ארכיון קטגוריה: עבריינות כלפי נשים

למה גדעון סער לא מתלונן במשטרה

לאור טענת מקורביו של שר החינוך גדעון סער ולאור טענת העובדת בלשכתו, שהמכתב שנשלח כביכול על ידה והמאשים אותו בקיום קשרים רומנטיים עמה ועם נוספות – הוא מכתב מזוייף ותוכנו שקר וכזב, מתעוררת כמובן השאלה למה גדעון סער או העובדת אינם מתלוננים במשטרה.

מקורביו של סער טוענים שהוא נמנע מלהתלונן במשטרה, וזאת כדי לא לשחק לידיו של שולח המכתב, שמעוניין לנפח הסיפור בתקשורת ככל שרק ניתן.

ומכל מקום, גדעון סער – אדם לחלוטין לא טיפש – מבין היטב שאם המשטרה תחקור בדבר ותנסה להתחקות אחר שולח המכתב, יהיה עליה לחפש אחר חשודים שיש להם מניע לשלוח מכתב שכזה.

ולמי יש מניע שכזה?

הרושם הברור הוא, שאדם בעל מניע חזק – מניע שכנראה מתודלק גם על ידי רגשי נקם – הוא גרושתו של גדעון סער.

שהרי גרושתו של סער, לבד מהסבל שמן הסתם נגרם לה מעצם הגירושין, נאלצת גם לצפות, יחד עם כולנו, בגילויי רומן האהבים המתוקשר שמלבלב ופורח בין סער לבין גאולה אבן.

ולנוכח התמונה הזו, לא מן הנמנע שגרושתו של סער חשה כנראה גם השפלה שמן הסתם נגרמת לה עקב הרומן המתוקשר והפומבי הזה.

שלא לדבר על הסבל האפשרי שכנראה נגרם גם לילדיו עקב כך.

יודגש: אין בדברים הללו לטעון שגרושתו של גדעון סער שלחה את המכתב.

אבל, במבט מן הצד, לא ניתן להתכחש לקיומו האפשרי של מניע מצד גרושתו של סער לעשות כן.

ואם אכן קיים מניע שכזה – אין זה מן הנמנע שאם המשטרה תפתח בחקירה, היא תאלץ לזמן לחקירה, בין היתר, גם את גרושתו של סער כדי לשמוע מה בפיה.

וגדעון סער, כך סביר להניח, לא היה רוצה שחקירה מעין זו תתגלגל לעבר גרושתו – אם ילדיו.

נתן אשל מילכד את שלי יחימוביץ'

עיון בפרשת פרסום המייל של נתן אשל ע"י שלי יחימוביץ' עשוי להוביל למסקנה שיחימוביץ' נקלעה כאן למילכוד מסויים, שממנו נחלצה רק כאשר פירסמה את המייל.

זאת כיוון שהמייל הזה, שנשלח בטעות גם ליחימוביץ', הפך אותה –  שלא בטובתה – למעין שותפת סוד לתוכנו.

ושותפות הסוד הכפוייה הזו נוצרה, יש לזכור – לא רק בין יחימוביץ' לבין אשל, אלא גם בינם לבין הנמענת המקורית של המייל, שלומית ברנע, שהיא היועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה.

במילים אחרות, גם אם נתן אשל לא הבחין בעצמו בטעות שעשה, כי אז סביר להניח ששלומית ברנע הסבה תשומת לבו לכך ששלי יחימוביץ' נמענת אף היא.

על פני הדברים ברור, ששותפות הסוד הכפוייה הזו לא היתה לרוחה של שלי יחימוביץ', וזאת בין היתר לאור חילופי המיילים הקודמים בינה לבין אשל, שתוכנם, כך פורסם, לא היה ממש מלבב, אלא להיפך: היה טעון מתחים.
במילים אחרות, מהרגע הראשון לא ממש התאים לשלי יחימוביץ' לשתוק ולהיות למעשה שותפת סוד עם אדם שנאלץ לפרוש מתפקידיו הציבוריים בנסיבות לא מחמיאות.

וכך, ברגע ששאלת שיתופו של אשל בצוות המשא ומתן צפה ועלתה בתקשורת – שלי יחימוביץ' שוב לא היתה יכולה להחריש והיתה חייבת לגלות דבר המייל ביוזמתה, וזאת משתי סיבות לפחות:

א. גבר החשש, שכתוצאה מהעיסוק התקשורתי בעניין יתגלה דבר קיומו של המייל, ואז שלי יחימוביץ' היתה נקלעת למבוכה – באשר היה עליה לספק הסברים למה שתקה, ובמיוחד כיצד זה שלא הפריכה ההכחשות בדבר הכוונה לשלב את אשל במו"מ הקואליציוני – למרות שידעה על כך היטב למקרא המייל שהתגלגל לידיה.

ב. המשך שתיקתה של יחימוביץ' בעניין קיומו של המייל היה למעשה מנטרל אותה מלתקוף את הכוונה לשתף את אשל במו"מ.

הנה כי כן, שלי יחימוביץ', כאשת ציבור ומנהיגת מפלגה, לא היתה יכולה ליטול על עצמה סיכון להמשיך ולהיות שותפת סוד לדבר קיומו של המייל, וזאת מחשש שברגע שעניין שיתופו של אשל במו"מ יגיע לתקשורת – גם המייל יגיע לתקשורת איכשהו, ואז יתגלה שהיא נתנה למעשה יד להסתרת הכוונה לשתף את אשל במו"מ ואף החרישה לנוכח ההכחשות בדבר קיומה של כוונה כזו.

אשר לשאלות אם יש בגילוי המייל משום עבירה על החוק או הפרה של ציווי מוסרי כלשהו – שאלות אלה איבדו במקרה זה מערכן וממשקלן – בוודאי מנקודת מבטה של שלי יחימוביץ' לנוכח הפגיעה האפשרית בתדמיתה – אילו היה העניין מתגלה שלא מפיה.

אורי שגיא והפליק פלאק של שלי יחימוביץ'

שלי יחימוביץ' עשתה את המצופה ממנה כמנהיגה: היא טאטאה החוצה מרשימת מפלגתה את האלוף במיל. אורי שגיא שנחשד על ידה במעשים מיניים בלתי חוקיים.

אבל הדרך המזוגזגת שבה יצאו הדברים אל התקשורת משאירה בפה טעם חמצמץ.

בתחילת הדרך הודיעה יחימוביץ' שהיא מכבדת את החלטת אורי שגיא לפרוש מסיבות בריאותיות.
בהקשר זה קשה להבין כיצד זה יחימוביץ', אשת תקשורת מנוסה, התפתתה לתת יד לנימוק השקרי של אורי שגיא לפרישתו. הייתכן ששלי, העיתונאית המיומנת, האמינה לרגע שהסיבה האמיתית לפרישתו של שגיא לא תתגלה?

ואכן, הסיבה האמיתית לפרישת שגיא נחשפה בתקשורת תוך אפס זמן.

ואז בא סיבוב הפרסה של שלי: שוב אין היא מכבדת את החלטתו של שגיא לפרוש מסיבות בריאותיות. הפעם הסיבה לפרישתו היא כי "אי אפשר להפנות עורף לקורבן".

במילים אחרות, ברגע שיחימוביץ' החליטה שיש כאן קורבן – היא גם החליטה שיש עבריין.
כלומר, שאורי שגיא, כעולה מדברי שלי יחימוביץ' – הוא עבריין מין. בלי כביכול ובלי לכאורה.

כמו שאמר לי אחד שלא ממש שולט ברזי השפה: מישהו כאן ניסה לאכול את העוגה משני הקצוות.

—————————————————————-

על זונות ובני זונות

יש איזה טעם מוזר בהצעת החוק המפליל את הלקוחות של הזונות – שעה שהזונות עצמן נשארות, לכאורה, בצד "הנכון" של החוק.

אז זהו שלא.

חוק העונשין קובע כי:

"מי אשר, לפני עשיית העבירה או בשעת עשייתה, עשה מעשה כדי לאפשר את הביצוע…או כדי לתרום בדרך אחרת ליצירת תנאים לשם עשיית העבירה, הוא מסייע".

וממשיך וקובע החוק כי: "הסיוע לעבור עבירה, עונשו – מחצית העונש שנקבע בחיקוק בשל ביצועה העיקרי…".

ולענייננו, ברור שזונה, באשר היא, מסייעת ללקוח שלה לבעול אותה – הרי בשביל זה היא שם.

כלומר, שהזונה מבצעת עבירה פלילית של סיוע לעבריין – הלא הוא הלקוח שלה.

התוצאה המוזרה היא, שהחוק מתיר לזונה לעסוק בזנות ולהיבעל על ידי הלקוח, אבל באותה עת ממש הוא, החוק, אוסר עליה לסייע ללקוח לבעול אותה.

עד כאן תרגיל אפשרי לסטודנטים בדיני עונשין.

אבל באוניברסיטה של החיים זה פחות מסובך.

כי הרשויות כמובן שלא יפעילו את החוק כנגד הזונות המסכנות.

והן גם לא יעשו דבר כדי לשקם אותן.

כי גם הרשויות, כמו הלקוחות, מתייחסות אל זונה כמו היתה בובת גומי.

——————————————————————–

אילה חסון יקירת בית שמש

אני לא מכיר את אילה חסון מספיק כדי לדעת אם המיקרופון הוא זה שמשבש עליה את דעתה או שהיא באה כך מהבית.

חיטוט קל באינטרנט מלמד שגב' חסון היתה הראשונה לקבל את "אות מלכת המדבר להעצמה נשית", וזאת במסגרת פרויקט מלכת המדבר, השולח נשים למסעות אתגריים, ומוענק לנשים מובילות ופורצות דרך בחברה הישראלית, שפועלן ועבודתן מסייעות להעצמה נשית ולעידוד נשים להגשמה עצמית ופריצת גבולות המגדר. "אחת הנשים המצליחות בישראל" נימקה הוועדה שהחליטה להעניק לאילה חסון את האות.

אין ספק: אילה חסון היא אשת חיל שפרצה בדהרה את גבולות המגדר ופיצפצה את תקרת הזכוכית כאילו כלום.

והנה אילה חסון, אותה אילה חסון ממש, מגלה דעתה באזני המאזינים כי כל אימת שיש בוס שעלול להיכשל בעבירת מין כלפי מי מהכפופות לו – יש לסלקה מסביבתו ולהעבירה מתפקידה למקום אחר, וזאת כדי להסיר החשש שהבוס הנ"ל ייכנע ליצריו ויבצע עבירת מין באותה עובדת.

החרדים של בית שמש לא היו יכולים לבקש סיוע חשוך יותר מזה שהוענק להם על ידי מלכת המדבר.

נותר רק לברר עם הגב' חסון שאלה אחת קטנה: אם יום אחד תמצאי שמי מהממונים עליך חוטא בהרהורים כלפייך עד כדי חשש שיום אחד יצרו עלול לגבור עליו והוא יבצע בך עבירת מין – התואילי במקרה של חשש כזה לפנות את מקומך מבעוד מועד ולמצוא לך מקום עבודה אחר?

אות מלכת המדבר להעצמה נשית שהוענק לאילה חסון רוטט מבושה.

—————————————————————-

על מין ומיניות ואונס השפה

אתה יכול לומר לבחורה שהיא מגעילה אותך כי היא פלצנית ויש לה ריח רע מהפה והיא גם תוקעת גרפצים במקומות הלא נכונים והיא פוזלת בבוקר וצולעת בערב ויש לה אף נשרי והחצ'קונים שלה גורמים לך להקיא.

אבל חסר לך שבנוסף לכל התכונות המגעילות הללו שמנית באוזני אותה בחורה –  אתה גם תלחש באוזניה שהיא נראית מגוחך עם החזייה הגדולה עליה בכמה מספרים.

כי זוהי כבר הטרדה מינית – גם אם הדבר האחרון שחשבת עליו באותו רגע הוא לחזר אחרי אותה בחורה.

כי ביזוי והשפלה של אדם בשל מינו או מיניותו מהווים הטרדה מינית על פי החוק – גם אם אין לאומר כל מניע מיני וכוונות מיניות.

כלומר, שחצ'קונים ופלוצים וריח רע מהפה ולגלוג על מומי גוף – זה בסדר מבחינת החוק, אבל אם תוסיף עליהם גם את החזייה של הסבתא – אתה עלול לגמור בבית הסוהר עקב הטרדה מינית.

ריח של אבסורד מרחף באוויר.

—————————————————–

המלכודת של איוב קרא החשוד בעבירות מין

סגן השר איוב קרא חשוד, כך פורסם, בעבירות מין כלפי עובדת במשרד ראש הממשלה.

בראיונות לתקשורת האיש מכחיש החשדות נגדו וטוען שהוא לא זומן לחקירת המשטרה וכי לא ידוע לו על חקירה שמתקיימת בעניינו.
אלא שהוא שכח כנראה שחקירת חשוד אינה חייבת להתחיל בחדרי החקירות של המשטרה דווקא. שכן, בחקירות חשודים – במיוחד כשהמדובר באנשי ציבור – יש למשטרה כלי חקירה משובח בדמות כלי התקשורת, באמצעות עיתונאים (או עיתונאיות) שעם השנים רכשו מיומנות לא רעה בתחום (בהקשר זה, די היה להאזין לחקירה שעבר איוב קרא בשידור חי אצל העיתונאית הדס שטייף כדי להתרשם מהעניין).

החקירה המקדמית הזו בתקשורת מקנה למשטרה כמה וכמה יתרונות – במיוחד כשהמדובר בחשד לעבירות מין.

ראשית, אלמנט ההפתעה; ה"זימון" של סגן השר קרא לראיון הראשון בעניין (בגלי צה"ל) התבצע מהרגע להרגע ממש, כך שלא היה לו זמן לארגן כראוי את המחשבות ובוודאי שלא להתייעץ עם עורך דין.

שנית, חקירה בכלי תקשורת עוקפת כמובן את החובה להזהיר את החשוד שכל מה שיספר עלול לשמש נגדו וכו' וכו'.

שלישית, חקירה בכלי תקשורת, בוודאי בשידור חי, מחייבת את איש הציבור, מטבע הדברים, להשיב לשאלות באופן מיידי מבלי יכולת לבקש רגע למחשבה. בנסיבות מלחיצות שכאלה איש הציבור מבין היטב שראיון ברדיו הוא לא המקום להתחמקויות בוטות מדיי או לשימוש בטענות נוסח "אני לא זוכר" וכיוצא באלה. כל אלה מגבירים את הסיכוי שהאיש יפלוט אמירות שונות שיספקו לחוקרי המשטרה "חומר למחשבה".

רביעית, פירסום חשדות וחקירה בכלי התקשורת מכרסמים קשות, זו המציאות, בחזקת החפות של החשוד (לפחות בעיני הציבור הרחב), מערערים את בטחונו העצמי ומחלישים באופן ניכר את עוצמתו הציבורית, וכל זאת – עוד בטרם שחוקרי המשטרה אמרו לו "בוקר טוב". במצב שכזה החשוד, איש הציבור, מגיע לחקירת המשטרה כשהוא מרוט נוצות ומטוגן היטב מכל הצדדים ונעול על גירסה ואמירות שונות שמסר לכלי התקשורת, שאותן יהיה עליו להסביר לחוקריו.

חמישית, כאשר התקשורת כך בפומבי מורטת את נוצותיו של איש הציבור, יש בכך לעודד – כבר בשלב המקדמי – מתלוננות נוספות (אם ישנן) להתייצב בתחנת המשטרה ולהגיש נגדו תלונה, וכך להפכו לחשוד סדרתי – על כל המשתמע מכך.

הניתן לצפות מחוקרי המשטרה שיוותרו בנקל על כל הלוקסוס הזה? השאלה מיותרת.

———————————————–

משפט קצב – האם יתרחש מהפך?

כל מי שיתבונן בכפות רגליו של קצב, ימצאן נקובות ככברה;

כי האיש לא הפסיק לירות לעצמו ברגל – על בסיס יומיומי כמעט.

וכך, הפוליטיקאי הממולח הזה קומם עליו את כל התקשורת כולה ולא השכיל להבין שהתקשורת בכוחה להשתלט על השטחים האפורים בתודעת השופטים, ולהפוך את השטחים הללו לשחורים משחור.

כי הפוליטיקאי הממולח הזה לא הבין שהתקשורת לא תאפשר לשופטים להתלבט.

כי הפוליטיקאי הממולח הזה לא השכיל להבין שהציבור הרחב והתקשורת אינם ערוכים להבין את משמעותו של הספק הסביר.

כי בתקשורת הכל שחור לבן (ובעיקר אדום).

אבל הוא לא הסתפק בהשנאת עצמו על הציבור והתקשורת; הוא גם שיקר בבית המשפט (משהכחיש יחסי מין מכל סוג שהוא).

ובכן, למה ציפית, מר קצב, משהפכת מצורע בתקשורת ושקרן בבית המשפט?  הייתכן שלא ידעת שמצורע אינו יכול להנות מפירותיו של הספק הסביר?

כי זהו כוחו האדיר של בית המשפט: לרקוח את השיקוי הפלאי הזה הקרוי ספק סביר ולהחיות את המתים.

לא נתייגע כאן באיפיונו הכולל של המושג ספק סביר, ורק זאת נאמר: אם נמצאות בתיק עובדות שבכוחן להצביע על אפשרות שיש לה אחיזה הגיונית במציאות, שהיחסים בין קצב לבין א' ממשרד התיירות היו בהסכמה, כי אז יש בכך להקים ספק סביר שהיה אונס.

אומר בהקשר זה בית המשפט העליון:

"בביטוי 'סביר' טמונים הסינון והמיון בין עניינים שיש להם אחיזה הגיונית במציאות, לבין דברים שהם ספקולציות נעדרות תשתית"

הנה כי כן, אין צורך שהעובדות בתיק יצביעו באופן נחרץ וחד משמעי על כך שהיו יחסים בהסכמה. די בכך שבכוחן של העובדות הללו להצביע על אפשרות שיש לה אחיזה הגיונית במציאות שהיו יחסים בהסכמה כדי להקים את הספק הסביר שהתרחש אונס.

אכן, בית המשפט המחוזי נתן אמון מלא בעדותה של א' ממשרד התיירות, אבל האם האמון המלא בעדות הזו הוא חזות הכל? אומר בהקשר זה בית המשפט העליון:

"גם כאשר גרסה מרשיעה נמצאת אמינה בעיני בית המשפט, אין הוא רשאי להתעלם מתמיהות העולות ביחס לגרסה זו. עליו לנתח תמיהות אלה, ולבחון האם הן מגיעות כדי יצירת ספק סביר; עליו לשלב התרשמות מן העדים באמצעות החושים עם ניתוח אנליטי אובייקטיבי של הראיות, הן לצורך הערכת הראיות המפלילות והן לצורך הערכת התמיהות מבחינת הגעתן כדי "ספק סביר" לענין הפללת הנאשם"

עינינו הרואות, הגירסה המרשיעה והאמינה של א' ממשרד התיירות אינה חזות הכל. על בית המשפט לבחון ולשאול עצמו אם לצד גירסתה האמינה של א' קיימים סימני שאלה שיש לרדת לחקרם.

ובכן, האם, לצד גירסתה האמינה של א', קיימים בתיק סימני שאלה או עובדות שבכוחן להצביע על אפשרות – אפילו אינה חד משמעית, אבל שיש לה אחיזה הגיונית במציאות – שהיו יחסים בהסכמה?

ובמילים אחרות, מהם סיכויי הערעור של קצב בבית המשפט העליון? האם השופטים ייצאו מגדרם – כפי שהם יודעים לעשות – וירקחו עבורו ביד אמן את אותו ספק סביר?

כפי שהדברים נראים עתה – הסיכויים אפסיים.

—————————————————

קצב מאתגר את העליון

תוצאות ערעורו של הנשיא לשעבר משה קצב בבית המשפט העליון מעוררות כמובן סקרנות רבה.

השאלה העיקרית, מטבע הדברים, היא אם בתום הערעור פלוס כמה ימי התארגנות קצב הולך לבית הסוהר – בין לתקופה המקורית של שבע שנים שנקבעה במחוזי, בין לתקופה קצרה יותר – אם העליון יפחית משהו מעונשו (בהקשר זה, אין להוציא מכלל אפשרות שגם אם הרשעת קצב תישאר בעינה ויהיה עליו ללכת לכלא, הוא ינצל את האפשרות לדחות שוב את הקץ בכך שיגיש בקשה לדיון נוסף ובצמוד לה בקשה לדחות את מאסרו עד לאחר הדיון הנוסף).

כך או כך, קצב מעורר בערעורו שאלה לא פשוטה, אלא שלא בטוח שיש לבית המשפט העליון "חשק אינטלקטואלי" להתמודד איתה – בין בערעור המתברר עכשיו ובין בדיון נוסף.

השאלה בתמצית היא אם בית המשפט חייב לבחון שמא קיימת סיטואציה שהנאשם לא טוען שהתקיימה. ולא רק שהוא לא טוען שהתקיימה, אלא שהוא אף מכחיש אותה מלוא פיו, וכל זאת כאשר יש בתיק ראיות כאלה ואחרות שיכולות, למרות הכחשת הנאשם, להצביע על כך שהסיטואציה בכל זאת התקיימה.

ולענייננו, השאלה היא אם בית המשפט חייב לדון באפשרות שקצב קיים יחסים בהסכמה עם א' ממשרד התיירות – למרות שקצב מכחיש אפשרות זאת מכל וכל.

בית המשפט המחוזי, בשורה התחתונה, החליט למעשה שאם קצב מכחיש יחסים בהסכמה – זבש"ו.

השופטת עדנה ארבל, שיושבת בהרכב הערעור, עוררה ביום הדיונים הראשון תחושה שאין לה חשק להפליג לים הזה ולדון באפשרות של יחסים בהסכמה – למרות שקצב מכחיש כאמור יחסים כאלה: השופטת ארבל דירבנה את עורכי הדין של קצב להתמודד אחת לאחת עם הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי – מה שמעורר תחושה שארבל רוצה להישאר במסגרת הדיון של פסק הדין של המחוזי ולבחון רק את התוצרים של בית המשפט המחוזי.

אם בית המשפט העליון אכן יאמץ קו מינימליסטי שכזה יהיה עליו להתעלם משאלה אחת כבדה שתישאר תלוייה בחלל בית המשפט. והשאלה היא למה קצב מתמיד להכחיש יחסים בהסכמה – למרות שהודאה ביחסים כאלה, הגם שגם הם מהווים עבירה פלילית (בשל יחסי מרות), בכוחה לחלץ את קצב מהרשעה כיוון שאז יהיה מדובר בעבירה קלה יותר שהתיישנה.

אכן, בית המשפט קובע בתקדימיו שנאשם אינו יכול לדלג בין קווי הגנה לפי נוחיותו ועל פי ההתפתחויות במרוצת משפטו – מה גם שבעניינו של קצב הוא עצמו מתמיד בקו הגנה אחד (הכחשה טוטאלית), ורק פרקליטיו הם אלה שמאמצים עבורו קו הגנה אחר (יחסים בהסכמה).

הרושם כרגע הוא, שבתום הערעור והדיון הנוסף (אם יהיה) קצב יילך לבית הסוהר, והחשק האינטלקטואלי של בית המשפט העליון ייאלץ להמתין להזדמנות אחרת.

—————————————————

החפות הטכנית של איש התקשורת שנחשד באונס

נתחיל בסיפור אמיתי מתחום אחר וממנו נלמד על המקרה של איש התקשורת שנחשד באונס ותיקו נסגר לאחרונה עקב חוסר ראיות מספיקות.

ובכן, רבים שמעו על משפט קסטנר, אבל מעטים יודעים כיצד ולמה התקיים בזמנו המשפט הכל כך טעון הזה, ומעשה שהיה כך היה:

אדם בשם מלכיאל גרינוולד פירסם באותם ימים שישראל קסטנר שיתף פעולה עם הנאצים. קסטנר, שהיה אז דובר משרד המסחר והתעשיה, בחר לשתוק נוכח הפירסומים הקשים הללו והעדיף לא להגיב עליהם. כיוון ששתק, הודיע לו היועץ המשפטי לממשלה דאז, לימים השופט העליון חיים כהן, שהוא, קסטנר, בהיותו עובד ציבור, אינו יכול להמשיך ולשתוק נוכח ההאשמות החמורות הללו, ועליו לבחור באחת מן השתיים: להגיש תביעת דיבה נגד גרינוולד כדי לטהר את שמו או, אם אינו מגיש תביעת דיבה, עליו להתפטר מתפקידו (קסטנר נקלע לפינה, הגיש תביעת דיבה – הידועה כ"משפט קסטנר" – וההמשך ידוע).

ומכאן לענייננו:

נגד איש התקשורת הנ"ל הוגשה תלונה על אונס. עקב כך הוא נעצר לחקירה ובהמשך שוחרר למעצר בית. שמו כחשוד באונס עבר מפה לאוזן עד שלא נותר כמעט מי שאינו יודע במי המדובר – על כל המשתמע מכך. כעבור חדשים אחדים הוחלט לסגור את התיק עקב חוסר ראיות מספיקות.

והנה איש התקשורת מחדש את ביקוריו בסלון שלנו כמימים ימימה, ומדווח לנו על עניינים שבתחום טיפולו כאיש תקשורת.

הגלגל הוחזר כאילו לאחור – אל הימים שלפני התלונה והחקירות – כאילו דבר לא ארע.

האמנם?

מה היה השופט חיים כהן אומר על כך? הרי המתלוננת גרמה לאיש התקשורת סבל בל יתואר, שלא לדבר על הכפשת שמו.

האם סגירת תיק החקירה "מחוסר ראיות מספיקות" טיהרה את שמו של איש התקשורת? להלכה – כן. למעשה – לא!

אכן, חזקת החפות עומדת לו לאיש התקשורת כאילו דבר לא ארע. אבל זו חפות משפטית טכנית, וכדי להשיב לעצמו את שמו הטוב, עליו – כמו על קסטנר בזמנו – לעשות מעשה ולהגיש תביעה משפטית נגד המתלוננת, ואם לא יעשה כן – תמשיך, לדעתי, עננה שחורה לרבוץ מעל לראשו.

אילו היה מדובר באדם פרטי המתנהל בד' אמותיו – שאלת טיהור שמו היתה נותרת בגדר עניינו הפרטי. אילו היה איש התקשורת מחליט ללכת הביתה בעקבות המקרה – גם אז היה שאלת טיהור שמו נותרת בגדר עניינו.

אבל האיש החליט לחזור לעיסוקו התקשורתי הקודם, ומשכך – שוב אין המדובר כאן בעניינו כאיש פרטי.

המדובר באדם המבקר תדיר בסלון שלנו ושל הילדים והילדות שלנו.

———————————————————