Category Archives: ניגוד אינטרסים של שופטים

לסלוח לשופטת ורדה אלשיך

מעידתה של השופטת ורדה אלשיך בעניין הפרוטוקולים מעידה, שגם שופט הוא בן אדם.

אלא שבמקרה המדובר נראה שלשכת עורכי הדין על כל מנהליה וראשי מחוזותיה התנפלה על גרונה של השופטת – לא משום מה שעוללה לפרוטוקולים, אלא כיוון שהקרבן למעשיה לא היה איזה בוזגלו מקרית גת, אלא, אבוי, עורך דין שהוא, כידוע, בשר מבשרה של הגילדה.

לא זכור לי שסוללת ראשי המחוזות של הלשכה התייצבה פה אחד לדרוש סילוק שופט כזה או אחר שישב בדין, למשל, תוך ניגוד אינטרסים אישיים – עבירה שהיא, לטעמי, חמורה יותר – הרבה יותר – מהמעשים המיוחסים לשופטת אלשיך.

—————————————————————————

האם ביניש מגבה את דנציגר?

בשולי חקירתו של השופט העליון יורם דנציגר בעניין קשריו עם ראש עיריית בת-ים שלומי לחיאני, התבשרנו כי אדם בשם דוד מיר הגיש למשטרה תלונה נגד דנציגר בשל כך שהשופט דן בעניינו של אותו מיר בהיותו בניגוד עניינים.

לטענת דוד מיר, ניגוד העניינים של השופט דנציגר נעוץ בכך, שכשופט הוא דן בהליך משפטי שבין מיר לבין מינהל מקרקעי ישראל, וזאת שעה שבבית המשפט העליון תלוי ועומד הליך משפטי מקביל בין השופט דנציגר, כאדם פרטי, לבין אותו מינהל מקרקעי ישראל.

התלונה של דוד מיר למשטרה כנגד השופט דנציגר קצת תמוהה, שכן דנציגר אוחז בידיו תעודת כשרות חתומה על ידי האינסטנציה השיפוטית הגבוהה ביותר, הלא היא נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש.

קובעת הנשיאה בהחלטה שניתנה על ידה בתחילת החודש:

"על-פי הנטען בבקשה (שהוגשה ע"י דוד מיר – י.ד.), השופט דנציגר הינו צד להליך אזרחי המתנהל נגד מינהל מקרקעי ישראל, ומכאן שהיה עליו לפסול עצמו מלישב בדין. בחנתי טענה זו ומצאתיה חסרת כל יסוד ומוטב לו העותרת היתה נמנעת מהגשתה. בין ההליך נשוא הבקשה שלפני ובין העניין שהשופט דנציגר הוא צד לו אין כל זיקה; לא כל שכן זיקה מן הסוג המקים חשש ממשי למשוא פנים. יש לזכור כי רק חשש כאמור הינו עילה לפסילת שופט. עצם העובדה שהשופט דנציגר הוא צד להליך תלוי ועומד נגד מינהל מקרקעי ישראל בעניין אחר ושונה, אין משמעה פסלות אוטומטית של השופט לישב בתיקים בהם מעורב המינהל. לפיכך, דין הטענה להידחות מכל וכל". 

הנה כי כן, השופטת ביניש קובעת ש"אין כל זיקה" בין ההליך של דנציגר וההליך של מיר, וכן שהליך שבו מעורב השופט דנציגר הוא "עניין אחר ושונה" מזה של דוד מיר.

אבל, כפי שאנו רואים, השופטת ביניש משום מה אינה מפרטת ואינה עורכת השוואה כל שהיא בין שני ההליכים כדי לבסס את קביעתה שאמנם אין כל זיקה ביניהם ושהמדובר אכן בעניינים שונים.

מהם איפוא אותם הליכים, שלקביעת הנשיאה אין כל זיקה ביניהם והם שונים זה מזה?

ובכן מתברר, שדוד מיר תובע מהמינהל פיצויים כספיים בשל הפקעת קרקע, והשופט דנציגר תובע מהמינהל פיצויים כספיים בשל הפשרת קרקע.

כלומר, הן השופט דנציגר והן דוד מיר תובעים מאותו המינהל עצמו פיצויים כספיים – זה בשל הפשרה וזה בשל הפקעה.

השאלה הקובעת לענייננו היא אם לפסק דינו של השופט דנציגר בעניינו של מיר עשויות להיות השלכות רוחב הנוגעות גם לעניינו הפרטי של דנציגר עצמו בסכסוכו המשפטי עם המינהל. היה ואכן קיימות השלכות רוחב שכאלה – ברור שהשופט מצוי בניגוד עניינים המונע ממנו לשבת בדין בעניינו של מיר.

יודגש: פסק הדין של הנשיאה ביניש מתייחס לבעל דין ציבורי בדמות מינהל מקרקעי ישראל. אילו היה מדובר בבעל דין שהוא אדם או גוף פרטי – סביר שהתוצאה היתה שונה. כך למשל, אם נניח לרגע שהן דוד מיר והן השופט דנציגר היו מסוכסכים, כל אחד בנפרד, עם קבלן בניין כלשהו – הדעת נותנת שהשופט דנציגר היה מחוייב במקרה שכזה לפסול עצמו מלדון בתיק שבו קבלן הבניין מסוכסך משפטית גם עם השופט עצמו – גם אם המדובר היה בסכסוך נפרד ובעל אופי שונה.

כך או כך, גם אילו היה ממש בטענותיו של דוד מיר – סיכוייו אצל הנשיאה היו אפסיים.

כי זאת לדעת: בידי בית המשפט העליון מלוא הסל כלים משפטיים ועזרים טקטיים, שיאפשרו לו לבטל באיבחה טענות לניגוד עניינים של שופטים, ולטאטא החוצה בעלי דין המעלים טענות שיש בהן להטיל דופי בשופט.

—————————————————

איך קונים שופט בארצות הברית

השיטה שלנו לבחירת שופטים באמצעות וועדה מותקפת חדשות לבקרים בשל פגמיה – החל מטענות בדבר העדר שקיפות של דיוניה וכלה בהאשמות על מינוי שופטים בשיטת "חבר מביא חבר".

אבל כל תחלואי השיטה שלנו גם יחד אינם מגיעים לקרסולי השיטה המושחתת והמשחיתה של מינוי שופטים בארצות הברית.

כל כך מושחתת עד שהניו יורק טיימס מצא לנכון להקדיש לאחרונה את מאמר המערכת שלו לבעייה הכאובה הזו.

והבעייה נעוצה בכך ששופטים בארצות הברית, כדי להיבחר לתפקידיהם, מקיימים מערכת בחירות – כמו היו פוליטיקאים לכל דבר.

וכדי לקיים מערכת בחירות צריך כמובן כסף. והרבה.

ומהיכן יגיע הכסף? מתרומות כמובן.

ומכאן ועד לאבדן הבושה ולשחיתות – קצרה הדרך.

דומה שהמקרה הבא ימחיש את הבעייה במלוא מערומיה:

חברה לכריית פחם ממערב וירג'יניה הפסידה במשפט מסויים 50 מיליון דולר. החברה ערערה לבית המשפט העליון של מערב וירג'יניה.

אבל קודם שערערה, תרם מנכ"ל החברה סך של 3 מיליון דולר לטובת מערכת הבחירות של שופט שהתחרה בשופט אחר על מקום בבית המשפט העליון של המדינה – אותו בית משפט שהיה אמור לדון בערעורה של חברת הפחם.

התרומה הוכיחה את יעילותה מעל ומעבר: השופט שקיבל 3 מיליון דולר ניצח את מתחרהו בבחירות, התמנה לכהונה בבית המשפט העליון, ישב בהרכב השופטים שדן בערעור של החברה שתרמה לו את הכסף, ופסק הדין של הערכאה התחתונה בוטל ברוב של שלושה נגד שניים – כלומר בזכות קולו המכריע של השופט שקיבל את התרומה.

המדהים בסיפור הוא, שעורך הדין של הצד שכנגד ביקש מהשופט לפסול עצמו, וזאת בנימוק שהוא קיבל 3 מיליון דולר מחברת הפחם ולכן הוא נגוע במשוא פנים לטובתה – אך השופט דחה את בקשת הפסילה.

העניין כולו עלה לבית המשפט העליון של ארצות הברית, וזה ביטל – ברוב של חמישה נגד ארבעה – את פסק הדין של בית המשפט העליון של מערב וירג'יניה והחזיר את פסק הדין המקורי על כנו.

העובדה שבית המשפט העליון של ארצות הברית ביטל את פסק הדין ברוב דחוק ולא פה אחד – מעוררת תמיהות בפני עצמה.

שופטי הרוב קבעו שיש לבטל את פסק הדין מטעמי משוא פנים של השופט שקיבל את התרומה.
אבל שופטי המיעוט, בראשותו של הנשיא רוברטס שכתב את פסק דין המיעוט, קבעו שפסק הדין של שופטי הרוב מחבל באמון הציבור במערכת המשפט, וזאת – כיוון שאין כללים מנחים ברורים בסוגייה הזו.
במילים אחרות, ארבעת שופטי המיעוט של בית המשפט העליון של ארצות הברית קבעו שביטול פסק דין שניתן על ידי שופט שקיבל מאחד מבעלי הדין תרומה של 3 מיליון דולר – ביטול פסק הדין יפגע באמון הציבור במערכת המשפט.

המדינות השונות בארצות הברית לא ממש התרשמו מפסק הדין של בית המשפט העליון. רק תשע מהמדינות קבעו תקרה כספית, המשתנה ממדינה למדינה, שמעליה על השופט לפסול עצמו (במילים אחרות, שופטים יכולים להמשיך ולקבל תרומות ואף לדון בתיקים שבהם בעלי הדין תרמו לאותם שופטים כסף במערכת הבחירות – אם הם לא עברו את התקרה).

בשאר המדינות המצב גרוע יותר: כך למשל במדינת נבדה – בית המשפט העליון של המדינה ביטל הצעה של ועדה לפסול שופט אם הוא קיבל מאחד מבעלי הדין סכום העולה על 50 אלף דולר. או למשל במדינת ויסקונסין – בית המשפט העליון של המדינה קבע שקבלת תרומה כספית, כשלעצמה, אינה מספיקה לפסול את השופט וצריך עילת פסלות נוספת לשם כך.

ומה קרה לשופט ההוא שקיבל את שלושת המיליונים? הוא קודם לתפקיד נשיא בית המשפט העליון של מדינתו מערב וירג'יניה.
———————————————————-

כשראש הממשלה מגיש תביעת דיבה

אין ספק: מערכת משפט של מדינת ישראל היא אחת הנקיות והישרות בעולם – אם לא ה…

ואחרי ששילמנו את מס השפתיים הזה נרד אל קרקע המציאות.

מערכת המשפט בישראל תלוייה כמעט לחלוטין בממשלה – כלומר בראש הממשלה – ככל שהדבר נוגע לתקציבים, לבינוי, לרווחת השופטים וכיוצא באלה עניינים שמהם מורכב היום יום שלנו.

ויתרה מכך: לממשלה – כלומר לראש הממשלה – יד ורגל עד כדי יכולת הכרעה של ממש בכל הנוגע למינוי וקידום שופטים.

ובמצב הפוליטי הנוכחי, ההשפעה של ראש הממשלה על גורלה של מערכת המשפט בכללותה גבוהה במיוחד, שכן – הן שר האוצר והן שר המשפטים נמנים על מקורביו האישיים הקרובים ביותר – על כל המשתמע מכך.

ועכשיו, עם כל יכולת ההשפעה הזו, מתדפק ראש הממשלה על דלתו של בית המשפט כדי לבקש ממנו סעד.

האם רביב דרוקר וערוץ 10 חשבו על זה?

————————————————-

 

 

לא רק השופט זפט – גם אהרן ברק לא גילה

שופט בית המשפט המחוזי יהודה זפט עומד בימים אלה במתקפה עקב גילוייו של עו"ד יעקב וינרוט כי הוא ייצג בעבר את השופט זפט בתביעה משפטית, וכעבור כמה שנים הוא, עו"ד וינרוט, החל לייצג בעלי דין במשפטים שונים שהתנהלו בפני השופט זפט – כל זאת מבלי שהשופט יגלה לבעלי הדין שכנגד כי הוא עצמו היה בעבר לקוחו של וינרוט.

מסתבר שהתנהלות מעין זו אינה רק נחלתו של השופט זפט, וכי גם שופט בבית המשפט העליון – וליתר דיוק הנשיא לשעבר אהרן ברק – התנהל באופן דומה מבלי לגלות את שהיה עליו לגלות.

במה דברים אמורים: 

ערב כניסתו לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה נזקק אהרן ברק לעורך דין מומחה לענייני מס הכנסה, שיתן לו ייעוץ משפטי וחוות דעת בקשר לענייני מס ההכנסה הפרטיים שלו.

המדובר היה בהכנסותיו של ברק מתקופת עבודתו בחו"ל (באו"ם) כמה שנים קודם לכן.

בהקשר זה יצויין, שמבחינת חוקי המס – שאלת החבות במס על הכנסה שנוצרה בחו"ל לקתה באותם ימים באי בהירות משפטית, והיתה תלוייה בפרשנות ובאופן סיווג העבודה שנעשתה בחו"ל. 

ערב כניסתו לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה רצה ברק לנקות את השולחן ולהסדיר את ענייני מס ההכנסה שלו בקשר להכנסות הללו.

לצורך כך נזקק ברק לייעוץ ולחוות דעת משפטית שתבהיר גם את שאלת החבות שלו במס נוכח אי הבהירות לעיל.

ברק פנה אל תלמידו לשעבר מהאוניברסיטה, שהפך בינתיים למומחה בענייני מיסים – הלא הוא עו"ד יעקב נאמן – כיום שר המשפטים.

עו"ד נאמן ייעץ לברק בענייני המס ואף ציידו בחוות דעת משפטית כזו, האומרת שהכנסתו מהעבודה באו"ם בזמנו איננה חייבת במס הכנסה.

אין ספק שענייני מס הכנסה של אדם – כל אדם – הם מהרגישים שבענייניו, והדברים ידועים.

ובעניינו של ברק, הדברים – מעצם טבעם – היו טבועים ברגישות יתר, לאור העובדה שהוא מכהן בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה.

לעניין זה, מה לנו יותר מכך שחוות הדעת שהכין עו"ד נאמן נערכה עבור ברק שלושה ימים בלבד לפני כניסתו של ברק לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. הרי עובדה זו, כשלעצמה, מעידה על רגישותו הרבה של העניין ועל רצונו של ברק לנקות את השולחן בחיפזון ערב הכניסה לתפקידו.

וכעדות נוספת לרגישות עניינו של ברק, מתברר כי במשך יותר מעשרים שנה שמר עו"ד נאמן בכספת הפרטית שלו את חוות הדעת המשפטית הנ"ל, אבל הקפיד למחוק מראש העמוד, בדיו שחורה, את שמו של אהרן ברק ואת כתובת מגוריו.

ואז, בהיותו היועץ המשפטי לממשלה, הגיע לשולחנו של ברק תיק חקירה שנפתח נגד אבא אבן, שנתפס בהחזקה של שלוש מאות וחמישים אלף דולר (היה זה בתקופה שהחזקת מט"ח ללא היתר היתה עבירה פלילית).

ברק החליט לסגור את תיק החקירה נגד אבן באופן שעורר תמיהות והתנגדות – לרבות התנגדותו של פרקליט המחוז – וזאת בין היתר כיוון שזמן קצר קודם לכן סרב ברק לסגור תיק החזקת מט"ח בסכום של עשרים אלף דולר, שהיה כמובן נמוך משמעותית מזה של אבא אבן – דבר שכזכור הביא אז להתפטרותו של רבין.

אלא שברק לא גילה אז – כולל לא לאנשי הפרקליטות שעבדו עימו על התיק של אבן – שעורך הדין של אבן שאף הופיע אישית מולו, מול ברק, היה גם עורך דינו הוא – הלא הוא יעקב נאמן.  

היכול מישהו לטעון ברצינות שברק היה מסוגל לדון ולהחליט – ללא משוא פנים – בעניין לקוח של עורך דין, שעה שגם הוא עצמו היה לקוחו של אותו עורך דין, וכל זאת בעניין כה רגיש השמור בסוד בכספת של אותו עורך דין – על כל המשתמע מכך?

היכול מישהו לטעון ברצינות שעמדתו של ברק והחלטתו לסגור את התיק של אבא אבן לא הושפעה מהסיטואציה האישית שאליה הוא עצמו נקלע?

האם, בנסיבות אלו, ברק היה משוחרר וחפשי לחלוטין להחליט בעניינו של אבא אבן באופן שלא יושפע מהעובדה, שעורך דינו של אבא אבן היה גם עורך דינו הוא, ועדיין שומר בכספתו מסמך רגיש השייך לו?

נשאלת, איפוא, השאלה האם, במצב עניינים רגיש שכזה, ראוי היה בכלל שברק ישתתף בדיונים – ואף יכריע – בעניינו של אבא אבן?

היש בכלל ספק שברק נקלע כאן לניגוד אינטרסים אסור?

היה זה אהרן ברק עצמו, שזמן לא רב לפני כן, קבע בחוות דעת משפטית הנוגעת לסוגיית ניגוד האינטרסים כי:

"איסור זה של ניגוד אינטרסים, הינו לא רק על קיומו של ניגוד בפועל. זהו איסור על הימצאות במצב, בו ניגוד אינטרסים עלול להיווצר".

ובכן, האם ברק הפעיל – לגבי עצמו – את מבחן ה"עלול להיווצר", שהוא עצמו קבע, שעה שהוא אישית נקלע לסיטואציה שתוארה לעיל?

זאת ועוד:

כעבור שנים מעטות – והוא כבר שופט בית המשפט העליון – ידון השופט אהרן ברק  בכמה וכמה תיקים משפטיים – לרבות תיקי נישומים כנגד מס הכנסה – כאשר מי שמייצגם בפניו הינו עו"ד יעקב נאמן.

וכל זאת שעה שבכספתו הפרטית של עו"ד יעקב נאמן שמורה לה מכל משמר, ובסודיות רבה, חוות הדעת המשפטית בעניינו של השופט אהרן ברק בכבודו ובעצמו.

גם אילו הקשר שבין ברק לעו"ד נאמן היה מסתכם בכך שנאמן נתן לברק שירות בעניין משפטי טריוויאלי ונעדר רגישות כלשהי – עריכת הסכם לרכישת דירה למשל – גם אז היה על ברק לגלות העניין ולחושפו לאור השמש.

מקל וחומר כאשר המדובר הוא לא באיזה עניין טריוויאלי, אלא בעניין רגיש הקשור למס הכנסה.

אבל אהרן ברק דן והחליט בענייני לקוחותיו של עו"ד יעקב נאמן כאילו כלום.

שהרי אין ניגוד עניינים – אם איש אינו יודע על כך…

———————————————

הפרשה במלואה מופיעה בספרי "אהרן ברק ומנעמי שלטון החוק".

יצויין שבעקבות פירסום הספר פנה אחד העיתונים אל ברק (שכבר היה אז נשיא בית המשפט העליון) בשאלות, בין היתר, באשר לניגוד העניינים שנתגלה כאן.

אהרן ברק, כמה אופייני, השיב לעיתון ששאלותיו אינן ראויות להתייחסות.

 

האם השופט זפט פעל בניגוד עניינים

במסגרת הליך פלילי שמתנהל נגד עו"ד יעקב וינרוט גילה האחרון, שלפני כעשרים שנה הוא ייצג את השופט המחוזי יהודה זפט בתביעה משפטית כנגד חברת נדל"ן, וכעשר שנים לאחר מכן הוא, עו"ד וינרוט, החל לייצג בעלי דין במשפטים שונים שהתנהלו אצל השופט זפט – כל זאת מבלי שהשופט יגלה לבעלי הדין שכנגד כי בעבר הוא עצמו היה לקוחו של וינרוט.

האם השופט זפט פעל כאן בניגוד עניינים ובניגוד לכללי האתיקה לשופטים?

ובכן מסתבר, שכללי האתיקה לשופטים אינם נותנים מענה נקודתי לסוגייה הספציפית הזו.

כללי האתיקה לשופטים קובעים כי שופט לא יישב בדין כאשר: "עורך דין המייצג בעל דין מטפל בעניין של השופט או של בן משפחתו"

עינינו הרואות: הסעיף מדבר בלשון הווה ("מטפל") ולכאורה אפשרי מצב, על פי פרשנות מילולית של הסעיף, ששופט יישב בדין אם עורך הדין המופיע אצלו סיים לטפל בעניינו של השופט – אתמול.

אלא שסמוך לסעיף הנ"ל מופיעים שני סעיפים נוספים העוסקים בסיטואציות כביכול דומות, ובהם נקבעה תקופת צינון של חמש שנים.

אחד הסעיפים הנ"ל מדבר על איסור שופט לשבת בדין כאשר: "בעל דין או עד מרכזי היה לקוחו של השופט קודם מינויו לכהונתו, ולא חלפו לפחות חמש שנים מאז הטיפול בעניינו של אותו בעל דין או אותו עד".

הסעיף השני אוסר על שופט לשבת בדין כאשר: "עורך דין המייצג בעל דין היה שותפו של השופט ולא חלפו לפחות חמש שנים מאז היותם שותפים". 

ניתן לכאורה למשוך גזירה שווה משתי הסיטואציות הללו, המדברות על תקופת צינון של חמש שנים, לסיטואציה של השופט זפט ולטעון שגם במקרה שלו די בתקופת צינון כזו.

אלא שבין הסיטואציה של השופט זפט לבין שתי הסיטואציות האחרות ישנו הבדל אחד שאין להתעלם ממנו, וההבדל הוא בכך שבמקרה של זפט השופט עצמו היה לקוח של עורך הדין המופיע אצלו – מה שאין כן בשתי הסיטואציות האחרות.

שכן לקוח – זאת יודע כל עורך דין המטפל בלקוחות – מגלה לא פעם לעורך דינו את צפונותיו ואת סודותיו הכמוסים והרגישים ביותר – בוודאי כשהדבר דרוש לייצוגו היעיל והנאמן.

והסודות הללו – זה טבעם לא פעם – הם כאלה שאם הם ייוודעו ברבים, הם עלולים להביא את הלקוח במבוכה גדולה או לגרום לו נזקים כספיים ואחרים.

וכך, החוק מחייב את עורך הדין בשמירת סודיות הדברים והמסמכים שהוחלפו בינו לבין לקוחו, וזאת – לא לתקופת צינון כזו או אחרת, אלא עד קץ הימים.

ניתן, איפוא, לומר כי מבחינה זו של שמירת סודיות, הלקוח של עורך הדין לא מפסיק להיות לקוחו לעולם.

ולענייננו, השופט זפט לעולם יהיה לקוחו של וינרוט – ככל שהדבר נוגע לסודיות הדברים והמסמכים שהוחלפו ביניהם.

וכדי שלא להגיע לתוצאות קיצוניות, על כל שופט, באשר הוא, לקיים עם עצמו בירור מהותי, ולשאול עצמו אם בינו לבין עורך דינו אכן הוחלפו דברים או מסמכים רגישים.

כך לדוגמה, אם עורך הדין טיפל עבור השופט בעיסקה טריוויאלית כמו רכישת דירה למשל – ברור שאין בכך, בדרך כלל, רגישות או סודיות מיוחדת.

שונים הם הדברים כאשר עורך הדין טיפל, למשל, בתיק מעמד אישי של השופט, ואגב כך גילה השופט לעורך דינו שיש לו, נניח, פילגש ואיש מקרב בני משפחתו אינו יודע על כך. במקרה שכזה ברור שהדברים רגישים מעצם טיבם והדברים ברורים.

ברור, איפוא, שכאשר בין השופט לבין עורך דינו הוחלפו דברים או מסמכים בעלי רגישות אישית רבה לשופט – כי אז במקרה כזה יהיה בכך להקנות לאותו עורך הדין, שעה שהוא מופיע אצל אותו שופט, יתרון לא הוגן על פני הצד שכנגד, וזאת – לצמיתות ובלא קשר לתקופת צינון כזו או אחרת.

כאן המקום לציין שבכללי האתיקה לשופטים קיים סעיף סל הקובע כך:

"שופט לא ישב בדין אם מצא, מיוזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט"

סעיף הסל הזה אמור כמובן להנחות את השופטים במקרים שונים – גם אם אין להם מענה בסעיפים העוסקים במקרים הספציפיים.

—————————————————————

 

משפט קצב – למה ביניש פוסלת עצמה?

"זהו יום עצוב, אבל ממחיש את ערך השיוויון בפני החוק", אמרה נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, מיד עם היוודע פסק הדין המרשיע במשפטו של קצב.

בנסיבות אלה, מה שביניש אמרה כאן למעשה הוא, שלא עצם קיום משפטו של קצב הוא זה הממחיש את ערך השיוויון בפני החוק, אלא ההרשעה המוחצת שלו.

וכשזו משמעות דבריה של נשיאת בית המשפט העליון, הייתכן שהיא תשב בהרכב השופטים – מכל שכן בראש ההרכב – שידון בערעורו של קצב?

הרי ברור הוא, שמרגע שמוגש ערעור – משתנה, כביכול, מעמדו של פסק הדין של הערכאה הראשונה, ומבחינות רבות הוא הופך מפסק דין ל"הצעה לפסק דין".

במילים אחרות, כאשר מוגש ערעור, אמורה לקנן בלב המערער תקווה ששופטי הערעור ידונו בעניינו בלב פתוח – תוך נכונות עקרונית לקבל את ערעורו ולהפוך את תוצאות פסק הדין של הערכאה הראשונה.

אבל כשהנשיאה אומרת, למעשה, שההרשעה של קצב ממחישה את ערך השיוויון, היא בעצם כובלת בכך את עצמה, ציבורית ומראש, לתוצאה מסויימת של פסק הדין בערעור.

שהרי, אם פסק דין שמרשיע את נשיא המדינה ממחיש את ערך השיוויון בפני החוק, כי אז פסק דין בערעור שמבטל את ההרשעה הנ"ל – עלול לבטל עימה גם את ההמחשה של ערך השיוויון, וזו תוצאה בלתי רצוייה, הלא כן?

זאת ועוד: גם אם נניח שהנשיאה ממילא לא תשב בהרכב הערעור (כיוון שהיא ישבה בהרכב בבג"צ שדן בתקפות עיסקת הטיעון עם קצב) – גם אז, האם תקין הדבר שהנשיאה, בהתבטאות הנ"ל, למעשה תסגיר לציבור ולשאר חבריה השופטים את עמדתה באשר למהות פסק הדין העתיד להינתן על ידי בית המשפט העליון? ברור שלא. 

טוב, איפוא, היתה עושה נשיאת בית המשפט העליון אילו התנזרה מכל התבטאות בקשר לפסק דין של ערכאה תחתונה שאמור להגיע אל בית המשפט העליון.

————————————————

 

השופטת פלפל בטעם חומץ

שופטת בית המשפט המחוזי דרורה פלפל מתקשה, כך נראה, להבין כהלכה את סוגיית האתיקה וניגוד האינטרסים – במיוחד כאשר מדובר בה עצמה, וכבר נכתב על כך בעבר

במקרה שלפנינו מדובר בבעל דין שביקש, באמצעות עורך דינו, לפסול את השופטת פלפל מלהמשיך ולדון בעניינו, וזאת מנימוקים שונים שעיקרם – טענה למשוא פנים מצד השופטת כלפי בעל הדין.
 
השופטת דחתה את בקשת הפסילה לגופה – אך לא הסתפקה בכך: היא החליטה שזה גם המקום והזמן להלקות את עורך הדין כהנה וכהנה על התנהגותו ואורחותיו כלפי בית המשפט ועל יכולותיו המקצועיות.
 
אלא שהשופטת לא הסתפקה גם בכך ונקטה צעדים ממשיים להביא לסילוקו של אותו פרקליט מהמשך הייצוג של אותו בעל דין.  השופטת נימקה והציעה הלכה שלפיה, במקרים מסויימים – כאשר לדעת השופט, הפרקליט אינו ממלא את תפקידו כראוי – יוכל השופט לפסול את אותו פרקליט מלהמשיך ולייצג את בעל הדין.
 
יתכן שהצעתה של השופטת פלפל ראוייה וייתכן שלא, אלא שהיא באה ממקום לא נכון.
 
שופט אמור לדעת שכאשר מוגשת נגדו בקשה לפסילתו, והוא מחליט בעניין – ההחלטה הזו היא אמנם החלטה שיפוטית, אלא שבהחלטה השיפוטית הזו מובנה פגם וניגוד אינטרסים שורשי.  שכן, בקשה לפסילת השופט נוגעת ישירות לאותו שופט, וכאשר הוא מחליט בבקשה מעין זו – הוא מחליט בעניין הנוגע לו ישירות.
 
במילים אחרות, שופט הדן בבקשה לפסילתו הוא מלשבת בדין, הוא אמנם שופט, אבל בעת ובעונה אחת הוא, למעשה, גם מעין בעל דין וצד בהליך הפסילה שננקט נגדו אישית.
 
וכשאלה הם פני הדברים, כי אז האובייקטיביות של השופט הופכת – בהליך פסילה שננקט נגדו הוא – לפיקציה מובהקת.
 
ונוכח הפיקציה המובהקת הזו על השופט להצטמצם בהחלטתו השיפוטית רק לדברים ולנימוקים שהוא זקוק להם כדי לדון ולהחליט בבקשה לפסילתו לגופה, ולא להפליג בהחלטתו למקומות רחוקים ולא לסגור חשבונות עם פרקליטים או להלקות בהם מתוך עמדה שבה הוא, השופט אישית, נמצא במגננה.
 
כי מסמך שבו שופט תוקף את זולתו מתוך עמדה של מגננה אישית – מסמך כזה לא ראוי להיקרא החלטה שיפוטית.
 
האם יהיה זה מוגזם לצפות שהשופטת פלפל תבין את הנקודה האלמנטארית הזו?
 
ויתרה מכך: גם בהנחה שיש ממש בהצעת השופטת לאפשר, בנסיבות מסויימות, פסילת פרקליטים – אין להסכים עם כך שפסילת הפרקליט תבוא במה שנראה כפעולת תגמול נגדו.  אם לשיטתה, השופטת סבורה שיש לפסול פרקליט מייצוג לקוח בתיק מסויים – עליה לפסלו מיד ולא להמתין עד שתוגש נגדה בקשה לפסילתה היא.  הרי השופטת עצמה קבעה, ובצדק, שעל פי הדין יש להגיש בקשה לפסילת השופט מיד כשנודעה לבעל הדין עילת הפסילה. ובכן, מדוע שלא להחיל גזירה שווה גם להיפך – כאשר השופט רוצה לפסול את הפרקליט?

 

הפאול הטכני של דורית ביניש

אתה קורא פעם ופעמיים ושלוש את תגובתה של נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, לעובדה שהיא נתנה החלטה בתיק שבו בעלה מייצג את אחד מבעלי הדין, והעיניים מסרבות להאמין.

 

למען הסדר הטוב נביא כאן את התגובה של ביניש לידיעה שפורסמה באתר "מחלקה ראשונה", כלשונה:

 

"נשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית ביניש, מעולם לא דנה בתיק שבו ייצג עו"ד ביניש. מדובר בהחלטה משנת 1999 שהינה טכנית בלבד אשר הועברה "לתגובת המשיבים בתוך חמישה-עשר יום מעת המצאת החלטה זו". בכך נסתיים הקשר בין השופטת ביניש לכל טיפול בתיק"

 

ריבונו של עולם! מה יותר פשוט ואנושי מלהבהיר שנפלה כאן טעות או תקלה?

 

אבל לא: אצל נשיאת בית המשפט העליון – כמו אצל אל עליון – אין טעויות ואין תקלות.

 

כי עדיף לחפות על מעשים שכאלה, ולהתחפר בתגובה שהיא עלבון לאינטלגנציה של תרנגולת.

 

פשוט לא ייאמן:

שופטת בית המשפט העליון, דורית ביניש, מעבירה את החלטתה היא לתגובת בעלה, ואתה לא יודע אם לבכות או לצחוק.

 

היכן היא מסרה לו את ההחלטה הטכנית הזו? במטבח, בקפה של הבוקר? בחדר המיטות?

 

ומה הציבור אמור להבין מכך? ששופט רשאי לתת החלטות טכניות בתיק שבו בן זוגו מייצג את אחד הצדדים?

 

האם בכלל מותר הדבר שתיק, שבו בן זוגו של שופט מייצג את אחד הצדדים – האם מותר שתיק כזה – טכני או לא טכני – אפילו יתקרב אל שולחנו של אותו שופט? 

 

ומה המסר שנשיאת בית המשפט העליון, העומדת בראש מערכת המשפט, מעבירה בכך לשאר השופטים בכל הערכאות? שזה תקין? שזו לא עבירה אתית?

 

ולא פחות חמור:

מה אמור עורך הדין של הצד השני לחשוב ולחוש שעה שהוא מקבל לידיו החלטה בכתב של בית המשפט העליון – החלטה שבראשה מתנוסס שמה של השופטת ביניש וחתימתה בתחתיתו של המסמך – כאשר עורך הדין המופיע מולו הוא לא אחר מאשר בעלה של אותה שופטת עצמה? האם הצד השני אמור להישאר שווה נפש נוכח המצב המוטרף הזה? האם אין בכך מסר מלחיץ כלפי הצד השני – בבחינת: "דע לך עורך הדין של הצד השני, שהתיק שבעלי מופיע בו מולך מונח על שולחני…".

הרי עורך הדין של הצד השני גם לא ידע בנקודת הזמן ההיא אם התיק יחזור או שלא יחזור לטיפול אצל אותה שופטת, שהיא אשתו של עורך הדין המופיע מולו. 

האם יהיה זה מוגזם לצפות מנשיאת בית המשפט העליון להבין ולחוש את מצוקתו האפשרית של הצד השני נוכח מצב בלתי אפשרי שכזה?

 

ומה על אמון הציבור שהנשיאה כה חרדה לו? האין הנשיאה מבחינה שהיא – רק היא – זו שבועטת כאן ברגל גסה באמון הציבור במערכת המשפט? 

 

אני מציע לכולנו – לטובת מערכת המשפט – למחוק ולשכוח את תגובתה לעיל של הנשיאה, ותחת זאת להסיק שנפלה כאן תקלה או טעות – גם אם הנשיאה לעולם לא תודה בכך.

 

 

טענת פסלות וזכות עמידה

בית המשפט הגבוה לצדק דחה על הסף את עתירתו של העיתונאי יואב יצחק לפסילת נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, מלדון בעניין עיסקת הטיעון עם משה קצב.
 
אחד מנימוקי הדחייה העיקריים של בג"צ  היה, שליואב יצחק אין זכות עמידה לטעון את טענת הפסלות – באשר הוא אינו צד להליך.
 
בג"צ אמנם הכיר ב"מקרים חריגים ונדירים", שבהם תוכר זכות העמידה של מי שאינו צד להליך, ואולם העתירה הנוכחית לא הוכרה על ידי בג"צ כמקרה חריג ונדיר שכזה.
 
וכך קובע בג"צ, תוך הסתמכות על פסק דין קודם, בעניין זה:
 
"גם אם היינו מניחים…קיומה של זכות להעלות טענת פסלות גם על ידי מי שאינו צד להליך, ב"מקרים חריגים ונדירים", לא היה בכך לסייע לעותר, שכן המקרה שלפנינו אינו נמנה על מקרים אלה. העותר לא הצביע על כל נסיבה של ממש המכניסה את העתירות בעניין עסקת הטיעון לגדר "אותם מקרים חריגים ונדירים, שבהם נראה גלוי וברור שלבעליהדין יש עניין שלא להעלות טענת פסלות הנסמכת על עילה מוצדקת, והעניין שיש לציבור, שהטענה תועמד לבירור, גובר בבירור על עניינם של הצדדים להליך להימנע מהעמדתה לבירור"
 
קביעה זו של בג"צ היא קביעה מיתממת, ותלושה לחלוטין מן החיים והמציאות, וזאת משתי בחינות לפחות:
 
הבחינה הראשונה היא בכך, שבג"צ מתעלם כאן לחלוטין מן העובדה, שאחד מבעלי הדין בעתירה הנוגעת לעיסקת הטיעון, הינו המדינה.
בדיקה אמפירית פשוטה תגלה שמאז קום המדינה ועד היום הוגשו לבית המשפט אלפים רבים של בקשות לפסלות שופט.
אלא שכל האלפים הרבים הללו של בקשות הפסלות הוגשו על ידי בעלי דין שאינם המדינה.
ככל הידוע, מאז קום המדינה ועד היום, הגישה המדינה בקשת פסלות אחת – או אוליי שתיים – וגם הן מטעמים טכניים גרידא.
העובדה המוצקה הזו חייבת להוביל למסקנה ברורה, שהמדינה – כנראה מתוך עניין שבעיקרון – אינה מגישה בקשות לפסלות שופטים (ניתן להסביר זאת בנקל, בין היתר, בכך שהן המדינה והן השופט הם בעצם "המדינה", והדברים פשוטים).
ובמילים אחרות, מתקיימת כאן חזקה של ממש שהמדינה, כבעל דין, אינה מגישה בקשות פסלות.
 
אבל יתרה מכך, וזו הבחינה השנייה:
האם ראוי להחיל את ההלכה הנ"ל של בג"צ על מקרים שבהם מתבקשת פסלות של שופט עליון?
ומקל וחומר, האם ראוי להחיל את ההלכה הזו על מקרים שבהם מתבקשת פסלותו של נשיא בית המשפט העליון?
שהרי מתי לאחרונה הוגשה בקשה לפסול שופט עליון על ידי בעל דין – גם אם אותו בעל דין הוא אינו המדינה?
ומקל וחומר, מתי – אם בכלל – הוגשה בקשה לפסול את נשיא בית המשפט העליון על יד בעל דין כלשהו?
אין זה אלא שגם כאן מתקיימת חזקה שבעובדה שבעלי דין, באשר הם, אינם מגישים בקשות לפסילת שופט עליון – מקל וחומר נשיא בית המשפט העליון – גם אם יש להם עילה מוצדקת לכך.
 
ככלל, אין להתעלם מכך שבקשת פסלות כרוכה בדרך כלל במבוכה לבעל הדין שמגיש את הבקשה, כאשר ברקע מרחף החשש שעצם הגשת הבקשה תפעל כנגדו כחרב פיפיות – בין אם הבקשה תידחה ואותו שופט ימשיך לשבת בדין, ובין אם השופט יפסל והתיק יעבור לשופט אחר.
 
והמבוכה הזו גדלה עשרות מונים כאשר המדובר בשופט עליון, שלא לדבר על נשיא בית המשפט העליון, ואין להיתמם בעניין זה.
 
בהקשר זה ראוי לציין שמערכת המשפט האמריקאית מודעת לבעייתיות, לחשש ולמבוכה שבהגשת בקשות פסלות כנגד שופטים – גם בערכאות הנמוכות – והיא יצרה מנגנון שעוקף את הבעיות הללו באמצעות פקיד בית המשפט שמטפל בבקשות הפסלות, באופן שהשופט עצמו אינו יודע מי מבעלי הדין הוא זה שביקש לפסלו.
 
ואם נשוב לענייננו, לאור כל הנאמר לעיל, העובדה שבעלי הדין לא העלו טענת פסלות כנגד נשיאת בית המשפט העליון – עובדה זו מתיישבת עם החזקות העובדתיות הכלליות כפי שהובהרו לעיל, ולא עם סיבות פרטניות להימנעות שכזו, שיכולות להתעורר במקרה כזה או אחר.
 
אבל בג"צ אינו מסתפק בכך. שכן, הוא דורש גם שיתקיים מצב שבו "העניין שיש לציבור, שהטענה תועמד לבירור, גובר בבירור על עניינם של הצדדים להליך להימנע מהעמדתה לבירור"
 
זו קביעה לא רק מיתממת, אלא מייאשת ממש.
 
ריבונו של עולם: עותר מגיש עתירה לפסילת ראש הרשות השופטת – נשיא בית המשפט העליון – בטענת ניגוד עניינים.
 
וכי מה יותר עניין לציבור מעתירה אשר כזו?!  על מה אותו "עניין לציבור" הנדרש כאן צריך בדיוק לגבור כדי שבג"צ יכיר בו?!   איזה נימוק – חזק ומשכנע ככל שיהיה – לא יכוף את ראשו אל מול העניין הציבורי הזה?!
 
אמרנו לפני רגע שזו קביעה מייאשת, והיא אכן מייאשת.
 
ויתרה מכך:
הרי המדובר כאן בנשיא בית המשפט העליון בשבתו בהרכב בג"צ, ולא בבית משפט עליון לערעורים. והרי אמרת בג"צ – אמרת עניין לציבור, הלא כן?
 
וכשזו תמונת המצב, אין לדרוש מהעותר – כפי שקבע בג"צ – שיצביע על נסיבה המקנה לו זכות עמידה. 
בדיוק להיפך: כאשר מתבקשת פסילתו של שופט עליון – ובוודאי של נשיא בית המשפט העליון – ומקל וחומר בשבתו כבג"צ – הרי שלאור החזקות לעיל, ולאור העניין הציבורי המובהק והמובנה שיש בכך – צריך שזכות העמידה של העותר, שאינו בעל דין, תהיה אוטומטית, ומי שמתנגד לה – עליו להראות טעם לכך.

—————————————————————————–

 

הדברים מתפרסמים גם באתר "מחלקה ראשונה"