Category Archives: משפט ציבורי

בין גל הירש לגורודיש

אתה מרגיש בקצות האצבעות שאסור למנות את גל הירש למפכ"ל המשטרה – גם אם אין לך נימוק מן המוכן לכך.

כי גל הירש כבר מזמן איננו גל הירש.

גל הירש הפך עצמו למכונה שנועדה כל כולה למטרה אחת: לטהר את שמו.

זו זכותו המלאה של גל הירש להקדיש את כל חייו, עד יומו האחרון, לטיהור שמו, אבל השאלה היא אם באותו זמן הוא יכול להיות גם מפכ"ל המשטרה.

והתשובה היא לא באל"ף רבתי.

כי גל הירש הוא עבד נרצע של המאבק האישי הזה שלו. הוא לא מסוגל להפוך דף. יש אנשים כאלה. גורודיש היה כזה.

וגל הירש יהפוך את המפכ"לות לכלי, עוד כלי, במערכה חסרת התוחלת הזו לטיהור שמו – בין אם ירצה בכך ובין אם לא.

כי זה כבר מעבר ליכולתו לכלוא את הצורך הטראגי הזה שלו לטהר את שמו.

האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו מפכ"ל, שבמקום לקום כל בוקר לעבודת המשטרה נטו – יהיה עסוק, למעשה, מבוקר עד לילה, בגירוד הפצעים שלו?

למה זה מגיע לנו?

ועוד על עיסקת טיעון עם רונאל פישר

בהחלטת שופט בית המשפט העליון יצחק עמית לשחרר את רונאל פישר למעצר בית מונה השופט את השיקולים השונים המנחים אותו, ובין היתר הוא מציין כך:

"שיקול נוסף שיש לקחת בחשבון הוא, שהמשפט עשוי להתארך עד מאוד, ולו לאור מספר העדים והיקף הפרשיות, אלא אם ישכילו הצדדים להגיע להסדר טיעון"

מהאופן שבו השופט מנסח את דבריו ("ישכילו הצדדים…") עולה בבירור, שמשאלתו של השופט והמהלך המועדף עליו הוא שהצדדים יגיעו להסדר טיעון, וזאת לאור השיקול של התארכות המשפט.

נשאלת איפוא השאלה אם שיקול זה של התארכות המשפט הוא השיקול הבלעדי האמור להנחות את הפרקליטות בבואה לחתום על הסדר טיעון עם נאשם.

ובכן, התשובה היא לא באל"ף רבתי, ובעניין זה אין לנו אלא להפנות להנחיות פרקליט המדינה – שם הוא מצטט מתוך ההלכה שנקבעה על ידי בית המשפט העליון ב-ע"פ 4722/92 (עניין מרקוביץ) ומציין בין היתר כי:

"לעיתים די בחיסכון בזמן ובמשאבים הטמונים בעיסקה כנגד הקשיים הכרוכים בניהול המשפט, כדי להצדיק את ההתקשרות בעיסקה, ולעיתים גוברים חשיבות העניין ומיצוי הדין על פני כל שיקול אחר ופוסלים מדעיקרא ויתור כלשהו כלפי הנאשם"

עינינו הרואות: הנחיות פרקליט המדינה המסתמכות על בית המשפט העליון הן, שקיימים מצבים שבהם חשיבות העניין ומיצוי הדין עם הנאשם גוברים על פני כל שיקול אחר.

ולענייננו, הפרקליטות חייבת לשקול אם קיימת חשיבות ציבורית שלא לחתום על עיסקת טיעון עם פישר, כלומר לנהל משפט באורך מלא – על כל הכרוך בכך.

יחד עם זאת יש להעיר, שגם אם הפרקליטות לא תחתום על עיסקה עם פישר, הוא יכול לבצע הערכת מצב בדבר סיכוייו אל מול כל אחד מהאישומים שהוא נאשם בהם, ולהחליט שבנסיבות העניין עדיף לו להודות בהם (או בחלקם) בלא ניהול משפט באורך מלא, ובכך – לזכות בהתחשבות בית המשפט על הזמן והמשאבים שנחסכו.

לאן נעלם תיק הולילנד?

יש לי תחושה עמומה שפסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת הולילנד בושש להגיע, כיוון ששופטי בית המשפט העליון לא ממש משתגעים על פסק הדין של שופט בית המשפט המחוזי, דוד רוזן, בפרשה.

הכוונה במיוחד לחלק בפסק הדין הנוגע לאהוד אולמרט, שנדון לשש שנות מאסר על נטילת שוחד.

שופטי העליון, שכידוע בתוך עמם הם יושבים, ראו כיצד נישא השופט רוזן על גלי אהדה ציבורית – עד שכמעט שכח שמשפט אמור להתנהל על פי כללי פרוצדורה ודיני ראיות.

אתה קורא שוב ושוב את נימוקי הרשעת אולמרט בלקיחת שוחד – בכך שאחיו יוסי קיבל את הכסף – ואתה מנחש ששופטי העליון מתקשים להפיק אמירה קוהרנטית שתתמוך במסקנותיו של בית המשפט המחוזי בנקודה הקריטית הזו.

העובדה שלפרקליטיו של אולמרט לא ניתנה הזדמנות לחקירה נגדית של עד המדינה שמואל דכנר, שנפטר רגע לפני החקירה – עובדה מכרעת זו מאיימת באופן ממשי להחדיר ספק סביר אל תוך מארג הראיות שהביאו להרשעת אולמרט בעניין הקשור עם אחיו יוסי, ומכל מקום ניתן למצוא שופט עליון כזה או אחר, שיתקשה לדלג מעל המשוכה הזו.

אלא שבית המשפט העליון שכנראה איבד משהו מבטחונו העצמי, חושש מן הסתם להעביר ביקורת נוקבת מדיי על השופט רוזן – פן יסתבך עם כמה עיתונאים שהעלו את השופט רוזן למדרגת גיבור תרבות.

דבר אחד בטוח: אם יהיה שופט אחד מתוך חמשת שופטי העליון שיזכה את אולמרט – פסק הדין המזכה יהיה זה שיתפוס את הכותרות, ויתדלק כהוגן בקשה מצד אולמרט לדיון נוסף.

ומכל מקום, היה ושופט אחד יזכה את אולמרט – אפשר לסמוך על אולמרט שהוא כבר ישכנע אותנו שהוא זכאי, ורק עקב חוסר מזל הוא נפל קורבן להרכב מקרי של שופטים.

לקבור את פרשת אשכנזי עמוק בחול

כשהייתי ילד היו לנו שכנים – אדון וגברת גונשירובסקי – זוג ניצולי שואה חסוכי ילדים.

היא היתה אשה קטנטונת, ממש פיצקל'ה, והוא – בריון קשקשים עם גב שעיר וענק, מסתובב בחצר עם תחתוני בלוקים אפורים, נוהם ביידיש וורשאית על כל מה שזז, ומפחיד את כל סביבותיו.

לשניים היה לול עופות שממנו התפרנסו.

אחת ליום יומיים היה הבריון פורץ בנביחות נוראות על אשתו הפיצפונת בשל מעשה כזה או אחר שלא היה לרוחו.

והפיצפונת היתה נמלטת אז אל אמא שלי לבכות אצלה בכיף ולייבב כמה טוב היה לה בוורשה.

יום אחד, כשנשאה תבנית עמוסת ביצים מהלול אל מחסן השקילה, החליט היושב במרומים להתעלל בפיצפונת המפוחדת ושמט מידיה הרועדות את התבנית עם כל הביצים שהיו בה.

אבל הפיצפונת לא איבדה את עשתונותיה: היא לקחה מיד טוריה, ולפני שהבריון יבחין בדבר היא חפרה במהירות בור בחול וקברה בו את כל שלושים ושש הביצים – שבורות ושלמות כאחת.

וכך הרוויחה הפיצפונת עוד יומיים של שקט.

וכך בדיוק יש לעשות לפרשת אשכנזי: לקחת את הטוריה של גברת גונשירובסקי, לחפור בור עמוק, ולקבור את הפרשה המצחינה הזו על קירבה וכרעיה עמוק בחול.

זאת במיוחד כיוון שקלטות שמע של צד אחד של הפרשה הושחתו ללא תקנה בנסיבות תמוהות – באופן שלא ממש מאפשר להגיע לחקר מאוזן של האמת ולמיצוי הצדק.

ואם ישנם כמה עיתונאים מזועזעים ופרשנים מטעם, שמינו עצמם לשומרי החומות של שלטון החוק והמשטר הדמוקרטי – לא יזיק לפשפש מעט בשיקוליהם כשהם עצמם ממיינים ומחלקים את העולם לטובים ולרעים.

ובעיקר יש לבחון אם זרזירי העט הללו אינם עוסקים בעצם בפנקסנות קטנה ונקמנית הבאה להיטיב או להרע עם אלה שסיפקו או סירבו לספק להם סקופים במרוצת השנים.

ההסבר הצולע של יעקב פרנקל

ערוץ 2 מפרסם את גירסתו של המיועד לכהונת נגיד בנק ישראל, פרופ' יעקב פרנקל, באשר לתקרית הגניבה לכאורה בחנות הדיוטי פרי בהונג-קונג.

לגירסתו של פרנקל הוא הגיע לנמל התעופה בהונג קונג בדרכו חזרה מכנס כלכלי, כשהוא מלווה בעמיתה זרה. השניים נכנסו לאחת החנויות ובדרכם החוצה השומר עיכב אותם, בטענה כי פרנקל גנב לכאורה תיק יוקרתי לנשיאת חליפות. הנגיד המיועד אמר בתגובה כי הוא סיכם עם עמיתתו שהיא תשלם על התיק שהוא לקח, מכיוון שהוא מיהר לטיסת אל-על שהייתה אמורה לצאת תוך זמן קצר.

לא צריך להיקלע לחנות דיוטי פרי דווקא כדי להגיע למסקנה שההסבר הנ"ל של פרנקל לא ממש מחזיק מים;

אם השניים אכן יצאו מהחנות יחדיו מתעוררת כמובן השאלה איך הדבר עולה בקנה אחד עם הסברו של פרנקל שהוא ביקש מעמיתתו לשלם עבור תיק החליפות כיוון שהוא מיהר לטיסה. הרי אם שניהם יצאו יחדיו ברור הדבר שלא היה כאן רווח של זמן כדי להספיק לטיסה, והדברים ברורים. 

אבל יותר מכך: לשיטתו של פרנקל, נשאלת השאלה מה בדיוק היתה עמיתתו אמורה לעשות וכיצד היה עליה לנהוג? כלומר, האם היא היתה אמורה להגיע לקופה בידיים ריקות ולספר לקופאי שמישהו לקח תיק חליפות והיא רוצה לשלם עבורו?

כבר כאן הסיפור נשמע הזוי, הלא כן?

ועל פי הגירסה הזו – מה בדיוק היה אמור הקופאי לעשות לשיטתו של פרנקל? הקופאי הרי חייב לזהות איכשהו את הפריט כדי לדעת במה המדובר. במילים אחרות, הקופאי הרי חייב להעביר את התיק דרך סורק ברקוד כדי לרשום את החיוב.

אלא שלשיטתו של פרנקל, היתה העמיתה אמורה, מן הסתם, לקחת מהמדף תיק חליפות זהה לזה שלקח פרנקל, לגשת עם התיק אל הקופה, ובקופה לספר לקופאי שהיא מבקשת אמנם לשלם עבור תיק החליפות שהיא מחזיקה בידה, אבל היא תשאיר את התיק בחנות, וזאת כיוון שמישהו כבר לקח תיק זהה אך לא היה לו זמן לשלם.

ואז הקופאי הסיני הצייתן היה אמור, לשיטתו של פרנקל, להעביר את התיק דרך סורק הברקוד ולקבל את התשלום, אך את התיק עצמו להשאיר ברשותו ולאחר מכן להחזירו אל המדף שבחנות.

הזוי כבר אמרנו?

ובכלל, מי זו אותה עמיתה שפרנקל מפיל עליה את התיק (תרתי משמע)? או שמא יש כאן ניסיון לגלגל את הסיפור המוזר לפתחו של חור שחור.

יש לקוות שלאור ההסברים הללו תמליץ ועדת טירקל למנות את פרופ' פרנקל לכהונת קופאי בסופר השכונתי.

סברה ושתילה – אחריותו של פרופ' יצחק זמיר

ארכיון המדינה שיחרר לאחרונה לפירסום את תעודות סברה ושתילה, ומן הראוי איפוא לחזור ולהתייחס כאן לאחריותו הכוללת והמוגברת של מי שהיה היועץ המשפטי לממשלה באותם ימים פרופ' יצחק זמיר –  אחריות שוועדת כאהן בחרה להתעלם ממנה, ולא במקרה.

העובדות מגלות, שיצחק זמיר כשל בתפקידו באופן מחפיר והכשיל קשות את הממשלה בימים קריטיים שבהם התבקשה עצתו המשפטית.

רקע:

בחודש ספטמבר 1982 התרחשה במחנות הפליטים הפלסטינאיים סברה ושתילה זוועה נוראה. כשמונה מאות בני אדם, גברים נשים וילדים, נטבחו שם בידי לבנונים נוצרים, אנשי פלנגות, כנקמה על רצח מנהיגם.

הטבח חולל בישראל, וכן בעולם הגדול, סערת רוחות עזה ומחאות קשות.

אצבע מאשימה הופנתה כלפי צה"ל, שישב אותה עת בביירות ושלט באיזור.

בעקבות לחץ ציבורי כבד הקימה ממשלת ישראל ועדת חקירה ממלכתית (היא "ועדת כאהן"), שתחקור האירועים ותברר אם לצה"ל חלק בפרשה.

ועדת כאהן, שמנתה שלשה חברים, קבעה שמעשי הזוועה בוצעו בידי אנשי הפלנגות הנוצריות.

הוועדה שללה אפשרות שמדינת ישראל או אלה שפעלו מטעמה – חיילים או אזרחים – נושאים באחריות ישירה לטבח.

אבל הוועדה הטילה אחריות אישית עקיפה (אחריות שבמחדל) על כמה מפקדים בכירים בצה"ל, וכן על מספר שרים בממשלת ישראל והביאה להדחת כמה מהם מתפקידיהם.

אלא שמתברר – באופן מתימטי ממש – כי מי שנושא, מן הצד הישראלי, באחריות מוגברת וגורפת למחדל הנורא הוא היועץ המשפטי לממשלה באותם ימים – פרופ' יצחק זמיר (לימים שופט בית המשפט העליון).

היה זה לא אחר מאשר פרופ' יצחק זמיר שהגדיר את תפקידיו של היועץ המשפטי לממשלה כבלם פנימי של הממשלה, וכן ככלב שמירה שתפקידו לא רק לנבוח אלא גם, במקרה הצורך, לנשוך.

אבל ברגע המכריע והגורלי – בישיבת הממשלה, שבה התבקשה חוות דעתו המקצועית של אותו יצחק זמיר עצמו – הוא לא נבח ולא נשך. הוא הוא נח על מרבצו ושתק כדג.

אילו עשה פרופ' זמיר, באותה ישיבה גורלית, את המעט הנדרש והמצופה ממנו כיועץ משפטי לממשלה – לא היו העניינים מגיעים להיכן שהגיעו.

ויצחק זמיר – זאת לדעת – הוא פרופסור למשפטים שמומחיותו בדיני המשפט המנהלי.

אילו אך היה יצחק זמיר מעמיד את הקברניטים על המשמעויות המשפטיות של ההחלטה להכניס את הפלנגות למחנות הפליטים – אילו את המעט הזה עשה – לא היה קורה מה שקרה.

אבל הממשלה לא זכתה לשמוע מפיו של הזמיר – אפילו לא ציוץ.

בשעת מבחן גורלית – התכופף יצחק זמיר לקשור את שרוכי נעליו.

היועץ המשפטי לממשלה, פרופ' יצחק זמיר נכשל בתפקידו באופן מחפיר – על-פי מבחני האחריות שהוא עצמו קבע.

ואכן, אפילו בעצם הימים שבהם ישבה ועדת כאהן על המדוכה וחקרה את האירועים, הופנו אצבעות מאשימות כלפי פרופ' יצחק זמיר ואחריותו הכוללת מתוקף מעמדו כיועץ המשפטי לממשלה.

אומר באותם ימים השופט משה בן זאב, מי שהיה בעצמו היועץ המשפטי לממשלה:

"על הנורות האדומות שלא נדלקו באותה ישיבת ממשלה בעניין הגורלי של כניסת הפלנגות למחנות הפליטים, כבר דובר ועוד ידובר הרבה. כעת, בלי לחרוג ממגבלות ה"סוב יודיצה" החלות עדיין על נושא זה, מותר לשאול מדוע בעצם מחפש השר ציפורי חיפוי מאחורי כתפיו של היועץ המשפטי לממשלה. האם אין בכוונתו לומר: הנה ישב אתנו איש המשפט והמוסר הציבורי, ואפילו אצלו לא נדלקו אותן נורות אדומות, ומה לכם כי תלינו על שרים סתם, שכל מעייניהם היו במשמעויות המדיניות והצבאיות של ההחלטות שנתקבלו ?… כך הגענו למצב שהיועץ המשפטי לממשלה יושב בישיבת הממשלה, שומע אזהרות מפי הרמטכ"ל על פלנגות שמעיניהם ניבטת תאוות הנקם והרצח, מאזין להבעת חששות מפיו של השר דוד לוי, ואינו מעמיד את השרים על כך שהתעלמות מכל הדברים האלה, אולי יש בה שמץ מאותה רשלנות או אי איכפתיות, מאותם מחדלים שהמשפט הישראלי אינו רואה כל כך בעין יפה. אם בזמן כלשהו בעתיד יהיה עליו להחליט החלטות או להמליץ המלצות בתחום סמכויותיו, האם לא יפריע לו שהוא עצמו היה נוכח במעמד כזה ובדומה לאחרים היה אדיש במקום שנתבקשה תגובה פעילה ?…".

ובכן, הנחוצה האשמה ברורה ומפורשת מזו?

ויוזכר שוב: ההאשמה הנוקבת הזו באה לא מצד איזה הדיוט משפטי, אלא מצד מי שהיה בעצמו היועץ המשפטי לממשלה.

כאשר היועץ המשפטי לממשלה שומע בישיבת הממשלה מפי הרמטכ"ל את עצם העובדה שצה"ל יכול לתת פקודות לפלנגות – הרי ש"אוזנו המשפטית" אמורה להיות הראשונה לקלוט את משמעות הדברים.

וכמו שאומרים במקומותינו: "בשביל זה משלמים לו".

שהרי, כאשר היועץ המשפטי לממשלה שמע שלפלנגות צה"ל יכול לתת פקודות, היה עליו – משום עובדה זו בלבד – להעמיד את מפקדי צה"ל והשרים על כך שהאחריות למעשי הפלנגות, לטוב ולרע, "חוזרת" אליהם – אל השרים והמפקדים.

אילו אך הזהיר היועץ המשפטי לממשלה את את השרים והמפקדים בנקודה עקרונית זו, כי אז סביר שהם, השרים והמפקדים, היו נבהלים מההחלטה של עצמם – ממש כך – ומקפידים לקיים פיקוד ושליטה יעילים יותר על הפלנגות, או מבטלים מיד את ההחלטה להכניסן למחנות.

אבל היועץ המשפטי – ברגע כה קריטי – שתק.

והיועץ המשפטי ששתק ולא העמיד איש על האחריות המשפטית הנובעת מיחסי המרות והכפיפות הללו שבין צה"ל לפלנגות – המשיך לשתוק ולא נזעק גם כששמע על השחזת סכינים ונקמה ואזהרה מפני סכנת טבח.

אלא שוועדת כאהן – ועדה שהחבר הדומיננטי בה היה השופט אהרן ברק, חבר וידיד נפש של יצחק זמיר – בחרה להתעלם כליל משאלת אחריותו של פרופ' יצחק זמיר למחדל הנורא.

וכל זאת למרות שהיה ברור כשמש, שמתוקף מעמדו ותפקידו מוטלת על היועץ המשפטי לממשלה אחריות מוגברת – ואולי אף בלעדית – לכשרות המשפטית של החלטות הממשלה שבישיבותיה הוא נוטל חלק.

שתיקתו של פרופ' זמיר נוכח ההחלטה להכניס את הפלנגות למחנות הפליטים – שתיקתו ברגע הקריטי הזה – הכשילה את הממשלה, וכך גם נבצר ממנה לתת הוראות מתאימות ומיידיות לצבא.

הימנעות הוועדה מלגעת בצורה כלשהי ביועץ המשפטי, זועקת לשמים ומעידה – היא עצמה – שהוועדה ידעה היטב, שנגיעה כלשהי ביועץ המשפטי תחייב אותה להטיל עליו אחריות חמורה.

אבל חלקו העגום של פרופ' זמיר בפרשה טרם נסתיים:

בעקבות הטבח התחוללה, כאמור, סערת רוחות בישראל ובעולם, ונערכו הפגנות בדרישה להקים ועדת חקירה ממלכתית.

ממשלת ישראל התכנסה לישיבה מיוחדת כדי להחליט כיצד לטפל בפרשה, וזאת – כשברקע נשמעים הדיה של הפגנה סוערת שהתנהלה בקירבת מקום.

הממשלה הנבוכה התקשתה להחליט כיצד לנהוג באשר להקמת ועדת חקירה.

ההפגנה הסוערת שהתנהלה בסמוך אך הגבירה את אובדן העצות.

עד כמה גדולה הייתה המבוכה תעיד העובדה שפניית הממשלה אל נשיא בית המשפט העליון בעניין הקמת ועדת בדיקה – שאיננה ועדת חקירה – נדחתה ע"י הנשיא בנימוק שעל שולחנו מונחות עתירות לבג"צ שיורה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית.

נעלה איפוא מכל ספק, שדיון בממשלה בשאלת הקמתה של ועדת חקירה טובל כל כולו בשאלות משפטיות שונות הכרוכות בעניין.

במצב עניינים זה – היש בכלל ספק שהממשלה אובדת העצות ממש שיוועה ליד מכוונת ומדריכה שתנחה אותה ותאיר את עיניה באשר להיבטים המשפטיים של הסוגיה?!

ובכן, מדוע זה לא נשמע קולו של יצחק זמיר? היכן הוא? שוב נרדם?

לא, יצחק זמיר לא נרדם.

הפעם – הוא פשוט לא הגיע לישיבה.

ומדוע הוא לא הגיע לישיבה? כוח עליון? נפל חלילה למשכב?

מה פתאום?!

הסיבה פשוטה עד כאב:

יצחק זמיר, כך פורסם, לא הגיע לישיבת הממשלה כיוון שבאותו זמן ממש – נא להחזיק חזק – הוא היה בשיעור באולפן לערבית!!

אלוהים אדירים!

יושבת לה ממשלה נבוכה ואובדת עצות, ומתקשה להחליט בעניין משפטי גורלי, והאיש האמור לייעץ לה ולהדריך אותה – משתעשע לו באותה עת ממש ב"שו הדא ומין הדא".

כך נוהג יועץ משפטי סביר והגון?!

יועץ משפטי סביר והגון לא היה מפקיר את הממשלה לנפשה – בשום אופן ומשום סיבה – ברגע משבר שכזה.

וכשאלה הם פני הדברים, כי אז היועץ המשפטי יצחק זמיר לא כשל בתפקידו. הוא מעל בו!

—————————————————————

הערה: הדברים מובאים בהרחבה בספרי – "צדק של פלנגות"

התביעה המופרכת של ענת קם

נניח שגנב פורץ לחנות תכשיטים, גונב משם את התכשיטים ומוכר אותם לסוחר ברכוש גנוב.

במעמד מכירת התכשיטים חותמים השניים על הסכם סודיות ובו סעיף מיוחד הקובע שבמקרה שמי מהשניים יגלה, אפילו בטעות, דבר העיסקה והעניין יגיע לידיעת המשטרה – יהיה עליו לפצות את חברו על כל הנזק שייגרם לו עקב כך.

כעבור כמה ימים הסוחר, כטוב לבו ביין, מפטפט ומספר לחבריו אודות הגנב שממנו קנה את התכשיטים.

לא עובר זמן רב והסיפור מגיע לאוזני המשטרה שעוצרת את הגנב והסוחר, השניים עומדים לדין ונשלחים לבית הסוהר.

או אז בא הגנב אל הסוחר בדרישה לפצותו על כך שבפטפטנותו וחוסר זהירות מצידו של הסוחר הוא הפר את החוזה שנחתם ביניהם בזמנו – דבר שהוביל למאסרו – על כל הנזקים שנגרמו לו בשל כך.

האם בית המשפט יחייב את הסוחר לשלם פיצויים לגנב על פי החוזה שנחתם ביניהם? התשובה ברורה על פניה. המדובר בחוזה בלתי חוקי ובית המשפט ישליך את התובע/הגנב מכל המדרגות.

וכפי שקובע חוק החוזים:

"חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל"

והנה אנחנו למדים שענת קם, שגנבה מהצבא תכשיטים בדמות מסמכים סודיים, ויושבת עתה בבית הסוהר, דורשת מעיתון הארץ לפצותה בסכום של 2 מיליון ₪, וזאת – עקב התנהלות העיתון בפרשה, שבעקבותיה הגיעה קם לבית הסוהר.

עורך דינה של ענת קם מדגיש במכתבו להארץ כי: "היא דרשה כי ממנו (מאורי בלאו העיתונאי) כי כתנאי למסירת המסמכים, הוא לעולם לא יגלה מהיכן הגיעו אליו המסמכים"

וממשיך הפרקליט וטוען שהסכום הנ"ל של 2 מיליון ₪ הוא לצרכי פשרה, ואם הדרישה לא תענה – תוגש תביעה לבית המשפט.

ברור הדבר, שמבחינה משפטית גורלה של תביעה שכזו יהיה כגורל התביעה של גנב התכשיטים שתובע את הסוחר שקנה ממנו את הסחורה הגנובה.

אלא שענת קם סקרנית לדעת אם עיתון הארץ ייגרר להליך משפטי פומבי ומביך, או שמא הוא יעדיף לזרוק לה כמה גרושים כדי לחסוך מעצמו את המבוכה.

אשתו העבריינית של יהודה ויינשטיין

אם אתה נוהג ואתה זקוק לרכב לצורך עבודתך, ישנו פטנט אחד בדוק להקטין באופן משמעותי את הסכנה לשלילת רישיון הנהיגה שלך במקרה שתעבור עבירות תנועה: רשום את המכונית על שם אשתך.

אם תשתמש בפטנט הבדוק הזה – אשתך היא זו שתקבל את דו"חות התנועה במקרה שהמצלמה תתפוס אותך נוהג במהירות מופרזת או חוצה צומת באור אדום.

וכשתתמיד בעבירות התנועה ותצבור עוד ועוד נקודות – לאשתך ישללו את רישיון הנהיגה והיא זו שתאלץ להשתתף בשיעורים המרתקים של נהיגה מונעת (המעצבן בסידור העבודה הזה הוא שצריך להקפיץ את האשה לשיעורים ובחזרה).

וזה בדיוק מה שעשה היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין: הוא רשם את העובדת הזרה, הבלתי חוקית, על שם אשתו.

אני בעד ריבוי נשים.

מבצע "הצבעת הרווחת" – לא חוקי

בימים האחרונים מתנהל, באמצעות אורלי וגיא מערוץ 10, מבצע, שבו מוזמנים בעלי עסקים להציע הנחות משמעותיות למי שהצביע ביום הבחירות.

פורסם, שעד כה הצטרפו 100 בעלי עסקים למבצע האמור והצעות נוספות זורמות כל הזמן.

האם המבצע חוקי?

הנה מה שקובע חוק הבחירות לכנסת בעניין זה:

"ואלה דינם מאסר חמש שנים או קנס…:

 (1) הנותן או המציע שוחד על מנת להשפיע על בוחר להצביע או להימנע מהצביע, בכלל או בעד רשימת מועמדים מסויימת;

 (2) המקבל או המסכים לקבל שוחד, לעצמו או לאדם אחר, כדי שיצביע או יימנע מהצביע, בכלל או בעד רשימת מועמדים מסויימת;"

וממשיך החוק וקובע:

"אין נפקא מינה בשוחד אם היה כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת, למעט הובלת בוחר בכלי רכב אל מקום הקלפי וממנו לצורך הצבעתו"

עינינו הרואות:

החוק אוסר להציע או לקבל כסף או שווה כסף – לא רק בתמורה להצבעה עבור רשימה מסויימת, אלא גם בתמורה לעצם ההליכה להצביע.

ולענייננו: מבצע "הצבעת – הרווחת" מנוגד לחוק.

הקלון – אולמרט קנה את שתיקת הפרקליטות

"במקרה שלפנינו סברה המדינה, על פי כל המבחנים שנקבעו בפסיקה, כי יש במעשה שבו הורשע הנאשם קלון. מכאן חובתה של המדינה לעתור לקביעת קלון במסגרת גזר הדין" – כך, באופן חד-משמעי, קובע הפרקליט מטעם המדינה, אורי קורב, במכתבו אל פרקליטיו של אולמרט ערב הדיון בשאלת העונש שיש להטיל על אולמרט לאחר שהורשע בהפרת אמונים.

ובכן, מהו הדבר שהביא את המדינה להפר את חובתה זו – חובה שהיא עצמה עומדת על קיומה – לעתור לבית המשפט לקביעת קלון במסגרת גזר הדין? מהו הדבר שכך הפך את דעתה של הפרקליטות עד שהחליטה להתנער מחובתה זו – חובה ציבורית, יש להדגיש – ולקבור את שאלת הקלון עמוק במעבה הלא נודע?

למה להיתמם? הפרקליטות, שבטחונה העצמי התערער קשות בעקבות הכרעת הדין, חיפשה כאן מעין עיסקת טיעון: אתה, אולמרט, תוותר על ההטבות החומריות הנלוות אל מעמדך כראש הממשלה לשעבר, ואנחנו הפרקליטות נגמול לך בקבורת שאלת הקלון.

וכאן בדיוק זועק לשמים הכשל הציבורי בהתנהלות הפרקליטות: נכונותה למסמס ולדלל עד לבלי הכר את משמעות הקלון הטבוע בעבירה פלילית. שכן, התנהלות הפרקליטות מגלה כאן, שהקלון לא שימש בידה אלא כלי ומכשיר לשלילת ההטבות החומריות של אולמרט – הא ותו לא!

אם נעיין באין ספור פסקי דין ומאמרים נמצא שהקלון, מעצם מהותו, הוא סוגייה מתחום המוסר וכאשר, בנסיבות העניין, מוטבע קלון בעבירה פלילית שבוצעה – מעיד הדבר על פגם מוסרי שדבק בעבריין שביצע את אותה עבירה.

ובכן, היכול מישהו להתכחש לחשיבות הציבורית של השאלה אם בעבירה הפלילית שביצע מי שכיהן כראש ממשלה דבק קלון? היכולה הפרקליטות להתנער מחובתה כלפי הציבור להעמיד שאלה זו להכרעת בית המשפט כדי לקבוע באופן מוסמך אם על מצחו של אולמרט מוטבע קלון מוסרי?

מקל וחומר הדברים כאשר אולמרט לא נעלם מהנוף אלא ממש להיפך: הוא ממשיך לככב באופן אינטנסיבי בתקשורת ובציבוריות בארץ ובעולם ואף מדברים בו נכבדות כמועמד לתפקידים ציבוריים נחשבים (למשל, יו"ר הוועד האולימפי).

הייתכן שתשלום כופר בדמות ויתור על הטבות חומריות יסיר את הקלון מסדר היום ויוריד את השאלה הציבורית החשובה הזו לתהום הנשייה?

ומהו בדיוק הלקח שאמורים להפיק עובדי ציבור אחרים מסחר הסוסים הזה?

כי התוצאה ודאית: הפרקליטות, במו ידיה, העניקה תוקף רב לכך שאולמרט יוכל לטעון מלוא פיו שלא דבק בו כל כתם, ויש להתייחס לעבירת הפרת האמונים שהוא הורשע בה כאילו היתה סתם איזו עבירת תנועה.

———————————————————————————–