Category Archives: עבריינות כלפי נשים

אל תאמינו לארי שביט

העיתונאי החשוב הזה התחיל בהודאה ב"יסודות של חיזור".

מה זה לעזאזל "יסודות של חיזור"? זה נשמע כמו הוקוס פוקוס של עורך דין פלילי שלוקח 1000 דולר פלוס מע"מ לשעה.

כלומר, זה לא ממש חיזור אלא רק יסודות – בלי קירות ובלי גג.

וכיצד רואה הנפגעת את היסודות הללו של העיתונאי החשוב? "הוא רכן לכיווני כמו חיה, אחז בעורפי ומשך אותי אליו… הפניתי את ראשי שמאלה והרכנתי את הראש כדי לחמוק מפיו".

אדון שביט: על היסודות האלה שוטר עם אזיקים אמור להמתין לך ב- JFK.

ואז באה הנפגעת השנייה, ועכשיו כבר יש לנו חרמן סדרתי שנשלט על ידי דחף לאו בר-כיבוש.

וכשבאה הנפגעת השנייה ארי שביט כבר מודה שהוא לקה בעיוורון.

מהו טיבו של עיוורון זה? התשובה ברורה: העיתונאי החשוב פשוט לא הבחין ולא שם לב לכך ששתי העלמות הללו היו לבושות.

ועכשיו הוא "לוקח אחריות מוסרית מלאה" על מעשיו. עוד אקרובטיקה של עורך דין ב- 1000 דולר פלוס מע"מ.

רוצה לומר לשוטר  עם האזיקים: לא עברתי את הרף הפלילי.

והוא גם הולך לעשות תיקון עם בני המשפחה – כמו היה נוצרי אדוק שיודע שהייעוד העיקרי של האל הוא לסלוח.

פחחחחחחחח

מי כמעט אנס את לימור גולדשטיין

השחקנית (הדי בינונית לטעמי) לימור גולדשטיין פותחת את סגור ליבה אחרי כעשרים וחמש שנה ובראיון לישראל היום מספרת על "האלוהים של התיאטרון" כהגדרתה, שבתחילת דרכה בתיאטרון ניסה לאנוס אותה.

לא צריך להיות שרלוק הולמס ואין צורך ביותר מחצי רגע בגוגל וויקיפדיה כדי לפענח את הרמז שכאילו נשר מארנקה של גולדשטיין אל בין שורות הראיון ולזהות מי הוא אותו אלוהים של התיאטרון.

האם הברנג'ה של לימור גולדשטיין תשכיל להעמיד את אותו אלוהים בדימוס אל עמוד הקלון?

ספק.

 

 

 

 

הגיהינום של אורן חזן

אורן חזן בא בטרוניה על שמעדיפים להאמין לזונות של בורגאס ולא לו.

מה שמזכיר את אותו מבריח סמים שנתפס בעזרת כלב משטרתי, ותוך שהוא מכחיש מכל וכל את המיוחס לו – פונה אל החוקר בשאלת היגיון: למי אתה מאמין לכלב או לבן אדם?

ועכשיו אורן חזן קובע עם עמית סגל פגישה בבית המשפט.

אם אורן חזן יגיש תביעת לשון הרע – הוא עוד יתגעגע לגיהינום שעובר עליו בימים אלה.

אורן חזן עלול לגלות שהתביעה חוזרת אליו כמו בומרנג, והנתבעים מוצצים לו – והפעם בעזרת בית המשפט – את שארית הדם שעוד נותרה בגופו.

כי בתביעות לשון הרע קיימת טעות אופטית אכזרית מאין כמותה: מישהו אומר עליך שאתה סרסור של זונות, ואתה, לתומך, סבור שאם תגיש נגדו תביעת דיבה – יהיה עליו לבוא לבית המשפט ולהביא עימו את ההוכחות לדברים שאמר עליך. ואם אין לו הוכחות לדברים שאמר – הוא יפסיד במשפט. יותר פשוט מפשוט.

אבל כבר אמרנו: זו טעות אופטית. המציאות קשה ואכזרית הרבה יותר.

כי בתביעות מסוג זה אין כלל צורך, שבזמן שמישהו אומר עליך שאתה סרסור, שתהיינה ברשותו הוכחות זמינות לדברים שאמר.

קובע בעניין זה בית המשפט העליון (דנ"א 7325/95):

"בגדרי הגנת האמת בפרסום אין כל הכרח כי הראיות להוכחת אמיתות הפרסום יהיו בידי המפרסם לפני הפרסום".

ובמילים אחרות:
יכול מישהו לומר עליך שאתה סרסור, בלא שיהיה לו בדל ראייה לכך, ורק לאחר שתגיש נגדו תביעת דיבה, רק אז – הוא יוכל להתחיל לחפש הוכחות לדברים שאמר בגנותך.

וכאן נמצא שער הכניסה לגהינום:

כי מי שאמור לעזור לנתבע לחפש במרץ אחר ההוכחות לדברים שהוא אמר בגנותו של התובע, הינו – כמה אכזרי – התובע עצמו.

הדבר נשמע אבסורדי ממש, אבל זו המציאות: התובע, שנפגע כתוצאה מדברים שפירסם עליו הנתבע, הוא זה שיעזור לנתבע לחפש בכל פינה אחר ההוכחות לאמיתות הדברים שהנתבע פירסם עליו.

ולמכשיר החיפוש הקטלני קוראים שאלון.

עוד בטרם שיתחיל המשפט יקבל אורן חזן מעמית סגל ומערוץ 2 מין חוברת ספירלית עבה ומאיימת, ובתוכה ים גדול ורחב, סעיפים סעיפים, של שאלות ותת-שאלות.

וככל שיתקדם בקריאת השאלון יתברר לאורן חזן, שאין כמו השאלות הללו מכשיר יעיל למריטת עצבים.

אורן חזן יגלה, שבעצם הוא זה שצריך לספק לעמית סגל את חבל התלייה כדי שסגל יתלה אותו עליו.

יתברר לאורן חזן שעמית סגל בעצם עומד להפשיט אותו ערום ועריה, ובעזרת השאלון לגלות אודותיו כל פרט בעברו, ככל שרק ניתן להעלות על הדעת – לרבות, כמובן, סיפורי בורגאס.

גם צדיקים גמורים יתקשו לעמוד בסטריפטיז פומבי ומשפיל שכזה.

ואז, בצר לו, יפנה אורן חזן בזעקה מרה אל מי שאמור לעשות סדר וצדק – אל השופט.

וכאן, אם לא יקרה הבלתי צפוי, יגלה אורן חזן שיש לו אוייב חדש: השופט בכבודו ובעצמו!

כי יתברר לאורן חזן, שלא רק עמית סגל דורש תשובות לשאלות הנוקבות, אלא גם השופט קובע, שכדי שהאמת תצא אל האור – עליו, על אורן חזן, להשיב על רבות מהשאלות החטטניות הללו.

ובמקרה המיוחד שלו, יתברר לאורן חזן שתשובותיו לחלק מהשאלות עשויות לעניין גם את רשויות החוק.

נדגיש: גם בהנחה שאורן חזן צח כשלג – כל יישותו תתקומם כנגד השאלות שהוא יידרש להשיב עליהן. אין איש – גם לא צדיק גמור – שישמח לחיטוט פולשני ומשפיל שכזה.

כי זאת לדעת:
מי שמנסח את השאלות – ועורכי הדין של כלי התקשורת מיומנים בכך – עושה כן באופן שבן אנוש, באשר הוא, יתקשה להשיב עליהן מבלי לספוג פגיעה קשה – הרבה יותר קשה מזו שנגרמה לו בתחילת הדרך כשפורסם הדבר המכפיש.

ובית המשפט, אם אין בליבו חמלה מופלגת כלפי התובע, מאשר בדרך כלל את השאלות ומחייב את התובע להשיב על רבות מהן.

ואם התובע מסרב להשיב לשאלות – כפי שצפוי שיעשה גם אורן חזן – אחת דתו: בית המשפט מוחק את כתב התביעה, כלומר: התובע מפסיד במשפט וגם נדרש במפגיע לשלם את הוצאותיו של הנתבע.

קיימת, איפוא, אפשרות לא מבוטלת, שסגן יושב ראש הכנסת אורן חזן ייצא מבית המשפט במצב גרוע בהרבה מכפי שנכנס אליו – עד שגם שיניו הבוהקות יצהיבו ללא תקנה.

השלד המדמם של מאיר שטרית

מאתיים ושבעים אלף שקלים שילם מאיר שטרית כדי לכבול את ידיו ורגליו של השלד בארונו לבל יתפרע, אך לשווא: השלד הסורר השתחרר מכבליו כמו היה הודיני והגיח מתוך הארון החוצה אל כותרות העיתונים.

כי מי שמבצע סיכול ממוקד באנשי הציבור הנבחרים – הם לא חוקרי המשטרה המתוחכמים ולא אנשי מס הכנסה החרוצים, אלא השלדים חסרי המנוח ימח שמם.

אבל מאיר שטרית, שבתחילת המירוץ ידע היטב שסיכוייו אל מול פואד ורובי אפסיים, לא התכוון להיבחר לנשיאות – לא בסיבוב הזה.

כל שרצה שטרית הוא להתקבע בתודעת הציבור כמועמד לנשיאות וכך לשפר את סיכוייו במרוץ לנשיאות בעוד שבע שנים – ממש כפי שעשה רובי ריבלין.

אלא שבדיוק אז החליט השלד של פואד לעשות מעשה ולבצע בו, בפואד, סיכול ממוקד ולהשליכו לתעלה עמוקה בצד הדרך.

וכך באחת הפך שטרית להיות מתמודד ריאלי – עם שלד מדמם בארונו – עד שממש נגע בנשיאות.

אבל איתן כבל – איש תמים עד בכי – שאל את שטרית "שאלות נוקבות".

כי איתן כבל התמים שכח לשאול קודם כל את עצמו – האם קיים סיכוי כלשהו שמאיר שטרית יודה במו פיו בדבר שיחסל אותו, וישליך אותו אל התעלה לצידו של פואד?

ובמילים אחרות, לאיזו תשובה בדיוק ציפה איתן כבל ממאיר שטרית כתוצאה מהשאלות הנוקבות הללו?

ושטרית בשלו: הוא טוען שאין בארונו שום שלד.

הוא צודק: זה לא שלד. זו סתם גופה במצב של ריקבון מתקדם.

היכונו לחגיגות המאה של פרס

אין צורך להמתין עשר שנים תמימות לחגיגות המאה של הנשיא התשיעי שלנו. אם את חגיגות התשעים הקדימו בחודשיים (פרס נולד מתישהו באמצע אוגוסט), מה ימנע מכל אנשי הנשיא להקדים את חגיגות המאה ולערוך אותן נניח בשנה הבאה? מה שבטוח בטוח.

ואז שוב נוכל להתבסם מקסמו של האיש הכי מקסים בוושינגטון והסביבה – הלא הוא ביל קלינטון, שבזכות שתי מילים אלמותיות התנחל לנו בצנטרום של הלב. כשאני שומע את השלום חבר הזה במבטא האנגלוסקסי המרטיט והקול הצרוד והסקסי – אני מרגיש כמו הייתי לרגע מוניקה לווינסקי.

אפרופו קלינטון, עדי אשכנזי מקוננת על כך שצנזרו לה כמה פנצ'ים. לא יתכן שצנזרו. כלומר, איך זה שלא צינזרו לה את הקטע שבו היא ירדה על פרס על כך שלאורך כל מאות שנות פעילותו הציבורית הוא לא סיפק לנו איזו שערוריית מין לתאבון כמו ברלוסקוני עם הבונגה בונגה שלו?
ובכן, למה זה היתה אשכנזי חייבת להיתלות באילן גבוה כמו ברלוסקוני כאשר לימינו של פרס יושב קלינטון שכמעט עף מהבית הלבן בגלל הסיגר והכתם ההוא על השמלה הכחולה.

ובכלל, למה היתה עדי חייבת להרחיק עד לארץ המגף כאשר הנשיא השמיני שלנו, זה שקדם לפרס, סופר כיום את שנותיו במעשיהו בזכות בונגה בונגה כחול לבן.

וברברה סטרייסנד. האישה עם הכלבלב. סירופ סוכר בכמויות מסחריות שכאלה כבר מזמן לא שתינו. ממש סכנה לבריאות.

וכל ההפקה הזו המתוקתקת בקצב של ננו טכנולוגיה. כמו שפרס אוהב.

פרס גורם לי להרגיש זקן ועל כך אני לעולם לא אסלח לו.

כתב אישום על אונס מלפני 46 שנה

כמה פעמים נתקלנו במקרים מקוממים כאלה ואחרים, שבהם חשודים באונס חוסים בצל מחסום ההתיישנות על מעשיהם?

לא צריך הרבה אצלנו – עשר שנים בלבד – כדי לעבור לצד הבטוח של המחסום ולזכות בחסדיה של ההתיישנות.

לא באנגליה!  במולדת הכדורגל אין התיישנות על עבירות פליליות. הזיכרון של האנגלים הוא אינסופי כשמדובר בעבריינים פליליים – גם אם הם סלבים אמיתיים.

כזה הוא המקרה של ביל רואצ' כוכב סדרת הטלוויזיה המפורסמת "רחוב קורוניישן" שמתארח בסלון של האנגלים כבר למעלה מחמישים שנה ברציפות.

אדון רואצ' הוא כיום איש מאד מכובד ועשיר בן 81 שנהנה מכל מה שכוכבות טלוויזיה יכולה להציע לאיש כמותו.

אבל לפני כשבועיים חרב עליו עולמו: המשטרה פשטה על חווילתו, ערכה שם חיפוש מדוקדק ועצרה אותו בחשד לאונס שביצע לפני 46 שנה בנערה בת 15.

ואם המתמטיקה  עדיין בתוקף יוצא שאדון רואצ' בן ה-81 היה עלם צעיר בן 35 כשביצע את האונס המיוחס לו, והנערה הנ"ל בת ה-15 היא כיום גברת בת למעלה מ-60.

בינתיים הוגש נגד רואצ' כתב אישום בגין האונס ההוא מלפני 46 שנה, והוא שוחרר ממעצרו בתנאים מגבילים.

ואחד התנאים המגבילים הוא איסור להתקרב ללא פיקוח אל נערות שהן מתחת לגיל 16.

איפה היא המלכה כשרואצ' כבר צריך אותה?

Fullscreen capture 15052013 095330.bmp

בין משה קצב ואביב גפן

כולנו למדנו להכיר את שיטותיו של משה קצב ללכוד נשים ולקרב אותן אל יצועו.

משנתן קצב עינו במי מן הנשים שעבדו תחתיו או בסביבתו, הוא נהג לקרבן אליו באמצעות קידומן לתפקידים נחשקים, צירופן לפמלייתו, השתתפותן בישיבות נחשבות, שאיפת אוויר גבהים של מוקדי הכרעה, וכיוצא באלה פיתויים מפנקים שמרוממים את הנפש ומעסים את האגו.

ואז, ברגע המתאים, נהג קצב לדרוש את התמורה מאותן נשים: עיסוי אזור חלציו ועוד כהנה מעשי מין למיניהם.

אלא שכאשר מי מהנשים סירבה למלא את התפקיד שייעד לה קצב ומיאנה לספק לו את התמורה המינית הנדרשת, או אז גזר עליה קצב עונש משפיל של הרחקה לצמיתות מפמלייתו ומכל מנעמי החשיבות והכבוד שהרעיף עליה עד אז.

כי כידוע אין ארוחות חינם ובשביל כבוד צריך לעבוד.

והנה מתברר שלא צריך להיות דווקא שר או נשיא כדי לקרב ולהרחיק נשים על פי הפרקטיקה הבזוייה הנ"ל.

מספיק לצורך כך להיות אביב גפן.

הזמרת קרן הכט חושפת את הפן ה"משה קצבי" הזה של אביב גפן בראיון ארוך לעיתון מעריב.

קרן הכט מספרת כיצד, בתחילת דרכה, אביב גפן טיפח אותה והשקיע בה בתחום האמנותי והפך אותה לזמרת מבוקשת שזכתה לחשיפה גבוהה ולשבחים רבים בתקשורת.

 עד שהתברר לקרן הכט שגם אצל נציג הדור המזויין אין ארוחות חינם.

"לאחר שהייתי אדישה לניסיונות של אביב להגיע אליי במובן האינטימי החלה הידרדרות ביחסים בינינו"  מספרת קרן הכט באוזני מראייניה.

והיא מוסיפה עוד כהנה וכהנה פרטים ומספרת כיצד, בעקבות סירוביה לאביב רב הכוח וההשפעה, הוא גרם לטריקת הדלתות בפניה ולחיסול הקריירה שלה.

ומהי תגובתו של מר גפן לכל מה שקרן הכט סיפרה עליו? הוא מאחל לה הצלחה בהמשך דרכה.

מה אגיד לכם: התגובה של משה קצב בזמנו נשמעה יותר משכנעת.

 ———————————————————————————————–

למה גדעון סער לא מתלונן במשטרה

לאור טענת מקורביו של שר החינוך גדעון סער ולאור טענת העובדת בלשכתו, שהמכתב שנשלח כביכול על ידה והמאשים אותו בקיום קשרים רומנטיים עמה ועם נוספות – הוא מכתב מזוייף ותוכנו שקר וכזב, מתעוררת כמובן השאלה למה גדעון סער או העובדת אינם מתלוננים במשטרה.

מקורביו של סער טוענים שהוא נמנע מלהתלונן במשטרה, וזאת כדי לא לשחק לידיו של שולח המכתב, שמעוניין לנפח הסיפור בתקשורת ככל שרק ניתן.

ומכל מקום, גדעון סער – אדם לחלוטין לא טיפש – מבין היטב שאם המשטרה תחקור בדבר ותנסה להתחקות אחר שולח המכתב, יהיה עליה לחפש אחר חשודים שיש להם מניע לשלוח מכתב שכזה.

ולמי יש מניע שכזה?

הרושם הברור הוא, שאדם בעל מניע חזק – מניע שכנראה מתודלק גם על ידי רגשי נקם – הוא גרושתו של גדעון סער.

שהרי גרושתו של סער, לבד מהסבל שמן הסתם נגרם לה מעצם הגירושין, נאלצת גם לצפות, יחד עם כולנו, בגילויי רומן האהבים המתוקשר שמלבלב ופורח בין סער לבין גאולה אבן.

ולנוכח התמונה הזו, לא מן הנמנע שגרושתו של סער חשה כנראה גם השפלה שמן הסתם נגרמת לה עקב הרומן המתוקשר והפומבי הזה.

שלא לדבר על הסבל האפשרי שכנראה נגרם גם לילדיו עקב כך.

יודגש: אין בדברים הללו לטעון שגרושתו של גדעון סער שלחה את המכתב.

אבל, במבט מן הצד, לא ניתן להתכחש לקיומו האפשרי של מניע מצד גרושתו של סער לעשות כן.

ואם אכן קיים מניע שכזה – אין זה מן הנמנע שאם המשטרה תפתח בחקירה, היא תאלץ לזמן לחקירה, בין היתר, גם את גרושתו של סער כדי לשמוע מה בפיה.

וגדעון סער, כך סביר להניח, לא היה רוצה שחקירה מעין זו תתגלגל לעבר גרושתו – אם ילדיו.

נתן אשל מילכד את שלי יחימוביץ'

עיון בפרשת פרסום המייל של נתן אשל ע"י שלי יחימוביץ' עשוי להוביל למסקנה שיחימוביץ' נקלעה כאן למילכוד מסויים, שממנו נחלצה רק כאשר פירסמה את המייל.

זאת כיוון שהמייל הזה, שנשלח בטעות גם ליחימוביץ', הפך אותה –  שלא בטובתה – למעין שותפת סוד לתוכנו.

ושותפות הסוד הכפוייה הזו נוצרה, יש לזכור – לא רק בין יחימוביץ' לבין אשל, אלא גם בינם לבין הנמענת המקורית של המייל, שלומית ברנע, שהיא היועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה.

במילים אחרות, גם אם נתן אשל לא הבחין בעצמו בטעות שעשה, כי אז סביר להניח ששלומית ברנע הסבה תשומת לבו לכך ששלי יחימוביץ' נמענת אף היא.

על פני הדברים ברור, ששותפות הסוד הכפוייה הזו לא היתה לרוחה של שלי יחימוביץ', וזאת בין היתר לאור חילופי המיילים הקודמים בינה לבין אשל, שתוכנם, כך פורסם, לא היה ממש מלבב, אלא להיפך: היה טעון מתחים.
במילים אחרות, מהרגע הראשון לא ממש התאים לשלי יחימוביץ' לשתוק ולהיות למעשה שותפת סוד עם אדם שנאלץ לפרוש מתפקידיו הציבוריים בנסיבות לא מחמיאות.

וכך, ברגע ששאלת שיתופו של אשל בצוות המשא ומתן צפה ועלתה בתקשורת – שלי יחימוביץ' שוב לא היתה יכולה להחריש והיתה חייבת לגלות דבר המייל ביוזמתה, וזאת משתי סיבות לפחות:

א. גבר החשש, שכתוצאה מהעיסוק התקשורתי בעניין יתגלה דבר קיומו של המייל, ואז שלי יחימוביץ' היתה נקלעת למבוכה – באשר היה עליה לספק הסברים למה שתקה, ובמיוחד כיצד זה שלא הפריכה ההכחשות בדבר הכוונה לשלב את אשל במו"מ הקואליציוני – למרות שידעה על כך היטב למקרא המייל שהתגלגל לידיה.

ב. המשך שתיקתה של יחימוביץ' בעניין קיומו של המייל היה למעשה מנטרל אותה מלתקוף את הכוונה לשתף את אשל במו"מ.

הנה כי כן, שלי יחימוביץ', כאשת ציבור ומנהיגת מפלגה, לא היתה יכולה ליטול על עצמה סיכון להמשיך ולהיות שותפת סוד לדבר קיומו של המייל, וזאת מחשש שברגע שעניין שיתופו של אשל במו"מ יגיע לתקשורת – גם המייל יגיע לתקשורת איכשהו, ואז יתגלה שהיא נתנה למעשה יד להסתרת הכוונה לשתף את אשל במו"מ ואף החרישה לנוכח ההכחשות בדבר קיומה של כוונה כזו.

אשר לשאלות אם יש בגילוי המייל משום עבירה על החוק או הפרה של ציווי מוסרי כלשהו – שאלות אלה איבדו במקרה זה מערכן וממשקלן – בוודאי מנקודת מבטה של שלי יחימוביץ' לנוכח הפגיעה האפשרית בתדמיתה – אילו היה העניין מתגלה שלא מפיה.

אורי שגיא והפליק פלאק של שלי יחימוביץ'

שלי יחימוביץ' עשתה את המצופה ממנה כמנהיגה: היא טאטאה החוצה מרשימת מפלגתה את האלוף במיל. אורי שגיא שנחשד על ידה במעשים מיניים בלתי חוקיים.

אבל הדרך המזוגזגת שבה יצאו הדברים אל התקשורת משאירה בפה טעם חמצמץ.

בתחילת הדרך הודיעה יחימוביץ' שהיא מכבדת את החלטת אורי שגיא לפרוש מסיבות בריאותיות.
בהקשר זה קשה להבין כיצד זה יחימוביץ', אשת תקשורת מנוסה, התפתתה לתת יד לנימוק השקרי של אורי שגיא לפרישתו. הייתכן ששלי, העיתונאית המיומנת, האמינה לרגע שהסיבה האמיתית לפרישתו של שגיא לא תתגלה?

ואכן, הסיבה האמיתית לפרישת שגיא נחשפה בתקשורת תוך אפס זמן.

ואז בא סיבוב הפרסה של שלי: שוב אין היא מכבדת את החלטתו של שגיא לפרוש מסיבות בריאותיות. הפעם הסיבה לפרישתו היא כי "אי אפשר להפנות עורף לקורבן".

במילים אחרות, ברגע שיחימוביץ' החליטה שיש כאן קורבן – היא גם החליטה שיש עבריין.
כלומר, שאורי שגיא, כעולה מדברי שלי יחימוביץ' – הוא עבריין מין. בלי כביכול ובלי לכאורה.

כמו שאמר לי אחד שלא ממש שולט ברזי השפה: מישהו כאן ניסה לאכול את העוגה משני הקצוות.

—————————————————————-