ארכיון קטגוריה: כללי וגם פרטי

אהוד ברק כשחקן פוקר

אתה יוצא מתל אביב ורואה שלטי חוצות ענקיים עם דיוקנו של אהוד ברק והחיוך הכאילו ממזרי שלו – בתוספת לאיזו אמירה פירסומאית על סוף העולם המצפה לנו עם נתניהו לעומת האור הגדול שיסנוור אותנו לדקות ארוכות אם רק נאמין לברק שאין מלבדו להוליך אותנו לגן העדן.

ואתה תוהה: הרי אנחנו רחוקים מרחק רב מהמאני טיים של מערכת הבחירות שיתקיימו בעוד יותר מחדשיים, ואם כך בשביל מה לשפוך הון כסף כבר עכשיו?

 התשובה ברורה כשמש: אם יש מי שמקללים את אהוד ברק בימים אלה ללא הרף אלה הם מנהיגי העבודה ומרצ, עמיר פרץ וניצן הורוביץ, שמרגישים כיצד אהוד ברק מסובב להם את הזרוע ומוליך אותם לאיחוד משולש – שניהם והוא.

פרץ והורוביץ מבינים היטב את המהלך הסחטני הזה של ברק שמשמעותו: אם לא תתאחדו איתי אני אוריד אחד מכם אל מתחת לאחוז החסימה.   

והאיחוד הזה מטרתו אחת: להוריד את מפלס המנדטים של מפלגת הרמטכ"לים שטעו לחשוב שאהוד ברק כבר נושם את נשימותיו האחרונות בתחתית פח האשפה של ההיסטוריה.

ובמילה אחת: נקמה.

תשאלו, איפה אנחנו הציבור בכל הסיפור הזה? גם כאן התשובה ברורה: אהוד ברק רואה בנו סתם גוש בשר חסר תבונה והבנה, שיש לשנע אותו מפה לשם ובחזרה לפי הקפריזות והצרכים הכי אגואיסטיים שלו.

יש להניח, או לפחות לקוות, שפרץ והורוביץ מקיימים ביניהם סיעור מוחות מושכל כיצד לא להיכנע לגחמותיו של ברק, שאין ביניהן לבין טובת הציבור ולא כלום.  

לינור אברג'יל נאנסה שוב

בא אחד שהיה פעם שופט ומרשיע את עו"ד לינור אברג'יל בפסק דין.

לא צריך לבלוע את כל האבטיח כדי לדעת אם הוא טעים או לא.

כשאתה קורא את הציוץ של עודד אליגון אתה מבין ממה היו עשויים פסקי הדין שלו בעת שהיה שופט.

אתה מבין את מרחב שיקול הדעת שלו, ואיך הוא היה מגבש הכרעה בגורלות של בני אנוש.

מקליד על המקלדת שלו עם המרפק.

עו"ד לינור אברג'יל גילתה פעם אומץ לב בלתי רגיל כשסיפרה על האונס האכזרי שחוותה בדרך ממילאנו לרומא.

בקשה לנו ממך לינור: תביעת לשון הרע נגד השופט הזה.

שישפטו אותו חבריו.

בדלתיים פתוחות לרווחה.

למשוך את דן מרגלית ממאורתו

"אין ממש בטענות באשר לאירועים שנטען כי התרחשו לפני יותר מ-30 שנים. אין בכוונתי להקדיש את שארית שנותיי לוויכוח חסר כל סיכוי בעת הזאת ובאווירה הרווחת"

בעשרים ושבע המילים הללו סיכם דן מרגלית את טענותיהן של שמונה נשים על שתקף אותן מינית.

אכן, דן מרגלית היה עד לפני יום יומיים אושיית תקשורת, ממובילי דעת הקהל וקובעי סדר היום במדינה.

לא עוד.

עכשיו יש להפקיע ממנו גם את יכולתו להחליט שאין בכוונתו להתווכח על המעשים, לכאורה, שחרשו פצע עמוק ורב שנים בנפשן של הנשים הללו והשפילו אותן עד עפר.

אם אכן ביצע דן מרגלית את ה"ארועים שנטען כי התרחשו" כי אז הוא הוסיף עכשיו חטא על פשע בכך שהוא מכחיש אותם וטוען כי "אין ממש בטענות"

ועל החטא שעל הפשע נוסף חטא נוסף – באשר בעצם ההכחשה דן מרגלית פוטר עצמו מהתנצלות, שאולי היתה מקהה במקצת את הכאב המייסר.

וכדי למשוך את דן מרגלית ממאורתו אל תוככי בית המשפט יש לפקוד אותו על עוולה נזיקית שביצע כלפי קרבנותיו – לא התקיפות המיניות מלפני 30 שנה החוסות לכאורה בצל ההתיישנות, אלא עוולה שביצע כלפיהן לפני יומיים שלושה בלבד.

הכוונה לעוולת עגמת נפש שביצע דן מרגלית כלפי הנשים בעצם העובדה שהכחיש את טענותיהן.

כי ההכחשה המזיקה הזו הזאת כואבת ומקוממת כשלעצמה, אבל היא גם מקפלת בתוכה אמירה בלתי נסבלת שהנשים שקרניות, ומשכך יש בה, בנוסף לעגמת נפש, גם לשון הרע.

ובהקשר זה יודגש, דן מרגלית איננו אומר באופן נגטיבי "לא עשיתי", אלא טוען במפגיע ובאופן פוזיטיבי כי "אין ממש בטענות".

המתלוננות זקוקות עכשיו לקביעה מוסמכת של בית המשפט שדן מרגלית ביצע בהן לכאורה את מה שהן טוענות, ואין לאפשר לו את הלוקסוס להתחמק מבירור משפטי מוסמך ונוקב בעניין זה.

יש בכך עניין ציבורי רב – בגלל שהמדובר בדן מרגלית.

ויכול שיהיה בכך גם תקדים למכחישים עתידיים שמסתתרים מאחורי חומות ההתיישנות, שיחשבו היטב את צעדיהם – קודם שיתפתו להכחיש ולהוסיף בכך על כאבן וסבלן של הקורבנות.

הפשע הגדול של דן מרגלית

החננה הלאומי והצדיק האולטימטיבי, שהייתי משוכנע שאפילו בבית שלו הוא מתקלח בבגד ים, התגלה כבעל רוכסן בלתי נשלט.

האיש שבכל מאמר וריאיון הקפיד לחלק את היקום לבני אור ובני חושך, התגלה כמי שהחושך הוא אזור הנוחות שלו.

האיש שהצליף במשה קצב על שחילל את כבודן של הנשים, והמליץ לו לקבל טיפול כדי להתמודד עם דחפיו המיניים –  התגלה כמי שזקוק לסירוס כימי.

ועכשיו הוא טוען, שבאווירה הציבורית הנוכחית, אין לו עניין להתווכח עם המתלוננות.

עושה רושם שהוא מוותר מהר מדיי על שמו הטוב.

ולצד כל אלה: האיש שתעודת הזהות שלו היא הוקעת המושחתים מאולמרט צפונה ודרומה, האיש הזה הפך את המושחתים ועברייני הצווארון הלבן לצדיקים גמורים לעומתו.

הכל לכאורה כמובן.

לכאורה עד יום אחרון בזכות המקלט הטחוב של ההתיישנות

 

העבר החדש של ישראל קסטנר

אתה שומע שכנסת ישראל, בראשותו של יולי אדלשטיין, עומדת לערוך אירוע הנצחה לד"ר ישראל קסטנר, והלב מתפלץ.

יש לי סיבות טובות לחשוב שחייהם של סבי, סבתי, דודיי ודודתי מצד אבי היו ניצלים ממשרפות אושוויץ אלמלא שתק קסטנר ונמנע מלהזהיר את העולים לרכבות המוות.

לא, אין לי טענות אל ח"כ מרב מיכאלי על שהיא מקדישה את חייה למרק את העבר של סבא שלה.

יש לי טענות קשות מאד אל שופט בית המשפט העליון, לימים הנשיא, שמעון אגרנט, שכתב פסק דין של קרוב למאתיים עמודים – כולו מלאכת מחשבת של נערת גומי – כדי להפוך את פסק הדין של השופט המחוזי בנימין הלוי, שקבע שקסטנר מכר את נפשו לשטן.

ובכל זאת, פסק הדין של הלוי התהפך בבית המשפט העליון ברוב מצומק של שלושה שופטים נגד שניים.

ויתרה מכך, כל חמשת שופטי העליון השאירו על כנה את הקביעה כי "קסטנר הציל באמצעות שקר ביודעין ובאורח פלילי את קורט בכר מהעונש שציפה לו בנירנברג" (עונש מוות כמובן)

אבל אין באלה, ובעוד ים של עובדות חמורות ומרשיעות, כדי להפריע לכנסת ישראל מלירוק בפרצופם של צאצאי הנספים, ולהעלות את קסטנר למעלת צדיקות.

ובכן מר יולי אדלשטיין, מה עוד תהיה מוכן למכור לשטן כדי שירפד את דרכך למשכן הנשיא?

 

מה שגידי גוב לא אמר (אבל חשב)

"מי זה הליברמן הזה שיגיד על יונתן גפן עוכר ישראל? מי הוא בכלל? הרי כולם יודעים שהוא מרגל רוסי שמקבל הוראות ישר מפוטין.

אתם זוכרים שפוטין ביקר כאן? אני זוכר. זה היה כמו לפני רגע. האיבט הזה ישב ליד פוטין, שניהם חייכו והחליפו ביניהם חיוכים מרומזים. בשלב מסויים ליברמן העביר לפוטין מתחת לכיסא פתק מקופל. לפי תנועות השפתיים פוטין אמר לו ספסיבה וקרץ לו.

אני יודע בדיוק מה היה בפתק הזה. יש לי קשרים בבזק והם יושבים לאיבט על הקו עשרים וארבע שבע.

אז אתם רוצים לדעת מה היה בפתק? זה היה מתכון סודי לבורשט שמיוצר מסלק כחול מבושל במים כבדים.

באמת, לא צריך להפעיל את הדמיון כדי לראות שליברמן ופוטין דומים אחד לשני כמו שתי טיפות וודקה.

בכלל הרוסים האלה. אתה נתקל במנקה רחובות שמספר לך במבטא רוסי כבד שברוסיה הוא היה מהנדס מכרות, אבל כאן "אין עבדה". ספר לבבושקה שלך שהיית מהנדס מכרות. היית מכסימום מהנדס מים.

והרוסיות, אוי הרוסיות… תגידו את האמת: יש רוסיה שהיא לא זונה? יופטפויומט. אני לא נתקלתי בכזאת.

אז בא הבלאד הזה ליברמן ואומר על יונתן גפן שהוא עוכר ישראל. ואני שואל אתכם: האם זו לא חוצפה שהמרגל הרוסי הזה יקבע לנו מי עוכר ישראל ומי סתם אידיוט?"

עד כאן ציטוטים ממוחו המיקרוסקופי של גידי גוב.

אל תתנצל גידי. אתה לא יכול. הגזענות מרותכת למוח שלך. אתה לא יכול להתנצל שאתה גידי גוב.

 

החברים של אליעד שרגא

האיש המנומק תמיד המדבר בשפה של מכסחת דשא מקולקלת בא להפגנה עם נייר מן המוכן וצרח ממנו את האבחנה שרק מי שעומד בראש התנועה לאיכות השלטון (עאלק) יכול לצרוח אותה היישר אל תוך אוזני מאמיניו.

מר שרגא צרח שח"כ דוד אמסלם הוא "בריון קשקשים, רפה שכל וזב חוטם" – לא פחות.

ממי לעזאזל העתיק מר שרגא את התובנה המלומדת הזאת?

אבל לא על מר שרגא רצינו  לדבר כאן. רצינו לפנות כאן אל חברי הנשיאות של התנועה לאיכות השלטון – האנשים הנכבדים מאד – פרופסור מיכאל סלע, מר מוריס קאהן, מר מרטין וייל, גברת רות חשין, פרופסור רות ארנון, מר דני קראוון, מר אבנר אזולאי, גברת נעמי פורטיס, מר דני גילרמן, גברת רינה מאייר, גברת רעיה שטראוס, פרופסור אבו דאלו, מר צבי סטפק, פרופסור אריה אלדד.

חברי נשיאות נכבדים מאד,
עד שלא תתנערו בשאט נפש מדבריו החולניים ורוויי הארס של האיש הזה שעומד בראש התנועה שאתם נשיאיה – הרי אתם כתומכים בדבריו ומאמצים אותם אל לבכם.

ויידע זאת הציבור.

ההסבר הצולע של הנשיא ריבלין

"אין תחליף לכיכרות העיר האמיתיות, הפיזיות" אמר כבוד הנשיא ראובן ריבלין, ועורר חמתם של רבים שטענו שהוא מעודד יציאה להפגנות.

הנשיא לא נשאר חייב לאותם אלה שחמתם בערה בהם, והטעים: "אין לי אלא להצטער שבעת הרגישה הזאת השתמשו בדבריי מחוץ להקשרם על מנת להוסיף שמן למדורה"

אני מאמין לנשיא. אני חייב להאמין לו. הוא הרי הנשיא שלי.

אלא מה? כאשר הנשיא עצמו מדבר על עת רגישה ועל שמן למדורה – לא ייתכן שהוא יטיל את כל האשמה כולה על אלה שטענו כלפיו מה שטענו, ולא יקח על עצמו איזה אחוז או שניים של אחריות.

יש כמובן לדחות מכל וכל אפשרות שהנשיא בעצם התכוון שדבריו יוצאו מהקשרם.

ומכל מקום, המהפך האישי המדהים שרובי ריבלין שלנו עובר מאז היה לנשיא עוד עלול יום אחד להביאו לידי הכחשה שהוא זה שטבע בזמנו את הביטוי "כנופיית שלטון החוק" כאשר בעבר נמנע מינויו לתפקיד שר המשפטים.

כי בקצב הזה הנשיא עצמו כבר מתחיל לצאת מהקשרו.

 

שרת המשפטים וצרכי העם

שרת המשפטים, גב' אילת שקד, תקפה לאחרונה את בג"צ וטענה כי "פסקי הדין של בג"צ מנותקים מצרכי העם"

מעצם הטענה הזו של שרת המשפטים ברור שהיא עצמה יודעת מהם צרכי העם.

ובכן, מהם "צרכי העם" גב' שקד?

האם צרכי העם זה המצע של מפלגת העם היהודי המונה שמונה מנדטים מצ'וקמקים?

האם צרכי העם זה לעלות עם די ניין על בג"צ?

האם צרכי העם זה להיות "הומופוב גאה"?

האם צרכי העם זה להפריד בין יולדות יהודיות וערביות?

ומה דעתך, גב' שקד, על אלה ממפלגתך שכך התבטאו? האם גינית אותם?

אכן, מפלגת העם היהודי זכתה מן ההפקר ומן הוואקום המנהיגותי וקיבלה שני תיקים חשובים, המשפטים והחינוך, שבעזרתם היא מנסה לחנך אותנו מחדש ולהנחיל לנו ערכים נאורים בדבר "צרכי העם".

כי "צרכי העם" הוא ביטוי מתורגם מגרמנית, שנעשה בו שימוש בימים חשוכים.

 

 

פעוטון 2017 (שתי תמונות)