Category Archives: משפט ציבורי

הטעות של בית המשפט העליון בעניין שיחות נתניהו

קשה להאמין שבית המשפט העליון לא הבחין בפיל הענק שניצב במרכז החדר במשפט בעניין שיחותיו של נתניהו עם שלדון אדלסון ועמוס רגב. מכל מקום, אין בפסק הדין הממצה אפילו רמז לנוכחותו של הפיל הזה באולם הדיונים.

הכוונה כמובן לתיק 2000 שהשתלט על השיח הציבורי, אבל לא הצליח לנקב אפילו חור קטן בבועה שבתוכה כתב בית המשפט העליון את פסק הדין.

ראוי להתייחס תחילה לציר הזמן שבו התנהלו העניינים:
בפברואר 2015, כלומר זמן רב לפני פתיחת החקירה בתיק 2000, הגישו רביב דרוקר וחדשות 10 בקשה לפי חוק חופש המידע, לקבל תיעוד של השיחות שניהל נתניהו עם אדלסון ורגב.  הבקשה סורבה (מנימוקים של פגיעה בפרטיות).

משכך, הגישו המבקשים עתירה לבית המשפט המחוזי לעניינים מנהליים. העתירה התנהלה בכמה מהלכים – עד שבחודש יולי 2016 ניתן פסק הדין האחרון של בית המשפט המחוזי שבו הוא דחה את העתירה. בהקשר זה חשוב להדגיש שגם בעת מתן פסק הדין המחוזי, ביולי 2016, טרם באה לעולם פרשת תיק 2000.

בעקבות דחיית העתירה ע"י בית המשפט המחוזי הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט העליון. יודגש שגם במועד הגשת הערעור לעליון פרשת תיק 2000 טרם באה לעולם. בחודש ינואר 2017, כלומר לאחר הגשת הערעור לעליון, באה לעולם פרשת תיק 2000.

תזכורת: תיק 2000 מייחס כידוע חשדות פליליים לבנימין נתניהו בכך שבמגעיו עם עורך ידיעות אחרונות נוני מוזס הם רקחו לכאורה עיסקה, שבמסגרתה נתניהו יזכה מידיעות אחרונות לסיקור אוהד (או לפחות מתון) ובתמורה לכך ידאג נתניהו לצמצום תפוצת העיתון "ישראל היום" הנמצא בבעלותו של שלדון אדלסון ועורכו הוא עמוס רגב הנ"ל.

יודגש, שבמסגרת חקירת הפרשה, זימנה המשטרה למתן עדות הן את אדלסון והן את רגב.  ברור שהמשטרה עשתה כן כדי להתחקות אחר מערכת היחסים שבינם לבין נתניהו כדי ללמוד מהם על האפשרות שנתניהו מימש, או ניסה לממש, את חלקו בעיסקה עם מוזס. כלומר שהמשטרה ביקשה ללמוד מהשניים אם נתניהו שוחח איתם על אפשרות צמצום תפוצת ישראל היום, שאז יש לכך משמעות פלילית חמורה מבחינת נתניהו.

ובתוך כל החקירה המשטרתית האינטנסיבית הזו של תיק 2000 אמור היה בית המשפט העליון לדון בעניין קריטי הנמצא בלב לבה של החקירה המשטרתית, כלומר לדון בגורל עתירת דרוקר וחדשות 10 לספק להם את פרטי השיחות שבין נתניהו לבין אדלסון ורגב, שכזכור אף מסרו כבר עדות במשטרה בעניין קשריהם עם נתניהו.  

ויתרה מכך:
בית המשפט המחוזי בפסק דינו (הראשון) רואה בחיוב את חשיפת מועדי השיחות, שכן לדבריו תהיה בכך אפשרות "להצליב את המידע בדבר מועד קיומן של השיחות יחד עם אירועים אחרים הגלויים זה מכבר לציבור, וקובע כי קיים עניין ציבורי ממשי במידע, שכן נמצא שמועדי השיחות בשקלול הכולל ובאיזון הראוי של האינטרסים השונים, מהווים סוג של מידע אשר יש 'להוציאו' מגדרי הגנת הפרטיות שאפפה אותו…ולחושפו לעין הציבור" (ציטוט מפסה"ד של ביהמ"ש העליון).

בית המשפט המחוזי צדק לחלוטין בגישתו זו, אלא מאי? פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן הרבה לפני שתיק 2000 בא לעולם ולפני שנתניהו הפך חשוד – כך שברור שבית המשפט המחוזי לא יכול היה לצפות שהמידע המבוקש יהפוך בעתיד לחומר חקירה

בהקשר למטרת בקשת המידע, יודגש, שלאחרונה, לאחר פרסום פסק הדין של בית המשפט העליון, ציין רביב דרוקר שאכן מטרתו בהגשת הבקשה לקבל את המידע על שיחותיו של נתניהו היתה להצליב את מועדי השיחות עם פרסומים שונים בעיתון ישראל היום ולבדוק את הקשר ביניהם, ועתה משזכה במשפט בדעתו לעשות כן.

אשר לחקירת המשטרה – לא ידוע אם המשטרה, במסגרת חקירת טיב היחסים שבין נתניהו לבין אדלסון ורגב, השיגה כבר את המידע המתייחס לשיחות ביניהם או שבכוונתה לעשות כן. מה שברור מאליו הוא, שהמידע הזה שרביב דרוקר מבקש לקבל לידיו בעניין השיחות של נתניהו עם אדלסון ורגב – מידע זה חיוני גם לחקירת המשטרה בין שהוא נמצא כבר בידיה ובין שלא.

הנה כי כן, עיתונאי עותר לקבלת מידע לצורך תחקיר עיתונאי שהוא עורך, אלא שבשלב הדיון בבית המשפט העליון בגורל העתירה – מתברר שהמידע המבוקש מהווה נושא חיוני בחקירת משטרה שנפתחה בטרם הכרעה בגורל העתירה. אלא שבית המשפט העליון מתעלם מקיומה של החקירה המשטרתית ומצווה על מסירת המידע לעיתונאי – דבר שיהיה בו לקיים, בו זמנית, הן חקירה משטרתית והן תחקיר עיתונאי באותו עניין ממש, והכל – בברכת בית המשפט.

במילים אחרות, נשאלת השאלה האם ראוי הדבר שבית המשפט יעודד קיום תחקיר עיתונאי בו זמנית ובאותו עניין שבו מתנהלת חקירה משטרתית? האין בית המשפט רואה בכך חשש לשיבוש הליכים או להפרעה לחקירה עניינית של המשטרה? האם במקרה המיוחד הזה לא התבקש, כמינימום, שבית המשפט יברר את עמדת המשטרה קודם שהוא מצווה לשחרר לציבור חומר שעל פניו נחזה להיות חומר חקירה?
אלא שבית המשפט העליון פתר את הסוגייה בדרך שאין פשוטה ממנה: הוא התעלם לחלוטין מהחקירה המשטרתית. תיק 2000 יוק.

עד כמה דוקרת את העין שתיקתו והתעלמותו של בית המשפט העליון מתיק 2000 ניתן לראות בקטע מפסק הדין שיצוטט להלן:

"הקשר שבין ראש הממשלה לעיתון "ישראל היום" – עיתון יומי נפוץ ורב השפעה – מצוי על סדר היום הציבורי ומעסיק את הציבור ואת המערכת הפוליטית כמעט מיום הקמתו של העיתון ב- 2007. השיח הציבורי האינטנסיבי והמתמשך בשאלת מהות הזיקה שבין ראש הממשלה לעיתון ובאשר למטרות העומדות ברקע ייסודו של העיתון הובילו בין היתר גם לבדיקה של מבקר המדינה, לעתירה ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית לקראת הבחירות לכנסת ה- 20, ליוזמות חקיקה להגבלת פעילות העיתון ויש אף הקושרים בין יוזמות אלה למהלכים שהובילו להקדמת הבחירות".

עינינו הרואות, בית המשפט נותן סקירה הסטורית על מוצאותיה של הסוגיה אבל נעצר על סיפו של תיק 2000 מבלי לאזכר את דבר קיומו. עצם התעלמותו הכמעט מופגנת של בית המשפט מנוכחותו של הפיל הכבד הזה הקרוי תיק 2000 אומרת דרשני.

ומה אומר החוק בסוגייה הנ"ל?

סע' 9 לחוק חופש המידע, באחד מסעיפיו הקטנים, קובע כי הרשות אינה חייבת למסור מידע אם גילויו עלול לגרום ל"פגיעה בהליכי חקירה או משפט או בזכותו של אדם למשפט הוגן".

נכון, במקרה שלפנינו הגורם הממונה במשרד ראש הממשלה סירב למסור המידע זמן רב לפני שתיק 2000 בא לעולם, ולכן הוא לא יכול היה להשתמש בסעיף הזה כנימוק לסירובו, אבל הרי בזמן שגורל העתירה היה מונח כבר על שולחן בית המשפט העליון – תיק 2000, עם כל עוצמתו התקשורתית, חי ובעט כהוגן ופתח מהדורות חדשות.

מדוע, אם כן, הגורם הממונה במשרד ראש הממשלה לא הניח את הנימוק הנ"ל על שולחן בית המשפט העליון מיד כשנפתחה החקירה המשטרתית? קשה כמובן לרדת לחקרי ליבו של הממונה, אבל אין להתעלם מכך שעם פתיחת החקירה – נתניהו עבר לסטטוס של חשוד, וככזה – שיקוליו אם לנקוט צעד כזה או אחר הפכו מורכבים יותר.

מכל מקום, בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים, שבוודאי ראה את מורכבות הסוגייה על כל היבטיה, היה חייב, בכל הכבוד, ליזום מצידו, על פי סמכויותיו, את בירור הסוגייה לעיל שהתגלגלה אליו, ולא להתעלם ממנה בשתיקה מחרישת אוזניים.

 

המכבש הפלילי נגד שרה נתניהו

אני מכיר היטב את הקלישאות האומרות שדין פרוטה כדין מאה או מי שסוחב גיר מהכיתה סופו שיהיה שודד בנקים.

אבל איכשהו יש תחושה של חוסר נוחות נוכח הכוונה המסתמנת להעמיד את שרה נתניהו לדין פלילי בגין העבירות המיוחסות לה.

למען האמת, הטהרנות של כמה פרשנים וחרטומי משפט בעניינה של שרה נתניהו מעוררת תחושת בחילה.

אני מכיר יועץ משפטי לממשלה אחד או יותר, ואני מנחש שאהרן ברק בתוכם, שהיו גומרים את העניין ב- "נו נו נו ותחזירי את הכסף".

לא כל עבירה פלילית מחייבת להפעיל מיד את המכבש האימתני הזה של החוק הפלילי, ואני לא סבור ששרה נתניהו ראוייה להידרס תחת גלגליו של המכבש הזה בשל איזו מהעבירות המיוחסות לה. יש כאן גם שאלה של מידתיות.

אלא שהיועץ מנדלבליט אמור לקבל החלטה בעניינה של שרה נתניהו שעה שהוא עצמו נתון ללחצים של מכבש מסוג אחר אבל אימתני לא פחות: המפגינים נגדו בדבקות זה שבועות ארוכים וכמו מזהירים אותו: חסר לך שתקבל החלטה שאיננה לרוחנו.

לא ברור אם יש למנדלבליט תעצומות נפש לקבל החלטה עניינית ושקולה בעניינה של שרה נתניהו לנוכח ההפגנות הללו. העובדה שהתיק מסתובב זה למעלה משנה בין הרשויות ללא החלטה – לא מבשרת טובות בעניין זה (שלא לדבר על עינוי הדין שעובר על שרה נתניהו עקב כך)

הודעה של היועץ המשפטי ששרה נתניהו עברה לכאורה את העבירות המיוחסות לה, ובצמוד לה הודעה – על בסיס משפטי מתאים – שהוא החליט שלא להעמידה לדין, אלא לחייב אותה להחזיר הכסף (או את כפל הכסף) – תתקבל בתשואות על ידי מעטים או רבים שסבורים שבנסיבות העניין יש להסתפק בכך.

 

בין הצוללות והולילנד

לא צריך להיות מומחה לקרימינולוגיה כדי להבחין בדמיון הרב שבין פרשת הצוללות לבין פרשת הולילנד.

מיקי גנור מפרשת הצוללות הוא אחיו התאום של שמואל דכנר מפרשת הולילנד.

שניהם היו סרסורים, ובלשון פחות מגונה: מתווכים או מאכערים. הם לא בנו דבר ולא ייצרו דבר. כל מהותם היתה להתביית על אנשי מפתח במערכות השונות, לשפוך עליהם ערימות של כספי שוחד וכך לרכוש את שותפותם לפשע, אם במעשה ואם בהעלמת עין, ואגב כך להשחית את המערכות ולקשור את הקצוות הנכונים בדרכם אל הכסף הגדול.

הסרסורים הללו הקפידו מטבע הדברים לקיים מעין מידור בין השותפים לפשע – בכך שיצרו בקירבם אשלייה וגרמו להם להאמין שסיכויי הקשר המושחת ביניהם להחשף נמוכים מאד כיוון שהמדובר, כביכול, בקשר דו-צדדי בלבד, ולא בכנופיית פשע.
במילים אחרות, כל אחד ממקבלי השוחד האמין מן הסתם שרק הוא והמשחד מעורבים בעניין ולכן טובים הסיכויים לשמור על קשר שתיקה ולהישאר מתחת לרדאר של רשויות החוק.

אלא שכשהגיע הרגע ושני הסרסורים הללו הפכו עדי מדינה התברר לכל אחד ממקבלי השוחד שהוא היה בעצם חלק מכנופייה שפעלה כמכונה, שגוייסה והופעלה על ידי הסרסורים כדי לסלול את דרכם אל הכסף.

ועכשיו אנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך שלייתה מן המים של מכונת הפשע הקרוייה פרשת הצוללות או תיק 3000.

מה שעוד עגום בפרשת הצוללות הוא שפרשה זו, כמו גם פרשות נוספות הנחקרות עתה, מתלקחת בסביבתו הקרובה של נתניהו – עד שאתה תוהה אם לא הגיעה העת להקים בתוככי משרד ראש הממשלה נקודת משטרה – כמו הנקודה שהוקמה בטייבה כשהפשע שם גאה.

אלאור אזריה חייב לערער

אלאור אזריה חייב לערער – לא על ההרשעה הפלילית ולא על העונש שהוטל עליו.
אליבא דאמת, מבחינה משפטית יבשה ניתן היה להעמיד את אזריה לדין על רצח ולגזור עליו עונש בהתאם.

אבל בית הדין הצבאי לערעורים לא הסתפק במשפט היבש, אלא הטביע על מצחו של אזריה קלון מוסרי כבד ביותר בדבר טוהר הנשק וקדושת החיים – עד שחשוב שבית המשפט העליון יאמר גם הוא את דברו בעניין זה.

שאלה מטרידה: באחד משלבי הערעור הציע, כמעט לחץ, בית הדין על הצדדים להידבר ביניהם ולהגיע לפשרה, ובכך לחסוך מבית הדין כתיבת פסק דין מלא. משכשלה ההידברות עשה בית הדין את מלאכתו וכתב פסק דין ממצה וארוך מאד שבו הילקה את אזריה כהנה וכהנה, וכאמור טבע על מצחו קלון מוסרי כבד. הייתכן שבית הדין, כשלחץ לפשרה, רצה לחסוך מהציבור את המסרים המוסריים הקשים השזורים בפסק הדין? הרי איש איננו חושד שבית הדין לחץ לפשרה מטעמי עצלות. במילים אחרות, אם האמירה המוסרית של בית הדין נועדה לרדת חדרי בטן – היה על בית הדין להימנע מללחוץ על הצדדים לפשרה שבעקבותיה יבוא פסק דין בן שורה וחצי שיאשר את הפשרה.

אלאור אזריה (ו/או התביעה) חייבים להגיש לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור וראוי שבית המשפט יאשר את הבקשה כי הציבור זכאי לדעת את עמדת בית המשפט העליון באשר למשמעות הערך "קדושת החיים". האם זה ערך אבסולוטי או יחסי? האם ישנם ערכים אחרים שמתחרים בו על הבכורה? האם חומרת מעשיו של העבריין יש בהם לכרסם בקדושת חייו? האם המדינה, כשתלתה את אייכמן, פגעה בקדושת חייו? מה היחס בין חקיקת מוות או פסק דין מוות לקדושת החיים? נניח שסוהר רוצח בבית הסוהר נידון למוות שממתין להוצאתו להורג, האם גם אז בית הדין ידבר על קדושת החיים? נניח שהנער מחיפה, שאיבד בפיגוע את מאור שתי עיניו, ימצא דרך לחסל את מי שאחראי לכך, האם גם אז ינופף בית המשפט לעברו בערך קדושת החיים?

הנה כי כן, גם בלא להיות בקי בתורת המוסר אנחנו חשים שהערך המקודש הזה איננו אבסולוטי אלא יחסי ונמצא על קו רצף כלשהו.

דומה, שבית הדין, במקרה של אזריה, לא נתן דעתו – לפחות לא בצורה מספקת – ליחסיות הערך של קדושת החיים ומיקומו של הערך הזה על קו הרצף במקרה שהתברר בפניו, ולכן ראוי שבית המשפט העליון יאיר את עינינו בסוגייה החשובה הזו.

בין גל הירש לגורודיש

אתה מרגיש בקצות האצבעות שאסור למנות את גל הירש למפכ"ל המשטרה – גם אם אין לך נימוק מן המוכן לכך.

כי גל הירש כבר מזמן איננו גל הירש.

גל הירש הפך עצמו למכונה שנועדה כל כולה למטרה אחת: לטהר את שמו.

זו זכותו המלאה של גל הירש להקדיש את כל חייו, עד יומו האחרון, לטיהור שמו, אבל השאלה היא אם באותו זמן הוא יכול להיות גם מפכ"ל המשטרה.

והתשובה היא לא באל"ף רבתי.

כי גל הירש הוא עבד נרצע של המאבק האישי הזה שלו. הוא לא מסוגל להפוך דף. יש אנשים כאלה. גורודיש היה כזה.

וגל הירש יהפוך את המפכ"לות לכלי, עוד כלי, במערכה חסרת התוחלת הזו לטיהור שמו – בין אם ירצה בכך ובין אם לא.

כי זה כבר מעבר ליכולתו לכלוא את הצורך הטראגי הזה שלו לטהר את שמו.

האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו מפכ"ל, שבמקום לקום כל בוקר לעבודת המשטרה נטו – יהיה עסוק, למעשה, מבוקר עד לילה, בגירוד הפצעים שלו?

למה זה מגיע לנו?

ועוד על עיסקת טיעון עם רונאל פישר

בהחלטת שופט בית המשפט העליון יצחק עמית לשחרר את רונאל פישר למעצר בית מונה השופט את השיקולים השונים המנחים אותו, ובין היתר הוא מציין כך:

"שיקול נוסף שיש לקחת בחשבון הוא, שהמשפט עשוי להתארך עד מאוד, ולו לאור מספר העדים והיקף הפרשיות, אלא אם ישכילו הצדדים להגיע להסדר טיעון"

מהאופן שבו השופט מנסח את דבריו ("ישכילו הצדדים…") עולה בבירור, שמשאלתו של השופט והמהלך המועדף עליו הוא שהצדדים יגיעו להסדר טיעון, וזאת לאור השיקול של התארכות המשפט.

נשאלת איפוא השאלה אם שיקול זה של התארכות המשפט הוא השיקול הבלעדי האמור להנחות את הפרקליטות בבואה לחתום על הסדר טיעון עם נאשם.

ובכן, התשובה היא לא באל"ף רבתי, ובעניין זה אין לנו אלא להפנות להנחיות פרקליט המדינה – שם הוא מצטט מתוך ההלכה שנקבעה על ידי בית המשפט העליון ב-ע"פ 4722/92 (עניין מרקוביץ) ומציין בין היתר כי:

"לעיתים די בחיסכון בזמן ובמשאבים הטמונים בעיסקה כנגד הקשיים הכרוכים בניהול המשפט, כדי להצדיק את ההתקשרות בעיסקה, ולעיתים גוברים חשיבות העניין ומיצוי הדין על פני כל שיקול אחר ופוסלים מדעיקרא ויתור כלשהו כלפי הנאשם"

עינינו הרואות: הנחיות פרקליט המדינה המסתמכות על בית המשפט העליון הן, שקיימים מצבים שבהם חשיבות העניין ומיצוי הדין עם הנאשם גוברים על פני כל שיקול אחר.

ולענייננו, הפרקליטות חייבת לשקול אם קיימת חשיבות ציבורית שלא לחתום על עיסקת טיעון עם פישר, כלומר לנהל משפט באורך מלא – על כל הכרוך בכך.

יחד עם זאת יש להעיר, שגם אם הפרקליטות לא תחתום על עיסקה עם פישר, הוא יכול לבצע הערכת מצב בדבר סיכוייו אל מול כל אחד מהאישומים שהוא נאשם בהם, ולהחליט שבנסיבות העניין עדיף לו להודות בהם (או בחלקם) בלא ניהול משפט באורך מלא, ובכך – לזכות בהתחשבות בית המשפט על הזמן והמשאבים שנחסכו.

לאן נעלם תיק הולילנד?

יש לי תחושה עמומה שפסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת הולילנד בושש להגיע, כיוון ששופטי בית המשפט העליון לא ממש משתגעים על פסק הדין של שופט בית המשפט המחוזי, דוד רוזן, בפרשה.

הכוונה במיוחד לחלק בפסק הדין הנוגע לאהוד אולמרט, שנדון לשש שנות מאסר על נטילת שוחד.

שופטי העליון, שכידוע בתוך עמם הם יושבים, ראו כיצד נישא השופט רוזן על גלי אהדה ציבורית – עד שכמעט שכח שמשפט אמור להתנהל על פי כללי פרוצדורה ודיני ראיות.

אתה קורא שוב ושוב את נימוקי הרשעת אולמרט בלקיחת שוחד – בכך שאחיו יוסי קיבל את הכסף – ואתה מנחש ששופטי העליון מתקשים להפיק אמירה קוהרנטית שתתמוך במסקנותיו של בית המשפט המחוזי בנקודה הקריטית הזו.

העובדה שלפרקליטיו של אולמרט לא ניתנה הזדמנות לחקירה נגדית של עד המדינה שמואל דכנר, שנפטר רגע לפני החקירה – עובדה מכרעת זו מאיימת באופן ממשי להחדיר ספק סביר אל תוך מארג הראיות שהביאו להרשעת אולמרט בעניין הקשור עם אחיו יוסי, ומכל מקום ניתן למצוא שופט עליון כזה או אחר, שיתקשה לדלג מעל המשוכה הזו.

אלא שבית המשפט העליון שכנראה איבד משהו מבטחונו העצמי, חושש מן הסתם להעביר ביקורת נוקבת מדיי על השופט רוזן – פן יסתבך עם כמה עיתונאים שהעלו את השופט רוזן למדרגת גיבור תרבות.

דבר אחד בטוח: אם יהיה שופט אחד מתוך חמשת שופטי העליון שיזכה את אולמרט – פסק הדין המזכה יהיה זה שיתפוס את הכותרות, ויתדלק כהוגן בקשה מצד אולמרט לדיון נוסף.

ומכל מקום, היה ושופט אחד יזכה את אולמרט – אפשר לסמוך על אולמרט שהוא כבר ישכנע אותנו שהוא זכאי, ורק עקב חוסר מזל הוא נפל קורבן להרכב מקרי של שופטים.

לקבור את פרשת אשכנזי עמוק בחול

כשהייתי ילד היו לנו שכנים – אדון וגברת גונשירובסקי – זוג ניצולי שואה חסוכי ילדים.

היא היתה אשה קטנטונת, ממש פיצקל'ה, והוא – בריון קשקשים עם גב שעיר וענק, מסתובב בחצר עם תחתוני בלוקים אפורים, נוהם ביידיש וורשאית על כל מה שזז, ומפחיד את כל סביבותיו.

לשניים היה לול עופות שממנו התפרנסו.

אחת ליום יומיים היה הבריון פורץ בנביחות נוראות על אשתו הפיצפונת בשל מעשה כזה או אחר שלא היה לרוחו.

והפיצפונת היתה נמלטת אז אל אמא שלי לבכות אצלה בכיף ולייבב כמה טוב היה לה בוורשה.

יום אחד, כשנשאה תבנית עמוסת ביצים מהלול אל מחסן השקילה, החליט היושב במרומים להתעלל בפיצפונת המפוחדת ושמט מידיה הרועדות את התבנית עם כל הביצים שהיו בה.

אבל הפיצפונת לא איבדה את עשתונותיה: היא לקחה מיד טוריה, ולפני שהבריון יבחין בדבר היא חפרה במהירות בור בחול וקברה בו את כל שלושים ושש הביצים – שבורות ושלמות כאחת.

וכך הרוויחה הפיצפונת עוד יומיים של שקט.

וכך בדיוק יש לעשות לפרשת אשכנזי: לקחת את הטוריה של גברת גונשירובסקי, לחפור בור עמוק, ולקבור את הפרשה המצחינה הזו על קירבה וכרעיה עמוק בחול.

זאת במיוחד כיוון שקלטות שמע של צד אחד של הפרשה הושחתו ללא תקנה בנסיבות תמוהות – באופן שלא ממש מאפשר להגיע לחקר מאוזן של האמת ולמיצוי הצדק.

ואם ישנם כמה עיתונאים מזועזעים ופרשנים מטעם, שמינו עצמם לשומרי החומות של שלטון החוק והמשטר הדמוקרטי – לא יזיק לפשפש מעט בשיקוליהם כשהם עצמם ממיינים ומחלקים את העולם לטובים ולרעים.

ובעיקר יש לבחון אם זרזירי העט הללו אינם עוסקים בעצם בפנקסנות קטנה ונקמנית הבאה להיטיב או להרע עם אלה שסיפקו או סירבו לספק להם סקופים במרוצת השנים.

ההסבר הצולע של יעקב פרנקל

ערוץ 2 מפרסם את גירסתו של המיועד לכהונת נגיד בנק ישראל, פרופ' יעקב פרנקל, באשר לתקרית הגניבה לכאורה בחנות הדיוטי פרי בהונג-קונג.

לגירסתו של פרנקל הוא הגיע לנמל התעופה בהונג קונג בדרכו חזרה מכנס כלכלי, כשהוא מלווה בעמיתה זרה. השניים נכנסו לאחת החנויות ובדרכם החוצה השומר עיכב אותם, בטענה כי פרנקל גנב לכאורה תיק יוקרתי לנשיאת חליפות. הנגיד המיועד אמר בתגובה כי הוא סיכם עם עמיתתו שהיא תשלם על התיק שהוא לקח, מכיוון שהוא מיהר לטיסת אל-על שהייתה אמורה לצאת תוך זמן קצר.

לא צריך להיקלע לחנות דיוטי פרי דווקא כדי להגיע למסקנה שההסבר הנ"ל של פרנקל לא ממש מחזיק מים;

אם השניים אכן יצאו מהחנות יחדיו מתעוררת כמובן השאלה איך הדבר עולה בקנה אחד עם הסברו של פרנקל שהוא ביקש מעמיתתו לשלם עבור תיק החליפות כיוון שהוא מיהר לטיסה. הרי אם שניהם יצאו יחדיו ברור הדבר שלא היה כאן רווח של זמן כדי להספיק לטיסה, והדברים ברורים. 

אבל יותר מכך: לשיטתו של פרנקל, נשאלת השאלה מה בדיוק היתה עמיתתו אמורה לעשות וכיצד היה עליה לנהוג? כלומר, האם היא היתה אמורה להגיע לקופה בידיים ריקות ולספר לקופאי שמישהו לקח תיק חליפות והיא רוצה לשלם עבורו?

כבר כאן הסיפור נשמע הזוי, הלא כן?

ועל פי הגירסה הזו – מה בדיוק היה אמור הקופאי לעשות לשיטתו של פרנקל? הקופאי הרי חייב לזהות איכשהו את הפריט כדי לדעת במה המדובר. במילים אחרות, הקופאי הרי חייב להעביר את התיק דרך סורק ברקוד כדי לרשום את החיוב.

אלא שלשיטתו של פרנקל, היתה העמיתה אמורה, מן הסתם, לקחת מהמדף תיק חליפות זהה לזה שלקח פרנקל, לגשת עם התיק אל הקופה, ובקופה לספר לקופאי שהיא מבקשת אמנם לשלם עבור תיק החליפות שהיא מחזיקה בידה, אבל היא תשאיר את התיק בחנות, וזאת כיוון שמישהו כבר לקח תיק זהה אך לא היה לו זמן לשלם.

ואז הקופאי הסיני הצייתן היה אמור, לשיטתו של פרנקל, להעביר את התיק דרך סורק הברקוד ולקבל את התשלום, אך את התיק עצמו להשאיר ברשותו ולאחר מכן להחזירו אל המדף שבחנות.

הזוי כבר אמרנו?

ובכלל, מי זו אותה עמיתה שפרנקל מפיל עליה את התיק (תרתי משמע)? או שמא יש כאן ניסיון לגלגל את הסיפור המוזר לפתחו של חור שחור.

יש לקוות שלאור ההסברים הללו תמליץ ועדת טירקל למנות את פרופ' פרנקל לכהונת קופאי בסופר השכונתי.

סברה ושתילה – אחריותו של פרופ' יצחק זמיר

ארכיון המדינה שיחרר לאחרונה לפירסום את תעודות סברה ושתילה, ומן הראוי איפוא לחזור ולהתייחס כאן לאחריותו הכוללת והמוגברת של מי שהיה היועץ המשפטי לממשלה באותם ימים פרופ' יצחק זמיר –  אחריות שוועדת כאהן בחרה להתעלם ממנה, ולא במקרה.

העובדות מגלות, שיצחק זמיר כשל בתפקידו באופן מחפיר והכשיל קשות את הממשלה בימים קריטיים שבהם התבקשה עצתו המשפטית.

רקע:

בחודש ספטמבר 1982 התרחשה במחנות הפליטים הפלסטינאיים סברה ושתילה זוועה נוראה. כשמונה מאות בני אדם, גברים נשים וילדים, נטבחו שם בידי לבנונים נוצרים, אנשי פלנגות, כנקמה על רצח מנהיגם.

הטבח חולל בישראל, וכן בעולם הגדול, סערת רוחות עזה ומחאות קשות.

אצבע מאשימה הופנתה כלפי צה"ל, שישב אותה עת בביירות ושלט באיזור.

בעקבות לחץ ציבורי כבד הקימה ממשלת ישראל ועדת חקירה ממלכתית (היא "ועדת כאהן"), שתחקור האירועים ותברר אם לצה"ל חלק בפרשה.

ועדת כאהן, שמנתה שלשה חברים, קבעה שמעשי הזוועה בוצעו בידי אנשי הפלנגות הנוצריות.

הוועדה שללה אפשרות שמדינת ישראל או אלה שפעלו מטעמה – חיילים או אזרחים – נושאים באחריות ישירה לטבח.

אבל הוועדה הטילה אחריות אישית עקיפה (אחריות שבמחדל) על כמה מפקדים בכירים בצה"ל, וכן על מספר שרים בממשלת ישראל והביאה להדחת כמה מהם מתפקידיהם.

אלא שמתברר – באופן מתימטי ממש – כי מי שנושא, מן הצד הישראלי, באחריות מוגברת וגורפת למחדל הנורא הוא היועץ המשפטי לממשלה באותם ימים – פרופ' יצחק זמיר (לימים שופט בית המשפט העליון).

היה זה לא אחר מאשר פרופ' יצחק זמיר שהגדיר את תפקידיו של היועץ המשפטי לממשלה כבלם פנימי של הממשלה, וכן ככלב שמירה שתפקידו לא רק לנבוח אלא גם, במקרה הצורך, לנשוך.

אבל ברגע המכריע והגורלי – בישיבת הממשלה, שבה התבקשה חוות דעתו המקצועית של אותו יצחק זמיר עצמו – הוא לא נבח ולא נשך. הוא הוא נח על מרבצו ושתק כדג.

אילו עשה פרופ' זמיר, באותה ישיבה גורלית, את המעט הנדרש והמצופה ממנו כיועץ משפטי לממשלה – לא היו העניינים מגיעים להיכן שהגיעו.

ויצחק זמיר – זאת לדעת – הוא פרופסור למשפטים שמומחיותו בדיני המשפט המנהלי.

אילו אך היה יצחק זמיר מעמיד את הקברניטים על המשמעויות המשפטיות של ההחלטה להכניס את הפלנגות למחנות הפליטים – אילו את המעט הזה עשה – לא היה קורה מה שקרה.

אבל הממשלה לא זכתה לשמוע מפיו של הזמיר – אפילו לא ציוץ.

בשעת מבחן גורלית – התכופף יצחק זמיר לקשור את שרוכי נעליו.

היועץ המשפטי לממשלה, פרופ' יצחק זמיר נכשל בתפקידו באופן מחפיר – על-פי מבחני האחריות שהוא עצמו קבע.

ואכן, אפילו בעצם הימים שבהם ישבה ועדת כאהן על המדוכה וחקרה את האירועים, הופנו אצבעות מאשימות כלפי פרופ' יצחק זמיר ואחריותו הכוללת מתוקף מעמדו כיועץ המשפטי לממשלה.

אומר באותם ימים השופט משה בן זאב, מי שהיה בעצמו היועץ המשפטי לממשלה:

"על הנורות האדומות שלא נדלקו באותה ישיבת ממשלה בעניין הגורלי של כניסת הפלנגות למחנות הפליטים, כבר דובר ועוד ידובר הרבה. כעת, בלי לחרוג ממגבלות ה"סוב יודיצה" החלות עדיין על נושא זה, מותר לשאול מדוע בעצם מחפש השר ציפורי חיפוי מאחורי כתפיו של היועץ המשפטי לממשלה. האם אין בכוונתו לומר: הנה ישב אתנו איש המשפט והמוסר הציבורי, ואפילו אצלו לא נדלקו אותן נורות אדומות, ומה לכם כי תלינו על שרים סתם, שכל מעייניהם היו במשמעויות המדיניות והצבאיות של ההחלטות שנתקבלו ?… כך הגענו למצב שהיועץ המשפטי לממשלה יושב בישיבת הממשלה, שומע אזהרות מפי הרמטכ"ל על פלנגות שמעיניהם ניבטת תאוות הנקם והרצח, מאזין להבעת חששות מפיו של השר דוד לוי, ואינו מעמיד את השרים על כך שהתעלמות מכל הדברים האלה, אולי יש בה שמץ מאותה רשלנות או אי איכפתיות, מאותם מחדלים שהמשפט הישראלי אינו רואה כל כך בעין יפה. אם בזמן כלשהו בעתיד יהיה עליו להחליט החלטות או להמליץ המלצות בתחום סמכויותיו, האם לא יפריע לו שהוא עצמו היה נוכח במעמד כזה ובדומה לאחרים היה אדיש במקום שנתבקשה תגובה פעילה ?…".

ובכן, הנחוצה האשמה ברורה ומפורשת מזו?

ויוזכר שוב: ההאשמה הנוקבת הזו באה לא מצד איזה הדיוט משפטי, אלא מצד מי שהיה בעצמו היועץ המשפטי לממשלה.

כאשר היועץ המשפטי לממשלה שומע בישיבת הממשלה מפי הרמטכ"ל את עצם העובדה שצה"ל יכול לתת פקודות לפלנגות – הרי ש"אוזנו המשפטית" אמורה להיות הראשונה לקלוט את משמעות הדברים.

וכמו שאומרים במקומותינו: "בשביל זה משלמים לו".

שהרי, כאשר היועץ המשפטי לממשלה שמע שלפלנגות צה"ל יכול לתת פקודות, היה עליו – משום עובדה זו בלבד – להעמיד את מפקדי צה"ל והשרים על כך שהאחריות למעשי הפלנגות, לטוב ולרע, "חוזרת" אליהם – אל השרים והמפקדים.

אילו אך הזהיר היועץ המשפטי לממשלה את את השרים והמפקדים בנקודה עקרונית זו, כי אז סביר שהם, השרים והמפקדים, היו נבהלים מההחלטה של עצמם – ממש כך – ומקפידים לקיים פיקוד ושליטה יעילים יותר על הפלנגות, או מבטלים מיד את ההחלטה להכניסן למחנות.

אבל היועץ המשפטי – ברגע כה קריטי – שתק.

והיועץ המשפטי ששתק ולא העמיד איש על האחריות המשפטית הנובעת מיחסי המרות והכפיפות הללו שבין צה"ל לפלנגות – המשיך לשתוק ולא נזעק גם כששמע על השחזת סכינים ונקמה ואזהרה מפני סכנת טבח.

אלא שוועדת כאהן – ועדה שהחבר הדומיננטי בה היה השופט אהרן ברק, חבר וידיד נפש של יצחק זמיר – בחרה להתעלם כליל משאלת אחריותו של פרופ' יצחק זמיר למחדל הנורא.

וכל זאת למרות שהיה ברור כשמש, שמתוקף מעמדו ותפקידו מוטלת על היועץ המשפטי לממשלה אחריות מוגברת – ואולי אף בלעדית – לכשרות המשפטית של החלטות הממשלה שבישיבותיה הוא נוטל חלק.

שתיקתו של פרופ' זמיר נוכח ההחלטה להכניס את הפלנגות למחנות הפליטים – שתיקתו ברגע הקריטי הזה – הכשילה את הממשלה, וכך גם נבצר ממנה לתת הוראות מתאימות ומיידיות לצבא.

הימנעות הוועדה מלגעת בצורה כלשהי ביועץ המשפטי, זועקת לשמים ומעידה – היא עצמה – שהוועדה ידעה היטב, שנגיעה כלשהי ביועץ המשפטי תחייב אותה להטיל עליו אחריות חמורה.

אבל חלקו העגום של פרופ' זמיר בפרשה טרם נסתיים:

בעקבות הטבח התחוללה, כאמור, סערת רוחות בישראל ובעולם, ונערכו הפגנות בדרישה להקים ועדת חקירה ממלכתית.

ממשלת ישראל התכנסה לישיבה מיוחדת כדי להחליט כיצד לטפל בפרשה, וזאת – כשברקע נשמעים הדיה של הפגנה סוערת שהתנהלה בקירבת מקום.

הממשלה הנבוכה התקשתה להחליט כיצד לנהוג באשר להקמת ועדת חקירה.

ההפגנה הסוערת שהתנהלה בסמוך אך הגבירה את אובדן העצות.

עד כמה גדולה הייתה המבוכה תעיד העובדה שפניית הממשלה אל נשיא בית המשפט העליון בעניין הקמת ועדת בדיקה – שאיננה ועדת חקירה – נדחתה ע"י הנשיא בנימוק שעל שולחנו מונחות עתירות לבג"צ שיורה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית.

נעלה איפוא מכל ספק, שדיון בממשלה בשאלת הקמתה של ועדת חקירה טובל כל כולו בשאלות משפטיות שונות הכרוכות בעניין.

במצב עניינים זה – היש בכלל ספק שהממשלה אובדת העצות ממש שיוועה ליד מכוונת ומדריכה שתנחה אותה ותאיר את עיניה באשר להיבטים המשפטיים של הסוגיה?!

ובכן, מדוע זה לא נשמע קולו של יצחק זמיר? היכן הוא? שוב נרדם?

לא, יצחק זמיר לא נרדם.

הפעם – הוא פשוט לא הגיע לישיבה.

ומדוע הוא לא הגיע לישיבה? כוח עליון? נפל חלילה למשכב?

מה פתאום?!

הסיבה פשוטה עד כאב:

יצחק זמיר, כך פורסם, לא הגיע לישיבת הממשלה כיוון שבאותו זמן ממש – נא להחזיק חזק – הוא היה בשיעור באולפן לערבית!!

אלוהים אדירים!

יושבת לה ממשלה נבוכה ואובדת עצות, ומתקשה להחליט בעניין משפטי גורלי, והאיש האמור לייעץ לה ולהדריך אותה – משתעשע לו באותה עת ממש ב"שו הדא ומין הדא".

כך נוהג יועץ משפטי סביר והגון?!

יועץ משפטי סביר והגון לא היה מפקיר את הממשלה לנפשה – בשום אופן ומשום סיבה – ברגע משבר שכזה.

וכשאלה הם פני הדברים, כי אז היועץ המשפטי יצחק זמיר לא כשל בתפקידו. הוא מעל בו!

—————————————————————

הערה: הדברים מובאים בהרחבה בספרי – "צדק של פלנגות"