Category Archives: פלילים

נתניהו כמותג

הפרקליטה המלווה את חקירות נתניהו מבקשת שנאמין שלא ייתכן שנתניהו קיבל מתנות בשווי מאות אלפי שקלים מבלי שנתן משהו בתמורה לכך.

ונתניהו מנגד חוזר ללא הרף על הטענה שהוא לא נתן דבר בתמורה למתנות שקיבל.

הגיע הזמן שהפרקליטות תתחיל להתמודד ברצינות עם השאלה האם כל "משהו" מצד עובד הציבור נחשב כתמורה כדי לגבש עבירת שוחד.

אין להיתמם: כל מי שמתחכך עם ראש הממשלה מפיק תועלת מעצם ההתחככות הזו – במיוחד כאשר מדובר בראש ממשלה מפורסם וידוע הרבה מעבר לתחומי מדינתו ובמיוחד בארצות הברית.

ובמילים אחרות, איש לא יכחיש שאם אתה חבר של בנימין נתניהו, יש בכך "לפתוח דלתות" במקומות הנכונים – גם בארצות הברית. איש לא יכחיש שלהיות חבר של נתניהו עושה טוב לביזנס.

כי במערכת יחסים שכזו נתניהו נותן למקבל את הזכות להשתמש בעצם עובדת קשרי החברות ביניהם ולהפיק מעובדה זו תועלת בעולם העסקים – גם ללא טלפון המלצה מנתניהו.

השאלה אם ניתן להכניס מערכת יחסים שכזו לתוך תבניות השוחד המוכרות בדין שלנו.

אם הפרקליטות סבורה שלא – כדאי שתעבור לתיק הבא.

 

אל תאמינו לארי שביט

העיתונאי החשוב הזה התחיל בהודאה ב"יסודות של חיזור".

מה זה לעזאזל "יסודות של חיזור"? זה נשמע כמו הוקוס פוקוס של עורך דין פלילי שלוקח 1000 דולר פלוס מע"מ לשעה.

כלומר, זה לא ממש חיזור אלא רק יסודות – בלי קירות ובלי גג.

וכיצד רואה הנפגעת את היסודות הללו של העיתונאי החשוב? "הוא רכן לכיווני כמו חיה, אחז בעורפי ומשך אותי אליו… הפניתי את ראשי שמאלה והרכנתי את הראש כדי לחמוק מפיו".

אדון שביט: על היסודות האלה שוטר עם אזיקים אמור להמתין לך ב- JFK.

ואז באה הנפגעת השנייה, ועכשיו כבר יש לנו חרמן סדרתי שנשלט על ידי דחף לאו בר-כיבוש.

וכשבאה הנפגעת השנייה ארי שביט כבר מודה שהוא לקה בעיוורון.

מהו טיבו של עיוורון זה? התשובה ברורה: העיתונאי החשוב פשוט לא הבחין ולא שם לב לכך ששתי העלמות הללו היו לבושות.

ועכשיו הוא "לוקח אחריות מוסרית מלאה" על מעשיו. עוד אקרובטיקה של עורך דין ב- 1000 דולר פלוס מע"מ.

רוצה לומר לשוטר  עם האזיקים: לא עברתי את הרף הפלילי.

והוא גם הולך לעשות תיקון עם בני המשפחה – כמו היה נוצרי אדוק שיודע שהייעוד העיקרי של האל הוא לסלוח.

פחחחחחחחח

הלקח של רפי רפאלי

אחד הגופים המסוכנים שמהם מורכבת מדינה – כל מדינה – הוא אותו יצור רב חוליות, דמוי נחש, שבקצהו האחד שוטרים, באמצעיתו שופטים ובסופו – בית סוהר.

כל אזרח שומר נפשו צריך להיזהר שלא לדרוך חלילה על חוליה מחוליותיו של הנחש המסוכן וחסר הרחמים הזה.

שאם לא כן, יכיש אותו הנחש – כמו היה קוברה עצבני שזוחל לפעמים מתחת למיטה בחלומות שלנו.

אז איך זה שאביה של בר רפאלי לא נזהר?

האם הוא לא יודע שחלפו עברו להם ימיו של השוטר אזולאי?

כי היום הטרדת שוטר חמורה עשרות מונים מהטרדה מינית.

כי מה הוא שוטר אם לא צמד אזיקים מפלדת אל חלד המשתלשלים לו מאחוריו.

ועוד על עיסקת טיעון עם רונאל פישר

בהחלטת שופט בית המשפט העליון יצחק עמית לשחרר את רונאל פישר למעצר בית מונה השופט את השיקולים השונים המנחים אותו, ובין היתר הוא מציין כך:

"שיקול נוסף שיש לקחת בחשבון הוא, שהמשפט עשוי להתארך עד מאוד, ולו לאור מספר העדים והיקף הפרשיות, אלא אם ישכילו הצדדים להגיע להסדר טיעון"

מהאופן שבו השופט מנסח את דבריו ("ישכילו הצדדים…") עולה בבירור, שמשאלתו של השופט והמהלך המועדף עליו הוא שהצדדים יגיעו להסדר טיעון, וזאת לאור השיקול של התארכות המשפט.

נשאלת איפוא השאלה אם שיקול זה של התארכות המשפט הוא השיקול הבלעדי האמור להנחות את הפרקליטות בבואה לחתום על הסדר טיעון עם נאשם.

ובכן, התשובה היא לא באל"ף רבתי, ובעניין זה אין לנו אלא להפנות להנחיות פרקליט המדינה – שם הוא מצטט מתוך ההלכה שנקבעה על ידי בית המשפט העליון ב-ע"פ 4722/92 (עניין מרקוביץ) ומציין בין היתר כי:

"לעיתים די בחיסכון בזמן ובמשאבים הטמונים בעיסקה כנגד הקשיים הכרוכים בניהול המשפט, כדי להצדיק את ההתקשרות בעיסקה, ולעיתים גוברים חשיבות העניין ומיצוי הדין על פני כל שיקול אחר ופוסלים מדעיקרא ויתור כלשהו כלפי הנאשם"

עינינו הרואות: הנחיות פרקליט המדינה המסתמכות על בית המשפט העליון הן, שקיימים מצבים שבהם חשיבות העניין ומיצוי הדין עם הנאשם גוברים על פני כל שיקול אחר.

ולענייננו, הפרקליטות חייבת לשקול אם קיימת חשיבות ציבורית שלא לחתום על עיסקת טיעון עם פישר, כלומר לנהל משפט באורך מלא – על כל הכרוך בכך.

יחד עם זאת יש להעיר, שגם אם הפרקליטות לא תחתום על עיסקה עם פישר, הוא יכול לבצע הערכת מצב בדבר סיכוייו אל מול כל אחד מהאישומים שהוא נאשם בהם, ולהחליט שבנסיבות העניין עדיף לו להודות בהם (או בחלקם) בלא ניהול משפט באורך מלא, ובכך – לזכות בהתחשבות בית המשפט על הזמן והמשאבים שנחסכו.

רונאל פישר והפרקליטות לקראת הסדר טיעון

אין צורך בתבונה מופלגת כדי להעריך שלא יתקיים משפט באורך מלא בעניינו של רונאל פישר, וכי העניין יסתיים בהסדר טיעון.

דבריו של שופט בית המשפט העליון יצחק עמית, בהקשר להסדר טיעון עם פישר – כפי שנכתבו בהחלטת השופט לשחרר את פישר למעצר בית – היו מפורשים מדיי מכדי שניתן יהיה לטעות בהם: השופט עמית כותב בהחלטתו, שמשפטו של פישר עלול להתארך זמן רב "אלא אם ישכילו הצדדים להגיע להסדר טיעון".
דברים אלה של השופט ("ישכילו הצדדים…") אינם יכולים להתפרש אלא כהמלצה מפורשת של בית המשפט העליון לצדדים להגיע להסדר טיעון.
במילים אחרות, הסדר טיעון עם פישר בלא שמיעת ראיות ובלא ניהול משפט של ממש – הוא מהלך מועדף על בית המשפט העליון.

השאלה אם המלצה מפורשת מעין זו של בית המשפט העליון – מה עוד שהמשפט בערכאה הראשונה למעשה טרם החל – השאלה אם המלצה זו הינה מעשה תקין ראוייה כמובן לדיון נפרד.

בהקשר להמלצתו זו של השופט עמית ראוי גם לתהות שמא, בהחלטתו לשחרר את פישר למעצר בית, הוא רצה לשפוך מים קרים על ראשה של הפרקליטות, וזאת במגמה "להורידה מהעץ" ולדחוק בה להגיע להבנות ולהסדר עם פישר ופרקליטיו.

כך או כך, הרושם הברור מקריאת החלטת השופט הוא, שנעשה מצידו מאמץ להסיר מעל מצחו של פישר את אות "אוייב העם" – כפי שהוא מצטייר זה חדשים ארוכים בתקשורת, וגם בכך יש לתרום להתקרבות בין פישר והפרקליטות.

על כל פנים, ברור כי מה שיעמוד במרכזו של משא ומתן בין פישר לבין הפרקליטות יהיה שאלת המחיר, ובמילים אחרות: היחס בין העונש שראוי להטיל על פישר לבין העונש שיוטל בקרוב על ערן מלכה – בין 7 ל-10 שנים – במסגרת הסדר הטיעון שהאחרון חתם עם הפרקליטות.

באשר לעונש שיוטל על מלכה ראוי לציין, שמעשיו חמורים מאלה של פישר – באשר מלכה, כעובד ציבור, מעל קשות בתפקידו במשטרה והסב לה נזקים חמורים, אבל מצד שני הוא הודה במעשיו וגם הסכים לשמש עד מדינה כנגד פישר ששומר על זכות השתיקה.

ואם בעונש עסקינן, אין להתעלם מסיכויי השיקום של כל אחד מהשניים לאחר שישתחררו ממאסרם: בהקשר זה נראה שמלכה, שהיה אלמוני בציבור עד שנחשפה הפרשה, יוכל לחזור ולהיטמע בקהילה ביתר קלות בהשוואה לסיכוייו של פישר, שהתפרסם בציבור כאיש תקשורת ועורך דין ידוע, ולכן הוא ייחשב מצורע במקומות שנחשבו מרחב המחייה הטבעי שלו.

ובאשר לעמדת הפרקליטות והמשטרה: אין ספק שהן היו רוצות להניח את כל הפרשה המביכה הזו מאחוריהן, ובכך לחסוך מעצמן משפט ארוך ומתוקשר – מלווה בחשש שרונאל פישר יחליט לפתוח את הפה לכיוונים חדשים ובלתי צפויים באופן שיגדיל עוד יותר את מבוכתן.

אפרים ברכה – האחריות של יואב סגלוביץ'

מפקדו של אפרים ברכה, ניצב יואב סגלוביץ', לא הבחין במדרון החלקלק שאליו הוא דירדר את ברכה, ובכך הוא כשל קשות בתפקידו – הן כחבר והן כמפקד.

יואב סגלוביץ' ידע היטב, שאפרים ברכה נקלע למצוקה אישית קשה כתוצאה מהצעת השוחד שהופנתה אליו מצידו של יאשיהו פינטו, שהיה רבו במלוא מובנה העמוק של המילה.

אבל יואב סגלוביץ' ראה לנגד עיניו הזדמנות פז להפליל את פינטו, ולעזאזל המעיים המתהפכים של אפרים ברכה.

וכך, יואב סגלוביץ' הפך את עמיתו ופקודו לסוכן הפללה – משל היה ברכה סוחר סמים שהחליף צד.

וכדי להבטיח את ההפללה גוייסה גם אשתו של ברכה כסוכנת לרגע.

יואב סגלוביץ' ידע היטב שאין לברכה אפשרות אמיתית להחליט אם למלא או שלא למלא את המשימה שהוא ייעד לו, שהרי ברור היה שאמינותו של ברכה היא זו שהונחה כאן על הכף.

כי האמינות של ברכה היא זו שעמדה כמו פיל ענק במרכז החדר – גם אם איש לא דיבר על הפיל הזה.

וכך הוכרח – כן, הוכרח – הקצין הבכיר אפרים ברכה לקיים עימות אישי מול פינטו כדי להדוף האשמות מצד פינטו ולטעון כאחרון החשודים, שאם הוא קיבל ממנו, מפינטו, שוחד של שקל אחד – הוא מוכן להתאבד. לא פחות.

ואוי לאוזניים ששמעו את הדברים הכואבים הללו של הקצין הבכיר.

האם הסיטואציה המשפילה הזו, שדירדרה את ברכה ואת תדמיתו וכבודו לשאול תחתיות – היתה מחוייבת המציאות?

כן כן, חשוב מאד להפליל עברייני צווארון לבן ושחור ואפור – אבל לא במחיר השלכת חבר מדמם אל תוך לועו של השטן.

המתנות של ברונו שטיין ורות דוד

הניצב הפורש ברונו שטיין, ופרקליטת מחוז ת"א לשעבר, רות דוד קיבלו מעו"ד רונאל פישר בתקופת כהונתם, כך פורסם, מתנות יקרות ערך.

נשאלת השאלה מה משמעות המתנות שקיבלו השניים מרונאל פישר – האם מדובר בהתנהלות חברתית תמימה או שמא יש לבחון אותה בהיבטים פליליים.

במילים אחרות, גם אם נניח שבין רונאל פישר לבין מקבלי המתנות ממנו אכן קיימים קשרי ידידות – האם יש בעובדה זו בלבד כדי לשלול אפשרות נוספת, שהמתנות ניתנו לכל אחד מהם עקב כהונתו כעובד ציבור? האם זו שאלה של או או? האם שתי העובדות הללו אינן יכולות לחיות זו לצד זו? הייתכן שחברות הדוקה ככל שתהיה עם עובד ציבור תחסום אפשרות של קשרי שוחד עימו?

לעניין זה, ראוי להביא מדברי פרקליטת המדינה – לימים שופטת בית המשפט העליון – עדנה ארבל, שבחוות דעתה בעניין קשרי שרון-אפל אמרה את הדברים הנחרצים הבאים:

"ביסוד הדברים צריכה להיבחן מערכת היחסים שבין נותן המתת והמקבל. גם אם, לכאורה, יחסי הידידות והחברות ביניהם איתנים והדוקים, עדיין יש לבחון בזהירות ובהקפדה את תכלית הנתינה. אומנם יתכן שקיימות שתי תכליות – האחת ראוייה וכשרה, במסגרת יחסי החברות… והשנייה מתוך מניע פסול, וכבר נפסק כי במקרה זה המניע הפסול יכריע את הכף… יחסי ידידות וחברות בין הנותן לבין המקבל אינם מהווים, כשלעצמם, חסיון מפני הרשעה בעבירת שוחד".

אבל יותר מכך,
גם אם נקבל כעובדה את קיומם של קשרי החברות בין פישר לבין ברונו שטיין ורות דוד – האם אנחנו פטורים מלבחון את מהות הקשרים הללו? האם אין עלינו לבחון את בסיס החברות וכיצד נולדה? האם דינה של חברות מתקופת גן הילדים או בית הספר כדין חברות שנוצרה במהלך תקופת כהונתם של שטיין ודוד כעובדי ציבור?

גם בעניין זה אין לנו אלא להיזקק לדבריה של עדנה ארבל בחוות דעתה בעניין קשרי שרון-אפל. להלן הדברים:

"משיחות הטלפון בין אפל ושרון, משיחותיו של אפל אודות שרון ומהודעותיו של שרון, עולה תשתית ראייתית מוצקה לכך שבין שרון לאפל התקיימה חברות, אך לא חברות אישית שאינה תלוייה בדבר, אלא כזו שבסיסה פוליטי ואינטרסנטי… החברות בין שרון לבין דוד אפל החלה, לפי גרסאות השניים, שנים ארוכות לפני האירועים שנחקרו בתיק זה. מניתוח הראיות עולה שהמדובר בקשר שיסודו בפוליטיקה"

עינינו הרואות: ארבל איננה קונה חתול בשק בדמות טענות חברות בעלמא, אלא מבחינה הבחן היטב בין "חברות אישית שאינה תלוייה בדבר" לבין חברות מסוג אחר "שבסיסה פוליטי ואינטרסנטי".

ולענייננו: אין להסתפק בטענות חברות בעלמא בין המעורבים, אלא יש לבדוק האם מדובר בחברות אישית שאינה תלוייה בדבר או שמא בחברות שבסיסה אינטרסנטי.

מן הראוי להביא כאן מבחר ציטוטים מפסק דין מנחה של בית המשפט העליון שניתן בע"פ 4148/96 מדינת ישראל נ' יעקב גנות. בית המשפט מביא ומצטט בפסק דינו גם מפסקי דין קודמים של בית המשפט העליון והדברים ידברו בעד עצמם:

"לטובת הנאה המהווה שוחד ישנה משמעות אובייקטיבית, ולגבי כל נתינה, שאינה קלת ערך… קמה הנחה כי יש בה ליצור מחויבות מצד המקבל כלפי הנותן. הדגש אינו על ערכה של ההטבה, לא מבחינת הנותן ולא מבחינת המקבל, אלא בהנאה הגלומה במתת מן הבחינה האובייקטיבית".

"לעניין היסוד הנפשי שבעבירת השוחד פותחה בפסיקה הנחה שבעובדה כי עובד ציבור יודע כי הנזקקים לשירותיו אינם נותנים לו מתנותיהם, אלא כדי שיטה להם חסד במילוי תפקידו"

"בבוא בית המשפט לקבוע אם נתקיימו יחסי ידידות בין הצדדים, עליו להיזהר מפני הצגה מלאכותית של יחסים כאלה, כמסווה למתת פסולה. אולם על בית המשפט לא רק להשתכנע כי בין הנותן והמקבל אכן התקיימו יחסי ידידות, אלא עליו גם להשתכנע כי יחסי ידידות אלה אינם נובעים מיחסי עבודה או קשורים אליהם. שאפילו אם נוצרה ידידות אישית בין עובד הציבור ובין האזרח, גם אז חובה על עובד הציבור להמנע מקבלת טובות הנאה כל עוד נמשך המגע בין שניהם במילוי תפקידו… הכלל בנדון זה ברור, והוא נובע מהערך המוגן על-ידי עבירת השוחד, שהוא הרצון למנוע מעובד ציבור להימצא במצב דברים שבו בשל קבלת מתת ממי שנזקק לשירותיו הוא מעמיד עצמו במצב של התחייבות ושל ציפייה להדדיות, העשויים להשפיע על שיקול-דעתו השלטוני"

"הכלל הוא, כי עובד ציבור אינו רשאי לקבל טובת הנאה, אף מידיד, כל עד קיים מגע כלשהו ביניהם במסגרת תפקידו של עובד הציבור".

לסיום, מן הראוי להביא כאן ציטוט מוחץ מפסק דין של בית המשפט העליון (בע"פ 1877/99) – שם הוא קובע כי:

"במודעות לכוונת הנותן טמונה השחיתות של הלוקח"

במילים אחרות, כוונתו הפלילית של המקבל נלמדת מהשאלה אם הוא מודע לכוונת הנותן, ולענייננו יש לשאול אם מקבלי המתנות היו מודעים לכוונותיו של רונאל פישר שעה שהרעיף עליהם את המתנות.

הגיהינום של אורן חזן

אורן חזן בא בטרוניה על שמעדיפים להאמין לזונות של בורגאס ולא לו.

מה שמזכיר את אותו מבריח סמים שנתפס בעזרת כלב משטרתי, ותוך שהוא מכחיש מכל וכל את המיוחס לו – פונה אל החוקר בשאלת היגיון: למי אתה מאמין לכלב או לבן אדם?

ועכשיו אורן חזן קובע עם עמית סגל פגישה בבית המשפט.

אם אורן חזן יגיש תביעת לשון הרע – הוא עוד יתגעגע לגיהינום שעובר עליו בימים אלה.

אורן חזן עלול לגלות שהתביעה חוזרת אליו כמו בומרנג, והנתבעים מוצצים לו – והפעם בעזרת בית המשפט – את שארית הדם שעוד נותרה בגופו.

כי בתביעות לשון הרע קיימת טעות אופטית אכזרית מאין כמותה: מישהו אומר עליך שאתה סרסור של זונות, ואתה, לתומך, סבור שאם תגיש נגדו תביעת דיבה – יהיה עליו לבוא לבית המשפט ולהביא עימו את ההוכחות לדברים שאמר עליך. ואם אין לו הוכחות לדברים שאמר – הוא יפסיד במשפט. יותר פשוט מפשוט.

אבל כבר אמרנו: זו טעות אופטית. המציאות קשה ואכזרית הרבה יותר.

כי בתביעות מסוג זה אין כלל צורך, שבזמן שמישהו אומר עליך שאתה סרסור, שתהיינה ברשותו הוכחות זמינות לדברים שאמר.

קובע בעניין זה בית המשפט העליון (דנ"א 7325/95):

"בגדרי הגנת האמת בפרסום אין כל הכרח כי הראיות להוכחת אמיתות הפרסום יהיו בידי המפרסם לפני הפרסום".

ובמילים אחרות:
יכול מישהו לומר עליך שאתה סרסור, בלא שיהיה לו בדל ראייה לכך, ורק לאחר שתגיש נגדו תביעת דיבה, רק אז – הוא יוכל להתחיל לחפש הוכחות לדברים שאמר בגנותך.

וכאן נמצא שער הכניסה לגהינום:

כי מי שאמור לעזור לנתבע לחפש במרץ אחר ההוכחות לדברים שהוא אמר בגנותו של התובע, הינו – כמה אכזרי – התובע עצמו.

הדבר נשמע אבסורדי ממש, אבל זו המציאות: התובע, שנפגע כתוצאה מדברים שפירסם עליו הנתבע, הוא זה שיעזור לנתבע לחפש בכל פינה אחר ההוכחות לאמיתות הדברים שהנתבע פירסם עליו.

ולמכשיר החיפוש הקטלני קוראים שאלון.

עוד בטרם שיתחיל המשפט יקבל אורן חזן מעמית סגל ומערוץ 2 מין חוברת ספירלית עבה ומאיימת, ובתוכה ים גדול ורחב, סעיפים סעיפים, של שאלות ותת-שאלות.

וככל שיתקדם בקריאת השאלון יתברר לאורן חזן, שאין כמו השאלות הללו מכשיר יעיל למריטת עצבים.

אורן חזן יגלה, שבעצם הוא זה שצריך לספק לעמית סגל את חבל התלייה כדי שסגל יתלה אותו עליו.

יתברר לאורן חזן שעמית סגל בעצם עומד להפשיט אותו ערום ועריה, ובעזרת השאלון לגלות אודותיו כל פרט בעברו, ככל שרק ניתן להעלות על הדעת – לרבות, כמובן, סיפורי בורגאס.

גם צדיקים גמורים יתקשו לעמוד בסטריפטיז פומבי ומשפיל שכזה.

ואז, בצר לו, יפנה אורן חזן בזעקה מרה אל מי שאמור לעשות סדר וצדק – אל השופט.

וכאן, אם לא יקרה הבלתי צפוי, יגלה אורן חזן שיש לו אוייב חדש: השופט בכבודו ובעצמו!

כי יתברר לאורן חזן, שלא רק עמית סגל דורש תשובות לשאלות הנוקבות, אלא גם השופט קובע, שכדי שהאמת תצא אל האור – עליו, על אורן חזן, להשיב על רבות מהשאלות החטטניות הללו.

ובמקרה המיוחד שלו, יתברר לאורן חזן שתשובותיו לחלק מהשאלות עשויות לעניין גם את רשויות החוק.

נדגיש: גם בהנחה שאורן חזן צח כשלג – כל יישותו תתקומם כנגד השאלות שהוא יידרש להשיב עליהן. אין איש – גם לא צדיק גמור – שישמח לחיטוט פולשני ומשפיל שכזה.

כי זאת לדעת:
מי שמנסח את השאלות – ועורכי הדין של כלי התקשורת מיומנים בכך – עושה כן באופן שבן אנוש, באשר הוא, יתקשה להשיב עליהן מבלי לספוג פגיעה קשה – הרבה יותר קשה מזו שנגרמה לו בתחילת הדרך כשפורסם הדבר המכפיש.

ובית המשפט, אם אין בליבו חמלה מופלגת כלפי התובע, מאשר בדרך כלל את השאלות ומחייב את התובע להשיב על רבות מהן.

ואם התובע מסרב להשיב לשאלות – כפי שצפוי שיעשה גם אורן חזן – אחת דתו: בית המשפט מוחק את כתב התביעה, כלומר: התובע מפסיד במשפט וגם נדרש במפגיע לשלם את הוצאותיו של הנתבע.

קיימת, איפוא, אפשרות לא מבוטלת, שסגן יושב ראש הכנסת אורן חזן ייצא מבית המשפט במצב גרוע בהרבה מכפי שנכנס אליו – עד שגם שיניו הבוהקות יצהיבו ללא תקנה.

לאן נעלם תיק הולילנד?

יש לי תחושה עמומה שפסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת הולילנד בושש להגיע, כיוון ששופטי בית המשפט העליון לא ממש משתגעים על פסק הדין של שופט בית המשפט המחוזי, דוד רוזן, בפרשה.

הכוונה במיוחד לחלק בפסק הדין הנוגע לאהוד אולמרט, שנדון לשש שנות מאסר על נטילת שוחד.

שופטי העליון, שכידוע בתוך עמם הם יושבים, ראו כיצד נישא השופט רוזן על גלי אהדה ציבורית – עד שכמעט שכח שמשפט אמור להתנהל על פי כללי פרוצדורה ודיני ראיות.

אתה קורא שוב ושוב את נימוקי הרשעת אולמרט בלקיחת שוחד – בכך שאחיו יוסי קיבל את הכסף – ואתה מנחש ששופטי העליון מתקשים להפיק אמירה קוהרנטית שתתמוך במסקנותיו של בית המשפט המחוזי בנקודה הקריטית הזו.

העובדה שלפרקליטיו של אולמרט לא ניתנה הזדמנות לחקירה נגדית של עד המדינה שמואל דכנר, שנפטר רגע לפני החקירה – עובדה מכרעת זו מאיימת באופן ממשי להחדיר ספק סביר אל תוך מארג הראיות שהביאו להרשעת אולמרט בעניין הקשור עם אחיו יוסי, ומכל מקום ניתן למצוא שופט עליון כזה או אחר, שיתקשה לדלג מעל המשוכה הזו.

אלא שבית המשפט העליון שכנראה איבד משהו מבטחונו העצמי, חושש מן הסתם להעביר ביקורת נוקבת מדיי על השופט רוזן – פן יסתבך עם כמה עיתונאים שהעלו את השופט רוזן למדרגת גיבור תרבות.

דבר אחד בטוח: אם יהיה שופט אחד מתוך חמשת שופטי העליון שיזכה את אולמרט – פסק הדין המזכה יהיה זה שיתפוס את הכותרות, ויתדלק כהוגן בקשה מצד אולמרט לדיון נוסף.

ומכל מקום, היה ושופט אחד יזכה את אולמרט – אפשר לסמוך על אולמרט שהוא כבר ישכנע אותנו שהוא זכאי, ורק עקב חוסר מזל הוא נפל קורבן להרכב מקרי של שופטים.

החשבון של אולמרט

אם יש דבר שמקשה על אולמרט להרהר באפשרות ללכת לעיסקה עם הפרקליטות, זו הטלוויזיה הארורה.

כי הטלוויזיה מעוותת את המציאות ואת הפרופורציות. אין בטלוויזיה ישן וחדש. הכל טרי כאן ועכשיו – גם אם הוא שודר לפני עשר שנים.

כלומר, נניח שאולמרט יחליט ללכת לעיסקה. הרי ברור הדבר שבמסגרת העיסקה יהיה עליו להודות בקבלת שוחד – על פחות מכך הפרקליטות לא תהיה מוכנה לדבר.

ובכן, מה יהיה אז? היש בכלל ספק, שפחות מרגע אחרי שאולמרט יודה בשוחד – יישלף מהארכיון הסרטון ההוא של מוצאי יום העצמאות, שבו אולמרט מצהיר חגיגית ונשבע ש"מעולם לא לקחתי שוחד"?

ואז כבר יהיה לאולמרט עסק איתנו. כי אנחנו מוכנים לסבול הכל – רק לא את מי שמשקר לנו בפרצוף.

במילים אחרות, אם יש לאולמרט את כוחות הנפש להודות שנטל שוחד – הוא יתקשה מאד לאזור את אותם כוחות נפש כדי להתמודד עם המסקנה: שבמוצאי יום העצמאות ההוא, בהיותו ראש הממשלה, הוא שיקר לנוכח פני האומה – בלא ניד עפעף ובמצח נחושה.

אבל גם לגופו של עניין: גם אם נניח שאולמרט בוחן אפשרות לעיסקה, נראה שעדיף שימתין עד להכרעה בערעור בפרשת הולילנד, שבה הוא נדון בערכאה התחתונה ל-6 שנות מאסר. מבלי להידרש כאן לנימוקים מפורטים לכך, יש לאולמרט, לעניות דעתי, סיכוי לא רע להפחית בערעור כמה שנים ממאסרו, וזאת עקב כשלים פרוצדוראליים ומהותיים קשים בהתנהלותו של השופט רוזן ששפט אותו בבית המשפט המחוזי.