Category Archives: פלילים

האם נמצא האקדח המעשן נגד נתניהו?

התקשורת מדווחת שנמצאה התמורה שנתניהו נתן לארנון מילצ'ן בתמורה למתנות שנתניהו קיבל ממנו ובכך נסגר מעגל השוחד. הטענה היא שנתניהו פנה לאוליגרך לן בלווטניק וביקש ממנו שיקנה את מניות ערוץ 10 שבידי מילצ'ן.

ובכן, האם יש בכך הוכחה שפעולת התיווך הזו שביצע נתניהו עבור מילצ'ן סוגרת, כשלעצמה, את מעגל השוחד? לא בהכרח.

כי נניח לרגע שנתניהו, בתמורה לסיגרים שקיבל ממילצ'ן, נתן לו בקבוקי וויסקי. האם התמורה הזו מצד נתניהו סוגרת מעגל שוחד? ברור שלא.

או נניח שנתניהו, בתמורה למתנות שקיבל ממילצ'ן, נתן לו את מפתחות הבית הפרטי שלו בקיסריה לסוף שבוע. האם התמורה הזו מצד נתניהו סוגרת מעגל שוחד? התשובה היא לא.

ועכשיו נניח שנתניהו יודע שמילצ'ן רוצה למכור את דירתו והוא משכנע את בלווטניק לקנות את הדירה. האם יש בכך תמורה של נתניהו למילצ'ן במובן שוחד? לא בהכרח.

ובכן, מה ההבדל, לענייננו, בין עיסקה למכירת דירה לעיסקה למכירת מניות? אין הבדל.

השאלה שיש לשאול איפוא היא לא רק מה מהות הקשר שבין נתניהו לבין מילצ'ן, אלא גם מה מהות הקשר בין נתניהו לבין בלווטניק. כלומר, לא די בכך שמילצ'ן הוא חברו האישי של נתניהו, אלא צריך גם לברר אם הקשר בין בלווטניק לבין נתניהו נוגע או לא נוגע לתפקידו הציבורי של נתניהו.

במילים אחרות, אם הזיקה שבין נתניהו לבין בלווטניק קשורה לתפקידו הציבורי של נתניהו כי אז מעשה התיווך שלו מוכתם כולו והופך להיות "פעולה הקשורה בתפקידו" של נתניהו לצורך הרשעה בשוחד.

הנה כי כן, עצם מתן התמורה מצד עובד הציבור איננה סוגרת מניה וביה מעגל של עבירת שוחד, אלא צריך שהתמורה מצד עובד הציבור תהיה "פעולה הקשורה בתפקידו" כנדרש בחוק העונשין.

האם נתניהו לקח שוחד?

ארנון מילצ'ן שנחקר לאחרונה בלונדון טוען בתוקף, כך פורסם, שהוא לא ציפה לתמורה מבנימין נתניהו כנגד המתנות שהוא העניק לו.

לאמירתו זו של מילצ'ן, אם היא ראוייה לאמון, יש משמעות והשלכה לא רק על שאלת הכוונה הפלילית של מילצ'ן עצמו אלא גם על שאלת הכוונה הפלילית של נתניהו.

אומר בהקשר זה בית המשפט העליון:

"עובד הציבור צריך להיות מודע לכך שהמתת ניתנת לו בקשר למילוי תפקידו, כלומר: שהיא לא ניתנה לו, ולא הייתה ניתנת לו, כאדם פרטי, אילולא היה נושא באותו תפקיד. בעצם, המודעות הנדרשת מלוקח השוחד מתייחסת לכוונה של נותן השוחד: זוהי כוונה לתת מתת לעובד הציבור בעד פעולה הקשורה בתפקידו. במודעות לכוונת הנותן טמונה השחיתות של הלוקח" (ע"פ 1877/99)

נחזור על סוף הציטוט הנ"ל מפסק הדין: "במודעות לכוונת הנותן טמונה השחיתות של הלוקח"

הנה כי כן, השאלה אם נתניהו לקח שוחד תלוייה בשאלה מה היתה כוונתו של מילצ'ן כשנתן לנתניהו את המתנות והאם נתניהו היה מודע לכוונתו של מילצ'ן.

האם המשטרה מאמינה לטענתו של מילצ'ן שהוא לא ציפה לתמורה מנתניהו עבור המתנות? אם יש בידי המשטרה ראיות המפריכות את הטענה הנ"ל של מילצ'ן וכן שנתניהו ידע שמילצ'ן מתכוון לשחד אותו, כי אז ניתן יהיה להאשים בשוחד את שניהם.

אבל לא ניתן להתעלם מדברים נוספים המקופלים בקביעה הנ"ל של בית המשפט העליון, שכן יש בהם משמעות חמורה ביותר מבחינת נתניהו: מדבריו אלה של בית המשפט העליון עולה בבירור, שאם נתניהו מודע לכך שהמתנה שקיבל "לא הייתה ניתנת לו, כאדם פרטי, אילולא היה נושא באותו תפקיד", כי אז המסקנה היא שהמתנה ניתנה לו בקשר למילוי תפקידו, כלומר: שוחד.

במילים אחרות, כדי להרשיע את עובד הציבור בקבלת שוחד, התביעה לא צריכה להוכיח שהמתנה ניתנה לו בקשר למילוי תפקידו, אלא די בכך שתשכנע שעובד הציבור היה מודע לכך שהמתנה לא היתה ניתנת לו כאדם פרטי אילולא היה נושא באותו תפקיד.

לא ניכנס כאן לשאלה מי צריך להוכיח מה, ודי בכך שנציין שבנסיבות העניין עלול נתניהו למצוא עצמו נאלץ להתמודד עם חזקות עובדתיות לא קלות לעיכול מבחינתו.

היועמ"ש יסגור את התיק נגד שרה נתניהו

מי שקורא פעם ופעמיים את החלטת היועמ"ש בפרשת מעונות ראש הממשלה יכול להגיע להערכה מושכלת שהזמנתה של גב' נתניהו לשימוע, אינה אלא הזמנה למשא ומתן לסגירת התיק.

כל מה שנותר מערימת החשדות נגד שרה נתניהו הוא "זנב" קטן יחסית האומר שהיא ביחד עם עזרא סיידוף פעלו ליצירת מצג שווא שלפיו אין מבשלת במעון ראש הממשלה, וזאת כדי לסלול את הדרך להזמנת ארוחות מבחוץ.

אין במסמך של היועמ"ש פירוט כלשהו בדבר טיבו של אותו מצג וכיצד בפועל הוא נוצר, מה חלקו של כל אחד מהשניים ביצירת המצג, האם מדובר במעשה או במחדל וכו' וכו'.
יתרה מכך, היועמ"ש איננו אומר ששרה נתניהו יצרה מצג שווא אלא פעלה ליצירת מצג שווא, כלומר שעל פי הניסוח אין מדובר במעשה (או מחדל) ישיר אלא בהתנהלות עקיפה כלשהי ומרוחקת יותר מגוף העבירה.

כך או כך, נראה שהעדרו של אותו פירוט איננו מקרי. שכן לו היה היועמ"ש מפרט בנקודה זאת ומתאר כיצד בדיוק נוצר המצג הוא היה מזמין בכך לחצים מצד הציבור שלא לסגור את התיק. במילים אחרות, טענת מצג שווא בעלמא יש בה משום הסתרת טיבו של אותו מצג, ובכך נשמטת מידי הציבור יכולת ממשית לערער ציבורית על החלטת סגירה.

שונה בתכלית הוא מצבו של עזרא סיידוף, שכן היועמ"ש מייחס לו עבירות נוספות ובהן גם עבירה של זיוף מסמכים.

קשה להאמין שהפרקליטות רוצה באמת ובתמים לגרור את שרה נתניהו אל ספסל הנאשמים בנסיבות הנ"ל, והחלטת סגירה תוך חיוב כספי תהיה בהחלט צעד מידתי.

 

להפוך את קאיה לעדת מדינה

המרדף האובססיבי המתנהל בחדשים האחרונים אחרי שרה נתניהו חצה כבר מזמן את גבול הנורמלי – עד שניתן להגדיר את המרדף החולני הזה במונחים מתחום הפתולוגיה.

כי כולם מחפשים עכשיו אקדח מעשן.

מתחת למיטה של שרה כבר חיפשתם? כי יש שם מתחת למיטה ערימה של חמגשיות עם שרידי עצמות שקאיה לא הספיקה לכרסם.

ואם כך, למה לבנות על עדותו של מני נפתלי כאשר יש לנו כלבה מהימנה שגם יודעת לצוד מלפפונים במעופם?

מני נפתלי נמצא היום במקום אחר לחלוטין מזה שהיה בו כאשר מסר במשטרה את עדותו. עזבו אותו. האיש עסוק כיום במלחמה בשחיתות ובהעברת הרצאות בבתי ספר, שמטרתן לבער את נגע ההעתקה בבחינות.

אם הפרקליטות בונה על עדותו של מני נפתלי – ראוי שהיא תשאל את עצמה, ומראש, אם הוא מסוגל לצלוח חקירה נגדית. כי כשהוא יעמוד בודד על דוכן העדים מול מי מהסניגורים שנשכנותם אומנותם – איש מהמפגינים בפתח תקווה לא יוכל להחלץ לעזרתו.

וכל זה לשם מה? הרי האפשרות לסגור את הסיפור האומלל הזה בתשלום כסף ממש זועקת לשמים.

 

היסוד הנפשי של נבות תל צור

למקרא פסק הדין של בית המשפט העליון שאישר את סגירת התיק הפלילי נגד עו"ד נבות תל צור, אפשר להעריך שבית המשפט לא ממש מאוהב בפסק הדין הזה שיצא מתחת ידיו (בכל מקרה – ברכות לעו"ד תל צור על שנחלץ מן המיצר).

בית המשפט מצא שלא להתערב בהערכת הפרקליטות שקיימת בעייה עם הוכחת היסוד הנפשי במעשיו של תל צור.

בית המשפט מביא את עמדת הפרקליטות בעניין זה ואומר כך:

"פרקליט המדינה סבר שקיים קושי בהוכחת היסוד הנפשי הנדרש כדי להוכיח את ביצוע העבירות שבהן נחשד תל-צור…אמנם בשלב מסוים הציע תל-צור לזקן, בשם אולמרט, כי האחרון יפעל לכך שישולם לה שכר עבודה מוגדל וכי יוענק לה סיוע כספי למימון סניגור פרטי, אולם מחומר הראיות עולה כי הצעת הסיוע הכספי לא הוצגה על ידי תל-צור ככזו המותנית בתמורה מצדה של זקן, כלומר בכך שהאחרונה תחזור בה מעדותה, לא תעיד במשפט או תוותר על הסדר הטיעון שהוצע לה"

עד כאן הציטוט מפסק הדין.

בהנחה שזהו אכן המצב העובדתי, כלומר שהצעת הסיוע הכספי לא הוצגה ככזו המותנית בתמורה מצד שולה זקן וכו' וכו', נשאלת השאלה אם הפרקליטות לא היתה אמורה, בנסיבות העניין, להיזקק לחזקת היסוד הנפשי.

אומר בעניין זה בית המשפט העליון במשפט אחר (ע"פ 10477/08):

"לצורך הוכחתו של היסוד הנפשי, רשאי בית המשפט לעשות שימוש בחזקות ראייתיות-עובדתיות המשקפות את ניסיון החיים והשכל הישר. יפה לענייננו חזקת המודעות לפיה חזקה כי אדם מודע לרכיבי היסוד העובדתי של העבירה שביצע וחזקה כי היה מודע לאפשרות התרחשותה של התוצאה הטבעית העשויה לנבוע מהתנהגותו"

ולענייננו, השאלה הרלוונטית היא מה התוצאה הטבעית העשוייה לנבוע מכך שמציעים לשולה זקן סיוע כספי מצד אולמרט בנסיבות שהיא נמצאת בהן. הייתכן, מנקודת ראותה של שולה זקן, שאולמרט מציע לה סתם מתנה מבלי לצפות ממנה לתמורה כלשהי? האם העדר תמורה מצד שולה זקן היא התוצאה הטבעית בנסיבות העניין?

במילים אחרות, החזקה הנ"ל יונקת את מהותה מהתוצאה הטבעית העשוייה לנבוע מהצעת הסיוע הכספי. אם התוצאה הטבעית, מנקודת ראותו והבנתו של המקבל, היא שהסיוע ניתן לו לשם שמים ללא צפייה לתמורה מצידו, כי אז החזקה הזו מנקה את היסוד הנפשי שבהתנהגותו של הנותן.
ולעומת זאת, אם התוצאה הטבעית היא שהמקבל מבין שמצפים ממנו לתמורה, ובמקרה של שולה זקן אם היא הבינה שבתמורה לסיוע הכספי מצפים ממנה  שהיא  "תחזור בה מעדותה, לא תעיד במשפט או תוותר על הסדר הטיעון שהוצע לה" – או אז החזקה הנ"ל מכתימה בפלילים את היסוד הנפשי שבהתנהגות המציע.

בשורה התחתונה – גם אם לא ניתן להוכיח שנבות תל צור היה מודע בפועל לכך ששולה זקן הבינה שמצפים ממנה לתמורה – הנה באה חזקת היסוד הנפשי וקובעת שאם התוצאה הטבעית של הצעת הסיוע הכספי היא הבנתה של שולה זקן שמצפים ממנה לתמורה – אם זו התוצאה הטבעית כי אז קמה החזקה של יסוד נפשי פלילי אצל המציע.

 

האם אמנון אברמוביץ' מנסה לסחוט את ראש הממשלה

אין זה סוד שאמנון אברמוביץ' נלחץ והובך כהוגן בעקבות פירסום שיחתו עם יוסי וידר שהתחזה לאהוד ברק.

מה שבמיוחד מלחיץ את אברמוביץ' בסיפור הזה נעוץ מן הסתם בכך שראש הממשלה בנימין נתניהו פירסם בעמוד הפייסבוק שלו את השיחה שבין אברמוביץ' לבין יוסי וידר – דבר שמטבע הדברים מעצים עשרות מונים את התקלה המביכה הזו.

אבל אברמוביץ', כך הרושם, איננו מתכוון לוותר לנתניהו. שאם לא כן הוא לא היה משחרר אמירות שנראות על פניהן כניסיון ליצור מעין "מאזן אימה" בינו לבין נתניהו ולשכנעו בדרך זו להוריד את הקטע המדובר מעמוד הפייסבוק שלו.

הנה מה שאומר אברמוביץ' בטלוויזיה, בחדשות 2, לעמית סגל ולסיוון רהב מאיר:

"בנימין נתניהו שיתף את הפייק ניוז הזה אצלו בפייסבוק… אני חושב שבנימין נתניהו לוקח את הדבר הזה ושם אותו אצלו, הוא בונה לא רק על האיפוק שלי אלא גם על אתוס עיתונאי. כי אילו אני הייתי נוטל לעצמי חרות לנפץ את האתוס העיתונאי ומפרסם מה בנימין נתניהו הציע, מה הוא ביקש, מה הוא התחנן, היתה נגרמת לו מבוכה לא קלה".

ואם נתניהו לא קלט את המסר הזה, הנה בא אברמוביץ' ובמאמר כתוב שמפרסם בעניין הוא כותב כך:

"כאשר ראש הממשלה לוקח הקלטה בידורית ומצמיד אותה לפייסבוק שלו, זה סימן, עוד סימן, שהוא איבד עשתונות. שהוא החליט לשבור את כללי המשחק. האם זה אומר שגם לנו העיתונאים מותר להשתגע? האם רשאי עיתונאי לפרסם את שיחותיו עם ביבי – מה הציע, מה ביקש, על מה התחנן?"

הציטוטים הללו של אברמוביץ' מדאיגים כיוון שכאמור הם עלולים להתפרש כניסיון לסחוט את ראש הממשלה. אברמוביץ' מנסה לשדרג את חומרת מעשהו של ראש הממשלה בכך שטוען שנתניהו "החליט לשבור את כללי המשחק". ובכן, אפילו לשיטת אברמוביץ' אלו כללי משחק נשברו כאן? הרי נתניהו לא השתמש כאן בחומר עיתונאי חסוי. הוא השתמש במה שממילא פורסם והציף את הרשת. ועכשיו, לשיטת אברמוביץ' כשנתניהו שבר, כביכול, את כללי המשחק – הוא כאילו שיחרר את אברמוביץ' מחובותיו לאותו "אתוס עיתונאי" (עאלק)

הרי עצם אמירותיו הפומביות של אברמוביץ' שהוא אוחז בחומר מביך על ראש הממשלה יכולות להתפרש, בנסיבות העניין, כניסיון סחיטה במטרה לסתום את פיו של ראש הממשלה.

וכמו כל בריון שכונתי מצוי – לא מהסס אברמוביץ' להצהיר כאמור לעיל, שראש הממשלה בונה על האיפוק שלו (של אברמוביץ').

מה לעזאזל זה צריך להיות?!

אכן, ראש הממשלה צריך להודות לאלילת המזל שיש לו עסק עם אדם מאופק כמו אמנון אברמוביץ', ולא עם איזה לוחם דאע"ש.

ובכן, האם מי שאיבד כאן את העשתונות הוא נתניהו?

כנראה שזה חום יולי אוגוסט שעושה שמות בעשתונותיו של אמנון אברמוביץ'.

המכבש הפלילי נגד שרה נתניהו

אני מכיר היטב את הקלישאות האומרות שדין פרוטה כדין מאה או מי שסוחב גיר מהכיתה סופו שיהיה שודד בנקים.

אבל איכשהו יש תחושה של חוסר נוחות נוכח הכוונה המסתמנת להעמיד את שרה נתניהו לדין פלילי בגין העבירות המיוחסות לה.

למען האמת, הטהרנות של כמה פרשנים וחרטומי משפט בעניינה של שרה נתניהו מעוררת תחושת בחילה.

אני מכיר יועץ משפטי לממשלה אחד או יותר, ואני מנחש שאהרן ברק בתוכם, שהיו גומרים את העניין ב- "נו נו נו ותחזירי את הכסף".

לא כל עבירה פלילית מחייבת להפעיל מיד את המכבש האימתני הזה של החוק הפלילי, ואני לא סבור ששרה נתניהו ראוייה להידרס תחת גלגליו של המכבש הזה בשל איזו מהעבירות המיוחסות לה. יש כאן גם שאלה של מידתיות.

אלא שהיועץ מנדלבליט אמור לקבל החלטה בעניינה של שרה נתניהו שעה שהוא עצמו נתון ללחצים של מכבש מסוג אחר אבל אימתני לא פחות: המפגינים נגדו בדבקות זה שבועות ארוכים וכמו מזהירים אותו: חסר לך שתקבל החלטה שאיננה לרוחנו.

לא ברור אם יש למנדלבליט תעצומות נפש לקבל החלטה עניינית ושקולה בעניינה של שרה נתניהו לנוכח ההפגנות הללו. העובדה שהתיק מסתובב זה למעלה משנה בין הרשויות ללא החלטה – לא מבשרת טובות בעניין זה (שלא לדבר על עינוי הדין שעובר על שרה נתניהו עקב כך)

הודעה של היועץ המשפטי ששרה נתניהו עברה לכאורה את העבירות המיוחסות לה, ובצמוד לה הודעה – על בסיס משפטי מתאים – שהוא החליט שלא להעמידה לדין, אלא לחייב אותה להחזיר הכסף (או את כפל הכסף) – תתקבל בתשואות על ידי מעטים או רבים שסבורים שבנסיבות העניין יש להסתפק בכך.

 

בין הצוללות והולילנד

לא צריך להיות מומחה לקרימינולוגיה כדי להבחין בדמיון הרב שבין פרשת הצוללות לבין פרשת הולילנד.

מיקי גנור מפרשת הצוללות הוא אחיו התאום של שמואל דכנר מפרשת הולילנד.

שניהם היו סרסורים, ובלשון פחות מגונה: מתווכים או מאכערים. הם לא בנו דבר ולא ייצרו דבר. כל מהותם היתה להתביית על אנשי מפתח במערכות השונות, לשפוך עליהם ערימות של כספי שוחד וכך לרכוש את שותפותם לפשע, אם במעשה ואם בהעלמת עין, ואגב כך להשחית את המערכות ולקשור את הקצוות הנכונים בדרכם אל הכסף הגדול.

הסרסורים הללו הקפידו מטבע הדברים לקיים מעין מידור בין השותפים לפשע – בכך שיצרו בקירבם אשלייה וגרמו להם להאמין שסיכויי הקשר המושחת ביניהם להחשף נמוכים מאד כיוון שהמדובר, כביכול, בקשר דו-צדדי בלבד, ולא בכנופיית פשע.
במילים אחרות, כל אחד ממקבלי השוחד האמין מן הסתם שרק הוא והמשחד מעורבים בעניין ולכן טובים הסיכויים לשמור על קשר שתיקה ולהישאר מתחת לרדאר של רשויות החוק.

אלא שכשהגיע הרגע ושני הסרסורים הללו הפכו עדי מדינה התברר לכל אחד ממקבלי השוחד שהוא היה בעצם חלק מכנופייה שפעלה כמכונה, שגוייסה והופעלה על ידי הסרסורים כדי לסלול את דרכם אל הכסף.

ועכשיו אנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך שלייתה מן המים של מכונת הפשע הקרוייה פרשת הצוללות או תיק 3000.

מה שעוד עגום בפרשת הצוללות הוא שפרשה זו, כמו גם פרשות נוספות הנחקרות עתה, מתלקחת בסביבתו הקרובה של נתניהו – עד שאתה תוהה אם לא הגיעה העת להקים בתוככי משרד ראש הממשלה נקודת משטרה – כמו הנקודה שהוקמה בטייבה כשהפשע שם גאה.

חייו הקדושים של הדוקר מיבנה

כשראיתי את הדוקר תוקע סכין בגבו של עובד הסופרמרקט ביבנה ולאחר מכן העובד נאבק על חייו במשך שניות שארכו נצח – אמרתי לעצמי: אויש נו, שתיגמר כבר הקטטה המטופשת הזאת.

ואם פחדתי ממשהו – היה זה לאחר שהדוקר כבר נוטרל. באותו רגע חששתי מאד לחייו של הדוקר – פן יבוא איזה אלאור אזריה אחד ויתקע לו כדור.

"אל תשלחו ידיכם אל הנער" צרחתי בקולי קולות לעבר המסך.

כי בפסק הדין של אלאור אזריה, כך למדנו ושנינו, חייו של הדוקר קדושים. נקודה.

אומר אחד משופטי ההרכב:

"האטמוספרה בה הננו חיים זמן רב תחת איום מתמשך של טרור ממומש באכזריות וניזון בשורשיו מסבלם ומצוקתם של אזרחים תמימים…"

ובכן, היש מי שמפקפק, למקרא הדברים הללו, בקדושת חייו של הדוקר?

לא נתמקח כאן עם כבוד השופט על הקשר – קיים או לא – בין סבל ומצוקה לבין טרור, אבל דבר אחד נבשר לו: הסבל והמצוקה של אותם אזרחים תמימים יימשך ויימשך כל עוד לא תתממש במלואה זכות השיבה ואנחנו נעוף מכאן לכל הרוחות. תשאל את אנשי חמאס כבוד השופט. הם דוברי אמת. לא אבו מאזן.

ואחרי שאמרנו את כל זאת נדגיש: משנוטרל הדוקר אסור היה בשום אופן לגעת בו לרעה, וזאת- לא משום פגם מוסרי שכביכול טבוע בכך, אלא משום שהדבר מנוגד לחוק העונשין.

אלאור אזריה חייב לערער

אלאור אזריה חייב לערער – לא על ההרשעה הפלילית ולא על העונש שהוטל עליו.
אליבא דאמת, מבחינה משפטית יבשה ניתן היה להעמיד את אזריה לדין על רצח ולגזור עליו עונש בהתאם.

אבל בית הדין הצבאי לערעורים לא הסתפק במשפט היבש, אלא הטביע על מצחו של אזריה קלון מוסרי כבד ביותר בדבר טוהר הנשק וקדושת החיים – עד שחשוב שבית המשפט העליון יאמר גם הוא את דברו בעניין זה.

שאלה מטרידה: באחד משלבי הערעור הציע, כמעט לחץ, בית הדין על הצדדים להידבר ביניהם ולהגיע לפשרה, ובכך לחסוך מבית הדין כתיבת פסק דין מלא. משכשלה ההידברות עשה בית הדין את מלאכתו וכתב פסק דין ממצה וארוך מאד שבו הילקה את אזריה כהנה וכהנה, וכאמור טבע על מצחו קלון מוסרי כבד. הייתכן שבית הדין, כשלחץ לפשרה, רצה לחסוך מהציבור את המסרים המוסריים הקשים השזורים בפסק הדין? הרי איש איננו חושד שבית הדין לחץ לפשרה מטעמי עצלות. במילים אחרות, אם האמירה המוסרית של בית הדין נועדה לרדת חדרי בטן – היה על בית הדין להימנע מללחוץ על הצדדים לפשרה שבעקבותיה יבוא פסק דין בן שורה וחצי שיאשר את הפשרה.

אלאור אזריה (ו/או התביעה) חייבים להגיש לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור וראוי שבית המשפט יאשר את הבקשה כי הציבור זכאי לדעת את עמדת בית המשפט העליון באשר למשמעות הערך "קדושת החיים". האם זה ערך אבסולוטי או יחסי? האם ישנם ערכים אחרים שמתחרים בו על הבכורה? האם חומרת מעשיו של העבריין יש בהם לכרסם בקדושת חייו? האם המדינה, כשתלתה את אייכמן, פגעה בקדושת חייו? מה היחס בין חקיקת מוות או פסק דין מוות לקדושת החיים? נניח שסוהר רוצח בבית הסוהר נידון למוות שממתין להוצאתו להורג, האם גם אז בית הדין ידבר על קדושת החיים? נניח שהנער מחיפה, שאיבד בפיגוע את מאור שתי עיניו, ימצא דרך לחסל את מי שאחראי לכך, האם גם אז ינופף בית המשפט לעברו בערך קדושת החיים?

הנה כי כן, גם בלא להיות בקי בתורת המוסר אנחנו חשים שהערך המקודש הזה איננו אבסולוטי אלא יחסי ונמצא על קו רצף כלשהו.

דומה, שבית הדין, במקרה של אזריה, לא נתן דעתו – לפחות לא בצורה מספקת – ליחסיות הערך של קדושת החיים ומיקומו של הערך הזה על קו הרצף במקרה שהתברר בפניו, ולכן ראוי שבית המשפט העליון יאיר את עינינו בסוגייה החשובה הזו.