ארכיון קטגוריה: ניגוד אינטרסים של שופטים

דורנר מסירה את הכפפות

שופטת בית המשפט העליון בדימוס דליה דורנר הכריזה שהיא החליטה להסיר את הכפפות. ממש כך.
לדבריה המתקפה המרוכזת שבית המשפט העליון נתון בה, מסכנת את הדמוקרטיה, והיא לא יכולה להחריש.
 
באחד הריאיונות בטלוויזיה, לאחר שסיימה לשפוך את מרי ליבה על ההתקפות ועל הסכנה לדמוקרטיה, נשאלה דורנר לדעתה על החנינה שהוענקה לנעמי בלומנטל.
 
וכך השיבה השופטת דורנר: "אני לא רוצה להתייחס לזאת משום ש…".
ואז, לאחר מעין גימגום או היסוס קל, השלימה השופטת דורנר את תגובתה כך: "היתה חנינה. זה בסדר".
 
ובכן, האם השופטת דורנר התייחסה או שהיא לא התייחסה? ולמה היא טענה שהיא לא רוצה להתייחס? ומדוע בכל זאת השיבה ש"זה בסדר" – כלומר התייחסה?
 
ושאלת השאלות:
למה שופטת בית המשפט העליון דליה דורנר, שהיושר והצדק ורוממות הדמוקרטיה בגרונה, התקשתה להשיב כראוי, ולהניח ביושר את הדברים על השולחן במילים הבאות: "אני לא רוצה להתייחס משום שאחד מעורכי הדין של נעמי בלומנטל, פרופ' ועו"ד אריאל בנדור, הוא הבן שלי".
 
מה פסול בתשובה מעין זו מצד מי שכה מזוהה עם היושר והצדק?
 
מה פסול בגילוי נאות שכזה?
 
כאשר השופטת דורנר מביעה חרדות קיומיות של ממש – היא גם רוצה שנתייחס אליה באמון, לא?

—————————————————————————-

 

הדברים מתפרסמים גם באתר "מחלקה ראשונה"

 

העתירה לפסילת ביניש

העיתונאי יואב יצחק עתר לבג"צ, בין היתר, כדי להביא לפסילת נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש מלשבת בהרכב שידון בעתירות שהוגשו נגד עיסקת הטיעון עם קצב.
 
נימוקיו של יואב יצחק הם בכך שעניינו האישי של עו"ד יחזקאל ביניש, בעלה של הנשיאה, תלוי ועומד ומצפה להכרעה אצל היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז – אותו מני מזוז העומד מלוא כובד משקלו ויוקרתו האישית מאחורי עיסקת הטיעון עם קצב המצפה להכרעת בג"צ בראשות הנשיאה – דבר הקולע את הנשיאה ביניש לניגוד עניינים שמחייב פסילתה מההרכב.
 
העובדה שהשופט התורן של בית המשפט העליון לא העביר את העתירה להרכב שידון בה, מבלי לבקש תגובת המשיבים, אלא דרש תגובת היועץ המשפטי לממשלה קודם לדיון – עובדה זו מלמדת, לכאורה, שעתירתו של יואב יצחק מחזיקה מים  – ככל שהיא נסמכת על התשתית העובדתית המפורטת בעתירה.
 
השאלה עתה היא כיצד ישיב היועץ המשפטי לממשלה לעתירה. ובמילים אחרות, השאלה היא אם היועץ המשפטי לממשלה, בתשובתו לבג"צ, יסמוך ידיו על העובדות כפי שטוען להן יואב יצחק באשר לעניינו האישי של עו"ד יחזקאל ביניש, והאם היועץ רואה בו חשוד בפלילים – כמפורט בעתירה.
 
היה והיועץ לא יסמוך ידיו על העובדות הנוגעות לחשדות נגד עו"ד ביניש כמפורט בעתירה, כי אז תידחה העתירה על ידי בג"צ ללא היסוס.
 
אבל אם היועץ המשפטי לממשלה יאשר את מה שיואב יצחק טוען לו, כלומר הוא יאשר שעו"ד ביניש מוחזק על ידו כחשוד בפלילים – או אז צפוייה לבג"צ מבוכה לא פשוטה.
 
ראשית, וללא קשר לעתירה, אם היועץ המשפטי לממשלה יאשר בפה מלא, שבעלה של נשיאת בית המשפט העליון חשוד בפלילים, יהיה בכך כדי לגרום לטלטלה כה עזה בבית המשפט העליון – עד שספק רב אם הנשיאה תוכל להמשיך בתפקידה כתמול שלשום.
 
ושנית, ובקשר לעתירה, אם היועץ המשפטי יאשר את דבר החשדות נגד עו"ד ביניש, כי אז עתירתו של יואב יצחק לפסילת הנשיאה שוב לא תוכל להידחות בנימוקים אקרובטיים מהסוג שהיינו עדים לו בעתירה לפסילת השופט אור בזמנו – כך צריך לקוות.
 
ובכן, מה יהיה? ניסיון העבר מלמד שאין צורך להתרגש. כי מתגנבת תחושה בלב שהשופט התורן של בג"צ לא היה ממהר להעביר העתירה לתגובת היועץ – אלמלא ידע מה תשובה תהיה בפיו.
 
 

האתיקה של השופטת ארבל

קשה להבין כיצד זה העזה השופטת עדנה ארבל לשבת בהרכב השופטים שדן בעניינו של ח"כ שלמה בניזרי הנאשם, כידוע, בקבלת שוחד.
 
ח"כ בניזרי עתר לבג"צ שיבטל את כתב האישום כנגדו, וזאת בטענה של אכיפה סלקטיבית – באשר תיקו של אדם אחר המעורב בפרשה, יעקב בוכריס, נסגר על ידי הפרקליטות מחמת "חוסר עניין לציבור".  ח"כ בניזרי ביקש מבג"צ ליצור גזירה שווה בינו לבין יעקב בוכריס הנ"ל ולהביא לביטול כתב האישום כנגדו על פי אותה עילה של "חוסר עניין לציבור". בג"צ דחה את עתירתו של ח"כ בניזרי בנימוק שעליו להביא טענותיו במסגרת ההליך הפלילי שמתנהל נגדו בבית המשפט המחוזי.
 
השופטת עדנה ארבל, שכאמור ישבה בהרכב השופטים שדחה את העתירה, שימשה כפרקליטת המדינה עד מחצית שנת 2004.
 
ואם נזכור שחקירת פרשת החשדות כנגד בניזרי החלה בשלהי שנת 2001, כי אז יתברר שעדנה ארבל – אותה עדנה ארבל – עמדה בראש הגוף שניהל את החקירה כנגד בניזרי.
 
בהקשר זה ראוי לציין, ששלמה בניזרי היה באותם ימים שר העבודה והרווחה, כך שברור הדבר, שלאור בכירותו – שר בממשלה – התנהלה החקירה כנגדו תוך מעורבות פעילה ועמוקה ובפיקוח צמוד של פרקליטת המדינה עדנה ארבל, וזאת במשך יותר משנתיים – עד שהתמנתה לשופטת.
 
אבל יתרה מזאת: מי שהניע בזמנו את גלגלי החקירה ופתח את הפרשה כנגד השר בניזרי היה לא אחר מאשר יעקב בוכריס הנ"ל, שהיה מעורב אף הוא בפרשה אך תיקו נסגר ע"י הפרקליטות מחוסר עניין לציבור כאמור לעיל.
 
הייתכן, שעדנה ארבל תשב בדין בעניין של נאשם, שעה שבעבר היא ניהלה את החקירה הפלילית כנגד אותו נאשם עצמו?
 
הנה מה שקובע חוק בתי המשפט בהקשר לענייננו:
 
"שופט לא יישב בדין ביודעו ש… בטרם התמנה לשופט היה השופט מעורב באותו ענין הנדון בהליך שלפניו כבא כוח, כבורר, כמגשר, כעד, כיועץ מקצועי, כמומחה, או בדרך דומה אחרת"
 
הניתן לטעון שהחוק הנ"ל אינו חל על המקרה שלפנינו? 
 
ומכל מקום, מה על השכל הישר? מה על ההגינות? מה על מראית העין?
 
כך נוצר, איפוא, מצב שבו עדנה ארבל, כפרקליטת המדינה, מנהלת חקירה כנגד השר בניזרי – חקירה המבשילה בהמשך לכתב אישום – ובשלב מאוחר יותר, כאשר בניזרי פונה לבג"צ בעתירה לבטל את כתב האישום, הוא פוגש שם את אותה עדנה ארבל עצמה – הפעם כשופטת – שדוחה את עתירתו.
 
והשאלה על מקומה עומדת: כיצד זה העזה השופטת עדנה ארבל לשבת בדין בתיק הזה?

על פסילת שופטים

——————————————————————————————-

נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק הפיץ בזמנו בקרב כלל השופטים טיוטה של כללי אתיקה לשופטים וביקש תגובותיהם לטיוטה.

הסעיף העיקרי בטיוטה – סעיף 15 – עוסק במצבים שונים שבהם שופטים נקלעים לניגודי עניינים (כגון קירבה לבעלי הדין או לעורכי הדין וכו´ וכו´) – המחייבים אותם לפסול עצמם מלשבת בדין.

יודגש כי בהתקיים אחד המצבים של ניגוד עניינים המפורטים באותו סעיף, השופט מחוייב לפסול עצמו, ואין הוא יכול לנהל את המשפט – גם אם כל הצדדים מסכימים לכך שיישב בדין (וכדברי הנשיא ברק באחד מפסקי הדין: "הסכמת הצדדים… אינה יכולה לרפא את הבעייתיות שמצמיחה הסיטואציה")
 
אלא שהחיים כידוע אינם שחור לבן, והם מזמנים מצבים גבוליים רבים הנמצאים בתחום האפור, ושבהם השופט מבין שהוא נמצא על גבול של משוא פנים כתוצאה מניגוד עניינים, או שניגוד העניינים אינו בוטה ואינו מובהק, ושהחוק אינו מחייב באופן קטיגורי את פסילתו, ולכן הוא – השופט – מתקשה להחליט אם עליו לפסול או שלא לפסול עצמו מלשבת בדין.

                    מנגנון מיוחד

במצבים הגבוליים הללו קורה לא פעם שהשופט נוקט מעין גילוי נאות כלפי הצדדים, מגלה להם על המצב הגבולי שהוא נמצא בו, ומודיע להם שאם מי מהם יבקש ממנו לפסול עצמו – הוא יעשה כן.
 
האם בכך נפתרה הבעייה? לא ממש.
 
וההוכחה היא אמפירית: האם קרה אי פעם שבעקבות גילוי כזה של השופט ביקש ממנו מי מהצדדים שיפסול עצמו?  לא מוכר מקרה כזה.
הסיבה ברורה: לא נעים.  לא נעים למי מהצדדים "לגמול" לשופט – לאחר שנקט גילוי נאות – בבקשה שיפסול עצמו.
 
כללי האתיקה לשופטים בארצות הברית מודעים למצב המלחיץ הזה שנופל על הצדדים בעקבות גילוי השופט, ומתמודדים עימו בדרך מעניינת.
 
על פי כללי האתיקה בארה"ב, כאשר שופט נקלע למצבים גבוליים של משוא פנים כתוצאה מניגוד עניינים, עליו לגלות לצדדים על ניגוד העניינים – או ספק ניגוד העניינים – שהוא נתון בו, ולהודיע להם שבדעתו לפסול עצמו – אלא אם כן כל הצדדים יבקשו ממנו שלא יפסול עצמו.
כלומר, שלהבדיל מהמצב אצלנו, שבו – בעקבות גילוי השופט – צריך מי מהצדדים לבקש אותו שיפסול עצמו, הרי שבארה"ב צריכים כל הצדדים לבקשו שלא יפסול את עצמו, ואם לא כולם יבקשו זאת – הוא פסול.
 
אבל האמריקאים מודעים גם לכך, שאם מי מהצדדים לא יבקש מהשופט שלא יפסול עצמו, הוא – אותו צד – עלול להיקלע לאי נעימות וללחץ על כך שלא ביקש מהשופט לחזור ולשפוט.
 
ולכן יצרו האמריקאים מנגנון מיוחד העוקף את הבעייה הזו:
 
על פי כללי האתיקה לשופטים בארה"ב, כאשר שופט מגלה לצדדים את המצב של ספק ניגוד העניינים שהוא נתון בו, עובר הטיפול בעניין לידיו של פקיד בית המשפט שמנהל מעין הליך חסוי על פי הפרוצדורה הבאה:
 
פקיד בית המשפט שולח לכל הצדדים מכתב שבו כל אחד מהצדדים מתבקש ע"י הפקיד להשיב לו בכתב אם ברצונו שהשופט האמור לא יפסול עצמו.
הפקיד מפנה את תשומת ליבו של כל אחד מהצדדים לכך, שעליו להשיב את תשובתו לפקיד בלבד, והוא מנוע מלשלוח העתק תשובתו לשופט או למי מהצדדים האחרים.
הפקיד מודיע לכל הצדדים שאם כולם ישיבו לו שהם מוכנים שהשופט לא יפסול עצמו, הוא – השופט – ימשיך לדון בתיק.
אבל אם מי מהצדדים לא ישיב למכתבו של הפקיד תוך מספר ימים שנקבע בו – או אז השופט פסול והתיק יועבר לשופט אחר.
במקרה שלא כל הצדדים השיבו לפקיד בתוך פרק הזמן שנקבע (ושבעקבות כך השופט פסול), כל ההליך נותר חסוי באופן שהשופט שנפסל לא יידע על תוכן המכתבים שהוחלפו בין הפקיד לבין הצדדים שהשיבו לו, ולא יידע מי מהצדדים לא השיב למכתבו של הפקיד.
 
על פניו ההליך נראה מסובך כלשהו.
 
אבל כנראה שההגינות וההוגנות במערכות משפטיות שונות נמצאת בדרגת חשיבות כזו, שההליך המסובך לעיל הוא חלק טבעי של העניין.

הארנק של השופטים

———————————————————————————————-

שופטי ישראל, כך חונכנו להאמין, הם אנשים נבונים וישרי דרך, ולכן חלילה לנו מלהרהר באפשרות לחייבם לגלות פרטים בדבר רכושם, קשריהם החומריים או האינטרסים הפיננסיים שלהם.  הרי עצם חיובם לעשות כן עלול חלילה להחשידם ולהטיל ספק ביושרם, הלא כן? 

             שאלון מפורט

האמריקאים, כך נראה, פחות תמימים בעניינים הללו. השופט ברנדייס לימד אותם פעם שאור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר, והם לא יודעים חוכמות. אצלם אור השמש המחטא איננו סתם מליצה נבובה, אלא כלי עבודה של ממש. 

והם משתמשים בכלי היעיל הזה הלכה למעשה ומביאים את אור השמש גם אל תוך כיסיהם של השופטים. 

"הסביבה הפיננסית" של השופטים (כמו גם של הפוליטיקאים ועובדי המדינה הבכירים) איננה עניינם הפרטי בלבד. הציבור האמריקני דורש משופטיו גילוי נאות עם כל מה שכרוך בכך.
 
כללי האתיקה לשופטים בארה"ב מחייבים אותם להגיש דו"ח שנתי החושף את מצבם הפיננסי ולמלא שאלון בעניין.

עיון בשאלון מגלה שהאמריקאים מתכוונים ברצינות. השאלון מפורט עד כאב.
 
ומילוי השאלון המפורט הזה נעשה לא כדי לספק יצר חטטנות או מציצנות, אלא מסיבות הקשורות עם טוהר התפקיד השיפוטי.  תכליתו של הדו"ח היא למנוע מצבים אפשריים של ניגוד עניינים בתיקים העתידים להתברר בפני השופטים.
 
השופטים נדרשים להגיש פירוט מלא של האינטרסים הרכושיים והכספיים שלהם ושל בני/בנות זוגם וילדיהם הסמוכים על שולחנם.

למותר לציין שמסירת פרטים כוזבים או השמטת נתונים מהווה עבירה פלילית.

הדו"חות של השופטים נבחנים על ידי וועדות מיוחדות, ובמידת הצורך מוחזרים אל השופטים להבהרות ולהשלמות.
 
וכאן בא השלב שלא ייאמן (לפחות לעיניים ישראליות):
הדו"חות הכספיים של השופטים נחשפים לציבור הרחב. הארנקים של השופטים פעורים לרווחה אל מול אור השמש של השופט ברנדייס.
הציבור יודע היכן השופט משקיע את ממונו, באילו מניות הוא אוחז, מהם המקורות להכנסות נוספות שלו, למי הוא חייב כספים, עם מי הוא קשור בהסכמים ובאילו תנאים, מהן התכניות הפנסיוניות שלו, באילו סמינרים וכנסים השתתף, היכן העביר הרצאות, באילו מלונות התאכסן באותם ימים וממי קיבל החזר הוצאות ועוד ועוד פרטים ופרטי פרטים שיוצרים תמונה פיננסית מרשימה. 
  
ועכשיו, כשהדו"ח חשוף לציבור, מתרחקת מאד האפשרות ששופט ישמיט או יעקם פרט כזה או אחר מהדו"ח ויסתכן בכך שיבוא מאן דהוא מהציבור, שקרוב לעניין כספי כזה או אחר של השופט, ויגלה דבר מה שהשופט החסיר.
 
וכך יכול כל בעל דין להזמין – במקרים רבים בהקלדת מחשב – את "הפרופיל הפיננסי" של השופט שיושב בדינו, ולוודא שהאינטרסים הרכושיים של השופט אינם נוגעים בעניין המתברר בפניו.
 
אבל כמו בכל עניין קיימת גם כאן ועדת חריגים.
שופט המעוניין שהדו"ח שהגיש ישאר חסוי חייב להגיש בקשה מנומקת.
אישור הוועדה ניתן במקרים שבהם קיים סיכון הנובע מכך שמדובר בשופט היושב בדינם של פושעים מסוכנים וכו´.

יחד עם זאת, הוועדה חייבת לדווח לציבור מי מהשופטים קיבל חיסיון כזה ומה היו הנימוקים לכך.
במקרה אחד כזה, משעשע משהו, ניתן חיסיון לדו"ח של שופט שישב בדינו של עבריין פלילי. התברר שאותו עבריין זמם להטיל עיקול, בעזרת צו עיקול מזוייף, על רכושו של השופט – אותו שופט ששפט אותו.
 
עד כמה יעיל המנגנון של חשיפת המצב הפיננסי של בכירי הציבור, מעניין להתייחס להחלטת נשיא ארה"ב למנות את היועצת המשפטית של  הבית הלבן, הארייט מיירס, לשופטת בבית המשפט העליון.

מרגע שפורסם דבר מועמדותה עברו שעות בודדות – פחות מיממה – עד שהדו"חות הפיננסיים שהגישה בשנים האחרונות פורסמו באינטרנט. 
וכשהדו"חות הפיננסיים של המועמדת הונחו על השולחן הציבורי, הדרישות להסברים שונים לא איחרו להגיע. כך למשל, הניו יורק טיימס דרש – ואף קיבל – הסברים מפורטים באשר לטענות על אי סבירות או אי התאמה של נתונים מספריים שונים וכו´ וכו´.
העיתון חדר לקרביה של המועמדת לבית המשפט העליון ללא כל התנצלויות.   

סוף דבר, שמועמדותה של מיירס לשופטת בית המשפט העליון – הוסרה.  
 
בכלל, קשה שלא להתפעל מהרצינות ומהיסודיות שבהן מתייחסים האמריקאים לחובת הגילוי הנאות, במיוחד כשהדבר נוגע לגילוי אינטרסים פיננסיים.
 
ועוד לא דיברנו על ארגוני "כלבי שמירה" למיניהם בארה"ב הפועלים ללא לאות ומתמקדים באיתור ניגודי אינטרסים של שופטים – במיוחד בהיבט הרכושי והפיננסי.
 
ובכן מהו הטירוף הזה שכה בוער באמריקאים?

ההסבר הוא כנראה יותר פשוט ממה שחושבים:
האמריקאים סבורים שזכותם של השופטים לפרטיות – עם כל חשיבותה – חייבת לסגת מפני זכותו החוקתית של האזרח האמריקאי להליך משפטי הוגן.

וכדי שההליך המשפטי יהיה הוגן וגם ייראה כזה – חייבים, בין היתר, לחדור ללא רחמים אל כיסיהם של השופטים כדי לצמצם את סכנת ניגוד העניינים שהם עלולים להיקלע אליה.

האמריקאים מבינים, מן הסתם, שאור השמש המחטא של השופט ברנדייס מסייע להרחיק פיתויים שונים העלולים להמעיד גם שופטים ישרי דרך.
 
הבו לנו מעט – קמצוץ – מן הטירוף האמריקאי הזה.

ביניש זקוקה לפוליטיקאים

פברואר 2006

שופטת בית המשפט העליון, דורית ביניש, מכהנת כיום כיושבת ראש ועדת הבחירות לכנסת.

               מצב אישי מאד מסויים

במסגרת תפקידה אמורה השופטת ביניש לאשר או לפסול רשימות שונות לכנסת.
כמו כן עוסקת השופטת, בתפקידה כיו"ר ועדת הבחירות, בבחינה שוטפת של אמצעי התעמולה של המפלגות השונות – לרבות הפירסומים באמצעי התקשורת ושידורי התעמולה בטלוויזיה.
בסמכותה לפסול פירסומים שונים מנימוקים כאלה ואחרים, על-פי שיקול דעתה.

עד היכן מגיעות סמכויותיו של יו"ר ועדת הבחירות, אין לנו אלא להיזכר באירוע שבו הורה יו"ר ועדת הבחירות על ניתוק המיקרופונים והמצלמות במהלך נאומו של ראש הממשלה, אריאל שרון, בשידור חי בטלוויזיה, וזאת מן הטעם שראש הממשלה ניצל, שלא כדין, את אמצעי התקשורת, לתעמולת בחירות.

כחלק בלתי נפרד מתפקידה כיו"ר ועדת הבחירות מתחככת כמובן השופטת, באופן שוטף ודרך קבע, עם חברי הוועדה שהיא עומדת בראשה – בהם פוליטיקאים, חברי כנסת ונציגי המפלגות השונות.

נשאלת השאלה אם השופטת ביניש יכולה למלא את התפקיד הרגיש והמיוחד הזה – תוך התעלמות מהמצב האישי המאוד מסויים שהיא נתונה בו והממתין לה מעבר לפינה ממש.

שהרי מיד לאחר סיום מערכת הבחירות אמורה הוועדה לבחירת שופטים לדון במינוייה של השופטת ביניש לכהונת המשנה לנשיא בית המשפט העליון (במקומו של השופט מישאל חשין שאמור לפרוש בקרוב).

וחלק מחברי הוועדה למינוי שופטים הרי הם פוליטיקאים, נציגי המפלגות – אותן מפלגות המנהלות כיום תעמולת בחירות תחת עינה הפקוחה ובכפוף לשיקול דעתה של השופטת ביניש.

אבל חמור מכך:

תוך חודשים ספורים, עם פרישתו של הנשיא-השופט אהרן ברק, אמורה הוועדה למינוי שופטים לדון במינוייה של ביניש לתפקיד הבכיר, שאין בכיר ממנו במערכת המשפט – הלא הוא נשיא בית המשפט העליון.

היכולה השופטת ביניש להסיח דעתה מהעובדה שהמפלגות, הנתונות כיום למרותה ולשיקול דעתה בתעמולת הבחירות שלהן, אמורות תוך זמן קצר לאחר מערכת הבחירות לשלוח את נציגיהן לוועדה למינוי שופטים שתדון ותכריע בגורלה האישי של אותה השופטת ביניש עצמה?

היכולה השופטת ביניש להניח את דעת הציבור, שבמצב עניינים זה ובתפקידה כיו"ר ועדת הבחירות היא נכונה לקבל החלטות אמיצות, שאולי לא ישאו חן בעיני המפלגות – אותן מפלגות שסמוך מאד לאחר מכן אמורות לשלוח את נציגיהן לוועדה למינוי שופטים שתכריע בגורלה האישי של השופטת?

ניגוד אינטרסים אישיים ייקרא הדבר במקומותינו.

משפחת בייניש הולכת על ביטוח

מתברר שהחוק וההלכה, בעניין הרגיש של ניגודי אינטרסים אישיים של שופטים, מחייבים את שופטי הערכאות הנמוכות בלבד, ואילו שופטי בית המשפט העליון – השופטת דורית ביניש במקרה זה – נמצאים מעל הזוטות הללו.

היכן הדוגמא?

 
בשנת 99 נתן נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק פסק דין עקרוני וחשוב בעניין ניגוד אינטרסים אישיים של שופטים היושבים בדין בתביעות שבהן מעורבות חברות ביטוח (ע"א 1723/98).
פסק הדין הנ"ל, שניתן במסגרת ערעור פסלות שופט, היה מכוון כלפי כבוד השופטת דליה גנות מבית משפט השלום ברמלה.

באותו מקרה ישבה השופטת גנות בתיק תביעה נגד חברת הביטוח "כלל" שעה שבעלה, שהינו עורך דין פרטי, נהג לקבל מאותה חברת ביטוח תיקים לטיפולו. 
הנשיא ברק קבע אז לראשונה, ששופט מנוע מלשבת במשפטים של חברת ביטוח – אם בן/בת זוגו של אותו שופט מקבל, כעורך דין, מאותה חברת ביטוח תיקים לטיפולו.
 
מקביעתו של הנשיא ברק מתברר, שהשופטת נמצאת בניגוד עניינים כלפי חברת הביטוח שבעלה מקבל ממנה תיקים, שכן הדבר – כקביעת הנשיא ברק – "מניב הכנסה לבעלה של השופטת (ובעקיפין – גם לשופטת עצמה)".
 
אבל מסתבר שההלכה העקרונית הזו של הנשיא ברק, שמהווה אסמכתא ומאוזכרת שוב ושוב בפסיקה, איננה עושה כל רושם על השופטת ביניש.
 
במה דברים אמורים:
בעלה של השופטת ביניש, עו"ד יחזקאל ביניש, קשור עם כמה וכמה חברות ביטוח שמזרימות אליו תיקים לטיפול ולייצוג בבתי המשפט השונים.
אלא שהעובדה הזו איננה מפריעה לשופטת ביניש להפר באופן בוטה את ההלכה שקבע הנשיא ברק, ולדון באופן שוטף בערעורים בתיקים של חברות ביטוח – אותן חברות המספקות לבעלה (כלומר לה) פרנסה.
 
אבל חמור יותר:
ההלכה הנ"ל של הנשיא ברק מגולמת עתה גם בחוק.
לפני כשנה וחצי תוקן חוק בתי המשפט ונקבעו בו איסורים על שופטים לשפוט במצבים שונים של ניגודי עניינים, שפורטו באותו חוק.
ואחד האיסורים הללו קובע ששופט לא יישב בדין במצב שבו:
 
"לבן משפחה מדרגה ראשונה של השופט יש ענין כספי ממשי או ענין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו, בצד להליך או בבא כוחו".
 
ולענייננו: לבעלה של השופטת בייניש יש עניין וקשרים כספיים עם "צד להליך" – חברות הביטוח המזרימות אליו תיקים ומניבות לו פרנסה, ולכן החוק אוסר על השופטת לשפוט במשפט שמי מחברות הביטוח הללו הן בעל דין באותו משפט.  
 
אבל מתברר שהשופטת ביניש יודעת גם לכבוש שיאים בתחום האסור הזה.
מתברר שהשופטת ביניש איננה מסתפקת בעובדה שהיא דנה בתיקים של חברות ביטוח שמפרנסות את בעלה (וכמובן גם אותה), ופועלת כך תוך ניגוד אינטרסים, ותוך הפרה בוטה של ההלכה והחוק.
 
במה דברים אמורים:
 
לפני כשנה וחצי ישב הרכב שופטי בג"צ, ובו השופטת ביניש, ודן בעתירה חשובה שאחד הצדדים לה הוא איגוד חברות הביטוח בישראל (בג"צ 5064/03).
התיק האמור עוסק – כל כולו – בעניינים הנוגעים לשוק הביטוח, לפיקוח על עסקי הביטוח ולמערכות היחסים החוזיים והכספיים שבין סוכני הביטוח לבין חברות הביטוח השונות.
במרכז העתירה עמדה שאלת תוקפו של חוזר שיצא מאת המפקח על הביטוח, ואחת המחלוקות העיקריות נסבה סביב השאלה למי שייכים הפירות (ריבית וכו´) של כספי המבוטחים שנצברים בתקופת הביניים שבה הכספים נמצאים בידי סוכני הביטוח עד להעברתם לידי חברות הביטוח.
איגוד סוכני הביטוח, המאגד 3000 סוכנים, טען שהפירות שייכים לסוכנים, וכספים אלה מהווים בסיס עסקי חשוב לפעילותם.
השופטת ביניש, מבין חברי ההרכב, היתה זו שכתבה את פסק הדין בתיק האמור.
בפסק דינה, האוחז עשרים עמודים, קבעה השופטת ביניש, בין היתר, כי "סוכן ביטוח אינו רשאי להחזיק בדמי הביטוח לשם קידום האינטרסים הכלכליים הפרטיים שלו, כגון על ידי השקעת הכספים באופן שיניבו ריבית או רווחים שאותם יגרוף לכיסו הפרטי".
בשורה התחתונה: השופטת ביניש קבעה שהפירות שייכים לא לסוכני הביטוח כי אם לחברות הביטוח.
 
וקביעתה זו של השופטת ביניש, בדבר הפירות השייכים לחברות הביטוח, נעשתה כשבעלה קשור ומייצג בבית המשפט את חברות הביטוח "הפניקס", "אליהו", "אריה", "כלל", "מנורה", "מגדל", "הפול", "איילון", "המגן", "אררט", "אישי-ישיר".
 
הדברים מדברים בעד עצמם.
 
אודה ואתוודה:
פריסת השמות הללו של חברות הביטוח (שנמצאו בסריקה של פסקי דין שונים) היתה קשה עליי – באשר המדובר בחדירה מסויימת לענייני הפרנסה של עורך דין פרטי, אבל הרי המדובר כאן הוא לא בו אלא באשתו – שופטת בית המשפט העליון.
 
אבל נשוב לענייננו:
והשאלה הנוקבת לענייננו היא האם יעלה על הדעת, נוכח כל אלה, שהשופטת ביניש תשב בדין – ועוד תכתוב את פסק הדין – בהליך כה חשוב ובעל משמעויות פיננסיות מרחיקות לכת ליחסים הכספיים בין שני צדדים, שאחד מהם הוא איגוד חברות הביטוח?

הייתכן שהשופטת בייניש, נשיאת בית המשפט העליון תוך זמן קצר, איננה חשה כאן – בעצמותיה ממש – את ניגוד האינטרסים החריף שהיא שקועה בו?

ומה ערכו של פסק דין שניתן תוך ניגוד עניינים שכזה?

וכיצד צריכה לחוש השופטת גנות ושאר שופטי הערכאות הנמוכות נוכח כל ההתנהלות הזו של השופטת ביניש? למה מה שאסור על השופטת גנות מותר לשופטת ביניש?

והיכן הדוגמא של הנשיאה לעתיד? ומה על מראית העין? ולמה הציבור הרחב חייב לסבול את כל ההתנהלות הבלתי חוקית הזו של מי שבקרוב תעמוד בראש מערכת המשפט שלנו?

הדבר פשוט בלתי נתפס.
 
ובכלל,
היכולה השופטת ביניש לטעון ברצינות, שהיא מסוגלת לדון באובייקטיביות בתביעות נגד חברות ביטוח הקשורות עם בעלה ומזרימות אליו תיקים לפרנסתו, או לשבת בעתירות, בעלות משמעויות כספיות מרחיקות לכת, שאיגוד חברות הביטוח צד להן
?
 
תשובתו הברורה של הנשיא ברק לטענה מעין זו מצוייה בפסק הדין שהוא נתן בעניינה של השופטת גנות.
 
וכך קובע שם הנשיא ברק:
 
"תחושתו של השופט עצמו, אף שהיא בעלת משקל, אינה מכריעה את הכף…  זאת ועוד: טענת פסלות נוגעת ללב לבו של ההליך השיפוטי, לטוהר ההליך, לאובייקטיביות שלו וליושרת השופט: שופט הנחזה כמי שנגוע במשוא פנים או בניגוד עניינים עלול להכתים את כלל המערכת השיפוטית ולפגוע באמון הציבור ברשות השופטת".

פרופסור שמיר וארועי אוקטובר

פרופ´ שמעון שמיר, שהיה חבר בוועדת ארועי אוקטובר מותח ביקורת על המחלקה לחקירות שוטרים בגין החלטתה להימנע מהגשת כתבי אישום נגד מי מהשוטרים שהיו מעורבים באותם ארועים.

תמרור

 על רקע ביקורתו זו של פרופ´ שמיר, ראוי לספר שעם תחילת עבודת וועדת החקירה לאירועי אוקטובר פניתי אל ראש הוועדה, כבוד השופט אור, במכתב שזה לשונו:
 
"סביר מאד להניח שאחד האנשים הבולטים שמעשיהם יעמדו לחקירת הוועדה יהיה השר לבטחון פנים, פרופ´ שלמה בן עמי.
 
נודע לי שאחד מחברי הוועדה, פרופ´ שמעון שמיר, שימש בעבר ביחד עם פרופ´ בן עמי באותה פקולטה (הפקולטה להסטוריה) באוניברסיטת תל אביב.
 
יתרה מכך, ככל הידוע התקיימו בין השניים כעין יחסי כפיפות – אם לא בתחום האקדמי, כי אז במישור המינהלתי – באופן שאחד מהם היה דיקן של משנהו.
 
טבע הדברים הוא שטיבם המדוייק של הקשרים בין שני הפרופסורים – אם אכן יש דברים בגו – ידוע בשלמותו לנוגעים בדבר.
 
אם אכן אלה הם פני הדברים, נשאלת השאלה אם פרופ´ שמיר לא נקלע כאן לניגוד עניינים המונע ממנו להמשיך ולכהן בוועדת החקירה.
 
למותר לציין שניגוד עניינים – אם זה המקרה שלפנינו – משמעותו משוא פנים ותוצאתו עיוות דין ושיבוש עבודת הוועדה.
 
העתק של מכתב זה הועבר לנשיא בית המשפט העליון כמי שמינה את חברי הוועדה".
 
עד כאן המכתב אל ראש הוועדה.
 
כעבור חודש, משלא נעניתי, שלחתי מכתב תזכורת, ואז קיבלתי תשובה לקונית מאת דובר הוועדה, בשם ראש הוועדה, שאין ניגוד עניינים.
 
תשובה עניינית בדבר הקשרים שבין פרופ´ שמיר ופרופ´ בן עמי – לא קיבלתי.
 
יחד עם זאת, יש לקוות, שעצם פנייתי אל ראש הוועדה מבעוד מועד, ולפני תחילת עבודת הוועדה, שימשה מעין תמרור.

ד. בייניש – השערוריה חייבת להיפסק!

קשה להבין את ההתעקשות המוזרה הזו שעו"ד דניאלה בייניש תמשיך להופיע בבית המשפט העליון ולייצג שם את פרקליטות המדינה, שעה שאימה דורית בייניש מכהנת כשופטת באותו בית משפט ממש.
שלא לדבר על כך שהשופטת בייניש כבר מתקינה עצמה לנשיאות בית המשפט העליון – תפקיד שאין גבוה ממנו בהיררכיה המשפטית – על כל המשתמע מכך למתן דוגמא ומופת לבריות. 

אין די בהפרדה בחלון הראווה

 
במה המתעקשים נתלים כאן? בכך שלא נמצא איזה סעיף חוק ספציפי שיאסור על התופעה המבישה הזו?  האם לשכל הישר אין כאן מה לומר? האם מראית העין אסור שתבוא בחשבון? איזו מן אטימות היא זו? למה להמשיך ולהתחפר במצב המטופש הזה?!
 
הרי תקצר היריעה מלתאר אין ספור מצבים לא רצויים ומכשלות מביכות שהסיטואציה הזו מקפלת בתוכה – גם אם הבת איננה מופיעה ישירות בפני האם.
 
האם רצוי הדבר, למשל, שעו"ד דניאלה בייניש תופיע בפני החברה האישית והקרובה של אימה, כבוד השופטת עדנה ארבל?  הייתכן שהשופטת ארבל תישאר אדישה לחלוטין נוכח הבת של חברתה האישית הקרובה המופיעה בפניה?
ומה צריך לחשוב הנאשם שעניינו מתברר אצל השופטת ארבל כאשר הוא רואה את החיזיון הזה? הנאשם המסכן הזה רואה כאן הכל, פרט לדבר אחד: צדק.
 
ובכלל, האם שאר השופטים מרגישים בנוח כשמולם מופיעה הבת של עמיתתם ונשיאתם לעתיד?
האם השופטים יכולים להתעלם לחלוטין מהאפשרות שטענות משפטיות שהבת טוענת בפניהם – נטענות בעצם מגרון אימה?
 
אבל יותר מכך, וזה עיקר ענייננו כאן:
האם רצוי הדבר שהבת הפרקליטה והאם השופטת יעסקו באותו תיק ובאותו נאשם?
כלומר, גם אם קיימת לכאורה הקפדה פורמלית שהבת לא תופיע בבית המשפט בפני האם בעניינו של נאשם מסויים – האם רצוי הדבר שהבת והאם יטפלו באותו נאשם עצמו?
כך למשל, האם ראוי שהבת הפרקליטה תשב על התיק ותכין אותו בפרקליטות, ורק לבית המשפט ישלחו פרקליט או פרקליטה אחרת שיופיעו בפני האם השופטת?
הרי ברור הדבר שבמצב כזה, גם הבת הפרקליטה וגם האם השופטת נוגעות ועוסקות באותו תיק ובאותו נאשם עצמו.
 
האם המדובר כאן רק בשאלה תיאורטית? לא ממש.
וכדי להיווכח עד כמה העניין מעשי, לא צריך לנבור בתיקים ישנים.
המדובר בתיק בית המשפט העליון (ע"פ 5077/04), שהדיון האחרון בו התקיים רק אתמול – 15 ספטמבר 2005.
הדיונים הראשונים בתיק האמור התקיימו אצל השופטת דורית בייניש (שאף נזפה בנאשם על שהגיש באיחור בקשה מסויימת לעיכוב ביצוע).
אלא שבשלב כלשהו, יצאה השופטת בייניש מהתיק, שהועבר להרכב שופטים לדיון בערעור ובבקשות נוספות לעיכוב ביצוע שהוגשו על ידי אותו נאשם.
 
אבל ראה זה פלא: עוד זו יוצאת וכבר זו באה.
השופטת דורית בייניש יצאה מהתיק, ואז הבת שלה – הפרקליטה דניאלה בייניש, התיישבה על ספסל הפרקליטים לטעון כנגד אותו נאשם עצמו בדיון הערעור ובדיונים נוספים בבקשות לעיכוב ביצוע, שהתקיימו מאוחר יותר.
 
ואם הדבר מעניין:
בעיית דומה התעוררה לפני שנים אחדות בארצות הברית.
באותו מקרה, השופט פנה מיוזמתו – ומבעוד מועד – לוועדת האתיקה לשופטים וביקש עצתה כיצד לנהוג.
הוועדה הודיעה לשופט חד משמעית שעליו – על השופט אישית – מוטלת החובה לקיים הפרדה קבועה ומלאה, ולוודא היטב שלבן משפחתו העובד בפרקליטות אין כל קשר – בזמן טיפולו בתיקים בפרקליטות – עם תיקים המתבררים אצל השופט עצמו.
 
הדברים ברורים:
אין די לקיים הפרדה בחלון הראווה, בבית המשפט, אלא יש לקיים הפרדה מלאה ומוחלטת וקבועה גם במקום שעין הציבור לא שוזפת אותו: בתוככי הפרקליטות.
האם נוכח מצב העניינים שתואר לעיל, ניתן בכלל להניח את דעת הציבור, שלא רק בבית המשפט, אלא גם בין כתלי הפרקליטות מישהו מטריח עצמו להקפיד על הפרדה שכזו?   
 
 לא נותרה בנו אלא סקרנות לברר אצל הנאשם ההוא שלנו, אם הוא הבחין בשיטת הדלת המסתובבת המוזרה הזו שסבו בה האם השופטת והבת הפרקליטה, ואם הוא יודע שהפרקליטה שטענה נגדו בבית המשפט בישיבה אחת היא הבת של השופטת מהישיבה הקודמת. 

על שופטים ונאמנות אישית

לאחרונה התבשרנו שנשיא בית המשפט העליון אהרן ברק הפיץ בקרב השופטים טיוטת הצעה לכללי אתיקה לשופטים, וביקש תגובותיהם להצעה. 

מראית פני הצדק

יש כמובן לברך את הנשיא על הצעד החשוב הזה, ולקוות שיהיה בו לחזק את אמון הציבור במערכת המשפט.
 
הסעיף החשוב והמהותי בכללים המוצעים הוא ללא ספק סעיף 15 העוסק באיסור שופטים מלשבת בדין במצבים שונים של ניגוד עניינים.
אלא שהסעיף הזה מעורר כמה שאלות שראוי לתת עליהן את הדעת.
 
להלן חלקו העיקרי של הסעיף האמור:
 
(א)   שופט לא ישב בדין אם מצא, מיוזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט.
 
(ב)    בלי לגרוע מהוראות סעיף קטן (א), שופט לא ישב בדין ביודעו שמתקיים אחד מאלה:
 
(1) צד להליך, בא כוחו או עד מרכזי, הוא בן משפחה של השופט או שקיימת ביניהם קרבה ממשית אחרת;
(2)  יש לשופט עניין כספי ממשי או עניין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו, בצד להליך, בבא כוחו או בעד מרכזי, או שלבן משפחה של השופט יש עניין כספי ממשי או עניין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו, בצד להליך או בבא כוחו;
(3)  בטרם התמנה לשופט היה השופט מעורב באותו עניין הנדון בהליך שלפניו כבא כוח, כבורר, כמגשר, כעד, כיועץ מקצועי, כמומחה, או בדרך דומה אחרת;
 
עד כאן המדובר בהעתקה – כמעט מילה במילה – של האמור בחוק (סעיף 77א לחוק בתי המשפט), כך שמבחינה זו הסעיפים לעיל בעצם נכפים על השופטים הר כגיגית, והם חייבים בכיבוד סעיפי החוק הללו ללא קשר לכללי האתיקה המוצעים.
 
אלא שההצעה של כללי האתיקה מוסיפה על הסעיפים הללו סעיפים נוספים, שאינם כתובים בחוק, והם אלה הרלוונטיים לענייננו.
 
על פי הסעיפים הנוספים, השופט מנוע מלשבת בדין גם במקרים הבאים: 
 
(4)    בעל דין או עד מרכזי היה לקוחו של השופט קודם מינויו לכהונתו, ולא חלפו לפחות חמש שנים מאז  הטיפול בעניינו של אותו בעל דין או אותו עד;
(5)     עורך דין המייצג בעל דין היה שותפו של השופט ולא חלפו לפחות חמש שנים מאז היותם שותפים;
(6)     עורך דין המייצג בעל דין מטפל בעניין של השופט או של בן משפחתו;
(7)     בן משפחה של השופט הוא עורך-דין, שותף או שכיר, במשרד עורכי-דין המייצג בעל-דין. 
 
נשאלת שאלה:
האם חמש שנים הן מספיקות?
מי מעורכי הדין איננו נתקל בלקוח שלו לשעבר, מלפני חמש שנים או אפילו יותר, ונדמה לו שזה היה "ממש כמו אתמול"?
שלא לדבר על לקוח שטופל במשך זמן ארוך תוך ייצוג ממושך בבית המשפט.
 
ובכל מקרה:
האם אין מקום לחייב את השופט לנקוט גילוי נאות ולגלות לצד השני כי בעל הדין שמולו היה לקוחו (או שבא כוחו של בעל הדין היה שותפו), וזאת – גם אם עברו יותר מחמש שנים?
 
והעיקר לענייננו:
כידוע הקשר שבין עורך דין לבין לקוחו הוא קשר של חובת נאמנות אישית של עורך הדין כלפי הלקוח.
ועוד ידוע שחובת הנאמנות האישית הזו לא פגה כליל עם סיום הקשר, אלא נותר אספקט אחד של נאמנות – הכוונה לאספקט הסודיות – שעורך הדין מחוייב בו כלפי הלקוח, לרבות הלקוח לשעבר, עד סוף כל הדורות.
 
נשאלת השאלה אם ראוי מצב שבו שופט יישב בדינו של אדם וישפוט אותו, שעה שבאותו זמן ממש יש לו לשופט כלפי אותו אדם חובת נאמנות אישית כלשהי.
 
ומכל מקום, הרי לא ניתן לחטט במהות הקשר שבין השופט לבין אותו בעל דין כדי לבחון אם הסודות שהשופט נוצר בליבו בעניינו של בעל דין, לקוחו לשעבר, רלוונטיים לעניין הנדון והמתברר בפניו.
ומה גם, שעל פי רוב הסודות הללו אינם נצורים רק בליבו של השופט פנימה, אלא יש להם גם ביטוי פיזי ממשי במסמכים, ניירות ותיקים שונים – חלקם רגישים וקריטיים – הנוגעים לבעל הדין, הלקוח לשעבר, ושהשופט ממשיך לאחוז בהם גם בתקופת היותו שופט.
 
האם שופט, ששופט את לקוחו לשעבר, ובאותו זמן ממש חב אישית כלפיו חובת נאמנות של סודיות – איננו נמצא במצב של ניגוד עניינים מובנה?
ומה על מראית פני הצדק?
והרי קיים גם בעל דין שכנגד, שמטבע הדברים יגלה רגישות מיוחדת ויחשוד – ובצדק – במהות היחסים שבין השופט לבין לקוחו לשעבר.
 
דומה, איפוא, שראוי להתקין את כללי האתיקה לשופטים כך, ששופט יהיה מנוע – ללא מגבלת זמן – מלשבת בדינם של בעלי דין, לקוחות או שותפים וכיוצא באלה, שהקשר בינו לבינם היה כרוך בקשרי נאמנות אישית.
בוודאי הוא הדבר כאשר חובת הנאמנות ממשיכה להשתרע הלאה גם על תקופת השפיטה.