Category Archives: משפט ציבורי

היועמ"ש יסגור את התיק נגד שרה נתניהו

מי שקורא פעם ופעמיים את החלטת היועמ"ש בפרשת מעונות ראש הממשלה יכול להגיע להערכה מושכלת שהזמנתה של גב' נתניהו לשימוע, אינה אלא הזמנה למשא ומתן לסגירת התיק.

כל מה שנותר מערימת החשדות נגד שרה נתניהו הוא "זנב" קטן יחסית האומר שהיא ביחד עם עזרא סיידוף פעלו ליצירת מצג שווא שלפיו אין מבשלת במעון ראש הממשלה, וזאת כדי לסלול את הדרך להזמנת ארוחות מבחוץ.

אין במסמך של היועמ"ש פירוט כלשהו בדבר טיבו של אותו מצג וכיצד בפועל הוא נוצר, מה חלקו של כל אחד מהשניים ביצירת המצג, האם מדובר במעשה או במחדל וכו' וכו'.
יתרה מכך, היועמ"ש איננו אומר ששרה נתניהו יצרה מצג שווא אלא פעלה ליצירת מצג שווא, כלומר שעל פי הניסוח אין מדובר במעשה (או מחדל) ישיר אלא בהתנהלות עקיפה כלשהי ומרוחקת יותר מגוף העבירה.

כך או כך, נראה שהעדרו של אותו פירוט איננו מקרי. שכן לו היה היועמ"ש מפרט בנקודה זאת ומתאר כיצד בדיוק נוצר המצג הוא היה מזמין בכך לחצים מצד הציבור שלא לסגור את התיק. במילים אחרות, טענת מצג שווא בעלמא יש בה משום הסתרת טיבו של אותו מצג, ובכך נשמטת מידי הציבור יכולת ממשית לערער ציבורית על החלטת סגירה.

שונה בתכלית הוא מצבו של עזרא סיידוף, שכן היועמ"ש מייחס לו עבירות נוספות ובהן גם עבירה של זיוף מסמכים.

קשה להאמין שהפרקליטות רוצה באמת ובתמים לגרור את שרה נתניהו אל ספסל הנאשמים בנסיבות הנ"ל, והחלטת סגירה תוך חיוב כספי תהיה בהחלט צעד מידתי.

 

להפוך את קאיה לעדת מדינה

המרדף האובססיבי המתנהל בחדשים האחרונים אחרי שרה נתניהו חצה כבר מזמן את גבול הנורמלי – עד שניתן להגדיר את המרדף החולני הזה במונחים מתחום הפתולוגיה.

כי כולם מחפשים עכשיו אקדח מעשן.

מתחת למיטה של שרה כבר חיפשתם? כי יש שם מתחת למיטה ערימה של חמגשיות עם שרידי עצמות שקאיה לא הספיקה לכרסם.

ואם כך, למה לבנות על עדותו של מני נפתלי כאשר יש לנו כלבה מהימנה שגם יודעת לצוד מלפפונים במעופם?

מני נפתלי נמצא היום במקום אחר לחלוטין מזה שהיה בו כאשר מסר במשטרה את עדותו. עזבו אותו. האיש עסוק כיום במלחמה בשחיתות ובהעברת הרצאות בבתי ספר, שמטרתן לבער את נגע ההעתקה בבחינות.

אם הפרקליטות בונה על עדותו של מני נפתלי – ראוי שהיא תשאל את עצמה, ומראש, אם הוא מסוגל לצלוח חקירה נגדית. כי כשהוא יעמוד בודד על דוכן העדים מול מי מהסניגורים שנשכנותם אומנותם – איש מהמפגינים בפתח תקווה לא יוכל להחלץ לעזרתו.

וכל זה לשם מה? הרי האפשרות לסגור את הסיפור האומלל הזה בתשלום כסף ממש זועקת לשמים.

 

הטעות של בית המשפט העליון בעניין שיחות נתניהו

קשה להאמין שבית המשפט העליון לא הבחין בפיל הענק שניצב במרכז החדר במשפט בעניין שיחותיו של נתניהו עם שלדון אדלסון ועמוס רגב. מכל מקום, אין בפסק הדין הממצה אפילו רמז לנוכחותו של הפיל הזה באולם הדיונים.

הכוונה כמובן לתיק 2000 שהשתלט על השיח הציבורי, אבל לא הצליח לנקב אפילו חור קטן בבועה שבתוכה כתב בית המשפט העליון את פסק הדין.

ראוי להתייחס תחילה לציר הזמן שבו התנהלו העניינים:
בפברואר 2015, כלומר זמן רב לפני פתיחת החקירה בתיק 2000, הגישו רביב דרוקר וחדשות 10 בקשה לפי חוק חופש המידע, לקבל תיעוד של השיחות שניהל נתניהו עם אדלסון ורגב.  הבקשה סורבה (מנימוקים של פגיעה בפרטיות).

משכך, הגישו המבקשים עתירה לבית המשפט המחוזי לעניינים מנהליים. העתירה התנהלה בכמה מהלכים – עד שבחודש יולי 2016 ניתן פסק הדין האחרון של בית המשפט המחוזי שבו הוא דחה את העתירה. בהקשר זה חשוב להדגיש שגם בעת מתן פסק הדין המחוזי, ביולי 2016, טרם באה לעולם פרשת תיק 2000.

בעקבות דחיית העתירה ע"י בית המשפט המחוזי הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט העליון. יודגש שגם במועד הגשת הערעור לעליון פרשת תיק 2000 טרם באה לעולם. בחודש ינואר 2017, כלומר לאחר הגשת הערעור לעליון, באה לעולם פרשת תיק 2000.

תזכורת: תיק 2000 מייחס כידוע חשדות פליליים לבנימין נתניהו בכך שבמגעיו עם עורך ידיעות אחרונות נוני מוזס הם רקחו לכאורה עיסקה, שבמסגרתה נתניהו יזכה מידיעות אחרונות לסיקור אוהד (או לפחות מתון) ובתמורה לכך ידאג נתניהו לצמצום תפוצת העיתון "ישראל היום" הנמצא בבעלותו של שלדון אדלסון ועורכו הוא עמוס רגב הנ"ל.

יודגש, שבמסגרת חקירת הפרשה, זימנה המשטרה למתן עדות הן את אדלסון והן את רגב.  ברור שהמשטרה עשתה כן כדי להתחקות אחר מערכת היחסים שבינם לבין נתניהו כדי ללמוד מהם על האפשרות שנתניהו מימש, או ניסה לממש, את חלקו בעיסקה עם מוזס. כלומר שהמשטרה ביקשה ללמוד מהשניים אם נתניהו שוחח איתם על אפשרות צמצום תפוצת ישראל היום, שאז יש לכך משמעות פלילית חמורה מבחינת נתניהו.

ובתוך כל החקירה המשטרתית האינטנסיבית הזו של תיק 2000 אמור היה בית המשפט העליון לדון בעניין קריטי הנמצא בלב לבה של החקירה המשטרתית, כלומר לדון בגורל עתירת דרוקר וחדשות 10 לספק להם את פרטי השיחות שבין נתניהו לבין אדלסון ורגב, שכזכור אף מסרו כבר עדות במשטרה בעניין קשריהם עם נתניהו.  

ויתרה מכך:
בית המשפט המחוזי בפסק דינו (הראשון) רואה בחיוב את חשיפת מועדי השיחות, שכן לדבריו תהיה בכך אפשרות "להצליב את המידע בדבר מועד קיומן של השיחות יחד עם אירועים אחרים הגלויים זה מכבר לציבור, וקובע כי קיים עניין ציבורי ממשי במידע, שכן נמצא שמועדי השיחות בשקלול הכולל ובאיזון הראוי של האינטרסים השונים, מהווים סוג של מידע אשר יש 'להוציאו' מגדרי הגנת הפרטיות שאפפה אותו…ולחושפו לעין הציבור" (ציטוט מפסה"ד של ביהמ"ש העליון).

בית המשפט המחוזי צדק לחלוטין בגישתו זו, אלא מאי? פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן הרבה לפני שתיק 2000 בא לעולם ולפני שנתניהו הפך חשוד – כך שברור שבית המשפט המחוזי לא יכול היה לצפות שהמידע המבוקש יהפוך בעתיד לחומר חקירה

בהקשר למטרת בקשת המידע, יודגש, שלאחרונה, לאחר פרסום פסק הדין של בית המשפט העליון, ציין רביב דרוקר שאכן מטרתו בהגשת הבקשה לקבל את המידע על שיחותיו של נתניהו היתה להצליב את מועדי השיחות עם פרסומים שונים בעיתון ישראל היום ולבדוק את הקשר ביניהם, ועתה משזכה במשפט בדעתו לעשות כן.

אשר לחקירת המשטרה – לא ידוע אם המשטרה, במסגרת חקירת טיב היחסים שבין נתניהו לבין אדלסון ורגב, השיגה כבר את המידע המתייחס לשיחות ביניהם או שבכוונתה לעשות כן. מה שברור מאליו הוא, שהמידע הזה שרביב דרוקר מבקש לקבל לידיו בעניין השיחות של נתניהו עם אדלסון ורגב – מידע זה חיוני גם לחקירת המשטרה בין שהוא נמצא כבר בידיה ובין שלא.

הנה כי כן, עיתונאי עותר לקבלת מידע לצורך תחקיר עיתונאי שהוא עורך, אלא שבשלב הדיון בבית המשפט העליון בגורל העתירה – מתברר שהמידע המבוקש מהווה נושא חיוני בחקירת משטרה שנפתחה בטרם הכרעה בגורל העתירה. אלא שבית המשפט העליון מתעלם מקיומה של החקירה המשטרתית ומצווה על מסירת המידע לעיתונאי – דבר שיהיה בו לקיים, בו זמנית, הן חקירה משטרתית והן תחקיר עיתונאי באותו עניין ממש, והכל – בברכת בית המשפט.

במילים אחרות, נשאלת השאלה האם ראוי הדבר שבית המשפט יעודד קיום תחקיר עיתונאי בו זמנית ובאותו עניין שבו מתנהלת חקירה משטרתית? האין בית המשפט רואה בכך חשש לשיבוש הליכים או להפרעה לחקירה עניינית של המשטרה? האם במקרה המיוחד הזה לא התבקש, כמינימום, שבית המשפט יברר את עמדת המשטרה קודם שהוא מצווה לשחרר לציבור חומר שעל פניו נחזה להיות חומר חקירה?
אלא שבית המשפט העליון פתר את הסוגייה בדרך שאין פשוטה ממנה: הוא התעלם לחלוטין מהחקירה המשטרתית. תיק 2000 יוק.

עד כמה דוקרת את העין שתיקתו והתעלמותו של בית המשפט העליון מתיק 2000 ניתן לראות בקטע מפסק הדין שיצוטט להלן:

"הקשר שבין ראש הממשלה לעיתון "ישראל היום" – עיתון יומי נפוץ ורב השפעה – מצוי על סדר היום הציבורי ומעסיק את הציבור ואת המערכת הפוליטית כמעט מיום הקמתו של העיתון ב- 2007. השיח הציבורי האינטנסיבי והמתמשך בשאלת מהות הזיקה שבין ראש הממשלה לעיתון ובאשר למטרות העומדות ברקע ייסודו של העיתון הובילו בין היתר גם לבדיקה של מבקר המדינה, לעתירה ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית לקראת הבחירות לכנסת ה- 20, ליוזמות חקיקה להגבלת פעילות העיתון ויש אף הקושרים בין יוזמות אלה למהלכים שהובילו להקדמת הבחירות".

עינינו הרואות, בית המשפט נותן סקירה הסטורית על מוצאותיה של הסוגיה אבל נעצר על סיפו של תיק 2000 מבלי לאזכר את דבר קיומו. עצם התעלמותו הכמעט מופגנת של בית המשפט מנוכחותו של הפיל הכבד הזה הקרוי תיק 2000 אומרת דרשני.

ומה אומר החוק בסוגייה הנ"ל?

סע' 9 לחוק חופש המידע, באחד מסעיפיו הקטנים, קובע כי הרשות אינה חייבת למסור מידע אם גילויו עלול לגרום ל"פגיעה בהליכי חקירה או משפט או בזכותו של אדם למשפט הוגן".

נכון, במקרה שלפנינו הגורם הממונה במשרד ראש הממשלה סירב למסור המידע זמן רב לפני שתיק 2000 בא לעולם, ולכן הוא לא יכול היה להשתמש בסעיף הזה כנימוק לסירובו, אבל הרי בזמן שגורל העתירה היה מונח כבר על שולחן בית המשפט העליון – תיק 2000, עם כל עוצמתו התקשורתית, חי ובעט כהוגן ופתח מהדורות חדשות.

מדוע, אם כן, הגורם הממונה במשרד ראש הממשלה לא הניח את הנימוק הנ"ל על שולחן בית המשפט העליון מיד כשנפתחה החקירה המשטרתית? קשה כמובן לרדת לחקרי ליבו של הממונה, אבל אין להתעלם מכך שעם פתיחת החקירה – נתניהו עבר לסטטוס של חשוד, וככזה – שיקוליו אם לנקוט צעד כזה או אחר הפכו מורכבים יותר.

מכל מקום, בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים, שבוודאי ראה את מורכבות הסוגייה על כל היבטיה, היה חייב, בכל הכבוד, ליזום מצידו, על פי סמכויותיו, את בירור הסוגייה לעיל שהתגלגלה אליו, ולא להתעלם ממנה בשתיקה מחרישת אוזניים.

 

המכבש הפלילי נגד שרה נתניהו

אני מכיר היטב את הקלישאות האומרות שדין פרוטה כדין מאה או מי שסוחב גיר מהכיתה סופו שיהיה שודד בנקים.

אבל איכשהו יש תחושה של חוסר נוחות נוכח הכוונה המסתמנת להעמיד את שרה נתניהו לדין פלילי בגין העבירות המיוחסות לה.

למען האמת, הטהרנות של כמה פרשנים וחרטומי משפט בעניינה של שרה נתניהו מעוררת תחושת בחילה.

אני מכיר יועץ משפטי לממשלה אחד או יותר, ואני מנחש שאהרן ברק בתוכם, שהיו גומרים את העניין ב- "נו נו נו ותחזירי את הכסף".

לא כל עבירה פלילית מחייבת להפעיל מיד את המכבש האימתני הזה של החוק הפלילי, ואני לא סבור ששרה נתניהו ראוייה להידרס תחת גלגליו של המכבש הזה בשל איזו מהעבירות המיוחסות לה. יש כאן גם שאלה של מידתיות.

אלא שהיועץ מנדלבליט אמור לקבל החלטה בעניינה של שרה נתניהו שעה שהוא עצמו נתון ללחצים של מכבש מסוג אחר אבל אימתני לא פחות: המפגינים נגדו בדבקות זה שבועות ארוכים וכמו מזהירים אותו: חסר לך שתקבל החלטה שאיננה לרוחנו.

לא ברור אם יש למנדלבליט תעצומות נפש לקבל החלטה עניינית ושקולה בעניינה של שרה נתניהו לנוכח ההפגנות הללו. העובדה שהתיק מסתובב זה למעלה משנה בין הרשויות ללא החלטה – לא מבשרת טובות בעניין זה (שלא לדבר על עינוי הדין שעובר על שרה נתניהו עקב כך)

הודעה של היועץ המשפטי ששרה נתניהו עברה לכאורה את העבירות המיוחסות לה, ובצמוד לה הודעה – על בסיס משפטי מתאים – שהוא החליט שלא להעמידה לדין, אלא לחייב אותה להחזיר הכסף (או את כפל הכסף) – תתקבל בתשואות על ידי מעטים או רבים שסבורים שבנסיבות העניין יש להסתפק בכך.

 

בין הצוללות והולילנד

לא צריך להיות מומחה לקרימינולוגיה כדי להבחין בדמיון הרב שבין פרשת הצוללות לבין פרשת הולילנד.

מיקי גנור מפרשת הצוללות הוא אחיו התאום של שמואל דכנר מפרשת הולילנד.

שניהם היו סרסורים, ובלשון פחות מגונה: מתווכים או מאכערים. הם לא בנו דבר ולא ייצרו דבר. כל מהותם היתה להתביית על אנשי מפתח במערכות השונות, לשפוך עליהם ערימות של כספי שוחד וכך לרכוש את שותפותם לפשע, אם במעשה ואם בהעלמת עין, ואגב כך להשחית את המערכות ולקשור את הקצוות הנכונים בדרכם אל הכסף הגדול.

הסרסורים הללו הקפידו מטבע הדברים לקיים מעין מידור בין השותפים לפשע – בכך שיצרו בקירבם אשלייה וגרמו להם להאמין שסיכויי הקשר המושחת ביניהם להחשף נמוכים מאד כיוון שהמדובר, כביכול, בקשר דו-צדדי בלבד, ולא בכנופיית פשע.
במילים אחרות, כל אחד ממקבלי השוחד האמין מן הסתם שרק הוא והמשחד מעורבים בעניין ולכן טובים הסיכויים לשמור על קשר שתיקה ולהישאר מתחת לרדאר של רשויות החוק.

אלא שכשהגיע הרגע ושני הסרסורים הללו הפכו עדי מדינה התברר לכל אחד ממקבלי השוחד שהוא היה בעצם חלק מכנופייה שפעלה כמכונה, שגוייסה והופעלה על ידי הסרסורים כדי לסלול את דרכם אל הכסף.

ועכשיו אנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך שלייתה מן המים של מכונת הפשע הקרוייה פרשת הצוללות או תיק 3000.

מה שעוד עגום בפרשת הצוללות הוא שפרשה זו, כמו גם פרשות נוספות הנחקרות עתה, מתלקחת בסביבתו הקרובה של נתניהו – עד שאתה תוהה אם לא הגיעה העת להקים בתוככי משרד ראש הממשלה נקודת משטרה – כמו הנקודה שהוקמה בטייבה כשהפשע שם גאה.

אלאור אזריה חייב לערער

אלאור אזריה חייב לערער – לא על ההרשעה הפלילית ולא על העונש שהוטל עליו.
אליבא דאמת, מבחינה משפטית יבשה ניתן היה להעמיד את אזריה לדין על רצח ולגזור עליו עונש בהתאם.

אבל בית הדין הצבאי לערעורים לא הסתפק במשפט היבש, אלא הטביע על מצחו של אזריה קלון מוסרי כבד ביותר בדבר טוהר הנשק וקדושת החיים – עד שחשוב שבית המשפט העליון יאמר גם הוא את דברו בעניין זה.

שאלה מטרידה: באחד משלבי הערעור הציע, כמעט לחץ, בית הדין על הצדדים להידבר ביניהם ולהגיע לפשרה, ובכך לחסוך מבית הדין כתיבת פסק דין מלא. משכשלה ההידברות עשה בית הדין את מלאכתו וכתב פסק דין ממצה וארוך מאד שבו הילקה את אזריה כהנה וכהנה, וכאמור טבע על מצחו קלון מוסרי כבד. הייתכן שבית הדין, כשלחץ לפשרה, רצה לחסוך מהציבור את המסרים המוסריים הקשים השזורים בפסק הדין? הרי איש איננו חושד שבית הדין לחץ לפשרה מטעמי עצלות. במילים אחרות, אם האמירה המוסרית של בית הדין נועדה לרדת חדרי בטן – היה על בית הדין להימנע מללחוץ על הצדדים לפשרה שבעקבותיה יבוא פסק דין בן שורה וחצי שיאשר את הפשרה.

אלאור אזריה (ו/או התביעה) חייבים להגיש לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור וראוי שבית המשפט יאשר את הבקשה כי הציבור זכאי לדעת את עמדת בית המשפט העליון באשר למשמעות הערך "קדושת החיים". האם זה ערך אבסולוטי או יחסי? האם ישנם ערכים אחרים שמתחרים בו על הבכורה? האם חומרת מעשיו של העבריין יש בהם לכרסם בקדושת חייו? האם המדינה, כשתלתה את אייכמן, פגעה בקדושת חייו? מה היחס בין חקיקת מוות או פסק דין מוות לקדושת החיים? נניח שסוהר רוצח בבית הסוהר נידון למוות שממתין להוצאתו להורג, האם גם אז בית הדין ידבר על קדושת החיים? נניח שהנער מחיפה, שאיבד בפיגוע את מאור שתי עיניו, ימצא דרך לחסל את מי שאחראי לכך, האם גם אז ינופף בית המשפט לעברו בערך קדושת החיים?

הנה כי כן, גם בלא להיות בקי בתורת המוסר אנחנו חשים שהערך המקודש הזה איננו אבסולוטי אלא יחסי ונמצא על קו רצף כלשהו.

דומה, שבית הדין, במקרה של אזריה, לא נתן דעתו – לפחות לא בצורה מספקת – ליחסיות הערך של קדושת החיים ומיקומו של הערך הזה על קו הרצף במקרה שהתברר בפניו, ולכן ראוי שבית המשפט העליון יאיר את עינינו בסוגייה החשובה הזו.

בין גל הירש לגורודיש

אתה מרגיש בקצות האצבעות שאסור למנות את גל הירש למפכ"ל המשטרה – גם אם אין לך נימוק מן המוכן לכך.

כי גל הירש כבר מזמן איננו גל הירש.

גל הירש הפך עצמו למכונה שנועדה כל כולה למטרה אחת: לטהר את שמו.

זו זכותו המלאה של גל הירש להקדיש את כל חייו, עד יומו האחרון, לטיהור שמו, אבל השאלה היא אם באותו זמן הוא יכול להיות גם מפכ"ל המשטרה.

והתשובה היא לא באל"ף רבתי.

כי גל הירש הוא עבד נרצע של המאבק האישי הזה שלו. הוא לא מסוגל להפוך דף. יש אנשים כאלה. גורודיש היה כזה.

וגל הירש יהפוך את המפכ"לות לכלי, עוד כלי, במערכה חסרת התוחלת הזו לטיהור שמו – בין אם ירצה בכך ובין אם לא.

כי זה כבר מעבר ליכולתו לכלוא את הצורך הטראגי הזה שלו לטהר את שמו.

האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו מפכ"ל, שבמקום לקום כל בוקר לעבודת המשטרה נטו – יהיה עסוק, למעשה, מבוקר עד לילה, בגירוד הפצעים שלו?

למה זה מגיע לנו?

ועוד על עיסקת טיעון עם רונאל פישר

בהחלטת שופט בית המשפט העליון יצחק עמית לשחרר את רונאל פישר למעצר בית מונה השופט את השיקולים השונים המנחים אותו, ובין היתר הוא מציין כך:

"שיקול נוסף שיש לקחת בחשבון הוא, שהמשפט עשוי להתארך עד מאוד, ולו לאור מספר העדים והיקף הפרשיות, אלא אם ישכילו הצדדים להגיע להסדר טיעון"

מהאופן שבו השופט מנסח את דבריו ("ישכילו הצדדים…") עולה בבירור, שמשאלתו של השופט והמהלך המועדף עליו הוא שהצדדים יגיעו להסדר טיעון, וזאת לאור השיקול של התארכות המשפט.

נשאלת איפוא השאלה אם שיקול זה של התארכות המשפט הוא השיקול הבלעדי האמור להנחות את הפרקליטות בבואה לחתום על הסדר טיעון עם נאשם.

ובכן, התשובה היא לא באל"ף רבתי, ובעניין זה אין לנו אלא להפנות להנחיות פרקליט המדינה – שם הוא מצטט מתוך ההלכה שנקבעה על ידי בית המשפט העליון ב-ע"פ 4722/92 (עניין מרקוביץ) ומציין בין היתר כי:

"לעיתים די בחיסכון בזמן ובמשאבים הטמונים בעיסקה כנגד הקשיים הכרוכים בניהול המשפט, כדי להצדיק את ההתקשרות בעיסקה, ולעיתים גוברים חשיבות העניין ומיצוי הדין על פני כל שיקול אחר ופוסלים מדעיקרא ויתור כלשהו כלפי הנאשם"

עינינו הרואות: הנחיות פרקליט המדינה המסתמכות על בית המשפט העליון הן, שקיימים מצבים שבהם חשיבות העניין ומיצוי הדין עם הנאשם גוברים על פני כל שיקול אחר.

ולענייננו, הפרקליטות חייבת לשקול אם קיימת חשיבות ציבורית שלא לחתום על עיסקת טיעון עם פישר, כלומר לנהל משפט באורך מלא – על כל הכרוך בכך.

יחד עם זאת יש להעיר, שגם אם הפרקליטות לא תחתום על עיסקה עם פישר, הוא יכול לבצע הערכת מצב בדבר סיכוייו אל מול כל אחד מהאישומים שהוא נאשם בהם, ולהחליט שבנסיבות העניין עדיף לו להודות בהם (או בחלקם) בלא ניהול משפט באורך מלא, ובכך – לזכות בהתחשבות בית המשפט על הזמן והמשאבים שנחסכו.

לאן נעלם תיק הולילנד?

יש לי תחושה עמומה שפסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת הולילנד בושש להגיע, כיוון ששופטי בית המשפט העליון לא ממש משתגעים על פסק הדין של שופט בית המשפט המחוזי, דוד רוזן, בפרשה.

הכוונה במיוחד לחלק בפסק הדין הנוגע לאהוד אולמרט, שנדון לשש שנות מאסר על נטילת שוחד.

שופטי העליון, שכידוע בתוך עמם הם יושבים, ראו כיצד נישא השופט רוזן על גלי אהדה ציבורית – עד שכמעט שכח שמשפט אמור להתנהל על פי כללי פרוצדורה ודיני ראיות.

אתה קורא שוב ושוב את נימוקי הרשעת אולמרט בלקיחת שוחד – בכך שאחיו יוסי קיבל את הכסף – ואתה מנחש ששופטי העליון מתקשים להפיק אמירה קוהרנטית שתתמוך במסקנותיו של בית המשפט המחוזי בנקודה הקריטית הזו.

העובדה שלפרקליטיו של אולמרט לא ניתנה הזדמנות לחקירה נגדית של עד המדינה שמואל דכנר, שנפטר רגע לפני החקירה – עובדה מכרעת זו מאיימת באופן ממשי להחדיר ספק סביר אל תוך מארג הראיות שהביאו להרשעת אולמרט בעניין הקשור עם אחיו יוסי, ומכל מקום ניתן למצוא שופט עליון כזה או אחר, שיתקשה לדלג מעל המשוכה הזו.

אלא שבית המשפט העליון שכנראה איבד משהו מבטחונו העצמי, חושש מן הסתם להעביר ביקורת נוקבת מדיי על השופט רוזן – פן יסתבך עם כמה עיתונאים שהעלו את השופט רוזן למדרגת גיבור תרבות.

דבר אחד בטוח: אם יהיה שופט אחד מתוך חמשת שופטי העליון שיזכה את אולמרט – פסק הדין המזכה יהיה זה שיתפוס את הכותרות, ויתדלק כהוגן בקשה מצד אולמרט לדיון נוסף.

ומכל מקום, היה ושופט אחד יזכה את אולמרט – אפשר לסמוך על אולמרט שהוא כבר ישכנע אותנו שהוא זכאי, ורק עקב חוסר מזל הוא נפל קורבן להרכב מקרי של שופטים.

לקבור את פרשת אשכנזי עמוק בחול

כשהייתי ילד היו לנו שכנים – אדון וגברת גונשירובסקי – זוג ניצולי שואה חסוכי ילדים.

היא היתה אשה קטנטונת, ממש פיצקל'ה, והוא – בריון קשקשים עם גב שעיר וענק, מסתובב בחצר עם תחתוני בלוקים אפורים, נוהם ביידיש וורשאית על כל מה שזז, ומפחיד את כל סביבותיו.

לשניים היה לול עופות שממנו התפרנסו.

אחת ליום יומיים היה הבריון פורץ בנביחות נוראות על אשתו הפיצפונת בשל מעשה כזה או אחר שלא היה לרוחו.

והפיצפונת היתה נמלטת אז אל אמא שלי לבכות אצלה בכיף ולייבב כמה טוב היה לה בוורשה.

יום אחד, כשנשאה תבנית עמוסת ביצים מהלול אל מחסן השקילה, החליט היושב במרומים להתעלל בפיצפונת המפוחדת ושמט מידיה הרועדות את התבנית עם כל הביצים שהיו בה.

אבל הפיצפונת לא איבדה את עשתונותיה: היא לקחה מיד טוריה, ולפני שהבריון יבחין בדבר היא חפרה במהירות בור בחול וקברה בו את כל שלושים ושש הביצים – שבורות ושלמות כאחת.

וכך הרוויחה הפיצפונת עוד יומיים של שקט.

וכך בדיוק יש לעשות לפרשת אשכנזי: לקחת את הטוריה של גברת גונשירובסקי, לחפור בור עמוק, ולקבור את הפרשה המצחינה הזו על קירבה וכרעיה עמוק בחול.

זאת במיוחד כיוון שקלטות שמע של צד אחד של הפרשה הושחתו ללא תקנה בנסיבות תמוהות – באופן שלא ממש מאפשר להגיע לחקר מאוזן של האמת ולמיצוי הצדק.

ואם ישנם כמה עיתונאים מזועזעים ופרשנים מטעם, שמינו עצמם לשומרי החומות של שלטון החוק והמשטר הדמוקרטי – לא יזיק לפשפש מעט בשיקוליהם כשהם עצמם ממיינים ומחלקים את העולם לטובים ולרעים.

ובעיקר יש לבחון אם זרזירי העט הללו אינם עוסקים בעצם בפנקסנות קטנה ונקמנית הבאה להיטיב או להרע עם אלה שסיפקו או סירבו לספק להם סקופים במרוצת השנים.