפונת המפוחדת ושמט מידיה הרועדות את התבנית עם כל הביצים שהיו בה.

אבל הפיצפונת לא איבדה את עשתונותיה: היא לקחה מיד טוריה, ולפני שהבריון יבחין בדבר היא חפרה במהירות בור בחול וקברה בו את כל שלושים ושש הביצים – שבורות ושלמות כאחת.

וכך הרוויחה הפיצפונת עוד יומיים של שקט.

וכך בדיוק יש לעשות לפרשת אשכנזי: לקחת את הטוריה של גברת גונשירובסקי, לחפור בור עמוק, ולקבור את הפרשה המצחינה הזו על קירבה וכרעיה עמוק בחול.

זאת במיוחד כיוון שקלטות שמע של צד אחד של הפרשה הושחתו ללא תקנה בנסיבות תמוהות – באופן שלא ממש מאפשר להגיע לחקר מאוזן של האמת ולמיצוי הצדק.

ואם ישנם כמה עיתונאים מזועזעים ופרשנים מטעם, שמינו עצמם לשומרי החומות של שלטון החוק והמשטר הדמוקרטי – לא יזיק לפשפש מעט בשיקוליהם כשהם עצמם ממיינים ומחלקים את העולם לטובים ולרעים.

ובעיקר יש לבחון אם זרזירי העט הללו אינם עוסקים בעצם בפנקסנות קטנה ונקמנית הבאה להיטיב או להרע עם אלה שסיפקו או סירבו לספק להם סקופים במרוצת השנים.

הפשע הנוסף של הגרמנים

לא נסלח לגרמנים גם על שהם הפקידו בידי ממשלת ישראל הרשעה והזדונית את כספי הפיצויים עבור ניצולי השואה.

אפשר להבין את הגרמנים: הם רצו למרק, ולו במעט, את פשעיהם.

אבל לעשות כן באמצעות ממשלת ישראל? לעשות כן באמצעות ממשלה חמסנית? ממשלה שתחמנות הוא שמה האמצעי?

האם לא היה ניתן לשלם לניצולים ישירות בלא התיווך הנצלני של הממשלה? הרי יש מי שמקבלים רנטה מכובדת ישירות מהגרמנים.

כן כן, שמענו על כך שמדינת ישראל, שהייתה אז בחיתוליה, נזקקה למארקים הגרמניים כדי להתפתח.

אבל למה ההורים שלי, שניצלו מהתופת, היו צריכים לממן בכספי הפיצויים שלהם את סלילת הכבישים ושאר עבודות התשתית של המדינה.

למה מקבלי הפיצויים ישירות מגרמניה מקבלים סכומים שהם גבוהים משמעותית מהפיצויים שמקבלים הניצולים באמצעות ממשלת ישראל?

מילא – אילו נטלה ממשלת ישראל מניצולי השואה עמלה, ואפילו עמלה גבוהה, בעבור גביית הכסף מהגרמנים ושמירתו.

אלא שממשלת הנוכלים הזו בזזה את חלק הארי של הכסף, ולניצולי השואה הפרישה רק מעט ממנו.

עד היום נמשכת הביזה המקוללת ומדיניות הסחבת והיד הקפוצה. זאת – למרות שהניצולים, שנמצאים היום בערוב ימיהם, זכאים לתוספת כספית עקב החמרה במצבם הרפואי.

תשאלו את ניצולי השואה המעטים שעדיין נמצאים בינינו. הם יספרו לכם.

——————————————————

מכתב ל-א.ב. יהושע

שלום לך בולי יקר,

סוף סוף הופיע הצדק.

אחרי כמעט שבעים שנה.

שבעים שנים תמימות נצרכו לכם, יהודים טפשים, להבין שהכשלון הוא שלכם, ולכן אתם למעשה אשמים בכך שאנחנו לא עמדנו בפיתוי ובנינו לכבודכם תאי גזים.

ועכשיו, מה יהיה על אייכמן שנשפט ונתלה על ידכם עד צאת נשמתו הטהורה?  מי יוציא את צדקו לאור? מי ישיב לו את כבודו? מי יאסוף את אפרו הזך ממצולות ים?

וד"ר מנגלה, הרופא הדגול והנאור שחקר בלא לאות את סוד התאומים, ובכך הביא מזור לעולם – מה יהיה עליו? מי ישיב לו את שנות נרדפותו ביערות ברזיל?

והנה עכשיו, ג'ון דמיאניוק, שמת לאחר שלושים שנות עינוי דין – מה יהיה על נשמתו המעונה והמיוסרת שכך נאספה אל אבותיה? מי ישיב לו את כבודו?

אבל אין דבר בולי. טוב מאוחר מאשר לעולם לא.

כי ידענו שסוף הצדק להתגלות.

כי גם בהטלת חלק קטן, זעיר ככל שיהיה, של האשמה על בני עמך – עשית מעשה רב לטובת בני עמי.

ועכשיו יש לה לנשמתי סיבה טובה לנוח על משכבה בשלום.

שלך בהוקרה,

אדולף.

—————————————————

הפתרון הסופי של משרד האוצר

תכונה מוזרה יש להם לניצולי השואה: ככל שעוברים הימים – מתים מהם יותר ויותר בכל יום, וכיום מספר הנפטרים עומד על כ-40 איש ליממה.

המספר הגדל וההולך הזה של הנפטרים הוא עיסקה חלומית עבור משרד האוצר, שכידוע אוחז כנאמן בכספים שהתקבלו כשילומים מגרמניה, והוא מחוייב להפריש מהכספים הללו פיצויים לטובת ניצולי השואה.

אבל לניצולים הללו יש תכונה מוזרה נוספת: עד שהם נפטרים – הם, משום מה, הולכים ומזדקנים ואז, מטבע הדברים, כושרם הבריאותי יורד ואחוזי הנכות שלהם עולים.

וכשאחוזי הנכות שלהם עולים – הם מגישים בקשות למשרד האוצר להגדלת הפיצויים בהתאם לאחוזי הנכות המעודכנים. משרד האוצר בודק את הבקשות, ואם הוא מוצא שהבקשה מוצדקת הוא מגדיל את הפיצויים בהתאם.

ובתהליך בדיקת הבקשות מתגלית הנבזות של האוצר במלוא מערומיה: הם מודיעים לך, חד וחלק שחור על גבי לבן, כי: "בשל ריבוי הפניות המתקבלות למשרדנו, משך הטיפול בבקשתך יארך זמן ועל כך התנצלותנו מראש".

הם מנומסים הפקידים של האוצר, נכון? הם הרי מתנצלים מראש. אבל האפשרות להוסיף פקיד או שניים כדי לקצר את התור של הניצולים החולים בערוב ימיהם ממש – כלל לא עולה על דעתם של הפקידים המנוולים האלה.

תמים שכמותי: האפשרות הזו הרי עולה על דעתם ולא יורדת משם. שהרי בכל יום, כפי שראינו, נפטרים 40 נודניקים, וכך אפשר להשליך לפח האשפה, מידי יום, את עשרות הבקשות של אלה מהם שביקשו להגדיל את קיצבתם, עקב החמרה במצבם הרפואי, ונפטרו.

אם יש משהו יעיל במדינה הזו – אלה הם הקרמטוריומים של משרד האוצר.

—————————————————

השופט שלי טימן נגד עו"ד יורם שפטל

שופט בית המשפט המחוזי לשעבר, שלי טימן, פירסם לאחרונה מאמר המבקר את משה קצב על שזה שכר את שירותיו של עו"ד יורם שפטל לייצגו בהליך הבקשה לדיון נוסף בבית המשפט העליון.

והוא עשה כן, השופט טימן, באמצעות רמיזות שקופות בדבר הלגיטימיות של עו"ד שפטל להגן על נאשמים כאלה ואחרים.

רמז אחד הוא בכך, שמדבריו של טימן עולה בבירור כי עו"ד שפטל, עקב סגנונו החריף והבוטה, ראוי להגן רק על מי שהוא בבחינת "אחרון העבריינים". ובמילים אחרות, אליבא דשופט שלי טימן, עו"ד שפטל אינו ראוי לבוא בקהלם של פרקליטים המגינים על "עברייני צמרת".

אבל העניין החמור של המאמר הוא בחתירתו של השופט טימן תחת הלגיטימיות של שפטל כעורך דין כיוון שזה ייצג בעבר את ג'ון דמיאניוק.

והוא עושה כן, השופט טימן, תוך ניצול בורותו של הציבור, או שמא תוך זריית חול בעיני הציבור, באשר למהות האמיתית של המשפט שהתנהל נגד דמיאניוק.

השופט טימן מדבר במאמרו על "הצלחתו (של שפטל) בזיכויו של ג'ון דמיאניוק מפני אישומים כבדים על פי החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם, שעונש מוות בצידם".

אבל השופט טימן הרי יודע היטב שהדברים אינם כפשוטם, וכי המהות – האמיתית – של המשפט לא היתה אם דמיאניוק ביצע או לא ביצע את האישומים שיוחסו לו בכתב האישום, אלא אם ג'ון דמיאניוק הוא אכן איוואן האיום.

עו"ד שפטל הגן על דמיאניוק – לא מפני הפשעים שיוחסו לו בכתב האישום, אלא מפני זיהויו כאיוואן האיום, וההבדל בין השניים ברור – גם לשופט שלי טימן.

ויתרה מכך: הרי בית המשפט העליון בערעור, בהרכב שבו ישבו הנשיא שמגר והשופט ברק (ניצול השואה, יש להדגיש), סמך ידיו על קו ההגנה של שפטל וזיכה את דמיאניוק – לא מפני שלא הוכח שדמיאניוק ביצע את מה שיוחס לו בכתב האישום, אלא מפני שלא הוכח שדמיאניוק הוא איוואן האיום, וההבדל בין השניים ברור – גם לשופט המחוזי שלי טימן.

השופט טימן יודע היטב, שהגנתו של שפטל התמקדה כל כולה אך ורק בשאלה המקדמית אם דמיאניוק הוא איוואן האיום או לא. השופט טימן יודע היטב, שעו"ד שפטל, שכולנו למדנו להכירו, לא היה מגן, בעד שום הון שבעולם, על דמיאניוק אילו סבר שהוא איוואן האיום.

מצער הדבר ששופט מחוזי לשעבר כך מתערבב בתוך המולת האספסוף שאינו מבחין בין בית משפט לבין משפט הרחוב.

————————————————————

נתן זך – לך מכאן

לך מכאן נתן זך.

חזור לברלין מכורתך, גזען קטן.

וקח אתך את תואר הפרופסור שעליו גאוותך.

רק את התואר חתן פרס ישראל השאר כאן. אינך ראוי לו.

ואפילו לתואר החינני ייקה פוץ אינך ראוי.

כי אתה לא באמת מכאן.

חזור למולדת הפולקסווגן השחור ולערש תורת הגזע.

כי שם אין שוכני מערות.

כי מערות, אתה ודאי יודע, יש בהרי הכרמל – אלה המערות שאליהן נהגת לברוח ובהן הסתתרת מפני עצמך.

(אתה רואה, הער פרופסור, גם אתה בא מהמערות)

ועכשיו, גזען קטן, חזור אל שמך הארי – זה השם שנתנו לך אביך היהודי ואמך.

(ואתה כמובן יודע, שהיטלר היה שורף גם אותך איש חשוך – הגם שאינך יהודי)

ושכח את העברית שבפיך.

כי העברית הזו שלך הורעלה בתוך נפש מסוכסכת ונשמה מחליאה.

לך מכאן.

כי ביקורך כאן הסתיים.

—————————————————————-

התולעים של גבי גזית

גבי גזית הגדיר לאחרונה את החרדים כתולעים.

לא ברור מהיכן שאב מר גזית את ההשראה כך להגדירם.

לי זה הזכיר, משום מה, קטע שכבר פירסמתי פעם. הקטע לקוח מתוך ספר ידוע המתאר חווייה אישית של איש צעיר אחד המגיע מן הפרובינציה אל העיר הגדולה.

הנה תיאור החווייה האישית של האיש הצעיר ההוא מתוך אותו ספר ידוע (בתרגום שלי מאנגלית – י.ד.):

"פעם אחת, בעודי משוטט לי במרכז העיר, נתקלתי פתאום ברוח רפאים לבושת גלימה שחורה עם פאות שחורות. האם זהו יהודי? עלתה בי מחשבה. התבוננתי באיש במבט חמקני וזהיר, וככל שהמשכתי להתבונן ולסרוק תו אחר תו בפניו המוזרות של האיש, עלתה בי שאלה נוספת: האם זהו גרמני?…

… וינה החלה להיראות בפני באור שונה מזה אשר בעבר. להיכן שלא פניתי התחלתי להבחין ביהודים, וככל שראיתי יותר יהודים הם נראו בעיניי יותר ויותר שונים משאר בני אנוש.

מרכז העיר וינה שרץ באותם אנשים, שאפילו כלפי חוץ איבדו כל דמיון לגרמנים…

… הניקיון האישי של אותם אנשים הוא סיפור בפני עצמו: ניתן לומר, שעל-פי מראם החיצוני אין הם אוהבי מים. למרבה הצער, אפשר בדרך כלל להבחין בכך בעיניים עצומות. ממש חליתי ונתקפתי כאבי בטן כתוצאה מהריח של אותם לובשי גלימות שחורות. שלא לדבר על לבושם המלוכלך ומראם הדוחה…

… הדבר נעשה דוחה במיוחד כאשר, בנוסף ללכלוך שלהם, גיליתי גם את שפלות המוסר של אותו "עם סגולה": יותר ויותר נעשיתי מודע לסוג הפעילות שאפיינה את היהודים. הניתן בכלל להעלות על הדעת מעשי זוהמה או הפקרות, שלפחות יהודי אחד לא יהיה מעורב בהם?

…אם תחטט בזהירות בתוך הטינופת מובטח לך שתסתנוור – כמו למראה תולעת המבצבצת מתוך גופה מרקיבה: יהודון!"

עד כאן ציטוט מתוך הספר הידוע.

מיהו אותו איש צעיר? מהו שם הספר?

ובכן, הצעיר הוא אדולף היטלר והקטע לקוח מתוך סיפרו "מיין קאמפף".

לא, גבי גזית אינו נאצי. חס וחלילה.

הוא סתם אידיוט.

————————————————————————-

משפט קסטנר – המשחק המכור בבית המשפט העליון


 

נתחיל מהשורה התחתונה:

פסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת קסטנר – פסול ובטל מכל וכל. שכן, נשיא בית המשפט העליון דאז, יצחק אולשן, שישב בראש הרכב השופטים שדן בפרשה, היה נגוע בניגוד אינטרסים חמור. ניגוד האינטרסים האמור חייב את הנשיא אולשן שלא להתקרב אל התיק הטעון הזה – לא לקבוע את הרכב השופטים שיישב בו, ובוודאי שלא לשבת הוא עצמו בהרכב. משעשה כן, ואף ישב בראש הרכב השופטים שדן בפרשה – חרף ניגוד האינטרסים החמור שהוא היה נתון בו – חרץ הנשיא אולשן את כל ההליך שהתקיים תחת שרביטו לפסילה.

 

הדברים יובהרו וינומקו כאן: 

 

בשתי רשימות קודמות ראינו כיצד ראש הממשלה משה שרת מתערב ובוחש במשפט קסטנר שהתנהל בבית המשפט המחוזי בפני השופט בנימין הלוי, וכמו כן ראינו כיצד משה שרת ואנשיו, במבצע הונאה של ממש, מעוותים ומזייפים את ספרו של יואל בראנד ("בשליחות נידונים למוות"), שעסק בפרשה.

 

התנהלותו זו של שרת – הן כלפי משפט קסטנר והן כלפי ספרו של יואל בראנד – מעידה בעליל, שהוא חשש מאד והיה מוטרד מתוצאות הפרשה, ובעיקר חשש הוא מכך שעו"ד שמואל תמיר, שהיה סניגורו של גרינוולד, ימנף את הפרשה במטרה להגיע ולסבך בעזרתה את ראשי מפא"י והסוכנות היהודית – בהם כמובן את משה שרת עצמו, שהיה ממנהיגיה הבולטים.

 

בהקשר זה די אם נזכיר את דבריו של משה שרת – כפי שרשם אותם בזמן אמת ביומנו האישי (ציטוט): "יואל ברנד, אם יופיע כעד (במשפט קסטנר), יסבך מאד את העניין כי בתקופה שלאחר כישלון שליחותו הוא השתולל במשלוח תזכירי קיטרוג לראשי הסוכנות בתלותו בהם את קולר השחיטות בהונגריה ועכשיו ישמשו כל אלה חומר הרשעה בידי שמואל תמיר".

 

דבריו אלה של משה שרת מדברים בעד עצמם. 

ומשה שרת, זאת לזכור, היה ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית (מעין שר החוץ) בתקופת השחיטות בהונגריה – כך שברור לחלוטין שהוא, משה שרת, היה אחד מיעדיו הראשיים והעיקריים של שמואל תמיר.

כן ראוי להזכיר כי כוונותיו של שמואל תמיר לנצל את משפט קסטנר כדי לסבך את ראשי מפא"י והסוכנות לא היו בגדר סוד: הדבר שטף את התקשורת באותם ימים, והיה ברור שקסטנר, בראייתו של שמואל תמיר, היה אך סולם לטפס ולהגיע בעזרתו אל הנהגת מפא"י והסוכנות היהודית – בהם כמובן משה שרת.

 

ראוי לציין שגם קסטנר עצמו היה חלק מהממסד הפוליטי: בהונגריה הוא היה פעיל בתנועת העבודה הציונית, ולאחר שעלה ארצה הוא השתייך למפא"י, שימש דוברו של שר המסחר והתעשייה דב יוסף, וכמו כן היה מועמד מטעם מפא"י בבחירות לכנסת.

 

הנה כי כן: משפט דיבה שהחל נגד הנאשם מלכיאל גרינוולד, הפך והיה למעשה למשפט נגד ישראל קסטנר – כאשר קסטנר משמש למעשה סולם במגמה להגיע בעזרתו אל ראשי מפא"י והסוכנות היהודית, ולסבך אותם בהאשמות כמי שהיו אחראים למעשיו ומחדליו של קסטנר וחיפו עליו בתקופת שואת יהודי הונגריה.

 

הבחישות ונסיונות ההתערבות של משה שרת במהלך משפט קסטנר – במטרה לצמצם נזקים ולהשאיר העניין תחת שליטה – נחלו כישלון חרוץ. השופט המחוזי בנימין הלוי קרע את קסטנר לגזרים, הפך אותו למעשה לנאשם – עד שקבע כי "קסטנר מכר את נשמתו לשטן".

 

פסק הדין הרשיע למעשה את קסטנר בקביעה שהוא שיתף פעולה עם הנאצים והסתיר מפני יהודי הונגריה את סכנת השמדתם הצפוייה. הדבר גרם לזעזוע קשה בציבור, היכה את המדינה כולה בתדהמה והממשלה בראשות משה שרת נפלה.

 

אבל לא אלמן ישראל.

 

כי פסק הדין הקשה של בית המשפט המחוזי היה רק שלב א' של המשפט: הפרשה עלתה בהליך ערעור לבית המשפט העליון, ושם נמצא מי ששילשל לקסטנר – כלומר למפא"י ולמשה שרת – חבל הצלה.

 

שנאמר: כשיש חברים – מי צריך פרוטקציה?…

 

כי אם נשיא בית המשפט העליון הוא חבר אישי וידיד נפש שלך – אתה מסודר.

 

אין צורך להביא עדים שיעידו על החברות הקרובה והידידות האישית העמוקה ששרתה בין משה שרת לבין יצחק אולשן לאורך עשרות שנים – לרבות בימי משפט קסטנר. 

כי הן משה שרת והן יצחק אולשן מעידים בכתובים – שהתפרסמו כעבור שנים – על הידידות האמיצה ששרתה ביניהם.

 

כך למשל, כותב משה שרת ביומנו האישי ב-8.1.53 כי "השופט אולשן ידידי הוותיק בא לתה…".

 

או בהזדמנות אחרת, אגב העלאת אפשרות שאולשן יתמנה לנשיא בית המשפט העליון, מספר משה שרת לקבוצת אנשים כי: "אולשן ידידנו הוא משפטן מצויין".

 

ומה שלא פחות חשוב: אולשן עצמו נותן מצידו אף הוא ביטוי רחב ומפורט לקשר ולידידות האמיצה שבינו לבין משה שרת – ידידות שהחלה בנערותם בימי גימנסיה הרצליה.

 

הנה על הידידות הזו דברים שכותב אולשן בספר זכרונותיו "דין ודברים":

 

"מאז נסיעותיו התכופות של משה שרת בין ארצות הברית וארץ ישראל בשנת 1947 לא נפגשתי אתו. פגישתנו הראשונה היתה בשעת המצעד הצבאי הראשון של צה"ל בתל אביב. נפלנו אחד בזרועות חברו. להתרגשותנו לא היה גבול, שהרי התגשם החלום שאיחד אותנו…עם גמרנו את הגימנסיה "הרצליה".

 

והנה מה שכותב אולשן בספרו על הברכות שקיבל בעקבות מינויו לנשיא בית המשפט העליון:

 

"קיבלתי הרבה ברכות מן הארץ ומחוץ לארץ, אבל יקרה מכולן היתה לי ברכתו של ידידי וחברי משה שרת שהיה אז ראש הממשלה. על טופס של ראש הממשלה הנושא את התאריך 5 באוגוסט 1954… נאמר: 'יצחק היקר, חובת כבוד נעימה ביותר היא לי לברכך בתפקידי הרשמי על הכהונה שהוטלה על שכמך, ושמחת משנה היא לי לעשות זאת כחברך וידידך זה עשרות בשנים… שלך בכל לב, משה שרת'".

 

בהקשר למכתב הברכה הנ"ל ראוי לציין, כצירוף מקרים, שהמינוי של אולשן לנשיא בית המשפט העליון, וכמובן מכתב הברכה שנשלח ממשה שרת ליצחק אולשן, היו בעיצומו של משפט קסטנר, ואין צורך בתבונה מופלגת לנחש שמשה שרת העריך באותם ימים, שמשפט קסטנר עשוי לעלות בבוא היום לבית המשפט העליון – כלומר אל שולחנו של הנשיא אולשן – על כל המשתמע מכך.

 

וציטוט נוסף מספרו של אולשן:

 

"באמצע דצמבר 1954 הזמינני משה שרת, באותו פרק ראש הממשלה, לבוא לשיחה דחופה לדירתו. משה היה חברי מאז "הקבוצה המצומצמת" עוד מלפני מלחמת העולם הראשונה. בתקופת לימודינו בלונדון, עד שנשא את ציפורה, אף התגוררנו בדירה אחת. גם אחרי שחזרנו מלונדון נמשכה הידידות בינינו. מאז קום המדינה היינו נפגשים לעיתים קרובות, פגישות רעים…".

 

בהקשר לפגישה הדחופה הזו, יצויין שבפגישה זו הטיל שרת על אולשן לשבת בוועדת "אולשן-דורי" שחקרה את "הפרשה" (היא "עסק הביש" – "מי נתן את ההוראה?" וכו' וכו' – פרשה שאינה קשורה לענייננו).

המדובר בוועדת חקירה חשאית שמונתה אישית על ידי ראש הממשלה ולא על ידי הממשלה. מספר בהקשר זה אולשן בספרו: "קיבלתי על עצמי את הדבר [לשבת בוועדה] בתורת חברו [של משה שרת], שנענה לו באופן אישי כדי לסייע לו בחקירת העניין, וכדי להביא את התוצאות לידיעתו האישית".

ועוד בהקשר לוועדת "אולשן-דורי" – על מידת האינטימיות שבין אולשן ושרת ניתן ללמוד גם מהדברים הבאים בעת שאולשן מסר לשרת את דו"ח החקירה – כפי שאולשן מספר בספרו: "בשעה שמסרתי לשרת את הדו"ח החתום, התקיימה ביננו שיחה ארוכה. במהלכה גילה לפני את התלאות והקשיים שנגרמו לו בתקופת כהונתו של לבון כשר הביטחון, כמו עניינים שבוצעו בלי שהוא [שרת] ידע עליהם ועל העדר קשר תקין בינו לבין שר הביטחון, וכי כל תלונותיו בנדון זה לא הועילו".

 

ויודגש, שוועדת "אולשן-דורי", שכאמור מונתה באופן אישי וחשאי על ידי משה שרת, ישבה על המדוכה בעצם הימים הסוערים שבהם התנהל משפט קסטנר. במילים אחרות, בזמן ששרת הטיל על הנשיא אולשן את חקירת "עסק הביש" ואף שוחח עמו באופו אינטימי על הבעיות שלו עם לבון – היה שרת טרוד ומודאג גם ממשפט קסטנר, שעתיד היה לעלות לבית המשפט העליון – אל שולחנו של הנשיא אולשן.

 

דומה שדי בכל אלה להראות את טיב ועומק היחסים והקירבה האישית שבין משה שרת לבין נשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן – לרבות בעצם הימים שבהם התנהל משפט קסטנר.

 

ולכל אלה יש להוסיף שאולשן היה קרוב מאד לשרת גם מבחינה אידאולוגית ופוליטית. אולשן מרבה לספר בספרו על פעילותו הפוליטית – לרבות במשותף עם משה שרת – בימים שלפני הקמת המדינה.

 

אין ספק: בין ראש הממשלה, משה שרת, לבין נשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן שררו יחסים אישיים קרובים מאד – יחסים שהשתרעו על פני עשרות שנים – כולל בימי משפט קסטנר.

 

ובמצב העניינים הזה – כאשר שמואל תמיר משתמש במשפט קסטנר כאיל ניגוח נגד ראשי מפא"י והסוכנות היהודית – בהם כמובן משה שרת, שהיה מאבות המוסדות הללו – במצב העניינים הזה עולה פרשת קסטנר, בהליך ערעור, לבית המשפט העליון.

 

ונשיא בית המשפט העליון, הקובע את הרכב השופטים שידון בתיק קסטנר, הוא ידיד נפשו של משה שרת מזה עשרות שנים – יצחק אולשן.

 

ולראש הרכב השופטים שידון בפרשה ממנה הנשיא אולשן את עצמו.

 

משה שרת יכול להרגע. חברו וידידו הקרוב זה עשרות שנים – נשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן – לא יאכזב אותו.

 

אין משמעות רבה לשאלה אם שרת ואולשן שוחחו או לא שוחחו ביניהם על פרשת קסטנר במהלך פגישותיהם האישיות והחבריות שהתקיימו גם בעצם ימי המשפט.

כי הנשיא אולשן ידע היטב – כפי שידעה ודיווחה התקשורת באינטנסיביות, וכפי שידע כל הציבור – שלתוצאות משפט קסטנר השפעה וזיקה של ממש לגורל חברו וידידו משה שרת. התקשורת באותם ימים לא חסכה מהציבור דיווחים על כוונותיו של תמיר לנגח ולסבך את ראשי מפא"י והסוכנות – כפי ששרת עצמו מביע זאת מפורשות ביומנו האישי.

  

ובאחת – ניגוד אינטרסים במירעו!

 

והכל – אוי לעין הרואה ולאוזן השומעת: בתוככי היכל הצדק.

 

אין ספור פסקי דין ניתנו לאורך השנים על ידי בית המשפט העליון בדינם של עובדי ציבור (ושופטים הם עובדי ציבור לעילא) הנקלעים למצב של ניגוד עניינים.

 

כי איסור ניגוד עניינים בשפיטה הוא אחד העיקרים החשובים – אם לא החשוב ביותר – של הצדק הטבעי.

 

קובע השופט אהרן ברק בפסק דין יסודי וחשוב שניתן בעניין זה:

 

"כלל יסוד הוא בשיטתנו המשפטית כי אסור לו לעובד הציבור להימצא במצב בו קיימת אפשרות ממשית של ניגוד עניינים… לכלל זה מקורות מספר, אשר החשובים שבהם הם כללי הצדק הטבעי מזה וכללי האמון מזה. על פי כללי הצדק הטבעי אסור לו לעובד הציבור להימצא במצב בו קיימת אפשרות ממשית של משוא פנים או דעה משוחדת… תחום פעולתו העיקרי של כלל זה הוא לעניין עובד ציבור המבצע תפקיד שיפוטי…".

 

בפסק דין אחר קובע השופט ברק כי ניגוד עניינים נמנה על אותם פגמים יסודיים המביאים לביטולו של מעשה המינהל.

 

ואם לגבי מעשה המינהל כך – ברור שלגבי מעשה שיפוטי הדברים הם מקל וחומר.

קובע גם השופט בייסקי:

 

"העיקרון של… משוא פנים עקרון יסוד הוא בדיני מינהל, וכאשר הוא קיים, יש בכוחו לשמש עילה לפסלותו של האקט המינהלי או השיפוטי"

 

ועוד לא דיברנו על כך, שעל פי הדין – כאשר עובד ציבור מעמיד עצמו במצב של ניגוד עניינים הוא מסתכן בעבירה פלילית של מירמה והפרת אמונים.

 

בהקשר זה, די אם נזכיר כאן, שראש הממשלה עד לאחרונה אהוד אולמרט – אמור לעמוד למשפט פלילי בשל ניגוד עניינים.

 

לא ניכנס במסגרת רשימה זו לנימוקי פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט העליון בפרשת קסטנר.

 

כי ההליך כולו הזדהם בשל ישיבתו של הנשיא אולשן בהרכב השופטים – מה עוד שהוא היה אב בית הדין שגם קבע את הרכב השופטים וניהל את ההליך – כל זאת חרף ניגוד האינטרסים החמור שהוא היה נתון בו.

 

ואם יעיין מאן דהוא בפסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת קסטנר – הוא יבחין ודאי שהנשיא אולשן – מכל שופטי ההרכב – לא מסתפק בכך שהוא הופך את פסק הדין של השופט בנימין הלוי שנתן את פסק הדין בערכאה התחתונה, אלא הוא גם נוזף בהלוי קשות ובאופן חריג לפי כל קנה מידה – קבל עם ועולם. הנשיא אולשן לא מתחשב כהוא זה במעמדו של השופט בנימין הלוי – הוא עצמו נשיא של בית המשפט המחוזי – ומלקה אותו כהנה וכהנה על התנהלותו בהליך שהתנהל בפניו.

 

האם ההתנפלות הזו של אולשן – רק של אולשן – על הלוי קשורה עם ניגוד האינטרסים שבו אולשן היה מצוי?
בהקשר זה נספר, שבפסק דינו נוזף אולשן בשופט הלוי בין היתר על כך שהוא איפשר (ציטוט): "התרת עדויות בלתי רלבנטיות (כמו בעניין הגירסה על תפקידו של [קורט] בכר בעיסקאות מסחריות המבוצעות בהווה על ידי ישראל בגרמניה, בפרשת מאסרו של [יואל] ברנד על ידי הבריטים וכדומה…)".
  

איזה צירוף מיקרים מעניין הוא זה: שני העניינים הללו – קורט בכר ולהבדיל יואל בראנד – קשורים ונוגעים לידידו האישי וחברו הקרוב  של הנשיא אולשן – הלא הוא ראש הממשלה משה שרת. הכיצד?

כאשר אולשן מדבר על תפקידו של קורט בכר (שנקבע פה אחד בפסק הדין שהוא פושע מלחמה) בעיסקאות מיסחריות המבוצעות "בהווה" על ידי ישראל – ברור שהשאלה הזו מונחת לפיתחה של ממשלת ישראל באותו "הווה", ובראשה משה שרת כראש הממשלה.

בהקשר זה אין צורך בתבונה רבה כדי להבין כי מי ששאף למשוך את משפט קסטנר לכיוון הזה של תפקידו של קורט בכר בעיסקאות בהווה עם ישראל – הוא עו"ד שמואל תמיר שלא הסתיר את כוונתו להביך ולסבך את מפא"י ואת הממשלה. והרי משה שרת, מתוקף תפקידו כראש הממשלה, הוא מנהיג מפא"י.

אלא שאולשן, כפי שראינו, נוזף בהלוי על שהתיר למשוך את המשפט לכיוון האמור.

 

אבל הזיקה של משה שרת למאסרו של יואל ברנד על ידי הבריטים – זו זיקה מובהקת ממש. כי זאת לדעת: קסטנר עצמו מעיד במשפט כי, בתפקידו כראש "ועדת ההצלה", הוא טיפל והיה מעורב באופן אינטנסיבי במהלכים ובשיקולים לשיגורו של יואל בראנד מהונגריה הכבושה כדי לפגוש את מנהיגי הסוכנות – בהם משה שרת – בעניין הצעת אייכמן לעיסקת "סחורה (משאיות) תחת דם".
אלא שיואל בראנד נעצר בדרך (בעיר חאלב בסוריה) על ידי הבריטים, והפגישה הממושכת בינו לבין משה שרת התקיימה כשהוא, בראנד, נתון במעצר. סוף דבר שהעיסקה נכשלה ומשה שרת הודיע לבראנד שבהחלטת הבריטים הוא מנוע מלחזור להונגריה, ותחת זאת הוא הועבר לקהיר להמשך מעצר על ידי הבריטים לתקופה של למעלה מארבעה חדשים.

האם יואל בראנד כעס על משה שרת עקב מאסרו וכישלון השליחות?

בהקשר זה די אם נזכיר כאן שוב את דבריו של משה שרת ביומנו שם הוא מספר כי כי (ציטוט): "בתקופה שלאחר כישלון שליחותו [של בראנד] הוא השתולל במשלוח תזכירי קיטרוג לראשי הסוכנות בתלותו בהם את קולר השחיטות בהונגריה".

 

זאת ועוד:

בספר זכרונותיו מספר אולשן כי:


"בעיתונים התחילו להפוך במשפט הזה [משפט קסטנר], וכבר בשלביו הראשונים הפך לעניין של מאבק בין המפלגות. ד"ר קסטנר היה חבר מפא"י, או קרוב אליה. מפא"י היתה בין המפלגות שצידדו בעד ד"ר קסטנר, ומפלגות האופוזיציה ובעיקר חרות תמכו בגרינוולד…

חלק גדול מן העדים ומן העדויות של הסנגוריה כלל לא נגעו לעניין, והובאו רק כדי להתנצח עם המפלגה שבשלטון"

 

עינינו הרואות: אולשן עצמו מעיד, שמשפט קסטנר הפך כבר בשלביו הראשונים למאבק בין מפא"י לבין חרות.

ומי עמד אז בראש המפלגה שבשלטון שעמדה תחת מתקפה? כמובן שחברו וידידו האישי והקרוב של הנשיא אולשן – הלא הוא משה שרת. שלא לדבר על כך שאולשן עצמו היה בעברו פעיל פוליטי ומקורב למשה שרת – לא רק כידיד אישי וקרוב, אלא גם אידאולוגית ופוליטית.

 

וכך, כשמפא"י בראשות משה שרת נתונה למתקפה קשה, וכשהפגזים של שמואל תמיר נוחתים בקירבה מסוכנת לידיד נפשו של אולשן – משה שרת – או אז קל אולי להבין מדוע הנשיא אולשן – רק הוא מכל השופטים בהרכב – מצא לנכון לנזוף בשופט בנימין הלוי על הרחבת היריעה לכיוונים שלדעתו היו לא רלוונטיים – דוגמת פושע המלחמה הנאצי קורט בכר, ולהבדיל יואל בראנד כמפורט לעיל.

 

האם הנזיפות הקשות של אולשן בנשיא בית המשפט המחוזי בנימין הלוי במשפט קסטנר – השאירו חותם על היחסים האישיים ביניהם?

 

בסיפור המדהים שיסופר כאן יש כדי לזרוק אור על השאלה הזו:

 

שנים ספורות לאחר משפט קסטנר נתפס אייכמן והובא למשפט.

על פי החוק הרלוונטי, העוסק בעבירות שעונשן מוות, בנוסח שהיה בתוקף באותם ימים, משפטו של אייכמן היה אמור להערך בהרכב שלושה שופטים בבית המשפט המחוזי בירושלים.

היה איפוא ברור, שנשיא המחוזי בירושלים, בנימין הלוי, שכזכור ישב במשפט גרינוולד-קסטנר, יישב גם בראש ההרכב במשפט אייכמן.

אלא שנשיא בית המשפט העליון, אולשן, החליט – ללא כל סמכות בדין – להתערב בעניין ולסכל את כוונתו של בנימין הלוי לשפוט את אייכמן.

הנימוק לעמדתו של אולשן, כפי שהוא מספר בזכרונותיו, היה בכך, שבמשפט קסטנר קבע הלוי ש"קסטנר מכר את נשמתו לשטן".  לטענתו של אולשן, השופט הלוי התכוון במילה "שטן" לאדולף אייכמן (למרות שהלוי לא אמר זאת מפורשות), ולכן הוא, בנימין הלוי, פסל בכך את עצמו מלשבת במשפטו של אייכמן.

במילים אחרות, אולשן טען שבמשפט קסטנר הביע בנימין הלוי דעתו כלפי אייכמן, ולכן הוא מנוע מלשבת בדינו ולשפוט אותו – באשר יש בכך לפגוע בטוהר ההליך השיפוטי.

אולשן הזמין, איפוא, את הלוי לשיחה ארוכה וניסה לשכנעו להסתלק מהמשפט מהנימוק שבמשפט קסטנר הוא כבר הביע את דעתו על אייכמן, ואם הוא יישב במשפט אייכמן – ייפגע בכך העיקרון "שלא די בצדק שייעשה, אלא צריך שייראה שנעשה".

אלא שהשופט הלוי לא ויתר והיה איתן בדעתו לשבת בראש ההרכב שישפוט את אייכמן.
  

אבל גם אולשן לא ויתר.

וכאן עשה אולשן מעשה המנוגד לעקרונות משפטיים בסיסיים: הוא דחף ושכנע את שר המשפטים, פנחס רוזן, לפעול בכנסת ולשנות את החוק, וכך – באמצעות חקיקה פרסונאלית – להביא לסילוקו של השופט בנימין הלוי ממשפט אייכמן.
בלחציו של השופט אולשן שונה, איפוא, החוק ובנוסחו החדש הוא קבע שמשפטים על עבירות שעונשם מוות יתקיימו אמנם בבית המשפט המחוזי – אבל אב בית הדין יהיה שופט של בית המשפט העליון, שיתמנה לכך על ידי נשיא בית המשפט העליון (כלומר, במקרה זה, על ידי אולשן עצמו).

משכך, מינה הנשיא אולשן את השופט משה לנדוי לשבת בראש ההרכב שישפוט את אייכמן.

אלא שהשופט לנדוי מינה את בנימין הלוי לשבת לידו בהרכב (לא כאב בית דין כמובן), וזאת במסגרת פשרה שהושגה בין אולשן לבין שר המשפטים.

 

אולשן מתעקש לטעון בספרו שצעדו זה כלפי הלוי לא היה כדי לסגור עמו חשבון עקב פסק הדין שלו במשפט קסטנר, אלא כדי לשמור על מראית פני הצדק.

 

כי נשיא בית המשפט העליון, יצחק אולשן, הרי הוא ידוע כשומר מובהק של מראית פני הצדק וטוהר ההליך השיפוטי – בתנאי שההליך השיפוטי אינו נוגע לאנשים ששמם משה שרת.

 

 

פרשת קסטנר – איך נפל יואל בראנד קורבן למבצע הונאה וזיוף של ראש הממשלה ואנשיו

רקע קצר:

ברשימה קודמת ראינו כיצד ראש הממשלה משה שרת מתערב ובוחש במשפט קסטנר, וזאת מחשש שהמשפט ייצא מכלל שליטה ויתפתח לכיוונים מסוכנים שיפגעו קשות בו ובמנהיגים נוספים של מפא"י והסוכנות היהודית.

 

מתברר, כפי שנראה בהמשך, שבמקביל לבחישותיו במשפט קסטנר, היה על משה שרת לטפל בפצצה מתקתקת נוספת שארבה לפיתחו: ספר שעמד לפרסם יואל בראנד על כל הפרשה (שם הספר: "בשליחות נידונים למוות").

יואל בראנד, שהיה מפעילי תנועת העבודה הציונית בהונגריה, יצא מהונגריה הכבושה במאמץ להציל את שרידי יהדותה במסגרת עיסקת "סחורה (משאיות) תחת דם", שהציעו הנאצים ולא יצאה אל הפועל.

במשפט קאסטנר העיד בראנד מעל דוכן העדים. משה שרת, שכאמור היה אז ראש הממשלה, ובימי השואה היה ראש הוועדה המדינית של הסוכנות היהודית – חשש מאד מתוכן עדותו של בראנד במשפט קסטנר. ואכן, ביומנו האישי מציין משה שרת מפורשות כי (ציטוט): "יואל בראנד, אם יופיע כעד, יסבך מאד את העניין כי בתקופה שלאחר כישלון שליחותו הוא השתולל במשלוח תזכירי קיטרוג לראשי הסוכנות בתלותו בהם את קולר השחיטות בהונגריה ועכשיו ישמשו כל אלה חומר הרשעה בידי שמואל תמיר".

יתואר כאן כיצד, במבצע הונאה של ממש, "טופל" וסולף הספר של בראנד על ידי משה שרת ואנשיו, וזאת – במטרה לפרק את הפצצה המתקתקת הזו ולנטרל את הסכנות והמבוכות שהיו צפויות ממנה לראשי מפא"י והסוכנות היהודית.   

 

משה שרת מספר ביומנו האישי כי ב-11 יוני 54 מגיע אליו מקורבו עו"ד מאיר ולטמן ומספר לו כי (ציטוט): "יואל ברנד כותב ספר על כל הפרשה. תחילה התקשר עם איזה מו"ל מפוקפק מיוצאי אצ"ל אך בהשפעת מאיר העביר את הספר ל"עיינות" [הוצאת הספרים של מפא"י]".

 

הנה כי כן, יואל בראנד שוכנע על ידי מקורבו של משה שרת להעביר הוצאת הספר מ"איזה מו"ל מפוקפק מיוצאי אצ"ל" להוצאת הספרים של מפא"י, ועכשיו – כמובן שניתן יהיה לשלוט על אשר ייעשה בספר ועל גורלו.

 

חשוב להדגיש: אין בדברים שיובאו כאן לקבוע לצד מי מונחת האמת לאמיתה אודות מה שקרה בימי השואה – לצידו של משה שרת או לצידו של יואל בראנד. אבל יש בדברים להעיד, שמשה שרת ושאר אנשי ההנהגה של מפא"י והסוכנות היהודית חששו מאד לעורם מהאמת של בראנד, ומשכך – פעלו "בהתאם".

 

הספר העסיק והטריד מאד את משה שרת, והוא הקדיש לעניין זמן רב ומאמץ ניכר במטרה לסכל את הסכנות הצפויות ממנו. להמחשת גודל המאמץ והזמן הרב שהקדיש משה שרת ל"טיפול" בספר, יובאו כאן ציטוטים אחדים אודות מעשים, פגישות והתייעצויות שקיים משה שרת – כפי שתועדו על ידו ביומנו האישי (שפורסם לאחר מותו):

 

פגישה עם טדי קולק:

 

"משבא טדי, ניגשנו לעניין שלפנינו – אם אכתוב או לא אכתוב הקדמה לספרו של יואל בראנד. הפנים הם לכאן ולכאן ואמרתי כי אקרא תחילה את הספר ועל יסוד אופיו אחליט. יואל עודנו מתהלך כאיש שירד מהירח וכל הליכות הארץ וסדרי חייה כספר החתום לפניו. בצאתו אז מהסוגר הנאצי לעולמם של בעלי הברית סירב להבין מושכלות ראשונים של משטר המלחמה העולמי, ועד היום הזה הוא מחזיק באשליותיו. לכתוב הקדמה על מנת להוקיע את טעותו הגורלית של המחבר ולהזימו אין זה תפקיד נוח. גם הרבה תלוי ברמת הספר כשלעצמו".

 

ופגישה עם המו"ל:

 

"[פגישה עם] יהודה ארז [מנהל הוצאת הספרים "עיינות" השייכת למפא"י] – על [ספרו של] יואל בראנד".

 

ופגישה נוספת בכנסת:

 

"חזרה לכנסת, לישיבה בעניין ספרו האומלל של יואל בראנד".

 

פגישה עם המקורב אהוד אבריאל:

 

"קרוב לחצות בא אהוד שלא ראיתיו זה זמן. הטעם המעשי לבואו היה להטיל עלי עריכת ה"סוף דבר" לספרו של בראנד, שכתב יהודה ארז, זאת אומרת כתיבת כל הפרשה הזאת מחדש ובלשון תקיפה ומוסמכת שתסתור בהתרשמות הקורא את קיטרוגיו הקלוטים מהדמיון של המחבר. מתי אספיק לעשות זאת – אלוהים יודע".

 

"פיקוח נפש" דוחה יום כיפור:

 

"ערב יום כיפור. משום מה השתוקקה הפעם נפשי מאד לצום ולבלות את כל יום הדין בבית הכנסת. מנוי וגמור היה עימדי בדבר וגם ציפורה [רעייתו של שרת] התכוננה לצום בחברתי. בעומדי על סף המועד הוברר לי כי לא יקום הדבר ולא יהיה. על סדר יומי מגובבים עדיין עניינים כה כבדים עד שאין ביכולתי להקריב יום שלם… ביחוד הכביד עלי הפריט השני [חיבור "אחרית דבר" לספרו של יואל בראנד], ולאחר שיקול קצר ונמרץ החלטתי כי לא רק שהוא בלבד מחייב ביטול תוכנית הצום והתפילה, אלא שהוא הקודם לכל והמכריע כנגד כל השאר. זה זמן מוטלת על שולחני פרשה שחיבר יהודה ארז, המוציא את ספרו של יואל ב"עיינות" [הוצאת הספרים שבבעלות מפא"י]. טדי ואהוד הודיעוני כי חיבור זה לא יצלח לשימוש ואין להם מנוס אלא לחלות פניי כי אחבר בעצמי את המסמך הנדרש – הפרכת עדותו של בראנד, שתבוא בצורת פרק לוואי לספר, מטעם ההוצאה… אחר הצהריים, כשייראת הרוממות והוד קדושת היום יורדים ואופפים את העיר, אזרתי כוח ונטלתי בידי את חיבורו של יהודה ארז. בתחילה נצנצה בי תקווה כי יעלה בידי לצאת ידי חובה על ידי עריכה יסודית של הכתב-יד שלפני, אך עם התקדמות המלאכה הוברר כי זוהי תקוות שווא ולא הייתה ברירה אלא לשנס מותניים ולהתחיל מבראשית. בחמש התחלתי ובאחת עשרה גמרתי. המטרה היתה להוקיע את צרות ראייתו של בראנד, שהסתכל בעניין מתוך אשנב צר של מחתרת בודפשט שבה הוא חי נפשית עד היום הזה, להסביר מדוע נסתלפה הערכתו תכלית סילוף ולהעמיד את הדברים על אמיתם תוך הצגת האספקלריה הנכונה של אותם הימים. לקורת רוחי נוכחתי לדעת כי עד היום הנני שליט בעובדות היסוד ובעיקרי הבעיות של התקופה ההיא.

כשסיימתי את המלאכה חשבתי כי אולי תעמוד לי זכות הנושא שטיפלתי בו – השואה ומאמצי ההצלה וייסורי אוזלת היד וקידוש השם בעלייה לגרדום שם וההתפלצות והטחת הראש בחומת הברזל פה – להמתיק דיני לפני כיסא הכבוד.

ניגשנו מאוחר בערב אל חנה זמר [עיתונאית – לימים עורכת "דבר"] וקראתי שם את חיבורי באוזני שתי הגברות [חנה זמר ורעייתו]".

 

וביום כיפור:

 

"כיפור. בבוקר ערכתי את אחרית הדבר ליואל בראנד. עברתי עליה עם טדי שהעיר כמה הערות, אבל היה נלהב מהעובדה שעשיתי את המלאכה הקשה ומרוצה מאד מטיבה".

 

פגישה עם אהוד אבריאל:

 

"אהוד שהובהל לירושלים לעבור על "סוף דבר" שלי לספרו של יואל בראנד בא ובפיו כמה הערות. היה מרוצה מאד מהעבודה שעשיתי".

 

ופגישה נוספת עם המו"ל של "עיינות":

"יהודה ארז – שוב ספר יואל".

 

והתייעצות נוספת:

 

"התייעצות עם אנשי "עיינות" ובהשתתפות גיורא, כסה ואהוד [אבריאל] על ספרו האומלל של יואל בראנד – מי יודע איזו פעם. הבעייה היא אם לפרסם או לא לפרסם "אחרית דבר" שלי, ואם כן – כיצד. לכתחילה חשבתי כי עלי לחתום בשמי המפורש, אחרים סברו כי מוטב להציג הדברים כבאים מטעם ההוצאה, אך עכשיו סבר הרוב כי מוטב לגלות מיהו המחבר על ידי חתימתי".
 

 ישיבה נוספת עם המו"ל:

"ישיבה ארוכה עם יהודה ארז על שלושה ספרים בעייתיים עם כל ההבדלים שביניהם… הספר השלישי הוא של יואל בראנד והבעייה היא קביעת הנוסח הסופי של "אחרית דבר" אשר כבר חיברתי. עברתי עם יהודה על ההגהה וקבענו את המקומות הטעונים שינוי נוסח או השלמה.

מיד לאחר שהלך ישבתי על המלאכה שגזלה כמה שעות. למעשה כתבתי מחדש חלקים שלמים של הפרשה הארוכה  – זו שחיברתי ביום כיפור שעבר".

 

וביום אחר:

"קיבלתי מ"עיינות" הגהות של סוף דבר שלי לספר בראנד והחזרתין מתוקנות".

 

 עינינו הרואות: הספר של יואל בראנד העסיק רבות את משה שרת וגזל ממנו זמן ומאמץ, וברור איפוא, שמשה שרת היה מוטרד מאד וחשש מפירסומו.

  

בסופו של דבר יצא הספר לאור.

 

האם לפני צאת הספר לאור נעשה הדבר האלמטארי והמתבקש, והוא – להביאו לעיון ולאישור בעליו יואל בראנד?

 

על כך ועל מעשי הנבלה שנעשו בספר על ידי משה שרת ואנשיו אין לנו אלא להביא כאן ציטוט מדבריו של יואל בראנד – דברים שפורסמו על ידי בראנד בספר נוסף (שמו: "השטן והנפש") שפורסם יותר מאוחר, והדברים ידברו בעד עצמם:

 

"זמן קצר לאחר מותו של קאסטנר, פירסמה במפתיע הוצאת "עיינות" המפא"יית את ספרי ("בשליחות נידונים למוות"), שהיה מוכן זה מכבר. על אף הציפייה הארוכה בא לי הדבר כהפתעה.
גם תוכנו של הספר הפתיע אותי. הנוסח הסופי, כפי שפורסם על ידי "עיינות" לא הובא לפני לאישור. לרעייתי, ששאלה עליו בהיעדרי, סירבו למסור את הספר גם ביום הופעתו.
ימים מספר לאחר מכן ציין "מעריב", שפירסם את סיפרי בהמשכים, כי הנוסח העברי של הספר לא תאם בלא פחות ממאה ועשרים קטעים את הנוסח המקורי בגרמנית. "עיינות" אף לא מצאה לנכון להשיב על ההאשמות שהוטחו נגדה מעל דפי העיתון.
יתר על כן, לספרי נוסף סוף-דבר ארוך, שגם הוא בא עלי כהפתעה. ואולי, בכל זאת, צריך הייתי לדעת עליו? סוף-דבר זה היה חתום בידי מר משה שרת, אשר לפני שנים התרתי לו במכתבי להקדים מבוא לספרי. הוא דחה כזכור את הצעתי זו, באמצעות הוועדה שמונתה על ידו. מכל מקום היה סוף דבר זה זהה בקטעים רבים עם נוסח ההקדמה שיהודה ארז (מנהל "עיינות") הביא לפני בשעתו לוינה, זה שראיתי בו תיקונים בכתב ידו של אבריאל ואשר דחיתיו בשתי ידיים.
לראשונה רציתי לעכב, באמצעות בית המשפט, את הפצת הספר ולפרסם מהדורה נכונה על ידי הוצאה אחרת.
אולם באותם הימים הייתי מזועזע מהרצחו של רז'ה (קסטנר) מכדי שאנקוט בצעד זה.
כן נעלם ספרי, זמן קצר לאחר פירסום המאמר ב"מעריב", מחלונות הראווה של בתי המסחר של ספרים.
מכל מקום, שאיפתי לגולל בפני הציבור הישראלי את האמת לאמיתה, כפי שראיתי אותה, הוכשלה".

 

עד כאן הציטוט מדבריו של יואל בראנד.

 

מה נאמר ומה נדבר על מעשה הזיוף הזה??

 

הספר "בשליחות נידונים למוות" נידון למוות על ידי משה שרת ואנשיו. לאחר מכן עבר הספר התעללות קשה והוצא להורג – תוך רטישת גופתו ללא הכר – עד צאת נשמתו.

 

כי לחנויות הספרים ולציבור הגיע ספר שכריכתו החיצונית היתה אמנם של יואל בראנד, אבל גופו נעקר ממנו בגניבה על ידי משה שרת ואנשיו, ובמקומו הושתל שם ספר אחר.   

 

כי איש תמים – תמים עד כאב – היה יואל בראנד.

 

איש תמים שנתן מבטחו בנחשים.