ארכיון קטגוריה: פלילים

המכבש הפלילי נגד שרה נתניהו

אני מכיר היטב את הקלישאות האומרות שדין פרוטה כדין מאה או מי שסוחב גיר מהכיתה סופו שיהיה שודד בנקים.

אבל איכשהו יש תחושה של חוסר נוחות נוכח הכוונה המסתמנת להעמיד את שרה נתניהו לדין פלילי בגין העבירות המיוחסות לה.

למען האמת, הטהרנות של כמה פרשנים וחרטומי משפט בעניינה של שרה נתניהו מעוררת תחושת בחילה.

אני מכיר יועץ משפטי לממשלה אחד או יותר, ואני מנחש שאהרן ברק בתוכם, שהיו גומרים את העניין ב- "נו נו נו ותחזירי את הכסף".

לא כל עבירה פלילית מחייבת להפעיל מיד את המכבש האימתני הזה של החוק הפלילי, ואני לא סבור ששרה נתניהו ראוייה להידרס תחת גלגליו של המכבש הזה בשל איזו מהעבירות המיוחסות לה. יש כאן גם שאלה של מידתיות.

אלא שהיועץ מנדלבליט אמור לקבל החלטה בעניינה של שרה נתניהו שעה שהוא עצמו נתון ללחצים של מכבש מסוג אחר אבל אימתני לא פחות: המפגינים נגדו בדבקות זה שבועות ארוכים וכמו מזהירים אותו: חסר לך שתקבל החלטה שאיננה לרוחנו.

לא ברור אם יש למנדלבליט תעצומות נפש לקבל החלטה עניינית ושקולה בעניינה של שרה נתניהו לנוכח ההפגנות הללו. העובדה שהתיק מסתובב זה למעלה משנה בין הרשויות ללא החלטה – לא מבשרת טובות בעניין זה (שלא לדבר על עינוי הדין שעובר על שרה נתניהו עקב כך)

הודעה של היועץ המשפטי ששרה נתניהו עברה לכאורה את העבירות המיוחסות לה, ובצמוד לה הודעה – על בסיס משפטי מתאים – שהוא החליט שלא להעמידה לדין, אלא לחייב אותה להחזיר הכסף (או את כפל הכסף) – תתקבל בתשואות על ידי מעטים או רבים שסבורים שבנסיבות העניין יש להסתפק בכך.

 

בין הצוללות והולילנד

לא צריך להיות מומחה לקרימינולוגיה כדי להבחין בדמיון הרב שבין פרשת הצוללות לבין פרשת הולילנד.

מיקי גנור מפרשת הצוללות הוא אחיו התאום של שמואל דכנר מפרשת הולילנד.

שניהם היו סרסורים, ובלשון פחות מגונה: מתווכים או מאכערים. הם לא בנו דבר ולא ייצרו דבר. כל מהותם היתה להתביית על אנשי מפתח במערכות השונות, לשפוך עליהם ערימות של כספי שוחד וכך לרכוש את שותפותם לפשע, אם במעשה ואם בהעלמת עין, ואגב כך להשחית את המערכות ולקשור את הקצוות הנכונים בדרכם אל הכסף הגדול.

הסרסורים הללו הקפידו מטבע הדברים לקיים מעין מידור בין השותפים לפשע – בכך שיצרו בקירבם אשלייה וגרמו להם להאמין שסיכויי הקשר המושחת ביניהם להחשף נמוכים מאד כיוון שהמדובר, כביכול, בקשר דו-צדדי בלבד, ולא בכנופיית פשע.
במילים אחרות, כל אחד ממקבלי השוחד האמין מן הסתם שרק הוא והמשחד מעורבים בעניין ולכן טובים הסיכויים לשמור על קשר שתיקה ולהישאר מתחת לרדאר של רשויות החוק.

אלא שכשהגיע הרגע ושני הסרסורים הללו הפכו עדי מדינה התברר לכל אחד ממקבלי השוחד שהוא היה בעצם חלק מכנופייה שפעלה כמכונה, שגוייסה והופעלה על ידי הסרסורים כדי לסלול את דרכם אל הכסף.

ועכשיו אנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך שלייתה מן המים של מכונת הפשע הקרוייה פרשת הצוללות או תיק 3000.

מה שעוד עגום בפרשת הצוללות הוא שפרשה זו, כמו גם פרשות נוספות הנחקרות עתה, מתלקחת בסביבתו הקרובה של נתניהו – עד שאתה תוהה אם לא הגיעה העת להקים בתוככי משרד ראש הממשלה נקודת משטרה – כמו הנקודה שהוקמה בטייבה כשהפשע שם גאה.

חייו הקדושים של הדוקר מיבנה

כשראיתי את הדוקר תוקע סכין בגבו של עובד הסופרמרקט ביבנה ולאחר מכן העובד נאבק על חייו במשך שניות שארכו נצח – אמרתי לעצמי: אויש נו, שתיגמר כבר הקטטה המטופשת הזאת.

ואם פחדתי ממשהו – היה זה לאחר שהדוקר כבר נוטרל. באותו רגע חששתי מאד לחייו של הדוקר – פן יבוא איזה אלאור אזריה אחד ויתקע לו כדור.

"אל תשלחו ידיכם אל הנער" צרחתי בקולי קולות לעבר המסך.

כי בפסק הדין של אלאור אזריה, כך למדנו ושנינו, חייו של הדוקר קדושים. נקודה.

אומר אחד משופטי ההרכב:

"האטמוספרה בה הננו חיים זמן רב תחת איום מתמשך של טרור ממומש באכזריות וניזון בשורשיו מסבלם ומצוקתם של אזרחים תמימים…"

ובכן, היש מי שמפקפק, למקרא הדברים הללו, בקדושת חייו של הדוקר?

לא נתמקח כאן עם כבוד השופט על הקשר – קיים או לא – בין סבל ומצוקה לבין טרור, אבל דבר אחד נבשר לו: הסבל והמצוקה של אותם אזרחים תמימים יימשך ויימשך כל עוד לא תתממש במלואה זכות השיבה ואנחנו נעוף מכאן לכל הרוחות. תשאל את אנשי חמאס כבוד השופט. הם דוברי אמת. לא אבו מאזן.

ואחרי שאמרנו את כל זאת נדגיש: משנוטרל הדוקר אסור היה בשום אופן לגעת בו לרעה, וזאת- לא משום פגם מוסרי שכביכול טבוע בכך, אלא משום שהדבר מנוגד לחוק העונשין.

אלאור אזריה חייב לערער

אלאור אזריה חייב לערער – לא על ההרשעה הפלילית ולא על העונש שהוטל עליו.
אליבא דאמת, מבחינה משפטית יבשה ניתן היה להעמיד את אזריה לדין על רצח ולגזור עליו עונש בהתאם.

אבל בית הדין הצבאי לערעורים לא הסתפק במשפט היבש, אלא הטביע על מצחו של אזריה קלון מוסרי כבד ביותר בדבר טוהר הנשק וקדושת החיים – עד שחשוב שבית המשפט העליון יאמר גם הוא את דברו בעניין זה.

שאלה מטרידה: באחד משלבי הערעור הציע, כמעט לחץ, בית הדין על הצדדים להידבר ביניהם ולהגיע לפשרה, ובכך לחסוך מבית הדין כתיבת פסק דין מלא. משכשלה ההידברות עשה בית הדין את מלאכתו וכתב פסק דין ממצה וארוך מאד שבו הילקה את אזריה כהנה וכהנה, וכאמור טבע על מצחו קלון מוסרי כבד. הייתכן שבית הדין, כשלחץ לפשרה, רצה לחסוך מהציבור את המסרים המוסריים הקשים השזורים בפסק הדין? הרי איש איננו חושד שבית הדין לחץ לפשרה מטעמי עצלות. במילים אחרות, אם האמירה המוסרית של בית הדין נועדה לרדת חדרי בטן – היה על בית הדין להימנע מללחוץ על הצדדים לפשרה שבעקבותיה יבוא פסק דין בן שורה וחצי שיאשר את הפשרה.

אלאור אזריה (ו/או התביעה) חייבים להגיש לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור וראוי שבית המשפט יאשר את הבקשה כי הציבור זכאי לדעת את עמדת בית המשפט העליון באשר למשמעות הערך "קדושת החיים". האם זה ערך אבסולוטי או יחסי? האם ישנם ערכים אחרים שמתחרים בו על הבכורה? האם חומרת מעשיו של העבריין יש בהם לכרסם בקדושת חייו? האם המדינה, כשתלתה את אייכמן, פגעה בקדושת חייו? מה היחס בין חקיקת מוות או פסק דין מוות לקדושת החיים? נניח שסוהר רוצח בבית הסוהר נידון למוות שממתין להוצאתו להורג, האם גם אז בית הדין ידבר על קדושת החיים? נניח שהנער מחיפה, שאיבד בפיגוע את מאור שתי עיניו, ימצא דרך לחסל את מי שאחראי לכך, האם גם אז ינופף בית המשפט לעברו בערך קדושת החיים?

הנה כי כן, גם בלא להיות בקי בתורת המוסר אנחנו חשים שהערך המקודש הזה איננו אבסולוטי אלא יחסי ונמצא על קו רצף כלשהו.

דומה, שבית הדין, במקרה של אזריה, לא נתן דעתו – לפחות לא בצורה מספקת – ליחסיות הערך של קדושת החיים ומיקומו של הערך הזה על קו הרצף במקרה שהתברר בפניו, ולכן ראוי שבית המשפט העליון יאיר את עינינו בסוגייה החשובה הזו.

נתניהו כמותג

הפרקליטה המלווה את חקירות נתניהו מבקשת שנאמין שלא ייתכן שנתניהו קיבל מתנות בשווי מאות אלפי שקלים מבלי שנתן משהו בתמורה לכך.

ונתניהו מנגד חוזר ללא הרף על הטענה שהוא לא נתן דבר בתמורה למתנות שקיבל.

הגיע הזמן שהפרקליטות תתחיל להתמודד ברצינות עם השאלה האם כל "משהו" מצד עובד הציבור נחשב כתמורה כדי לגבש עבירת שוחד.

אין להיתמם: כל מי שמתחכך עם ראש הממשלה מפיק תועלת מעצם ההתחככות הזו – במיוחד כאשר מדובר בראש ממשלה מפורסם וידוע הרבה מעבר לתחומי מדינתו ובמיוחד בארצות הברית.

ובמילים אחרות, איש לא יכחיש שאם אתה חבר של בנימין נתניהו, יש בכך "לפתוח דלתות" במקומות הנכונים – גם בארצות הברית. איש לא יכחיש שלהיות חבר של נתניהו עושה טוב לביזנס.

כי במערכת יחסים שכזו נתניהו נותן למקבל את הזכות להשתמש בעצם עובדת קשרי החברות ביניהם ולהפיק מעובדה זו תועלת בעולם העסקים – גם ללא טלפון המלצה מנתניהו.

השאלה אם ניתן להכניס מערכת יחסים שכזו לתוך תבניות השוחד המוכרות בדין שלנו.

אם הפרקליטות סבורה שלא – כדאי שתעבור לתיק הבא.

 

אל תאמינו לארי שביט

העיתונאי החשוב הזה התחיל בהודאה ב"יסודות של חיזור".

מה זה לעזאזל "יסודות של חיזור"? זה נשמע כמו הוקוס פוקוס של עורך דין פלילי שלוקח 1000 דולר פלוס מע"מ לשעה.

כלומר, זה לא ממש חיזור אלא רק יסודות – בלי קירות ובלי גג.

וכיצד רואה הנפגעת את היסודות הללו של העיתונאי החשוב? "הוא רכן לכיווני כמו חיה, אחז בעורפי ומשך אותי אליו… הפניתי את ראשי שמאלה והרכנתי את הראש כדי לחמוק מפיו".

אדון שביט: על היסודות האלה שוטר עם אזיקים אמור להמתין לך ב- JFK.

ואז באה הנפגעת השנייה, ועכשיו כבר יש לנו חרמן סדרתי שנשלט על ידי דחף לאו בר-כיבוש.

וכשבאה הנפגעת השנייה ארי שביט כבר מודה שהוא לקה בעיוורון.

מהו טיבו של עיוורון זה? התשובה ברורה: העיתונאי החשוב פשוט לא הבחין ולא שם לב לכך ששתי העלמות הללו היו לבושות.

ועכשיו הוא "לוקח אחריות מוסרית מלאה" על מעשיו. עוד אקרובטיקה של עורך דין ב- 1000 דולר פלוס מע"מ.

רוצה לומר לשוטר  עם האזיקים: לא עברתי את הרף הפלילי.

והוא גם הולך לעשות תיקון עם בני המשפחה – כמו היה נוצרי אדוק שיודע שהייעוד העיקרי של האל הוא לסלוח.

פחחחחחחחח

הלקח של רפי רפאלי

אחד הגופים המסוכנים שמהם מורכבת מדינה – כל מדינה – הוא אותו יצור רב חוליות, דמוי נחש, שבקצהו האחד שוטרים, באמצעיתו שופטים ובסופו – בית סוהר.

כל אזרח שומר נפשו צריך להיזהר שלא לדרוך חלילה על חוליה מחוליותיו של הנחש המסוכן וחסר הרחמים הזה.

שאם לא כן, יכיש אותו הנחש – כמו היה קוברה עצבני שזוחל לפעמים מתחת למיטה בחלומות שלנו.

אז איך זה שאביה של בר רפאלי לא נזהר?

האם הוא לא יודע שחלפו עברו להם ימיו של השוטר אזולאי?

כי היום הטרדת שוטר חמורה עשרות מונים מהטרדה מינית.

כי מה הוא שוטר אם לא צמד אזיקים מפלדת אל חלד המשתלשלים לו מאחוריו.

ועוד על עיסקת טיעון עם רונאל פישר

בהחלטת שופט בית המשפט העליון יצחק עמית לשחרר את רונאל פישר למעצר בית מונה השופט את השיקולים השונים המנחים אותו, ובין היתר הוא מציין כך:

"שיקול נוסף שיש לקחת בחשבון הוא, שהמשפט עשוי להתארך עד מאוד, ולו לאור מספר העדים והיקף הפרשיות, אלא אם ישכילו הצדדים להגיע להסדר טיעון"

מהאופן שבו השופט מנסח את דבריו ("ישכילו הצדדים…") עולה בבירור, שמשאלתו של השופט והמהלך המועדף עליו הוא שהצדדים יגיעו להסדר טיעון, וזאת לאור השיקול של התארכות המשפט.

נשאלת איפוא השאלה אם שיקול זה של התארכות המשפט הוא השיקול הבלעדי האמור להנחות את הפרקליטות בבואה לחתום על הסדר טיעון עם נאשם.

ובכן, התשובה היא לא באל"ף רבתי, ובעניין זה אין לנו אלא להפנות להנחיות פרקליט המדינה – שם הוא מצטט מתוך ההלכה שנקבעה על ידי בית המשפט העליון ב-ע"פ 4722/92 (עניין מרקוביץ) ומציין בין היתר כי:

"לעיתים די בחיסכון בזמן ובמשאבים הטמונים בעיסקה כנגד הקשיים הכרוכים בניהול המשפט, כדי להצדיק את ההתקשרות בעיסקה, ולעיתים גוברים חשיבות העניין ומיצוי הדין על פני כל שיקול אחר ופוסלים מדעיקרא ויתור כלשהו כלפי הנאשם"

עינינו הרואות: הנחיות פרקליט המדינה המסתמכות על בית המשפט העליון הן, שקיימים מצבים שבהם חשיבות העניין ומיצוי הדין עם הנאשם גוברים על פני כל שיקול אחר.

ולענייננו, הפרקליטות חייבת לשקול אם קיימת חשיבות ציבורית שלא לחתום על עיסקת טיעון עם פישר, כלומר לנהל משפט באורך מלא – על כל הכרוך בכך.

יחד עם זאת יש להעיר, שגם אם הפרקליטות לא תחתום על עיסקה עם פישר, הוא יכול לבצע הערכת מצב בדבר סיכוייו אל מול כל אחד מהאישומים שהוא נאשם בהם, ולהחליט שבנסיבות העניין עדיף לו להודות בהם (או בחלקם) בלא ניהול משפט באורך מלא, ובכך – לזכות בהתחשבות בית המשפט על הזמן והמשאבים שנחסכו.

רונאל פישר והפרקליטות לקראת הסדר טיעון

אין צורך בתבונה מופלגת כדי להעריך שלא יתקיים משפט באורך מלא בעניינו של רונאל פישר, וכי העניין יסתיים בהסדר טיעון.

דבריו של שופט בית המשפט העליון יצחק עמית, בהקשר להסדר טיעון עם פישר – כפי שנכתבו בהחלטת השופט לשחרר את פישר למעצר בית – היו מפורשים מדיי מכדי שניתן יהיה לטעות בהם: השופט עמית כותב בהחלטתו, שמשפטו של פישר עלול להתארך זמן רב "אלא אם ישכילו הצדדים להגיע להסדר טיעון".
דברים אלה של השופט ("ישכילו הצדדים…") אינם יכולים להתפרש אלא כהמלצה מפורשת של בית המשפט העליון לצדדים להגיע להסדר טיעון.
במילים אחרות, הסדר טיעון עם פישר בלא שמיעת ראיות ובלא ניהול משפט של ממש – הוא מהלך מועדף על בית המשפט העליון.

השאלה אם המלצה מפורשת מעין זו של בית המשפט העליון – מה עוד שהמשפט בערכאה הראשונה למעשה טרם החל – השאלה אם המלצה זו הינה מעשה תקין ראוייה כמובן לדיון נפרד.

בהקשר להמלצתו זו של השופט עמית ראוי גם לתהות שמא, בהחלטתו לשחרר את פישר למעצר בית, הוא רצה לשפוך מים קרים על ראשה של הפרקליטות, וזאת במגמה "להורידה מהעץ" ולדחוק בה להגיע להבנות ולהסדר עם פישר ופרקליטיו.

כך או כך, הרושם הברור מקריאת החלטת השופט הוא, שנעשה מצידו מאמץ להסיר מעל מצחו של פישר את אות "אוייב העם" – כפי שהוא מצטייר זה חדשים ארוכים בתקשורת, וגם בכך יש לתרום להתקרבות בין פישר והפרקליטות.

על כל פנים, ברור כי מה שיעמוד במרכזו של משא ומתן בין פישר לבין הפרקליטות יהיה שאלת המחיר, ובמילים אחרות: היחס בין העונש שראוי להטיל על פישר לבין העונש שיוטל בקרוב על ערן מלכה – בין 7 ל-10 שנים – במסגרת הסדר הטיעון שהאחרון חתם עם הפרקליטות.

באשר לעונש שיוטל על מלכה ראוי לציין, שמעשיו חמורים מאלה של פישר – באשר מלכה, כעובד ציבור, מעל קשות בתפקידו במשטרה והסב לה נזקים חמורים, אבל מצד שני הוא הודה במעשיו וגם הסכים לשמש עד מדינה כנגד פישר ששומר על זכות השתיקה.

ואם בעונש עסקינן, אין להתעלם מסיכויי השיקום של כל אחד מהשניים לאחר שישתחררו ממאסרם: בהקשר זה נראה שמלכה, שהיה אלמוני בציבור עד שנחשפה הפרשה, יוכל לחזור ולהיטמע בקהילה ביתר קלות בהשוואה לסיכוייו של פישר, שהתפרסם בציבור כאיש תקשורת ועורך דין ידוע, ולכן הוא ייחשב מצורע במקומות שנחשבו מרחב המחייה הטבעי שלו.

ובאשר לעמדת הפרקליטות והמשטרה: אין ספק שהן היו רוצות להניח את כל הפרשה המביכה הזו מאחוריהן, ובכך לחסוך מעצמן משפט ארוך ומתוקשר – מלווה בחשש שרונאל פישר יחליט לפתוח את הפה לכיוונים חדשים ובלתי צפויים באופן שיגדיל עוד יותר את מבוכתן.

אפרים ברכה – האחריות של יואב סגלוביץ'

מפקדו של אפרים ברכה, ניצב יואב סגלוביץ', לא הבחין במדרון החלקלק שאליו הוא דירדר את ברכה, ובכך הוא כשל קשות בתפקידו – הן כחבר והן כמפקד.

יואב סגלוביץ' ידע היטב, שאפרים ברכה נקלע למצוקה אישית קשה כתוצאה מהצעת השוחד שהופנתה אליו מצידו של יאשיהו פינטו, שהיה רבו במלוא מובנה העמוק של המילה.

אבל יואב סגלוביץ' ראה לנגד עיניו הזדמנות פז להפליל את פינטו, ולעזאזל המעיים המתהפכים של אפרים ברכה.

וכך, יואב סגלוביץ' הפך את עמיתו ופקודו לסוכן הפללה – משל היה ברכה סוחר סמים שהחליף צד.

וכדי להבטיח את ההפללה גוייסה גם אשתו של ברכה כסוכנת לרגע.

יואב סגלוביץ' ידע היטב שאין לברכה אפשרות אמיתית להחליט אם למלא או שלא למלא את המשימה שהוא ייעד לו, שהרי ברור היה שאמינותו של ברכה היא זו שהונחה כאן על הכף.

כי האמינות של ברכה היא זו שעמדה כמו פיל ענק במרכז החדר – גם אם איש לא דיבר על הפיל הזה.

וכך הוכרח – כן, הוכרח – הקצין הבכיר אפרים ברכה לקיים עימות אישי מול פינטו כדי להדוף האשמות מצד פינטו ולטעון כאחרון החשודים, שאם הוא קיבל ממנו, מפינטו, שוחד של שקל אחד – הוא מוכן להתאבד. לא פחות.

ואוי לאוזניים ששמעו את הדברים הכואבים הללו של הקצין הבכיר.

האם הסיטואציה המשפילה הזו, שדירדרה את ברכה ואת תדמיתו וכבודו לשאול תחתיות – היתה מחוייבת המציאות?

כן כן, חשוב מאד להפליל עברייני צווארון לבן ושחור ואפור – אבל לא במחיר השלכת חבר מדמם אל תוך לועו של השטן.